הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 10438-06-15

לפני כבוד השופט שי משה מזרחי

התובע:

נ.ל.(המנוח)
ע"י ב"כ עוה"ד יצחק אברהם

נגד

הנתבעת:

התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד גיל מנצור

פסק דין
סעיף 4ג לחוק הפלת"ד

בפתח פסק הדין מבקש בית המשפט להביע תנחומיו לפני משפחת המנוח, אשר לא הספיק לזכות ולראות את תובענה זו באה לסיומה ומצא את מותו בתאנ"ד נוספת ביום 21.6.2018 .
המנוח, מר נוי לוי, יליד 11.3.1993 נפגע בתאנ"ד אור ליום 15.12.2009 והוא בן 16.
הנתבעת אינה מכחישה את חבותה והשאלה העולה לדיון במסגרת פסק דין זה נוגעת ברובה בשאלת נזקיו של המנוח מצד אחד, וחובתו למצות זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי נוכח היות התאונה מושא כתב התביעה "תאונת עבודה", מצד שני.
בגין התאונה מושא כתב התביעה אושפז המנוח בבית החולים משך כשבועיים .
ד"ר רן יהלום, מומחה בכירורגית פה ולסתות שמו נה על ידי בית המשפט לבדיקת המנוח, מצא כי בגין התאונה מושא כתב התביעה לא נותרה במנוח נכות.
פרופ' חייק יוסף, מומחה לכירורגיה פלסטית וכוויות, מצא כי בגין התאונה האמורה נותרה במנוח צלקת בקרקפת ושקע בקו השחזור שנאלץ לעבור בעצם העול וארובת עין ימין. המומחה העריך כי המנוח יתקשה לתקן את המעוות אולם "יתכן ומילוי או הזרקת שומן או מילוי של BONE CEMENT בעלות של 15,000 שכ"ט ועלויות חדר ניתוח יתנו פתרון חל קי ויתכן צורך לחזור על הפעולה". את הצלקות העריך בשיעור של 20% בשל העיוות האסתטי. במהלך הדיון התרשמתי מהצלקות (ראה להלן).
פרופ' ענת לבנשטיין, מומחית למחלות עיניים ואופטומולוגית, קבעה כי בגין הת אונה מושא כתב התביעה נותרו במנוח 10% נכות בגין אנופתלמוס בעין י מין הנובע משבר בפנים שחווה המנוח בתאונה. לא נקבעה מגבלה תפקודית או צורך בטיפולים.

עיקר טענות המנוח בסיכומיו:
יש לחשב את הפסדיו הכנסתו של המנוח עד יום פטירתו.
את הפסדיו עד גיוסו לצבא יש לחשב ע"ב הפסד מלא. במשך שירותו הצבאי יש לחשב ההפסדים ע"ב 40% ולאחר השירות ע"ב השכר הממוצע במשק ע"ב נכותו הפסוקה.
יש לפסוק כאב וסבל כדין.
יש לזכות את המנוח בהוצאות רפואיות ואחרות, עזרת צד שלישי.
בכל הנוגע לטענת הנתבעת לניכוי רעיוני: נטל ההוכחה רובץ לפתחה של הנתבעת להוכיח את קיומן של נסיבות המאפשרות לה לבצע את הניכוי המבוקש. אין לבצע ניכוי מקום בו ככל שיבוצע לא יושב המצב לקדמותו.
המנוח הסביר עוד קודם פטירתו מדוע נדחתה תביעתו למל"ל וממילא לא הוכח כי המנוח ידע על דרישת המל"ל להמציא מסמכים וחרף כך לא עשה כן. יש לזכור כי אותה העת יוצג על ידי פרקליט. המנוח ניסה לתקן את המעוות ופנה למל"ל בעצמו אך הודע כי אין סיכוי לתביעתו. גם לחוות הדעת האקטואריות שצירפה הנתבעת אין על מה לסמוך שכן האחרונה שבהן חושבה לפי שכר ממוצע במשק מקום בו לא ניתן לעשות כן בראי נסיבות התאונה וגילו של המנוח.

