בית משפט השלום בתל אביב - יפו צ"מ 14713-08-20

לפני כבוד השופטת תרצה שחם קינן

המבקשת:
מדינת ישראל

נגד

המשיבים:

1. יוסי פרי
2. יוסי פרי מחזור פסולת
3. גלילות מחזור פסולת בע"מ

החלטה

לפני בקשה להאריך את תקפו של צו ההפסקה המנהלי, שהוצא לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים (להלן: "החוק"), (להלן: " הבקשה להארכת תוקף") וזאת עד לקבלת רישיון עסק . כפי שיפורט להלן הוגשה בקשה לסילוקה על הסף של הבקשה להארכת תוקף (להלן: " הבקשה לסילוק על הסף"). עניינה של החלטה זו בבקשה לסילוק על הסף. למען הסדר הטוב תיקרא מדינת ישראל, שהגישה את הבקשה להארכת תוקף, המבקשת, ואילו המשיבים, שהגישו א הבקשה לסילוק על הסף ייקראו להלן, המשיבים.
הבקשה להארכת תוקף , תגובת המשיבים והשתלשלות ההליך
ביום 6.8.20 הוגשה הבקשה להארכת תקפו של צו הפסקה מנהלי, עד לקבלת רישיון עסק וזאת בגין גרימת נזק מתמשך בלתי הפיך כתוצאה מפעולותיהם של המשיבים במתחם דרום גלילות. בית המשפט התבקש להורות על הארכת תוקפו של הצו בתוך 7 ימים מיום הגשת הבקשה, לצורך הבטחת רציפותו של הצו המנהלי, בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק. עיון בצו ההפסקה המנהלי, שצורף לבקשה להארכת התוקף מלמד על כך שהוצא ביום 6.7.20. הבקשה להארכת תוקפו של הצו הוגשה ביום 6.8.20.

ביום 13.8.20 הורתה כב' השופטת קוברסקי, על הארכת תקפו של הצו עד ליום 13.9.20.

ביום 13.9.20 הארכתי, לבקשת המבקשת, שהוגשה ביום 10.9.20 את תוקף הצו עד ליום 17.9.20.

ביום 16.9.20 הוגשה לתיק בית המשפט הבקשה לסילוק על הסף בטענה שבניגוד לאמור בסעיף 20(ב)(2) לחוק, לצו, שהארכתו מתבקשת, לא צורף דו"ח מפקח לפיו לא חלפו יותר משמונה עשר חודשים מהיום שהמשיבים החלו כביכול להפעיל עסק של אתר לסילוק פסולת יבשה ותחנת מעבר, מכאן שצו ההפסקה המנהלי הוצא שלא כדין ואין אפשרות להאריכו. על פי הבקשה הוצא הצו ביום 7.7.20.

ביום 17.9.20 הוגשה על ידי המבקשת בקשה למתן החלטה להארכת תקפו של הצו. בבקשה נטען שצו ההפסקה המנהלי הוצא מכוח סעיף 20(א)(2) לחוק. בבקשתה עתרה המבקשת למתן אורכה להשיב לבקשה לסילוק על הסף, אם כי סברה שניתן לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, באותו מועד, מבלי להמתין להתייחסותה של המבקשת לאמור בה.

ביום 21.9.20 הוריתי על הארכת תקפו של הצו עד לדיון, אותו קבעתי ליום 28.10.20.

בדיון, ביקש ב"כ המשיבים שתינתן, ראשית, החלטה בטענותיו המקדמיות, כפי שנטענו בבקשה לסילוק על הסף, כך שאם תתקבלנה, לא יהיה עוד צורך לקיים דיון בבקשה להארכת תקפו של הצו .

טענות הצדדים בתמצית

לטענת ב"כ המשיבים צו ההפסקה הוצא בניגוד להוראות סעיף 20 (א)(2) ובהיותו בטל, אין אפשרות להאריכו. לטענתו של ב"כ המשיבים הצו הוצא בניגוד להוראות סעיף 20(א)(2) לחוק משום שלא צורף אליו דו"ח, לפיו לא חלפו יותר מ-18 חודשים מיום שהחל העיסוק בעסק.

עוד טוען ב"כ המשיבים שהבקשה להארכת תקפו של הצו המנהלי, הוגשה לאחר שתקפו פג. לטענת ב"כ המשיבים הוצא הצו ביום 6.7.20 כך שביום הגשת הבקשה 6.8.20, לא היה עוד בתוקף ולכן לא ניתן היה להאריכו. בדיון, טען ב"כ המשיבים שהחוק נוקט במילה ניתן, כשהכוונה ליום בו הוצא, מכאן שאם נושא הצו תאריך יום 6.7.20, פג תקפו ביום 5.8.20, לאחר 30 יום, בהתחשב בכך שבחודש יולי 31 ימים.

