הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ח"נ 49247-02-20

לפני כבוד השופט שלמה איזקסון

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד יעל נחמן (תובעת עירונית –
(עיריית גבעתיים)

ה מאשימה

- נ ג ד -

די.אר.איקס בע"מ חברות 514906411

ע"י נציג מטעם הנאשמת- מר מ. זסלבסקי

ה נאשמת

הכרעת דין

הנאשמת זכאית בדין.

ר ק ע:

נגד הנאשמת נערכה הודעת תשלום קנס. על פי ההודעה, בתאריך 4.7.2019 החנתה הנאשמת/ מי מטעמה את רכבה על כל ארבעת גלגליו על המדרכה, במקום שלא הוסדר להעמדת רכב והחנייתו. מדובר בעבירה לפי סעיף 6(ד)(3) לחוק עזר לגבעתיים (העמדת רכב וחנייתו תש"ן 1990.

הנאשמת לא השלימה עם ההודעה הנ"ל, וביקשה להישפט. בשל כך הוגש כנגדה כתב האישום שבתיק זה, שתוכנו זהה להודעת תשלום הקנס.

בשתי הישיבות שהתקיימו בתיק זה, בתאריכים 15.3.21 ו-19.4.21, טען ב"כ הנאשמת כי הרכב חנה על גבי "מפרדה" ולא "מדרכה". ברם, הואיל ובחוק העזר העירוני אין הסמכה לפקח לרשום הודעת תשלום קנס בשל חניה על גבי מפרדה, כי אז הוחלט לערוך הודעת תשלום קנס בשל חניה על המדרכה , כשלעניין זה אכן מוסמכים פקחי העירייה. עוד הוסיף, כי המקום בו חנה הרכב אינו בא בגדרה של "מדרכה" שהרי אינו מיועד להולכי רגל, דרישה המהווה אחד משני מרכיבי הגדרת "מדרכה". בעניין זה הופניתי לתקנה 117א האוסרת על הולכי רגל להימצא בתחומי מנהרה, כפי שיבואר להלן.

בישיבה השנייה, טענה ב"כ המאשימה כי למקום החניה אפיונים של "מדרכה" הואיל והשטח מוגבה ואבני השפה של המקום צבועים בשחור לבן (תמרור 816) שנועדו להדגשת " מדרכות מפרדות ואיי תנועה". יתרה מכך, גם הנהג העבריין במקרה זה שהחנה את רכבו במקום שאליו מתייחסת הודעת תשלום הקנס, עשה שימוש במקום כמדרכה, שהרי יצא מהרכב וחזר ונכנס אליו , כשהוא עצמו משתמש במקום כהולך רגל ובכך מקנה לו את ייעודו כ"מדרכה", שהיא חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש. לחלופין, טענה ב"כ המאשימה, כי אם אחליט שהמקום איננו מהווה מדרכה כי אז על פי סמכותי לפי סעיף 184 לחסד"פ ניתן להרשיע את הנאשמת בכך שחנתה על גבי מקום המסומן בתמרור 816 כאמור לעיל. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, שבדיקה שנעשתה העלתה שהתמרורים המכריזים וקובעים שמדובר במנהרה, הוצבו בלי שהתקבלה החלטה של וועדת התמרור, ומשכך אינם עומדים בדרישות החוק ואין להם תוקף כלשהו.

בסופו של דבר, ניתנה החלטה לפיה הצדדים יסכמו את טיעוניהם בכתב ויהיו רשאים להגיב האחד לסיכומי השני.

סיכומי הנאשמת:
אתחיל בסיכומי הנאשמת, בהם נטען כי חניית הרכב כאמור הייתה על "מפרדה" ולא על "מדרכה" וכן שה"מפרדה" לא יכולה כאמור לבוא בגדרי "מדרכה", שהרי המנהרה מתומררת משני עבריה בתמרורי 633 (תמרור "מודיעין והדרכה") ואלו מודיעים בשער בת רבים כי מדובר בכניסה למנהרה. תקנה 117א לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת:

117 א. "איסור הליכה במנהרה"-
"לא ילך אדם במנהרה, לא יסיע בה עגלת יד, עגלת ילדים, עגלת חולים או כיסא חולים ולא יחצה את הכביש העובר בה".

מכאן, עוברת הנאשמת לטעון כי תקנות התעבורה מגדירות מדרכה:
"חלק מרחבה של דרך, שאינו כביש, המצוי צד הכביש ומיועד להולכי רגל, בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו".