עיקר טענות הנתבעת בסיכומיה:
המדובר בעדות יחידה של בעל דין (שנפטר), על כל הנובע מכך.
תצהירו של המנוח לא התייחס כלל לשאלת הניכוי הרעיוני חרף העובדה כי הטענה לקיזוז כאמור נטענה על ידי הנתבעת זה מכבר.
בתצהיר מאוחר התכבד המנוח והסביר את מהלכיו מול המל"ל.
המנוח אישר בחקירתו שידע שתביעתו נדחתה על ידי המל"ל. אישר שלא פעל בנושא עד 2014 חרף העובדה שידע שלא הוכר כנפגע בעבודה.
המנוח לא הביא לעדות איש שיתמוך בטענותיו העובדתיות אף לא מסמכים שטען שלא קיבל, חרף העובדה שאישר שכתובתו לא שונתה.
טענותיו המשפטיות של המנוח לעניין קיזוז רעיוני אינן למן העניין דנא ונוגעות לנסיבות שונות בתכלית.
חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת לא נסתרה ואין לקבל את טענות המנוח לעניין זה.
בכל הנוגע לנזקיו של המנוח, לא הוכח כמעט דבר למעט כאב וסבל לפי התקנות וצורך בעזרה והוצאות על הצד הנמוך.

דיון והכרעה -הנזק:
כאב וסבל:
בראי נכותו של המנוח וימי אשפוזו, הפיצוי על פי התקנות עומד על 60,292 ₪.

הפסד הכנסה לעבר:
מתצהירו של המנוח עולה כי בתום חצי שנה לאחר התאונה ניסה לחזור לעבודה ועוד קודם גיוסו לצה"ל, אולם לא החזיק בכל עבודה ושוב לא עבד משך שנה עד גיוסו.
המנוח הציג תעודות מחלה/אי כושר עד ליום 9.1.2010 . ד"ר יהלום קבע אי כושר של 3 חודשים עד החלמה. מטופס התביעה לביטוח לאומי שהוגש בדצמבר 2009 עולה כי המנוח טען שלא חזר עדי ין לעבודה.
מתלושי השכר קודם התאונה עולה כי בשלושת החודשים קודם התאונה עמד ממוצע הכנסתו של המנוח על סך של 1,328 ₪. מדוח רציפות ביטוח עולה כי בשנת 2010 עבד המנוח 3 חודשים בשכר זעום, בשנת 2011 -3 חודשים נוספים בשכר של מאות ש"ח בודדים, בשנת 2012 עבד חודש אחד, בשנת 2013 עבד כבר 9 חודשים. עוד עולה כי בחודש 10/2014 התחיל המנוח לעבוד בחברה לייצור ושיווק רהיטים בשכר ממוצע של 5,000 ₪. בשנת 2015 עבד 11 חודש בחברה הנ"ל בשכר ממוצע של 4,850 ₪ ובשנת 2016 עמד ממוצע הכנסתו של המנוח על סך של 4,720 ₪ (בחברה האחרונה בה עבד עמד ממוצע הכנסתו על 5,481 ₪).
לאחר עיון בשלל המסמכים הרפואיים ובחוות הדעת שוכנעתי לקבוע כי המנוח שהה באי כושר מלא משך 6 חודשים לאחר ובסמוך לתאונה. לא שוכנעתי כי יש לפסוק לו פיצוי לתקופת השירות הצבאי. בכל הנוגע לתקופה שמתום השירות הצבאי ועד פטירתו, מצאתי להעמיד את פוטנציאל הכנסתו על סך השכר הממוצע במשק וממנו לגזור את הפסדי הכנסתו.
בכל הנוגע לכושרו להשתכר בתקופה שלאחר שחרורו (משנת 2014 ועד 2018) מצאתי להעמיד את הפגיעה בכושר זה על שיעור הנכות הרפואית שנפסקה לו הן על ידי הפלסטיקאי הן על ידי המומחית בתחום העיניים. מעיון בחוות הדעת עולה כי נכותו של המנוח בתחום הפלסטיקה כבדה ומוגדרת בתקנות כ"רחבות עם כיעור ניכר". כך התרשמתי גם אני בדיון עת המנוח הופיע לפניי וככל שניתן היה להתרשם באופן בלתי אמצעי.

