הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 10194-08-19

לפני כבוד השופט אילן צור

התובעת:

אמיר חברה למחזור פסולת וגריסת גזם בע"מ

נגד

הנתבעות:

  1. נמחקה
  2. נמחקה

3.מטרו גרר בע"מ
4.הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תובענה כספית שעילתה נזיקית ועניינה בנזק אשר נגרם לרכב התובעת, עת הועמס ע"ג הגרר של נתבעת 3. בהתאם להסכמת הצדדים נמחקו נתבעות 1 ו - 2 מכתב התביעה, תוך הותרת הנתבעות 3 ו – 4 שבכותרת (להלן – " הנתבעות"). במסגרת הסכמת הצדדים לה ניתן תוקף של החלטה (בפסק דין חלקי מיום 7/1/21), הסכימו הנתבעות לפצות את התובעת בסכום כולל בסך של - 182,202 ₪, תוך הותרת חלוקת האח ריות והנזק בין הנתבעות - לשיקול דעת בית המשפט. בהתאם לאמור, נמחקה הודעת צד ג' אשר נשלחה על ידי נתבעת 1 נגד נתבעת 3. הצדדים הגישו את סיכומיהם, כאשר לנתבעת 3 ניתנה האפשרות להגיש סיכומי תשובה וזו נדרשה גם להבהרה בהחלטת בית המשפט .

אקדים מילין ואציין, כי בהתאם להוראות מחוקק המשנה, יש ליתן פסק דין קצר ותמציתי ולפיכך, אין בכוונתי להידרש לכל טענה ולכל ראיה או אסמכתא, אלא רק לאל ה הדרושים לצורך ההכרעה במחלוקת שלפניי.

כתבי הטענות
לטענת התובעת, ביום 28.8.18 אסרה המשטרה על נהג התובעת להמשיך בנסיעתו, מחמת ש המשאית היתה אסורה לנסיעה באותה העת. לפיכך, פנה השוטר לנתבעת 3 כדי לגרור את רכב התובעת. במה לך ניסיון נהג הגרר מטעם הנתבעת 3, להטעין את רכב התובעת על גבי רכב הגרר 3, התהפך הגרר ורכב התובעת נשמט - דבר אשר גרם נזק לרכב התובעת (להלן – " התאונה"). לאור האמור, הוזמן רכב גרר נוסף ורכב התובעת הועבר למגרש משטרתי.

בכתב ההגנה מטעם נתבעת 3, ביקשה האחרונה למחוק את הנתבעות 1 ו – 2 תוך שהיא מציינת כי היא נוטלת על עצמה את האחריות לקרות האירוע. עוד טענה נתבעת 3, כי לאחר טעינת רכב התובעת על גבי הגרר, נטה רכב התובעת על צדו, התנתק מהגרר ונפל - בעקבות הנוזלים הרבים שהיו בבטן המכולה של רכב התובעת, דבר אשר הוביל לאבדן שיווי משקל. לאחר דיווחו של נהג הגרר לנתבעת 3 ולנתבעת 1 על המקרה, נציג מטעמה של נתבעת 3 הגיע למקום וסייע בהעלאת רכב התובעת לגרר הנוסף, יחד עם נהג רכב התובעת , אשר נגרר למגרש המשטרתי כאמור .

בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 4 – היא המבטחת לכאורה של נתבעת 3 - נטען כי פוליסת הביטוח אשר הונפקה עבור נתבעת 3 היא פוליסת "אלומה" יוני 2016 (להלן: " פוליסת אלומה") ובנוסף, בהתאם לרשימת הפוליסה, הכיסוי הביטוחי כפוף לפוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי – פסגה 9/2017 (להלן: " פוליסת פסגה"). במסגרת הפוליסות האמורות , הנתבעת 4 אינה נושאת בכיסוי ביטוחי לאירוע מושא התובענה , וזאת מהטעמים הבאים:
סוג העסק המוגדר בפוליסת אלומה הוא "מגרשים לאחסון רכבים אחרי תאונה, לרבות רכבים מוחרמים" ולפיכך, הפוליסה אינה מבטחת את עסקי הגרירה של נתבעת 3.
במסגרת 'פרק הרכוש' בפוליס ת אלומה מצוין - כי בהתאם לפרק זה, הפוליסה מכסה נזק אשר נגרם לתכולת בית העסק המשמשת לצרכי עיסוקה של נתבעת 3, בעת הימצאותם בבית העסק ויתרה מכך, הכיסוי הביטוחי על פי פרק זה , מחריג כלי רכב מנועי.
פרק החבות כלפי צד ג' בפוליסת אלומה, מונה מספר חריגים לכיסוי הביטוחי אשר בכל אחד מהם נופל לתוכו אירוע התאונה מושא התובענה ואלו החריגים: נזק הנגרם לרכוש הנמצא בבעלותו, בשליטתו או בהשגחתו של המבוטח; שימוש בכלי רכב; חבות הנובעת מאחריותו המקצועית של המבוטח או מי מטעמו; נזק לרכוש שהמבוטח או מי מטעמו אשר פעלו בעת קרות הביטוח; כל נזק כספי שאינו תוצאה ישירה של הנזק הפיזי לרכוש שניזוק אינו מכוסה. נוסף על כך, נתבעת 4 מנתה חריגים נוספים לנזקים הקשורים לכלי תחבורה ונזקים שנגרמו בעת שהמבוטח פעל באותו רכוש.
בפרק רכוש בהעברה בפוליסת אלומה, מוגדר 'מקרה ביטוח' כמקרה של "אובדן או נזק לרכוש המבוטח שיגרמו בעת המהלך הרגיל המקובל של העברת הרכוש בכלי רכב ממונע פרטי או מסחרי או ברכבת בגבול הגיאוגרפי, כתוצאה מהסיכונים המבוטחים" וכי הסיכונים המבוטחים המוגדרים הם: אש, ברק או התפוצצות והתהפכות או התנגשות של כלי הרכב עליו הוטען והועבר הרכוש המבוטח . יצוין כי במקרה דנן, רכב הגרר לא ניזוק וכעולה מכתב ההגנה של נתבעת 3.
בפרק 3 – סייגים לחבות המבוטח בפוליסת פסגה , מוחרגים נזקים הקשורים לכלי תחבורה ונזקי רכוש שנגרמו לו עת המבוטח פעל בו, ו גם אילו לא היו קיימים חריגים אלו, בהתאם לפרק הרביעי לפוליסת פסגה, קיימת השתתפות עצמית בסך של - 1,000,000 ₪ בהרחבת כיסוי לנזקי רכוש , לאור שימוש ברכב מנועי.
נוסף על כך, בפרק חמישי לפוליסת פסגה, נקבעה חובת הודעה על מקרה ביטוח ואיסור הוד אה בחבות על ידי המבוטח מבלי לקבל את הסכמת הנתבעת 4 מראש. לטענת נתבעת 4, נתבעת 3 לא דיווחה לה על התאונה בזמן אמת ולא פנתה לצורך קבלת כיסוי ביטוחי לתאונה כאמור, ודי בכך כדי להוות הפרה של תנאי מתנאי הפוליסה. עוד הוסיפה נתבעת 4 בעניין זה, כי אי הדיווח בזמן אמת - גרם לה לנזק ראייתי , אשר מנע מ הנתבעת 4 את האפשרות לבחון את האירוע , על ידי מומחים מטעמה. כן טענה, כי הנתבעת 3 אף לא פעלה לבקש ממנה ייצוג משפטי בתביעה דנן.

סיכומי הצדדים
סיכומי נתבעת 3
בסיכומיה טענה הנתבעת 3, כי בינה לבין נתבעת 4 קיים 'חוזה ביטוח' וכי בהתאם לחקיקה ולפסיקה כפי שאלו הובאו בסיכומיה, על הנתבעת 4 לשאת בתגמולי הביטוח בהתאם לאירוע הביטוחי מושא התובענה וכי לא ניתן לקבל פירוש הנוגד את אחריותה הבלעדית של הנתבעת 4 , לשאת בתשלום תגמולי הביטוח כאמור. כן נטען , כי יש לפרש את הפוליסה נגד מי שניסח אותה, קרי - נגד נתבעת 4, ובין היתר, לאור פער הכוחות בין השתיים המתבטא בעניין ניסוח החוזים האמורים. עוד הוסיפה, כי בין השתיים נוצר 'נוהג', לפיו הנתבעת 4 תספק כיסוי ביטוחי לנתבעת 3 בקרות אירוע נזיקי כפי שהתרחש במקרה דנן ואף ת מכה טענתה בציון אירוע דומה מיום 20.6.18, בגינו שולמו לה תגמולי ביטוח ע"י נתבעת 4.