מכאן, פרשנות הידועה לפיה, למונח "מדרכה" שני יסודות: יסוד "הייעוד" ויסוד ה"מיקום".

הופניתי על ידי הנאשמת גם להנחיות של משרד התחבורה משנת 2012 המתייחסות לתכנון מנהרות החושפות את תכליתה של תקנה 117 א. בהנחיות נכתב בין היתר, כי:

"מנהרה לא תתוכנן למעבר של הולכי-רגל ורוכבי אופניים, הן בשל הסיכון הבטיחותי והן בשל אי התאמת מערכת האוורור לטיפול במשתמשים החשופים לאוויר המנהרה... יש להציב בגישות למנהרות תמרור שיבהיר שהכניסה מותרת לרכב מנועי בלבד".
(סעיף 3.3.9.3 ההנחיות צורפו לטיעוני הנאשמת )

נטען גם, כי בדומה לבירור תכלית חקיקה כלשהי, גם תכליתם של התמרורים בכניסות למנהרה - כפי שעולה חד משמעית מן ההנחיות - יכולה לסייע לחקר האמת במחלוקת הקיימת לגבי הטענה המקדמית של הנאשמת.

לפיכך, סבורה הנאשמת כי הואיל וחל איסור גורף על הימצאותם של הולכי רגל במנהרה ומאחר ואין מחלוקת על כך שמקום הנחית הרכב הוא בתוך מנהרה לא התקיים מרכיב ממרכיבי הגדרת ה"מדרכה", מרכיב "הייעוד".

משנחשפה הנאשמת לטענות המאשימה בסיכומיה, היא הגיבה לטיעונים והדגישה:

אין מקום להשוות בין מה שנפסק בביהמ"ש העליון ברע"פ 9380/06 משולם נ' מדינת ישראל ואין מקום להסיק מסקנה כלשהי לחובת הנאשמת מתוך פסק הדין הנ"ל. שכן, שם מדובר היה במקום שכבר הוגד ר כ"מדרכה" לאחר שעמד בשתי אמות המידה הקובעות זאת, מבחן "הייעוד" ומבחן " המיקום". בית המשפט העליון קבע והדגיש , כי הגם שהמדרכה אינה מובילה למקום שעודנו פעיל מחד, ומאידך העירייה לא החליטה לשנות את ייעוד המדרכה, אין בכך כדי לקבוע שהמקום איבד את אפיונו כ"מדרכה". ברם, בענייננו, המקום שבו החנתה הנאשמת את מכוניתה, נוכח מה שנטען לעיל , אין מקום מתחילה להגדירו כ"מדרכה", שהרי אינו עולה על יסוד "הייעוד".

באשר לאמור בסעיף 9 לסיכומי המאשימה, טוענת הנאשמת, כי בעצם סימון אבני השפה בצבע שחור לבן (תמרור 816) (אבני השפה של החלק המוגבה עליו חנה רכב הנאשמת), אין כדי להכניס את המקום לגדרי מדרכה. מדובר בסימון שנועד להפחית סכנת פגיעה של רכב בשוגג במשטחים מוגבהים, משטחים שנועדו להגן על מבנה המנהרה לרבות הקירות ועמודי התמך.

בהתייחס לאמור בסעיפים 18 ו-19 לטיעוני המאשימה, טוענת הנאשמת כי התמרורים הקובעים שמדובר במנהרה נהנים מחזקת התקינות, ואין מקום לטעון שלוש שנים לאחר עריכת הודעת תשלום הקנס - כי הצבתם אינה חוקית, כפי שנטען ע"י המאשימה.

סיכומי המאשימה:

בטיעוניה, גורסת המאשימה כי המקום בו חנה רכב הנאשמת עונה להגדרת "מדרכה". בעניין זה הופניתי לרע"פ 9380/06 שניתן ע"י כב' השופט ג'ובראן בבית המשפט העליון, ולשני המבחנים שנקבעו בפסיקה מבחן "הייעוד" ומבחן "המיקום". לשיטתה של המאשימה, ראיה נוספת לכך שמדובר ב"מדרכה" היא העובדה - שאינה שנויה במחלוקת- שהמקום שבו חנה רכב הנאשמת מוגבה ומובדל מהדרך הרגילה, מרוצף באבנים משתלבות שבאמצעותן מקובל לרצף מדרכות, גם בכך הוא מאופיין כ"מדרכה".