לטענת ב"כ המשיבים אף אם הוארך תוקפו של הצו כדין ביום 13.9.20 עד ליום 17.9.20, הוארך הוא פעם נוספת ביום 21.9.20 למרות שתוקפו פג ביום 17.9.20.

בתשובתה מיום 23.10.20, (כמו גם בבקשתה מיום 17.9.20) טוענת המבקשת כי הצו הוצא מכח סעיף 20(א) (2) כך שהוראותיו של סעיף 20(ב) (2) אינן חלות עליו. באשר לשאלת תוקפו של הצו סבורה המבקשת כי הבקשה הוגשה בעת שהיה הצו בתוקף וכן כי ביום 21.9.20, מועד בו הוארך הצו פעם נוספת, היה הוא בתוקף וזאת נוכח הוראותיו של סעיף 21 לחוק ולפיו "הוגשה לבית המשפט בקשה להארכת תוקפו של צו הפסקה מנהלי, יעמוד הצו בתוקפו למשך 7 ימים נוספים, כל עוד לא החליט בית המשפט החלטה אחרת".

דיון
סעיף 21 לחוק קובע כי צו מנהלי יעמוד בתקפו 30 יום מיום נתינתו.

הצדדים חלוקים בשאלה האם יום נתינת הצו הוא היום בו הוצא, דהיינו – 6.7.20 או היום בו נמסר. לטענת המבקשת נמסר הצו ביום 8.7.20. אין מחלוקת שהצו נושא תאריך 6.7.20.

המשיבים טוענים כי הבקשה להארכת תקפו של הצו המנהלי, הוגשה לאחר שתקפו פג. לטענת ב"כ המשיבים הוצא הצו ביום 6.7.20 כך שביום הגשת הבקשה 6.8.20, לא היה עוד בתוקף ולכן לא ניתן היה להאריכו. בדיון, טען ב"כ המשיבים שהחוק נוקט במילה "ניתן", כשהכוונה ליום בו הוצא, מכאן שאם נושא הצו תאריך יום 6.7.20, פג תקפו ביום 5.8.20, לאחר 30 יום, בהתחשב בכך שבחודש יולי 31 ימים. בבקשה, שהוגשה על ידי המשיבים ביום 16.9.20, נטען שהצו הוצא ביום 7.7.20.

בתשובתה טוענת המבקשת שהצו נמסר למשיב 1 ביום 8.7.20, כך שתקפו עתיד היה לפוג ביום 7.8.20, מכאן שהבקשה, שהוגשה ביום 6.8.20 הוגשה במועד. לטעמה של המבקשת על פי ההיגיון והשכל הישר חלים צווים והוראות החל מהיום, בו הודע לאדם על חובתו לקיימם, כך שיום נתינתו של הצו הוא יום מסירתו ולא יום הוצאתו.

מקובלת עלי עמדתה של המבקשת בעניין זה, לפיה יום נתינתו של הצו הוא יום מסירתו למשיבים, עמדה המתיישבת עם הוראותיו של סעיף 57(ג) לפקודת הראיות[נוסח חדש], התשל"א 1971, ולפיו "מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה – אם אין הוראה אחרת משתמעת – כמבוצעת – (1) אם דוּוַר מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה; (2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר."

מהאמור עד כה ובהתחשב בהוראותיו של סעיף 10 (א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, ולפיו "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין" עולה כי בין אם נמסר הצו ביום 8.7.20 ובין אם נמסר ביום 7.7.20, הרי שהיה תקף ביום הגשתה של הבקשה, ביום 6.8.20.

באשר לטענה לפיה הצו הוצא בניגוד להוראות סעיף 20(ב)(2) לחוק משום שלא צורף אליו דו"ח ולפיו לא חלפו יותר מ-18 חודשים מיום שהחל העיסוק בעסק. טוענת המשיבה, כאמור לעיל שהצו הוצא מכח סעיף 20(א) (2) כך שהוראותיו של סעיף 20(ב) (2) אינן חלות עליו.