עוד טענ ה הנתבעת 3, כי ב'אישור קיום ביטוח" מיום 1.8.18 ועד ליום 3.7.19, קיים סעיף המבטל את החריגים של "פריקה וטעינה" הנוגדים את אופי המכרז שעל פרטיו ידעה נתבעת 4 עוד בטרם חתמה עליו ועל כן, נתבעת 4 אינה יכולה להסתמך על חריג או תנאי אשר לא הודגשו – כלשונה, באישור האמור. עוד באותו עניין, טענה הנתבעת 3 - כי נתבעת 4 ידעה על אופי עבודתה של נתבעת 3 ואת הסיכונים אשר כרוכים בעבודתה ואותם היא מבטחת, וזאת לאחר שבחנה את תנאי המכרז ואף אישרה אותו – כך לטענתה. עוד טענה הנתבעת 3 , כי סעיף 6 ל'אישור קיום הביטוח", מבטל כל אפשרות הפקעה או צמצום של פוליסת הביטוח – דבר שהנתבעת 4 מנסה לעשות בשלב זה, וכי בהתאם לסעיף 7, הצהירה הנתבעת 4 כי כללי הפוליסה לא יפחתו מהמקובל בתנאי פוליסת פסגה, שם קיים כיסוי ביטוחי דומה למקרה דנן.

לסיכום - טענה הנתבעת 3 , כי נתבעת 4 לא דרשה להעיד מטעמה עד או מומחה אשר היו יכולים לבסס טענותיה. כן טענה, כי לאור כל האמור לעיל, יש להטיל על נתבעת 4 את תשלום הפיצוי לתובעת לרבות מחצית שכ"ט השמאי, מר יוסי שניידרמן.

סיכומי נתבעת 4
בסיכומי הנתבעת 4, שבה וחידדה הנתבעת 4 את טענותיה שבכתב ההגנה מטעמה והוסיפה, כי אף על פי שהי ה ביכולתה של נתבעת 3 לשלוח הודעת צד ג' נגדה או לחלופין לפנות בבקשה לכיסוי ביטוחי, הרי שנתבעת 3 מעולם לא עשתה כן. זאת אף זאת, הנתבעת 3 אף לא טענה דבר בעניין הכיסוי הביטוחי בכתב הגנתה, לא ביססה טענתה על פי סעיף מהפוליסה אשר מכסה את האירוע דנן ולא הוכיחה קיומו של אירוע ביטוחי. כן טענה, כי בסיכומי הנתבעת 3 הועלו טענות שונות לראשונה – דבר המהווה בבחינת הרחבת חזית אסורה.

באשר לטענה של נתבעת 3 - בעניין קיומו של 'נוהג' עקב תשלום תגמולי ביטוח בגין אירוע דומה
בעבר, טענה הנתבעת 4 כי מלבד העובדה שטענה זו לא הוכחה, הרי שמדובר במקרה אשר התברר כי בדיעבד היה בבחינת טעות מצד נתבעת 4 וכי אין בכוחו של מקרה חד-פעמי, להוות נוהג או ליצור יש מאין . לדידה של נתבעת 4, המקרה דנן נבחן לגופו ובהתאם לתנאי הפוליסה הוא אינו מכוסה. באשר לקיום כיסוי ביטוחי ב התאם ל'אישור קיום הביטוח', הרי שהנתבעת 3 הציגה סעיפים המבטלים חריגים, אך אלה נמחקו ידנית (באמצעות רישום האות איקס) ויש בכך כדי ללמד, כי החריגים בתוקף. נוסף על כך, 'אישור קיום הביטוח' הונפק לאחר קרות האירוע דנן, ביום 28.8.18, ולפיכך ניצבות שתי אפשרויות: האחת - נתבעת 3 סברה כי אין כיסוי ביטוחי למקרה דנן ועל כן לא דיווחה עליו טרם הנפקת האישור האמור; והשנייה - הנתבעת 3 הסתירה את האירוע מושא התובענה והוציאה את אישור קיום הביטוח, במרמה.

עוד טענה הנתבעת 4, כי גם באישור קיום הביטוח ואף במסמכי המכרז של משטרת ישראל, מדובר בשירותי אחסון רכבים ולא שירותי גרירה של הנתבעת 3 ולא זו בלבד, אלא שגם בפוליסות לא מאוזכר כי שרותי גרירה נכללים במסגרת העיסוק המבוטח. לסיכום , טענה הנתבעת 4, כי לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את התביעה נגדה וכי על הנתבעת 3 לשאת בתשלום הפיצוי לתובעת.

