הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו רע"צ 53196-01-18

לפני כבוד השופט עמית משה סובל-שלום ת"א

המבקשים:

1.רישן בנין והשקעות בע"מ
2.אריה נתנאל
3.אחים נ.נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ

נגד

המשיב:

אבנר נתנאל

פסק דין

1. בשני התיקים שהדיון בהם אוחד הגישו המבקשים, החייבים בתיק הוצל"פ 518585-07-17, בקשות למתן רשות ערעור על שתי החלטותיו של כב' רשם ההוצל"פ גיא סמולרצ'יק מתאריך 3.1.18 ומתאריך 28.12.18.

הדיון בעניין שתי ההחלטות אוחד וב"כ הצדדים השלימו טענותיהם בעל פה. מהדיון בפניי ומהדיונים בערכאות השונות עולה כי תהום פעורה בין הצדדים וכי הסכסוך כבר מזמן קיבל נופך אישי, מעבר לסכסוך הכספי, ולכן כל הניסיונות להביא את הצדדים להסדר הגיוני וצודק עלו בתוהו ואין לי אלא לפסוק בהתאם לחומר שבפניי.

החלטתי לדון בשתי הבקשות למתן רשות ערעור כבערעורים עצמם, ועפ"י המפורט להלן.

2. בהחלטה מיום 3.1.18 נעתר הרשם לחלק מעתירות כונס הנכסים שעיקרן המשך המתווה שהציע, לרבות בדיקת אפשרות לרכישת שני הדירות בקומה העליונה ואיחודן לפנטהאוז אחד, באופן העומד בקנה אחד עם פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.

הרשם דחה את טענותיהם של המבקשים המתנגדים למתווה של הכונס ומציין כי הם פעלו ליצירת עובדות בשטח שיסכלו את ביצוע פסק הדין ולכן אינם יכולים לטעון כי פסה"ד אינו ניתן לביצוע.

בהחלטה השנייה מיום 23.12.18 חזר הרשם על החלטתו הראשונה ואישר לכונס ליישם את המתווה שהציע, איחוד שתי הדירות לפנטהאוז אחד ולצורך הרכישה לנהל מו"מ עם בעלי הנכס, חברת מזרחי ונתנאל גרופ.

הרשם לא אישר את העתירות הכספיות של הכונס, כגון פתיחת חשבון נאמנות וביצוע העברות כספיות לחשבון הנאמנות.

קובע הרשם כי המתווה של איחודן של שתי הדירות לפנטהאוז אחד עומד בקנה אחד עם פסה"ד המבוצע בתיק ושינויים שידרשו ניתנים לביצוע ומשמעותם רק עלות כספית. קובע הרשם מפורשות כי פסה"ד ניתן ליישום ולאכיפה.

כן קובע הרשם כי יש צורך בפעולתו של כונס הנכסים שכן מונה לתפקידו מחמת אי שיתוף פעולה של המבקשים ואי עמידתם בהתחייבויותיהם.
לבסוף מציין הרשם את השמאות שנתנה במסגרת הערעור בביהמ"ש העליון ולפיה שווי 2 הדירות תואם לשווי דירת פנטהאוז אחת.

3. העובדות וההתנהלות אשר הביאה למצב הקיים כיום פורטו בכתבי הטענות ועיקריה לא שנויים במחלוקת.
תחילתו של ההליך בהסכם פשרה שנחתם ביום 2.1.14 אשר בסעיף 7 נקבעה האופציה של המשיב לרכוש מקבוצת מזרחי ונתנאל גרופ את הפנטהאוז שנבנה בבניין המגורים בו הם שותפים כאשר הפנטהאוז יהיה דירה יחידה בקומה העליונה של הבניין בשטח של 200 מ"ר, בתוספת בריכה.

מחיר המימוש של האופציה נקבע לסך של 4 מיליון ₪ שישולם מהלוואה ומדיבידנד שיעברו למשיב ע"י הקבוצה.

למרות ההסכם ובניגוד מוחלט לסעיף 7 להסכם נבנו בפועל בגג הבניין בקומה העליונה שני פנטהאוזים בשטח כולל של כ- 330 מ"ר ובתוספת מרפסות בשטח של כ- 66 מ"ר.

בדיון אישר ב"כ המבקשים כי 2 הדירות נבנו בניגוד להסכם אגב ניסיון להטיל את האשמה על מזרחי "מי שביצע את הבניה זה מזרחי שלא היה מוכן לקיים את ההסכם הוא לא היה צד לו למרות שידע על קיומו" (עמ' 2 שורות 21 – 22).

