הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ק"פ 33300-10-20

לפני כבוד השופט איתן קורנהאוזר

הקובל:

ליאור יצחק בורלא
ע"י ב"כ עו"ד אייל אבולפיה

נגד

הנאשם:
שמעון אברהם
ע"י ב"כ עו"ד עופר אשכנזי

גזר דין

רקע
הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").

לפי העובדות בהן הורשע, ביום 21.8.20 בשעת צהריים הבחין הקובל בנאשם בחצר האחורית של הבניין בו התגורר, סמוך לחלון דירתו בקומת הקרקע, והקובל יצא לתעד את מעשיו לבקשת בעלת הדירה. בשלב בו הגיע הקובל אל פינת החצר, הגיח הנאשם, הרים חלוקי נחל והטיחם בחומה הסמוכה למיקומו של הקובל.
בגין עובדות אלה יוחסה לנאשם עבירת נסיון תקיפה, אולם בהכרעת הדין נקבע כי יש להרשיעו תחתיה בעבירת איומים.
כתב הקובלנה פירט עובדות נוספות לגביהן יוחסה לנאשם עבירת איומים, אך נקבע בהכרעת הדין כי עובדות אלה לא הוכחו ולכן זוכה מהן הנאשם.

טיעוני הצדדים
ב"כ הקובל טען כי מדובר באיומים ברף גבוה אשר בוצעו תוך שימוש באבנים וגרמו לקובל לפחד רב. לפיכך, עתר לקביעת מתחם ענישה הנע בין מספר חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ועד למספר חודשי מאסר בפועל . לאור היעדר עבר פלילי אך בהתחשב בניהול ההליך וחוסר קבלת אחריות, טען ב"כ הקובל כי יש להטיל על הנאשם 4 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות. בנוסף, עתר לקביעת פיצוי בסך 20,000 ₪ לקובל וכן להטלת הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ בצרוף מע"מ. ב"כ הקובל הרחיב בטיעוניו לגבי הצורך בהטלת הוצאות על הנאשם, הגיש פסיקה לביסוס טיעון זה ואף הוסיף טיעונים בכתב .

ב"כ הנאשם טען כי מדובר במקרה לא מתוכנן, ספונטני, ללא מילים מאיימות, אשר התרחש לאחר מעקב הקובל אחר הנאשם תוך צילום בעקבותיו חש הנאשם כי הקובל מתגרה בו. בנסיבות אלה, וכן בהתחשב בפסיקה אותה הגיש, עתר ב"כ הנאשם לקביעת מתחם ענישה הנע בין מאסר מותנה ועד למאסר בעבודות שרות. בהתחשב בכך שמדובר בנאשם בן 57, נורמטיבי וללא כל עבר פלילי, אשר אף איבד הכנסה רבה בשל צו הגנה שהוצא כנגדו לבקשת הקובל, ביקש להטיל על הנאשם מאסר מותנה ופיצוי לקובל . ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי אין כל מקום להשית הוצאות בשל ניהול המשפט, והשלים את טיעוניו לענין זה בכתב.

הנאשם הביע צער רב על המקרה, טען כי לאורך חייו היה תמיד בצד של אכיפת החוק ובשל המקרה אינו ישן בלילות.

דיון והכרעה
קביעת מתחם הענישה 
איומים פוגעים בזכותו של כל אדם לביטחון אישי ולשלוות נפש. כמו כן, אף חופש הפעולה והבחירה של המאוים עלולים להיפגע בדרך של התנהלות המושפעת מאיום. את מידת הפגיעה בערכים המוגנים יש לבחון בהתאם לנסיבותיו המשתנות של כל מקרה ומקרה, תוך מתן משקל משמעותי לנסיבות בעיקר כשמדובר בעבירות המתאפיינות במנעד נסיבות רחב, כגון עבירת איומים (ראו:  ע"פ 1323/13 רך חסן נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-9 (5.6.2013); ע"פ 1127/13 עמאואל גברזיי נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (15.1.2014)).
בחינת נסיבות המקרה הנדון מעלה כי אין המדובר ברף הנמוך ביותר של עבירת האיומים, בשל השימוש שעשה הנאשם באבנים הדומות בגודלן לחלוקי נחל, אותן זרק לעבר חומה הסמוכה למיקומו של הקובל. אין ספק כי נסיבות אלה גרמו לפחד למתלונן. לצד זאת יש לתת משקל אף לכך שמדובר באירוע אשר ערך מספר שניות בלבד , אירוע ספונטני ובלתי מתוכנן, כאשר לעצם פעולת זריקת האבנים לא נילווה כל מלל מצד הנאשם. למעשה, האירוע הסתיים לאחר שהקובל נמלט מהמקום בעקבות זריקת האבנים. בנוסף, מדובר באירוע בין שני זרים ללא כל רקע או משקעים קודמים שיש בהם כדי להעצים את חומרת הפגיעה בערכים המוגנים. איזון הנסיבות מביא למסקנה כי מדובר בעבירת איומים ברף נמוך, גם אם לא ברף הנמוך ביותר עליו ניתן להצביע.