אשר על כן החישוב הינו כדלקמן:
אי כושר 6 חודשים ע"ב שכר 1,328 ₪ מוצמד (1,456 ₪) 8,736 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 9,185 ₪.
הפסדי הכנסה לתקופה של 4 שנים ע"ב 28% נכות ושכר ממוצע במשק בצירוף הפרשי ריבית מאמצע התקופה: 9,685*28%*50=135,590 ₪, = 138,327 ₪.
בצירוף הפסדי פנסיה:18,439 ₪.

הוצאות רפואיות וצד שלישי:
המנוח המציא אישור כי רכש טיפול הדמיית שיער בעלות כוללת של 3000 ₪. פגיעתו של המנוח היתה קשה והגם שלא צירף תצהיר לתמיכת הצורך בעזרת צד שלישי הרי ניכר שנזקק לה בעיקר בסמוך ולאחר התאונה.
בראי הקבלות שצורפו ונסיבות העניין אני פוסק למנוח בראש נזק משולב זה סך כולל של 10,000 ₪.

ניכויי מל"ל:
אין חולק כי התאונה בה נפגע המנוח הינה תאונת דרכים בעבודה בשרות המעביד שכן אירעה עת המנוח רכב על אופנוע בבעלות המעביד דאז.
מתיקי המוצגים עולה כי ביום 14.12.2010 הגיש המנוח את תביעתו לדמי פגיעה. ביום 16.12.2010 וביום 29.3.2011 פנה המל"ל אל המנוח בבקשה להמצאת מסמכים. משלא נתקבל דבר, הורה פקיד התביעה על דחיית התביעה ביום 3.5.2011. המכתב מוען למנוח ברחוב החורב 22 מושב תנובות. זו הכתובת שציין המנוח בתביעה. לא ציין כי מיוצג על ידי פרקליט.
ביום 22.3.2017 הודיע המל"ל למנוח כי ניתן היה לחדש את התביעה תוך 12 חודשים מיום דחייתה ונוכח העובדה כי מסמכים הומצאו כשש שנים לאחר הדחייה "קבלת מסמכים במועד זה אינו מאפשר חידוש טיפול בתביעתך"(כך במקור).
בתצהירו הראשון, וחרף טענה מפורשת בעניין זה מטעם הנתבעת, לא התייחס המנוח להליכים מול המל"ל ולו ברמז. בתצהירו השני/המשלים, הקדיש המנוח את האמור בו לפעולתו מול המל"ל. מתצהירו המשלים עולה כי זמן מה לאחר התאונה פנה לעורך דין מנתניה בבקשה שיטפל בעניינו הנוגע לתאונה. לטענתו לעוה"ד "היה משהו שעבד עמו שהתרשמתי שאינו עו"ד והוא טיפל בכל נושא הניירות לביטוח לאומי ומילוי הטפסים". לטענתו, האיש הגיש את התביעה לדמי פגיעה ו"זכור לי שנתבקשתי על ידי העובד להביא כל מיני מסמכים אותם הבאתי למשרדו אבל איני יודע מה קרה מעבר לכך מול הביטוח הלאומי". עוד ציין כי לא ברור מדוע הוגשו הטפסים פעמיים באותו מועד. המנוח ציין כי אינו זוכר "בכלל שקיבלתי את המכתבים מביטוח לאומי אודות השלמת המסמכים הנדרשת לטיפול בתביעה". כאשר ראה שהדברים אינם מתקדמים, כתיאורו, "בקשתי לסיים את טיפולו והחלטתי לנסות לטפל לבד לפחות בכל הנוגע לביטוח הלאומי, זה היה בסביבות תחילת שנת 2014". לטענת המנוח כאשר הגיע לביטוח לאומי על מנת למלא טפסים ולהתחיל את התהליך מחדש, הפקידה "אמרה שאני נראה לה בסדר וללא מגבלות פיסיות ולכן חבל לי על הזמן ואין טעם שאמלא מסמכים ואגיש את הטפסים". על כן לא המשיך בניסיונות להגיש את התביעה לדמי פגיעה.
בחקירתו הנגדית שתי וערב על ידי ב"כ הנתבעת המלומד, עלו טענותיו של המנוח כדלקמן:
ידע שעורך הדין אליו פנה הוא "המבוגר האחראי" מול ביטוח לאומי.
היה בשירות חובה בין 2011-2014.
חזר פעם בשבוע- שבועיים.
לא ראה מכתבים כשחזר הביתה "הראש שלי לא תמיד היה שם כי לא הייתי מקבל את המכתבים".
לא היו לו אנשים שיכלו לעזור לו ולטפל בכל המסמכים.
החליט ב-2014 שמוצא מישהו שיטפל בנושא.
לא קיבל כל תגמול מביטוח לאומי.
היה נראה לו מוזר שלא קיבל מביטוח לאומי משך 4-5 שנים.
עורך הדין הקודם ביקש ממנו טפסים.
לא מקבל מכתבים מביטוח לאומי עד היום (נכון ליום חקירתו).
הכתובת הרשומה במכתבי המל"ל נכונה.