4. במצב הדברים האמור הגיש המשיב תביעת אכיפה לביהמ"ש המחוזי בת"א ולאחר דיון התקבלה התביעה, נדחו טענות המבקשים וביהמ"ש הורה לאכוף ולקיים את סעיף 7 להסכם הפשרה ולהימנע מכל פעולה שיש בה כדי לסתור את ההתחייבות.

על פסה"ד הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש העליון, הערעור נדחה תוך שנקבע שאין להתערב בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ופסה"ד מאומץ ע"י ביהמ"ש העליון.

יש לציין כי בסמוך לאחר הסכם הפשרה התברר למבקשים העלות הכספית של ההסכמה ומאז החלו, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, בבניית שני הפנטהאוזים בקומה העליונה והמשיכו בבנייה למרות פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ולמרות החלטת ביהמ"ש העליון שניתנה לבקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין, וכיום בפנינו שתי יחידות שבנייתן הושלמה.

5. למרות החלטת בית המשפט המחוזי שפסק דינו סופי וחלוט, ממשיכים המבקשים לטעון כי לא ניתן לאכוף את הסכם הפשרה ולמרות שגם לשיטתם הם אלו שהביאו למצב זה על ידי הפרת הסכם הפשרה.

טענותיהם של המבקשים בעניין זה נטענו בביהמ"ש המחוזי ונדחו ובין היתר נאמר בעמוד 7 שורות 13 – 14 "אין לומר שההסכם אינו בר ביצוע, למדנו שהוא ישים, אפשרי לקיימו" ובהמשך בעמ' 9 שורות 3 – 5 קובע ביהמ"ש כי מדובר רק בכדאיות כלכלית של העסקה שאינם מוכנים לשלם למזרחי כדי לקיים את התחייבותם בהסכם ולכן אין לומר שמדובר בחוזה שאינו בר ביצוע.

משפסק ביהמ"ש על אכיפת הסכם הפשרה וככל שלא ניתן לקיימו כפעי שהוסכם, יש לקיימו בקירוב למה שהתחייבו ויאמר כבר עתה כי הטענה שלא ניתן לקיים את ההסכם איננה יכולה להישמע מפי מי שגרם במכוון לאי היכולת לקיים במדויק ועל אותו צד, המבקשים, לשאת בכל התוצאות ולרבות העלות הכספית שנגרמת מהתנהלותם.

6. עוד לעניין העלות הכספית, כבר הכריע ביהמ"ש וקבע בסעיף 18 לפסק הדין כי אינו מקבל את טענת המבקשים לפיה על המשיב לשאת בהפרש הסכום. יובהר, כי עפ"י ההסכם אמור היה המשיב לשלם (בדרך שנקבעה בהסכם) 4 מיליון ₪ וכיום עלה שווי הנכסים ושווים של שני הפנטהאוזים כמעט כפול. טענת המבקשים כי על המשיב לשאת בהפרש נדחתה ע"י ביהמ"ש ואף אני סבור, בכל הכבוד, כי לא יעלה על הדעת שהמבקשים גרמו למצב הנתון והמשיב יישא בתוצאה, גם אם בפועל מתברר כי יקבל נכס ששוויו עולה על זה שהיה אמור לקבל.

אינני נדרש בעניין זה לטענות הצדדים לגבי השווי שנקבע ע"י השמאי שמונה ע"י ביהמ"ש העליון, שכן המינוי היה במסגרת הליכי פשרה שלא צלחו.

מקובלים עליי דבריו של הרשם הנכבד בסעיף 10 להחלטתו מיום 23.12.18 לגבי הצורך ליישב בין המצב בשטח לבין ההתחייבות החוזית.

7. אני סבור שאין לבטל את המינוי של כונס הנכסים שכן בלעדיו לא תהיה כל התקדמות באכיפת פסה"ד ובחינת ההתנהלות עד כה מלמדת זאת.

אינני מוצא צורך להידרש במסגרת הערעור למתווה החלופי של המבקשים אשר כלל לא הוצג לרשם ולא נבחן על ידו.

אף אין תוחלת להצעה לפיה ישלם המשיב עבור הרכישה את הסכום העולה על 4 מיליון ₪, שכן גם אם יצא המשיב נשכר, אין להם למבקשים אלא להלין על עצמם שהביאו למצב זה.

על כונס הנכסים, בפיקוח רשם הוצל"פ, להמשיך בהליכים בהתאם למתווה שהציג.

8. אשר על כן, נדחה בזאת הערעור.

המבקשים ישלמו למשיב הוצאות בסך של 7,500 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' אדר א' תשע"ט, 25 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.