וזו לשונו של סעיף 20 (א) לחוק : "ראה גורם מהגורמים המנויים בסעיף קטן (ג) על יסוד דוח שהגיש לו מפקח, כי יש יסוד סביר להניח כי מתקיים אחד מאלה, (ההדגשה אינה במקור ת' ש' ק') רשאי הוא לצוות בכתב על בעל העסק, על המחזיק בעסק, על מי שבפיקוחו או בהשגחתו פועל העסק, ועל כל מי שהמועסק בשירותם, להפסיק את העיסוק בעסק, בין בסגירת החצרים ובין בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות העניין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק (בחוק זה – צו הפסקה מינהלי): (1) עסק טעון רישוי לפי חוק זה פועל בלא רישיון, היתר זמני או היתר מזורז, ובלבד שבמועד הדוח לפי סעיף קטן (א) לא חלפו יותר מ-18 חודשים מיום שהחל העיסוק בעסק; (2) עסק טעון רישוי לפי חוק זה פועל בלא רישיון, היתר זמני או היתר מזורז, בניגוד לתנאיהם, או בניגוד לתקנות לפי חוק זה, והדבר מקים סענה ממשית או חשש משמעותי לפגיעה בציבור בשים לב למטרות המפורטות בסעיף 1(א) (ההדגשה שלי ת' ש' ק').

בהמשך מתייחס סעיף 20(ב) לצו הפסקה שהוצא מכח ס"ק (א) (1) וקובע כי: "ב) על צו הפסקה מינהלי לפי סעיף קטן (א)(1) יחולו כל אלה:
הצו לא יינתן אם הוגש לבית המשפט כתב אישום או בקשה לצו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 22ב בעניין אותו עסק;
הצו לא יינתן אלא אם כן מפקח הגיש, למי שמוסמך לתת את הצו, דוח בחתימתו, שבו ציין את פרטי העיסוק בעסק וכן כי לפי בדיקתו במועד הגשת הדין וחשבון לא חלפו יותר מ-18 חודשים מיום שהחל העיסוק בעסק".
לטענתה של המבקשת לא היה צורך לצרף לצו דו"ח ולפיו לא חלפו למעלה מ-18 חודשים מיום שהחל העיסוק בעסק, משום שהצו הוצא מכוחו של סעיף 20(א)(2) המסמיך את הרשות להוציא את צו ההפסקה המנהלי, בהתקיים התנאי הקבוע בסעיף 20(א)(2) דהיינו שהדבר "מקים חשש משמעותי לפגיעה בציבור בשים לב למטרות המפורטות בסעיף 1(א) לחוק".

לטענת ב"כ המשיבים, אין הצו מתייחס לסעיף מכוחו הוצא. עיון בצו, שצורף לבקשה, מביא למסקנה שהוצא מכח סעיף 20(א)(1), בהתייחסו לחשש משמעותי לפגיעה בציבור, נוכח קיומם של מפגעים סביבתיים, מפגעי רעש וזיהום אויר, זיהום קרקע ומי תהום, פגיעה בערכי טבע וכד'. ולא למצב דברים בו טרם חלפו שמונה עשר חודשים מיום, שהחל העיסוק בעסק.

לפיכך אני דוחה את טענתם של המשיבים לפיהם אין הצו תקף משום שלא צורף אליו דו"ח , כאמור.

דינה של הטענה לפיה בעת שהוארך הצו פעם נוספת ביום 21.9.20, לא היה הוא תקף משום שתוקפו פג ביום 17.9.20, להידחות וזאת משום הוראותיו של סעיף 21 לחוק ולפיו לאחר הגשת הבקשה יעמוד הצו בתוקף 7 ימים נוספים. בנסיבות בהן ניתנה החלטתי ביום 21.9.20, בתוך 7 ימים מיום 17.9.2020, (מועד בו הוגשה בקשה להארכתו) הרי שהצו היה תקף וניתן היה להאריכו.

סוף דבר

אני דוחה את הטענה לפיה לא היה הצו המנהלי תקף בעת הגשת הבקשה וכן את הטענה לפיה הוארך ביום 21.9.20, לאחר שפג תוקפו .

בשלב זה, היות שטרם נדונה הבקשה להאריך את תקפו של הצו, לא מצאתי מקום לסייג את תחולתו, בחרף המבוקש בסעיף 9 לתגובת המשיבים מיום 21.10.20.

כפי שהוסכם וכפי שנקבע, נדחה הדיון בבקשה להארכת תוקפו של הצו ליום 28.01.2021 ובהסכמת ב"כ המשיבים הוארך תוקפו עד אותו מועד.

ב"כ הצדדים רשאים להשלים את טיעוניהם בכתב, היה וימצאו לנכון לעשות כן.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"א, 12 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.