סיכומי תשובה – נתבעת 3
בסיכומי התשובה מטעם הנתבעת 3, שבה הנתבעת 3 וחידדה טענותיה כמפורט לעיל. כמו כן, טענה נתבעת 3 כי לו באמת ובתמים הייתה הנתבעת 4 מתבססת על טענת אי דיווח במועד, לא הייתה מוותרת על חקירת סוכן הביטוח מטעמה, אשר הוזמן על ידי נתבעת 3 לעדות. באשר להוכחת עצם קרות התאונה, הפנתה הנתבעת 3 לתשובתה לשאלון בתצהירו של מר דב אקריש בעל המניות של נתבעת 3, שם מצויים פרטי השתלשלות האירוע לרבות ציון שמות המעורבים ומשוויתרה נתבעת 4 על הליך ההוכחות מספר פעמים במהלך הליך ניהול התביעה, בין היתר במסגרת ההסכם הדיוני והסכם הפשרה אשר הוגשו לבית המשפט כמפורט בסיכומי התשובה – אין לנתבעת 4 על מי להלין אלא על עצמה.

הנתבעת 3, חזרה על טענותיה תוך הפניה ל'אישור הקיום הביטוחי' ולמסמכי מכרז 63/2016 בי נה לבין משטרת ישראל. באשר לטענת הרחבת חזית - טענה הנתבעת 3 , כי מאחר ובית המשפט קיבל את עמדת ה ביחס לצירוף המסמכים בהתאם להסדר הדיוני אשר הו גש לבית המשפט ומאחר והנתבעת 4 ויתרה על חקירת העדים וזימון עדים מטעמה, אין מדובר בהרחבת חזית. עוד התייחסה הנתבעת 3 לטענתה של הנתבעת 4 לפיה, סעיף ביטול החריגים באישור קיום הביטוחים על ידי ציור איקסים - מעיד על כך שהחריגים למעשה לא בוטלו והשיבה בהתייחסותה כי הנתבעת 4 לא הוכיחה טענות אלו והיא מנועה מלטעון כאמור לאחר ויתורה על חקירת העדים וזימון עדים מטעמה.

יצוין, כי בעת כתיבת פסק הדין, התבקשה הנתבעת 3 ע"י בית המשפט, להבהיר עניין נקודתי מסוים וזו הפליגה למחוזות אשר לא התבקשה להם. בעניין זה ראיתי את תגובתה של הנתבעת 4 במקומה.

דיון והכרעה:
ביום 7.1.21 הוגש לבית המשפט הסכם פשרה והסדר דיוני לפיו, ישולם לתובעת פיצוי מוסכם בסך של - 182,202 ₪, ובית המשפט יתן דעתו בשאלה - האם לנתבעת 3 קיים כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת 4 ובכך יכריע בית משפט, על מי מהנתבעות לשאת בתשלום הפיצוי כולו, חלקו או מקצת. אציין לאלתר, כי איני מקבל את טענת הנתבעת 4 לפיה, לא הוכח האירוע הביטוחי מושא התובענה דכאן.

הלכה למעשה, נחלקו הצדדים בפרשנות הפוליסה, קרי – האם הפוליסה אשר הוצאה לנתבעת 3 ע"י הנתבעת 4, מכסה את הנזק שנגרם לרכב התובעת, אם לאו. לשיטתה של הנתבעת 3, מדובר בפוליסה אשר נוסחה ע"י הנתבעת 4 וככזו יש לפרשה - במקרה של ספק - נגד מנסחת הפוליסה וכי כעניין שבנוהג, שילמה הנתבעת 4 לנתבעת 3 במקר ה דומה בעבר, תגמולי ביטוח. לפיכך, יש לחייבה גם במקרה זה.

אבהיר כבר עתה, כי העובדה שהנתבעת 3 לא תבעה את הנתבעת 4 ו/או לא הגישה נגדה הודעה לצד שלישי – אין בה כדי לאיין א ת טענותיה המפורטות לעיל. כן אינני מוצא לקבל את טענתה של הנתבעת 4 להרחבת חזית - שכן מרגע שהוסכם על ידי הצדדים כי יתנהל הליך באשר לשאלת הכיסוי הביטוחי – הסכמה לה ניתן תוקף של החלטה, תוך הבאת ראיות לעניין ספציפי זה, אשר אף הוגדר כמחלוקת יחידה בין הצדדים – אין מדובר בהרחבת חזית.

כמו כן, אני דוחה את טענת הנתבעת 3 - כי על הנתבעת 4 לשאת בתשלום הפיצוי ולו מכח "נוהג ולו מהטעם הפשוט, לפיו אין בכוחו של אירוע אחד בו שילמה הנתבעת 4 תגמולי ביטוח לנתבעת 3, כדי להעיד על "נוהג" מחייב במיוחד נוכח הטענה להיעדרו של כיסוי ביטוחי וכפי שאפרט להלן .