בחינת הפסיקה הנוהגת בעבירת איומים מעלה כי רמת הענישה משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אך ניתן בהחלט ללמוד על כך שרף הענישה בנסיבות של איומים אשר אינן ברף גבוה במיוחד מתחיל במאסר מותנה (רע"פ 637/21 מרדכי הרמן נ' מדינת ישראל (25.2.2021); רע"פ 4482/20 סהאם חמאד נ' מדינת ישראל (10.9.2020); רע"פ 6403/18 יניב אליהו הרוש נ' מדינת ישראל (28.11.2018); רע"פ 5009/18 יחזקאל אלישיב נ' מדינת ישראל (19.7.2018); רע"פ 2423/18 אוריאל עוזרי נ' מדינת ישראל (20.6.2018)).
עוד יש להפנות לריבוי תיקי החקירה בגין עבירות איומים המופנים להליך של הסדר מותנה, בהתאם להוראת סימן א'1, פרק ד', בחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) – תשמ"ב – 1982 (ראו: דיווח משטרת ישראל לגבי תיקים שנסגרו ב"הסדר מותנה" בגין עבירת איומים, אתר משטרת ישראל במרשתת). השאלה בדבר היחס בין האפשרות לסגירת תיק המתנהל על ידי יחידת התביעות בהסדר מותנה, לבין קובלנה פרטית - לא עלתה בדיון. לפיכך, הפניה זו נועדה להצביע אך ורק על סוגיית רף הענישה.

לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, אני קובע כי מתחם הענישה נע בין מאסר מותנה ועד לשישה חודשי מאסר , זאת לצד פיצוי למתלונן.

 העונש המתאים
הנאשם בן 57, נעדר כל עבר פלילי. הנאשם הודה במעשים בגינם הורשע בסופו של יום לגבי חלקו הראשון של האירוע, אך כפר בהוראת החיקוק שיוחסה לו. בנוסף, כפר הנאשם בחלקו השני של האירוע. הכרעת הדין קבעה כי בשל המעשים המתועדים בסרטון ובהם הודה, הורשע הנאשם בעבירה שונה מזו שיוחסה לו, וכן נקבע זיכויו בגין חלקו השני של האירוע. לאחר הכרעת הדין, הביע הנאשם חרטה וצער על מעשיו. לא ניתן לזקוף לחובתו את ניהול ההוכחות, בוודאי לנוכח תוצאות הכרעת הדין. בעת קביעת העונש המתאים, יש לתת משקל משמעותי לכך שמדובר בנאשם אשר לא הסתבך מעולם בפלילים, על אף גילו, ולראות במקרה זה משום מעידה חד פעמית אשר אינה מאפיינת את אורחותיו.
לפיכך, עניינו של הנאשם ימוקם בתחתית מתחם הענישה.

ב"כ הקובל טען כי יש לפסוק לקובל פיצוי בסך 20,000 ₪. מדובר בסכום שאינו עומד בקנה מידה ש ל פיצוי הנהוג בגין עבירת איומים. כך, עיון בפסיקה שפורטה לעיל וכן בפסיקת בתי משפט השלום שצורפה על ידי ב"כ הנאשם (טנ/1), מעלה כי במקרים רבים כלל לא נפסק פיצוי, ואילו גובה הפיצוי שנפסק במקרים אחרים עמד על סך של מאות שקלים ועד לאלפי שקלים בודדים. שני פסקי הדין אליהם היפנה ב"כ הקובל, בהם נפסקו פיצויים בסך של עשרות אלפי שקלים, עסקו שניהם בפרסום לשון הרע כאשר באחד מהם נלוותה אף עבירת איומים. בשני המקרים צוין כי מדובר בסמכות פיצוי הנגזרת, בין היתר, מהוראת סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, שעניינו פיצוי ללא הוכחת נזק. לא ניתן ללמוד משני מקרים אלה על גובה הפיצוי שיש לפסוק בגין עבירת איומים.