דיון והכרעה- ניכוי רעיוני:
את ההלכות לעניין ניכוי רעיוני ניתן לסכם כדלקמן :
א. סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: "גימלה" - .. וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה".
ב. סעיף 82 לפקודת הנזיקין הוחל גם על נפגע הזכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים וזאת בהתאם לאמור בסעיף 4(א) לחוק. עפ"י הפסיקה, הסעיף חל במקרים בהם נפגע עובד משימוש ברכב שבעליו הוא מעבידו ( ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מסעודי אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, להלן: "פרשת אלגריסי").
ג. ההיגיון מאחורי סעיף 82 לפקודת הנזיקין הוא כי המעביד, אשר משלם למל"ל דמי ביטוח עבור עובדו, זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לערוך ( ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון (פורסם במאגרים) (להלן: " פרשת סגרון") וכי בשלמו את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, המעביד הוא הנושא בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובדו שנפגע (פרשת אלגריסי).
ד. מטעם זה נפסק כי גם אם העובד אינו פועל למימוש זכותו לקבלת הגמלאות, יש לנכות מהפיצוי את שווי הגמלאות שהוא יכול היה לקבל לו היה מגיש תביעה (ע"א 86/73 משה וויקטוריה תושיה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(2), 497).
ה. לצורך ניכוי הגמלה הרעיונית אין חשיבות לשאלה האם נתבעה הגמלה מהמוסד לביטוח לאומי (ע"א 8673/02 דניאל פורמן נ' רפאל גיל ואח', פ"ד נח(2) 375). הניכוי של הגמלה הרעיונית משקף את זכאותו של הניזוק לקבל גמלאות ואת זכותו של המזיק לדרוש מהניזוק להקטין בדרך זו את נזקו (פרשת סגרון).
ו. אשר לזכותו של הניזוק למצות את זכותו בבית המשפט, אכן נפסק כי הדרך שנקבעה בסעיף 6א' לחוק הפיצויים היא הדרך הרגילה לקביעת כל עניין שברפואה וסעיף 6ב' קובע חריג לדרך זו, כאשר מתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק. כן נפסק בפרשת טטרו כי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים אינו כולל הוראה המחייבת נפגע לפנות למוסד לביטוח לאומי. כך גם נפסק ב רע"א 11462/05 ויסאם כמאל בדארנה נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים).
יחד עם זאת, הלכת טטרו לא התכוונה לפגוע בזכות המע ביד לנכות את הגמלאות שזכאי הניזוק לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. כב' השופט אור (כתוארו אז) התייחס לכך במפורש.