יוער כי הנתבעת 3, היא חברה פעילה ובעלת ניסיון אשר במסגרת פעילותה העסקית והכלכלית, נקשרה ונקשרת בחוזים מורכבים מול גורמים שונים ההכרחיים לניהול פעילותה השוטפת. לפיכך, אינני מקבל את טענת הנתבעת 3, כי יש לפרש את חוזה הביטוח נגד הנתבעת 4 רק מחמת פערי הכוחות בין הצדדים.

המסגרת הנורמטיבית
פרשנות חוזה
בהיבט החקיקתי, המסגרת הנורמטיבית הכללית קיימת בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 כדלקמן:
" (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.
(תיקון מס' 2) תשע"א-2011
(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות
בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.
(ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים."

פרשנות החוזה בהיבט המשפטי, נדונה רבות בפסיקה ומעת לעת חלה התפתחות בשאלה כיצד יש לפרש את החוזה, כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים , בעניין זה. עיקר המתח נסוב סביב המשקל אשר יש לשוות ללשון החוזה , לבין המשקל אשר ראוי ליתן לנסיבות החיצוניות , שאפפו את כריתת החוזה ואשר יש בכוחן ללמד על אומדן דעת הצדדים.

טרם שאדון בפרשנות חוזה הביטוח - מושא התובענה דנן, אתייחס לפסיקה בעניין זה (אשר על חלקה התבססה נתבעת 3 בסיכומיה) ובמה דברים אמורים?

הלכה פסוקה היא, כי אין ב לשון החוזה כשלעצמו, בלבד , כדי להעיד על כוונתם של הצדדים להסכם. זאת אף זאת, גם במקרה בו לשון החוזה ברורה, יש לבחון את הנסיבות החיצוניות ולבדוק, האם לשון החוזה אכן מלמדת על כוונת הצדדים. הלכה זו הרחיבה למעשה את האפשרות של בית המשפט , להתערב בחוזה אשר נערך בין הצדדים ( ע"א 4628-93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , מט(2) 265 (להלן ולעיל : "הלכת אפרופים").

"הלכת אפרופים" נותרה על כנה. ואולם לצדה , הודגשה חשיבותה של לשון החוזה והמ עמד אשר יש ליתן לו בבחינת כלי עיקרי, עת מפרשים חוזה - הן על ידי הפסיקה כפי שתובא בהמשך והן על ידי תיקון סעיף 25 לחוק החוזים ( תיקון מס' 2, משנת 2011), כפי שצוטט לעיל. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו ברע"א 3961-10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה(2) 563 (ניתן ביום 26.2.12):
"חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית ודוק: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי."

וכך נפסק ברע"א 1452-10 מפעל הפיס בע"מ נ' אלחנן טלמור (לא פורסמה, ניתנה ביום 11.10.10):
"לדידי, מבחינה עקרונית הלכת אפרופים אינה הלכה שגויה, אולם כפי שציינתי בעבר, סבורני כי הרטוריקה שלה והדרך שבה היא יושמה הם שהובילו לפגיעה בעקרון חופש החוזים, לפגיעה באוטונומיה של הרצון הפרטי ופגיעה ביציבות הנדרשת בדיני החוזים. לגישתי, וכך אף עולה מלשון סעיף 25(א) לחוק החוזים, על בית המשפט להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים כאשר הוא נדרש לשאלת פרשנותו של חוזה, וכל זאת במקום בו החוזה אינו ברור וטעון פרשנות. במקרים אלו נדמה כי אין מקום להסתפק אך ורק בלשון החוזה. בעניין זה ציינתי בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן ([פורסם בנבו], 23.2.2010) (להלן: עניין בלמורל): "אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם הלשון בה נקטו אינה ברורה ואינה חד משמעית. מוכן אני להניח כי במקרים אלו עשוי לעלות צורך בפרשנות לשון החוזה לרבות באמצעות פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה, ברם רק לאחר שמוצו יתר כללי הפרשנות החוזיים שהותוו בדין, ובראש ובראשונה הפניה ללשון החוזה כפי שזו מוצאת את ביטוייה בחוזה אותו ניסחו הצדדים" (ראו: שם, בפסקה 35.2)."