במקרה הנדון, פירט הקובל בעת עדותו את הנזקים שנגרמו לו. מבלי להקל ראש בדבריו ובחשש המובן הנובע ממעשי הנאשם, לא ניתן להתעלם מהתרשמותי הבלתי אמצעית לגבי המקום המרכזי והבולט שהקדיש הקובל בעדותו להשפעת האירוע עליו, בדומה למקום המרכזי שייחד בא כוחו בעת טיעוניו לעונש לצורך בפיצוי הקובל ובהטלת הוצאות על הנאשם:
"אני חמקתי מהאבנים וברחתי הביתה בבעתה והרגשת סכנה לחיי" (עמ' 5 ש- 19-20 לפרוט'); "הרגע הזה זה רגע טראומטי מאוד. הרגשתי מבועת, הרגשתי פחד, אימה ופחדתי על חיי. לא ישנתי כמה לילות אחרי זה, לא ידעתי מה לעשות" (עמ' 5 ש- 23-24 לפרוט'); "טראומתי מאוד, בחיים לא קרה לי כזה דבר. זה השפיע על הפחד שלי, לא היה לי רוגע כי הוא אירוע (כך במקור) ידע איפה אני גר. לא ידעתי מה לעשות. לא ישנתי בלילות. זה השפיע על התפקוד שלי בעבודה, על כל המצב רוח שלי. זה פשוט טלטל אותי וערער אותי " ( עמ' 6 ש- 27-30 לפרוט').

אני מוצא כי גובה הפיצוי צריך לשקף את חומרת מעשיו של הנאשם ואת השפעתם הברורה בפועל על קורבן העבירה. יחד עם זאת - לא כדי ההשפעה שתיאר המתלונן, אותה התקשיתי לקבל במלוא ה. עוד אציין כי סוגיית הטלת פיצוי והיקפו מהווה חלק מההליך הפלילי, בבחינת "עזרה ראשונה" בלבד לנפגע העבירה , אך אינה לוז ההליך.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
שלושה חודשי מאסר אותם לא ירצה אלא אם יעבור תוך שנתיים מהיום עבירת איומים.
פיצוי למתלונן בסך 750 ₪. הפיצוי ישולם עד ליום 1.7.21.

הטלת הוצאות
ב"כ הנאשם עתר להטלת הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ, ונשען בעתירתו זו על ארבעה פסקי דין. שלושה מפסקי דין אלה עסקו בהטלת הוצאות לזכות נאש מים: שניים בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין - ק"פ(ת"א) 37023-05-12 דניאל מליכס נ' רונן נורני ( 31.7.2014); עק"פ(חי') 51096-03-11 יורם וינמן נ' אוסנת זיו (1.6.2011), והשלישי בשל "אופן ניסוח הקובלנה ובשקלול נסיבות העניין, לרבות גרימת הוצאות למשיבים להתגונן בפני הערעור, והתייצבות באי כוחם והמשיב 5 בעצמו לדיון" (עק"פ(ב"ש) 55435-10-20 כנפי נ' טריינין ואח' (12.5.2021)). המקרה היחיד אליו היפנה ב"כ הקובל, בו הוטלו הוצאות על נאשם, הוא הפחתת גובה תשלום הוצאות ל- 10,000 ₪ במסגרת עק"פ(מרכז) 38443-01-11 רז נ' עו"ד להב (9.6.2011). עיון בגזר הדין שניתן בבית משפט השלום בראשון לציון , בערכאה הראשונה, מעלה כי בית המשפט החליט להשית הוצאות בסך 30,000 ₪ על יסוד הוראת סעיף 79 לחוק העונשין, זאת בשל אופי ניהול ההליך משך שנים על ידי הנאשם על אף ש"למעשה לנאשם לא היתה הגנה".