ז. תיקון סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי נעשה מטעמים שאינם קשורים כלל לחוק הפיצויים ול פקודת הנזיקין, אך השפיע עליהם בעקיפין ביוצרו את ההתנגשות בין זכות הניזוק לבחור את הדרך בו תיקבע נכותו הרפואית וזכות הנתב עת לניכוי המענק המלא שיכול הניזוק לקבל מהמוסד לביטוח לאומי בשל נ כותו. בהתנגשות בין זכות הניזוק לבחור את הדרך בה תוכח נכותו הרפואית ובין זכותה של הנתבעת כי ינוכו מ הפיצוי מלוא התגמולים שיכול הניזוק לקבל, גוברת זכות הנתבעת, זכות המעוגנת הן בסעיף 82 ל פקודת הנזיקין והן ב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהרי הפגיעה בנתבעת, כמו הפגיעה הנטענת בניזוק, אף היא פגיעה בזכות הקנין.
ח. משהכיר המחוקק בקביעת הנכות על פי דין כקביעה מחייבת ושווה לזו של מומחים מטעם ביהמ"ש, קשה לומר כי הפניית הניזוק לדרך זו יש בה משום קיפוח או הפליה. מאידך, הפגיעה בנתבעת, אשר ביטחה את עצמה במסגרת המוסד לביטוח לאומי ותמצא את עצמה משלמת גימל אות גבוהות יותר, עקב בחירת הניזוק, היא פגיעה אמיתית.
וגם זאת נקבע בשלל הלכותיו של בית המשפט העליון:
בע"א 727/87 יצחק שור נ' דניאל בן הרוש, פ"ד מד(3) 142 (1990)‏‏ נקבע ש"הלכה היא, שעל הנפגע בתאונת עבודה לפנות אל המוסד ולפעול באמצעים סבירים על-מנת לקבל את הגימלאות המגיעות לו, אותן גימלאות שהמעביד-המזיק זכאי שינוכו מסכום הפיצויים המגיע לנפגע ממנו מכוח הוראות סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש ] (ע"א 592/88; ע"א 86/73). במקרה שהנפגע, על-אף סיכוייו לזכות בגימלה מהמוסד, אינו פונה למוסד בתביעה, לא יהסס בית המשפט לאמוד את תוצאתה האפשרית של תביעה כזו לגימלה, לאור חוות הדעת של הרופאים שהעידו לפניו. בהתאם לכד יקבע את שיעור הגימלאות, שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמוסד ושלא קיבלן משום שלא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מהפיצויים המגיעים לנפגע".
בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מp"s , נט(3) 66 (2004)‏‏ נקבע עוד ש"הלכה היא כי על נפגע תאונת עבודה לפנות למוסד לביטוח לאומי (להלן - מל"ל) לקבלת הגימלאות המגיעות לו, וכי סכום הגימלאות ינוכה מסכום הפיצויים שיחוב המעביד-המזיק כאמור בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אם לא פנה הניזוק למיצוי זכויותיו, רשאי בית-המשפט להעריך את גובה הגימלאות שלהן היה זכאי הניזוק לו פנה למל"ל ולנכות סכום זה מהפיצויים המגיעים לניזוק."
בע"א (מחוזי ת"א) 7386-09-13 עמי מיטרני בע"מ נ' עופר משולם (פורסם במאגרים, 25.06.2015)‏‏ "...העובד חייב לנקוט ב'אמצעים סבירים' ו'בתום לב', אך אינו חייב להתדיין עם המוסד לביטוח לאומי בערכאות".
"היה והנפגע אינו נוקט בכל האמצעים הסבירים למימוש זכויותיו אלה, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות כזו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו חויבה תגמולים רעיוניים ".