עוד מצאתי לציין בעניין זה, את דברי המלומדים י' דנציגר וצ' מצקין במאמרם "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973?", משפט ועסקים טו', תשע"ב (ספטמבר 2012), 27 – 87, וזו לשונם:
" על בית המשפט לתת משקל מהותי ללשון החוזה, וזאת כנגזרת של עקרון חופש החוזים, שהינו עקרון על בדיני חוזים. עקרון חופש החוזים מתבטא אף בזכותם של הצדדים לחוזה ליהנות מהגנה מפני התערבות שיפוטית מיותרת בהסכמות החוזיות. קיים מתח בין הגשמת רצון הצדדים, כפי שהוא עולה מהטקסט החוזי, לבין תפיסת הפרשנות התכליתית, כפי שזו משתקפת ברטוריקה של הלכת אפרופים, על אף הניסיונות להציב לה "תמרורי אזהרה" בפסק דינו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין ארגון מגדלי ירקות. הגם שהלכת אפרופים אינה שגויה, הרטוריקה של הלכה זו בעייתית, היות שהיא מאפשרת לבית המשפט להתערב בתוכן החוזה אף כאשר אין הצדקה לכך. כאשר מדובר בחוזה כתוב, אל לו לשופט הפרשן להתחיל את התהליך הפרשני או להמשיכו בהסתמך על כל מקום שאליו תוביל אותו האינטואיציה שלו. עליו לפתוח תמיד את התהליך הפרשני בלשון החוזה ובמה שמשתמע ממנה".

עינינו הרואות, כי בבוא בית המשפט לפרש חוזה, יש לבחון תחילה האם כוונת הצדדים ברורה מלשון החוזה עצמו ו אם אכן כך הדבר, אזי אין צורך בבחינת נסיבות חיצוניות.

ובאשר לפרשנות חוזה ביטוח, נקבע, כי יש לפרשו לאור הכללים אשר נקבעו בפרשנות חוזה כמפורט לעיל. ואולם, ברבות השנים נוספו שני כללי פרשנות ספציפיים. לעניין זה יפים דברי בית המשפט בע"א 453-11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 21.8.13):

"ראשית, נקבע כי ככלל יש לפרש את הפוליסה על פי המשמעות המילולית הרגילה, הפשוטה וההגיונית של מילותיה. פירוש זה צריך להיות מתקבל על הלב ועל הדעת, שווה לכל נפש ומתיישב עם צרכי חיי היום-יום, והכול מתוך הנחה שהצדדים להתקשרות ביקשו ליתן ביטוי לכוונותיהם האמיתיות במילים שבחרו בתהליך הניסוח. כמו כן נקבע כי יש לפרש את הפוליסה תוך עמידה על מכלול תניותיה של הפוליסה כשלמות אחת... שנית, נקבע כי במקרה של אי-בהירות או ספק בנוגע למשמעות הנכונה של הכתוב, יש לפרש את פוליסת הביטוח כנגד המנסח-המבטח. הרציונאל שעומד ביסודו של כלל זה הינו כי לצד שניסח את פוליסת הביטוח – חברת הביטוח – ישנו יתרון בניסוח ובעיצוב תנאי הפוליסה, ולכן הוא זה שצריך לשאת באחריות לניסוחים עמומים ודו-משמעיים. עוד הודגש כי כלל הפרשנות כנגד המנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי הביטוחי ..."

ואולם, בהמשך פסק הדין, מובא כי ישנם חריגים לכללים האמורים ואלו הם:

"ראשית, נקבע כי הכלל לפיו יש ליתן למילות הפוליסה את המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה משמש כנקודת מוצא טובה ונוחה להבנת משמעות הפוליסה, אך לא מדובר בכלל נטול חריגים. לפיכך נקבע כי במקרה המתאים מותר וראוי לתת לכתב פירוש ליברלי וסביר, אפילו אם פירוש כזה עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות שנכתבו בכתב הפוליסה, וזאת על מנת להגיע למשמעות ההגיונית והאמיתית שאליה התכוונו הצדדים להתקשרות, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב או כאשר הוכח בראיות ברורות שכוונת הצדדים לא הייתה למובן הרגיל והמקובל של הלשון שבה השתמשו... שנית, נקבע כי אין לאמץ "באופן עיוור" את כלל הפרשנות כנגד המנסח, במנותק ממכלול התניות בפוליסה, מהנסיבות ומהתכלית שביסוד כתב הפוליסה. לפיכך נקבע כי בית המשפט יפעיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח במקרים שבהם ניצבות לפניו שתי משמעויות סבירות באותה מידה מבחינה לשונית, אך לא במקרים שבהם אמנם ניצבות לפניו שתי משמעויות אפשריות מבחינה לשונית, אולם אחת מהן הינה המשמעות הרגילה והמקובלת ואילו המשמעות השנייה הינה שולית ויוצאת דופן".