אין בידי להיעתר לבקשה.
ראשית, הטלת הוצאות על קובל בהתבסס על הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, כדוגמת המקרים אליהם היפנה ב"כ הקובל, מהווה את אחד הבלמים לקשיים הרבים שמציבה האפשרות של הגשת כתב אישום פלילי בהליך קובלנה פרטית (בש"פ 3503/91 אבי שוברט נ' שאול צפריר, פ"ד מו(4) 136, 147 (1992) ). בהקשר זה, אפנה לקשיים השונים אותם מעורר מוסד הקובלנה הפרטית (ראו: בג"צ 4957/08 שורת הדין ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 15-17 (17.10.2010)). עוד יש לציין כי בעקבות המלצות הוועדה המייעצת לענין סדר הדין הפלילי בראשות כב' השופט מצא, פורסמה הצעת חוק ממשלתית לביטול הקובלנה כתיקון 67 לחוק סדר הדין הפלילי ובהמשך כתיקון 74 לחוק (ה"ח 615 (1.8.2011) עמ' 1552, ה"ח 1017 (10.2.2016) עמ' 500). אף בתי המשפט צידדו בביטול הליך הקובלנה הפרטית (ראו: רע"פ 1955/12 שאול נמרי נ' משה בנימיני, פסקה 12 בדברי כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) נאור (9.5.2013)).
עד כה לא התקבלה הצעת החוק לביטול הקובלנה הפרטית, אולם אותם קשיים אשר הובילו לפרסומה ובהם החשש מפני קובלנות שווא, הם העומדים בבסיס הטלת הוצאות על קובל בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין . אין זה המצב במקרה הנדון בו הקובל עותר להשית הוצאות על הנאשם.
שנית, הטלת הוצאות על נאשם בהתאם לסעיף 79 לחוק העונשין תיעשה במשורה, במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, כפי שקבע כב' הנשיא שמגר:
"הייתי מייחד את השימוש בסעיף 79 למקרים בהם ניתן לראות בהתנהגותו של נאשם משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, כאשר צד פועל שלא בתום לב לשם הארכת הדיונים וסיבוכם"

(ע"פ 591/79 יהודה אסיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 253, 264 (1980). ראו עוד לענין זה: רע"פ 8777/20 שהירה גית נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פסקה 9 (20.10.2020); רע"פ 7215/20 ניסים זגורי נ' עיריית חולון, פסקה 9 (3.11.2020); ע"פ 104/84 מרדכי מאירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 718, 725 (1984)).

הלכה זו נועדה לשמור על זכותו של נאשם בהליך פלילי להילחם על חפותו, ללא חשש כי יוטלו עליו הוצאות ככל שינהל את הגנתו. דברים דומים נקבעו באופן מפורש אף ביחס לקובלנה פרטית בגין עבירת תקיפה:
"הקובל מלין על שבית- משפט קמא לא פסק לו הוצאות משפט. כן הוא עותר, שנפסוק לו הוצאות משפט בערעור. לאור מעמדו של הקובל כתובע, כמוסבר לעיל, אין הצדקה לפסיקת הוצאות משפט לקובל, אפילו "זכה" והנקבל- הנאשם הורשע, כשם שאין פוסקים הוצאות משפט לטובת המדינה כל אימת שנאשם מורשע. לקובל היתה אפשרות להגיש מלכתחילה תובענה אזרחית בגין התקיפה"

(עק"פ(ת"א) 7386-09 אלי זוהר נ' ליאור טל, פסקה 26 (21.12.2009)).

במקרה הנדון לא ניתן להצביע על שימוש לרעה מצד הנאשם בהליכי בית המשפט , התנהלות בעייתית או פעולה בחוסר תום לב , ואף לא נטענה כל טענה ממוקדת בסוגיה זו: הנאשם התייצב לכל הדיונים; ההליך התנהל, החל מהדיון הראשון ועד לסיומו, תוך פרק זמן של שישה חודשים בלבד; הנאשם הסכים להליך גישור שלא צלח; הנאשם לא כפר בנצפה בסרטון המתעד את המקרה , בקבילותו או במשקלו; הנאשם ויתר על זימונו של אחד משני עדי התביעה; הנאשם ניהל את ההליך בצורה מצומצמת ועניינית, תוך מיקוד הגנתו בפרוש שיש לתת לנצפה בסרטון וכן לכפירתו ב התרחשות חלקו השני של האירוע. בסופו של יום, בהתאם להכרעת הדין, אכן היה מקום לשמיעת הוכחות כאשר הנאשם זוכה מעבירת האיומים בחלקו השני של האירוע והורשע בגין עבירת איומים תחת עבירת נסיון תקיפה שיוחסה לו בשל חלקו הראשון של האירוע. דברים אלה נכתבים למעלה מהצורך, כאשר לנאשם בהחלט עמדה הזכות לנהל את הגנתו בדרך של שמיעת ראיות אף אם היה מורשע בכל המיוחס לו בכתב האישום. זאת ועוד: קבלת טיעון ב"כ הקובל בנסיבות אלה, משמעה תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת של הטלת הוצאות על נאשם בשל עצם הצורך בקיום הליך פלילי כנגדו.