"הנטל המוטל על הנפגע בהקשר זה איננו נטל מוחלט... משפנה למל"ל בתביעה כנה אך תביעתו נדחתה, אין דורשים ממנו כי ימשיך ויתדיין עם המל"ל בערכאות כתנאי לאי ניכוי התגמולים הרעיוניים".
cע"א (מחוזי ת"א) 1379/08 עיזבון המנוחה בשן שירי ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 29.07.2010)‏‏ נקבע כי "אין עוד מחלוקת על-כך שנפגע עבודה, שאינו פונה למוסד לשם הכרה בזכותו לגמלאות, או, שאינו עושה למיצוי זכויותיו, יראוהו כאילו זכה בגמלאות לענין ניכויין מן הפיצויים שייפסקו נגד מעבידו ".
בת"א (מחוזי מרכז) 23715-11-11 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ (פורסם במאגרים, 24.05.2018)‏‏ נקבע כי "במישור זה הנבחן במסגרת תביעת העובד נגד המעסיק, על הניזוק למצות את זכויותיו בביטוח הלאומי בכנות, בסבירות ובתום לב. כך, למשל, אי התייצבות לבדיקה או הימנעות מהגשת מסמכים עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצד הניזוק ".
למשל, בע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (פורסם במאגרים, 01.02.2016)‏‏ נקבע כי "המשיב פעל בכנות ובתום לב, ולא ניהל את עניינו כלאחר יד או באופן המעורר את הרושם כי הכשיל במתכוון את תביעתו. בתביעתו להחמרה, המשיב המציא לועדה הרפואית את חוות דעתו של מומחה בית המשפט אך ללא הועיל. עד כאן מגעת חובת המשיב להקטנת נזקו של המעביד, ואין להרחיבה על הגשת ערר לועדה הרפואית לעררים או על מתן יפוי כוח למעביד לפעול בשמו לשם כך".
בע"א (מחוזי ת"א) 28842-02-18 מונג'ד בני ג'אבר נ' ברגיל מוסכים בע"מ (פורסם במאגרים, 24.04.2019)‏‏ נקבע ש"אין מקום להתבונן על המערער ככזה שלא פעל באופן סביר בפניותיו אל המוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכותו הראויה בגין מצבו הנפשי בעקבות התאונה, באופן המצדיק ניכוי רעיוני. אין להתבונן על המערער כעל מי שמילא את חובתו כלאחר יד באופן המחשידו שהכשיל במכוון את ההכרה בתביעתו".
בע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (פורסם במאגרים, 01.02.2016)‏‏ נקבע ש"על הנפגע להעלות את העובדות והטענות ולהציג את המסמכים הרלוונטיים כדי לשכנע את המל"ל לקבל את התביעה, כגון, הצגת חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית (ראו תא (מחוזי י-ם) 624/94 מסילתי נ' דוד אבו [פורסם בנבו] (17.12.2001)). אי התייצבות לבדיקה או הימנעות מהגשת מסמכים עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצד הנפגע (ראו ע"א 1411/11 שירותי בריאות כללית נ' אברמוביץ, [פורסם בנבו] פס' 2 (6.15.2013)), ולהביא לתוצאה של ניכוי רעיוני של הגימלאות מהפיצויים."