בענייננו, טוענת הנתבעת 3 - כי הביטוח אשר ניתן לה על ידי נתבעת 4, מגלם בתוכו מענה ביטוחי גם בגין נזקים הנגרמים לרכוש צד ג', במהלך עיסוקה כחברה המספקת שירותי גרירה – כפי שאירע באירוע מושא התובענה דנן. אלא שמעיון ברשימת הפוליסה מס' 18/110/063/1022837 (להלן: " רשימת הפוליסה") עולה , כי סוג העסק המבוטח המוגדר בדף מס' 2 הוא "מגרשים לאחסון רכבים אחרי תאונה לרבות רכבים מוחרמים" – כך כתוב , בזו הלשון. גם בהמשך הכתוב, לא מצוין ולא מאוזכר עיסוקה של נתבעת 3, כמספקת שירותי גרירה. בנסיבות הללו, כל הרחבה של הפוליסה על אירועים שאינם מצויים בלבה, במהותה ובתכליתה של הפוליסה בין הצדדים - היא מאולצת, ואיננה נכונה. פוליסה זו, כפי העולה ממנה , היא פוליסת ביטוח לעסק ואין לשוות לה 'נופך' אחר , שיש בו כדי לחייב את המבטחת על פי הפוליסה, מעבר ללשונה הברורה.

עוד עולה מעיון ברשימת הפוליסה, כי פוליסה זו כפופה לפוליסה לביטוח העסק "אלומה" ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה. בפרק 2 לפוליסת אלומה מצוין ב"הגדרות" סעיף 4, בזו הלשון:
"עיסוקו של המבוטח מוגדר כעיסוק המצוין ברשימה ולא כל עיסוק אחר".

גם בסעיף 6, בפרק 3 – "סייגים כלליים לחבות המבטח לכל פרקי הפוליסה", נקבע חריג:
"מעשה במתכוון או רשלנות רבתי של המבוטח או בני משפחתו או מטעמם"

צא ולמד: גם אלמלא הייתה מחלוקת בשאלה - האם עיסוקה של הנתבעת 3 כחברת גרירה מבוטח ואם לאו, אפשר ש המקרה שלפניי אינו נמנה בין המקרים המבוטחים שכן, אין מחלוקת שהאירוע הנזיקי התרחש, עת הנהג מטעמה התרשל רבתית, בניסיונו להעלות את רכב התובעת לרכב הגורר.

יוסף, כי בסיכומי נתבעת 3, מבססת האחרונה את טענותיה, תוך הפניה למסמכי מכרז 63/2016 – בין הנתבעת 3 למשטרת ישראל ואישור קיום ביטוחים – בין הנתבעת 3 לנתבעת 4. כאן המקום לציין , כי אין במסמכי המכרז כאמור, להעיד על ההסכם הביטוחי שבין הנתבעת 3 לנתבעת 4 - אלא אך על פרטי ההסכם בין נתבעת 3 למשטרת ישראל.

גם עיון באישור קיום הביטוחים – אינו מלמד על ביטול החריגים כטענת הנתבעת 3. יתרה מכך, אני מוצא לקבל את טענת הנתבעת 4 ולפיה, אי ביטול החריגים בוצע - עת נמחק הסעיף המורה על ביטול החריגים באופן שבו שורטטו על הסעיף הרלבנטי "איקסים" (ראו סעיף 5 לפרק "ביטוח אחריות כלפי צד שלישי "). יתרה מכך, דבר זה עולה גם מקריאת התוספת בכתב יד, המצויה בסמוך לסעיף 4 לפרק האמור.

עוד מפנה הנתבעת 3 בסיכומיה, לסעיף 7 בפרק "כללי", באישור קיום הביטוח (לפיו, "תנאי הכיסוי של הפוליסה לא יפחתו מהמקובל על פי תנאי פוליסת פסגה, בכפוף להרחבת הכיסויים המתחייבים על פי המצוין לעיל") וטוענת, כי בהתאם לסעיף זה, קיים כ יסוי ביטוחי לאירוע מושא התובענה. ואולם, מעיון בתנאי הפוליסה האמורה, עולה, כי לא כך פני הדברים והיפוכו של דבר הוא הנכון. אסביר את דבריי.

בפרק 3 "סייגים לחבות המבטח", סעיף ב' "נזק בקשר לכלי תחבורה" ב ס"ק (3) מצוין כדלקמן:
"חבות הנובעת משימוש בכלי רכב מנועי, בגין נזק שנגרם לרכוש צד שלישי".

ובאשר להרחבת הכיסויים, צוין כי זו מתייחסת לכיסויים על פי האמור בקיום אישור הביטוחים. דא עקא וכאמור לעיל , נזקי רכוש בגין רכב מנועי מוחרגים .