שלישית, ב"כ הקובל טען כי מדובר בסוגיה אותה יש לבחון בהתאם לאמות מידה של המשפט האזרחי. לשם ביסוס טענתו, היפנה לעק"פ(חי') 16927-04-15 הלפרין נ' כרמי (14.5.2015), ובחר לצטט ממנו משפט לפיו "יש לפסוק הוצאות בהתאם לאמות המידה המקובלות בהליכים אזרחיים". עיון בפסק דין זה, מעלה כי הפסקה שקדמה לציטוט מדגישה שהמסד להטלת ההוצאות הוא סעיף 80(א) לחוק העונשין, מסד הלקוח מעולם המשפט הפלילי, ולא כפי שטען ב"כ הקובל אשר הסיק מהציטוט החלקי שיש לבחון את כל סוגית ההוצאות בהתאם "לאמות מידה המקובלות בהליכים אזרחיים" (סעיף 3 בטיעון ההגנה שבכתב מיום 21.5.21). במסגרת אותה החלטה, נקבע כי אמות המידה של הליך אזרחי ישמשו תחת תקנות סדר הדין רק לענין חישוב גובה ההוצאות ולא כדרך בחינ ה לעצם הטלתן. אשוב ואפנה לכך שהטלת הוצאות על קובל, כפי שנעשה באותו מקרה, הן בבחינת אחד הבלמים מפני שימוש לא ראוי בהליך קובלנה פרטית על ידי קובל. כך, למעשה, אף הפסיקה אליה היפנה ב"כ הקובל מבססת את העובדה שיש לבחון את סוגית הטלת ההוצאות בהתאם למסלול הפלילי ולהלכות הרלוונטיות במסגרתו.
בית המשפט קבע במקרה נוסף את תלם המסלול הפלילי, בעת בחינת סוגית הטלת הוצאות במסגרת של קובלנה. יחד עם זאת, בשונה מעמדת כב' בית המשפט המחוזי בחיפה, קבעה כב' הנשיאה ברלינר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי אף לשם קביעת גובה ההוצאות לא ניתן "להשתחרר" מהמסלול הפלילי הקובע בהתאם לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב - 1982 :
"הזכות לפיצויים, גם כאשר מדובר בקובלנה פרטית, נשענת על הסימביוזה שבין הקובלנה לבין ההליך הפלילי הקלאסי, שבו המדינה היא התובעת, כפי שנקבע בסעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשל"ב-1982. טול מהקובלנה הפרטית את ההקבלה המוחלטת לכתב-אישום, ונטלת את עצם הזכות לקבלת פיצויים. אין מקור חוקי אחר לפסיקת פיצויים, שדרכו תוכל הקובלנה לעבור, היא לבדה ולא כאחותו התאומה של ההליך הפלילי.

אכן כך, ניתן למצוא קווי-דימיון בין הקובלנה הפלילית הפרטית לבין תביעה אזרחית. עדיין, את חיותה יונקת הקובלנה הפרטית מההליך הפלילי שאליו הוקבלה, כאמור לעיל. קווי הדימיון אינם מטשטשים את דמותה הבסיסית של הקובלנה הפלילית ואינם יכולים לשחרר אותה ממגבלות התקנות"

(ע"פ(ת"א) 70053-08 אור מהנדסים בע"מ (1987) ואח' נ' קבוצת לב אופיר בע"מ, פסקאות 19-20 (15.9.2011)).

לפיכך, הבקשה להטלת הוצאות נדחית.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"א, 26 מאי 2021, במעמד הצדדים.