ולענייננו:
לא שוכנעתי שהמנוח הוכיח כנדרש ולו במשפט אזרחי ש פעל בכנות, בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו בביטוח לאומי. אמנם התרשמתי שהמנוח ניסה בכל כוחו - בהתברר המחדל ובמהלך ההתדיינות המשפטית - לתקנו, אולם לא הוכחו לפניי ולו מקצת טענותיו העובדתיות של המנוח. ראשית, מקום בו טען המנוח כי התביעה הוגשה באמצעות משרד עוה"ד, הרי שמטופס התביעה עולה כי נחתמה אישית על ידי המנוח ולא צוין בה כלל כי מיוצג על ידי בא כוח . שנית, על הטופס חתום מעבידו של המנוח, מה שלדעתי מוביל למסקנה כי למנוח היה חלק בהגשת התביעה למל"ל. שלישית, בא כוחו הקודם של המנוח לא זומן לעדות, אף לא אותו עובד אליו כיוון המנוח בעדותו ושלטענתו טיפל בו במשרד. אף יפוי כוח לא הוצג לטובת עוה"ד או בקשה להמציא את תיקו במשרד . משנמנע המנוח לזמן את כל הנ"ל, הרי שהדבר פועל לחובתו במשמע כי זימון כאמור היה מוכיח היפוכו של דבר. רביעית, בטופס התביעה מולאה כתובתו של המנוח ולא של בא כוחו ואל כתובת זו נשלחו כל מסמכי המל"ל, לרבות זה הדוחה את התביעה. חמישית, המנוח אף לא זימן את א מו אשר לטענתו סיפר לה על קורותיו מול הביטוח הלאומי ו/או שתתמוך בגרסתו כי לא נתקבלו מכתבי המל"ל ו/או התקבלו אך לא נמסרו לו , למצער. איני מקבל את הנטען בסעיף 20 לסיכומי המנוח כאילו אפילו הנתבעת אינה יודעת להבחין בין התביעות שהוגשו בגין התאונה מושא כתב התביעה. עצם הגשת שתי תביעות בגין אותה תאונה אינה מעלה ו/או מורידה מהעובדה כי מכתב ההתראה של המל"ל היה ברור ודיבר על יום התאונה הנדונה.
לדידי, בעצם הגשת התביעה לביטוח לאומי, אין די כדי להוכיח כי ניזוק פעל בסבירות ובתום לב מול הרשות למיצוי זכויותיו. על הניזוק להוכיח ששיתף פעולה באופן סביר עם המל"ל, שעה לבקשותיו, העביר מסמכים, עמד לבדיקה כאשר הוזמן וכיוב' דרישות שמוסמך המל"ל לדרוש על פי דין. את כל אלה לא הוכיח המנוח ולו בראשית ראיה. לו היה מוכח לפניי שמלאכת הייצוג מול המל"ל נמסרה לפרקליט וזה כשל בעבודתו מול הרשות מבלי ליידע את הלקוח על הדבר, הרי שניתן היה לשקול קביעה שונה.
לא התעלמתי מגילו הצעיר של המנוח לעת התאונה והגשת התביעה למל"ל. אלא שלעת הדחייה היה התובע כבר בגיר ועמדו לרשותו 12 חודשים לחידוש התביעה וקבלת המגיע לו. גם זאת לא נעשה והוא כבר בן 19 בקרוב.
מכאן כי לא הוכח שהמנוח שפעל מול המל"ל בסבירות, בתום לב ובכנות (המרכיב הראשון הוא הרלבנטי ביותר לענייננו אולם כולם כאחד קשורים זה בזה ). על כן קמה לנתבעת הזכות לעתור לקיזוז רעיוני של כל הגמלאות שיכול היה המנוח לקבל בגין התאונה, ועד פטירתו.
לטענת המנוח, חוות הדעת האקטוארית בעניינו של המנוח שגויה. אלא שחוות דעת נגדית לא הומצאה. גם המומחה לא זומן לחקירה. לגופו על עניין גם לא מצאתי ממש בטענות המנוח כאילו החישוב נערך שלא כדין ונסמך על תקנות המפנות לדמי לידה. תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה) תשט"ז-1956 נכתבו קודם שנחקק חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב)-התשנ"ה-1995 ועל כן בתקנות יש הפנייה לסעיפי החוק הישן. פניה ללוח ההשוואה מעלה כי במקום סעיף 54 לחוק בא סעיף 98 לחוק ושילוב סעיף 98 לחוק עם הוראות התקנות מסביר היטב את האמור בחוות דעתו של המומחה האקטואר מטעם הנתבעת.
אשר על כן מסך הפיצוי המגיע למנוח יש לנכות את הסך הכולל של 164,096 ₪, בצירוף הפרשי ריבית כאמור בהערות האקטואר בסך כולל של 8,659 ₪=172,755 ₪(-).

לסיכום:
נזק: 226,243 ₪.
מל"ל: 172,755 ₪(-)
סה"כ: 53,488 ₪.
שכ"ט עו"ד: 8,135 ₪.
אגרות: 750 ₪.

סה"כ לתשלום: 62,373 ₪.

הפיצוי יועבר תוך 30 ימים באמצעות ב"כ המנוח לאחר הצגת צו ירושה כדין ויחולק על פיו .

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין

ניתן היום, י"ד כסלו תש"פ, 12 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.