יתרה מכך, לו גם הייתה תחולה להרחבת הכיסוי הביטוחי ו לו אף היה קיים כיסוי ביטוחי מכוחו - כטענת הנתבעת 3 - הרי ש מעיון בסעיף ז' לפרק 4 "הרחבים", מצוין כי קיימת השתתפות עצמית מיוחדת להרחבה האמור ה בסך של - 1,000,000 ₪ , סכום העולה על דמי הנזק , כפי שהוסכם בין הצדדי ם. לפיכך, גם במקרה כזה פטורה הנתבעת 4 מפיצוי בגין אירוע התאונה מושא התובענה.

נוכח האמור , אינ ני מקבל את טענת הנתבעת 3 לפיה, הנתבעת 4 מצמצמת את הכיסוי הביטוחי לגביו התחייבה כלפי ה בפרק "כללי", בסעיף 2 לאישור קיום הביטוח או לחלופין פועלת לביטולו - באי הסכמתה לשאת באחריות הביטוחית. אבהיר, כי מעיון במכלול המסמכים ועל פי לשון הפוליסה עצמה, עולה, כי מלכתחילה אין כיסוי ביטוח למקרה דנן. לא מצאתי לראות באישור קיום הביטוח ולחלופין ב"נוהג" הנטען – משום מקור לחיוב הנתבעת 4, משעניינים אלה לא הוכחו לפניי במידה הנדרשת בדין האזרחי.

משהגעתי לכלל מסקנה זו, אינני מוצא להידרש לשאלה האם המקרה מושא התובענה דווח בזמן אמת על ידי נתבעת 3 לנתבעת 4 כמו גם לשאלה - מתי והאם הגיעו מסמכים הקשורים להסכם הביטוחי בין הצדדים לידי נתבעת 4.

מכל המפורט לעיל, אני מוצא את לשון החוזה שבין הצדדים ברורה, עד כי אין מקום לבחון את הנסיבות אשר אפפו את כריתת חוזה הביטוח - כדי להגיע לאומד דעת הצדדים. לשון חוזה הביטוח מעידה על כך, כי למקרה דנן אין כיסוי ביטוחי ופעילותה של הנתבעת 3 כנותנת שירותי גרירה - אינה מכוסה בפוליסה, עליה היא מבקשת להסתמך.

על אף האמור, מצאתי להתייחס לנסיבות חיצוניות כאמור לעיל – שכן, לטעמי, מקרה בודד בו שילמה הנתבעת 4 פיצוי, אין בו לבדו בכדי להעיד על "נוהג" בין הצדדים וזאת אף מבלי לבחון ב"רחל בתך הקטנה" את נסיבות המקרה.
בעניין זה, מצאתי כי יפים דבריהם של המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח בספרם "דיני חוזים", מהדורה רביעית 2019 (עמ' 566), לפיהם – על מנת שייווצר "נוהג" אשר יש בו להעיד על הסכמת הצדדים נדרש שיתקיימו מספר תנאים אשר לא מתקיימים בענייננו. וכך נכתב:

"נוהג פרטי הוא התנהגות רצופה, חוזרת על עצמה, בין הצדדים, שניתן לראותה כיוצרת בסיס להבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית".

נוכח האמור, אינני מקבל את טענת הנתבעת 3 לקיומו של נוהג בין הצדדים, אשר יש בו כדי להקים חבות שלא על פי לשון הפוליסה. קבלת טענה מעין זו, עומדת בסתירה לשורת ההיגיון ולמצב העובדתי ולא ניתן ללמוד ממקרה בודד – תהא הסיבה לתשלום בגינו אשר תהא – לקיומו של "נוהג" בין הצדדים, אשר יש בו כדי להקים חובת תשלום תגמולי ביטוח בכל מקרה דומה אחר.

סוף דבר
משהגעתי לכלל מסקנה, כי המקרה דנן אינו חוסה תחת הפוליסה אשר הונפקה לנתבעת 3 על ידי הנתבעת 4 – אני פוסק כדלקמן:
הנתבעת 3 תישא בפיצוי התובעת, בסך כולל של - 182,202 ₪.
התביעה נגד הנתבעת 4 נדחית – ללא צו להוצאות , זאת נוכח הסכמת הצדדים כי הסכום הנ"ל אשר ישולם לתובעת הוא סכום כולל וסופי שאינו ניתן לערעור. לפיכך, פסיקת הוצאות לנתבעת 4, חותרת תחת הסכמת הצדדים עם התובעת – לה ניתן תוקף של פסק דין, ואשר אמורה לקבל את הסכום במלואו.
כן אני מורה על השבת המחצית השנייה של האגרה לתובעת, ככל ששולמה.
כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסיקתם ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתוך 60 ימים.

ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"א, 01 יולי 2021, בהעדר הצדדים.