טענה נוספת בפיה של המאשימה (בסעיף 13 לסיכומיה), שייעוד המקום כ"מדרכה", יכול שילמד לא רק ממה שכבר נאמר בדבר הייעוד הפוטנציאלי של המקום כמדרכה, אלא גם מהייעוד של המקום בפועל. שכן, בתחום המעבר התת קרקעי ישנם שימושים רבים להולכי רגל, כגון: פריקה וטעינה וכניסה ויציאה לבניין הסמוך, בין אם בשוטף ובין אם בשעות חירום. כבר עתה אציין, שכל הטענות שנטענו בסעיף מס' 13 לסיכומים, טעונים הוכחה עובדתית ואין די בטענה. עובדות אלו לא הוכחו אף לא בבדל ראיה.

המאשימה מתייחסת גם להוראות תקנה 117א לתקנות התעבורה, ומציינת בסעיף 20 לסיכומיה כי האיסור שבתקנה הנ"ל מופנה רק למנהרה שיש בה כביש בלבד ולא מנהרה, כמו זו שבה עוסק כתב האישום כאן. מדובר במנהרה שיש בה גם מפרדות, מדרכות ואיי תנועה. זאת ועוד, לשיטת המאשימה, האיסור החל על פי תקנה 117א על הולכי רגל להימצא במנהרה, אין בו כשלעצמו כדי להשפיע על הגדרת המקום בו חנה רכב הנאשמת וכדי לשלול מהמקום את הגדרתו כ"מדרכה".

לשיטת המאשימה, גם ההנחיות אליהם הופניתי על ידי ב"כ הנאשמת, סעיף 3.3.9.3 להנחיות, אין בהן כדי להשליך על הגדרת המקום ולשלול את ייעודו כ"מדרכה". מדובר בהנחיות שאינן מחייבות ואינן בנות פועל תחיקתי.

טענה נוספת שנטענה בביהמ"ש גם במהלך הדיון מתאריך 19.4.21 (ראו עמ' 4 לפרוטוקול הדיון שורות 12-15), מעלה כי התמרורים שהוצבו משני עבריה של המנהרה לא עברו ועדת תמרור וממילא לא חל איסור כניסה על הולכי רגל ומקום החניית רכב הנאשמת, ממילא בא בגדריה של "מדרכה".

לבסוף, בפי המאשימה טענה שהיא אכן שובת לב. לדבריה, לאחר שהנהג שהחנה את רכב הנאשמת במקום המדובר, יצא ממנו, בדרך יציאתו וכן בשובו אל רכבו הגדיר בהתנהלותו זו את המקום כ"מדרכה", שהרי הוכיח את הייעוד של השטח המדובר כמקום שבו מתהלכים בני-אדם הולכי-רגל.

סיכומי המאשימה מסתיימים בכך, שלמען הזהירות אם בית המשפט יהיה סבור שעל אף האמור בטיעוני המאשימה, לא הוכח כדבעי כי מקום החנייתו של הרכב היה על "מדרכה", כי אז לפי סעיף 184 לחסד"פ [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982, בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשמת על פי העובדות שהוכחו לפניו אף אם לא נטענו בכתב האישום. העבירה החילופית שבה מדובר , הינה עבירה לפי סעיף 6(ד)(12) לחוק העזר לגבעתיים (העמדת רכב והחנייתו) בדבר החניית הרכב בתוך מנהרה תשע"ד-2014.

ד י ו ן:

עיינתי בטיעוני המאשימה, הנאשמת ובתגובת הנאשמת לטיעוני המאשימה. במוקד הדיון ניצבת השאלה בדבר מעמדו המשפטי של מקום החניית הרכב. "מדרכה" לשיטת המאשימה, "מפרדה" לשיטת הנאשמת. (להלן: "המקום").

אין מחלוקת על כך שהמקום מצוי בתוך מנהרה המשולטת משני עבריה בתמרור 633 (תמרורים מסוג מודיעין והדרכה).

תקנה 117א לתקנות התעבורה קובעת כאמור:
איסור הליכה במנהרה:

"לא ילך אדם במנהרה, לא יסיע בה עגלת יד, עגלת ילדים, עגלת חולים או כיסא חולים ולא יחצה את הכביש העובר בה".

הנוסח הרחב של התקנה לא מותיר כל ספק בכך שחל איסור גורף על הולכי רגל להימצא במנהרה.

כפי שכבר דובר לעיל, הגדרתו החוקית של מקום כ"מדרכה" מבוסס על שני יסודות: יסוד "המיקום"- חלק מרוחבה של דרך ויסוד "הייעוד" מיועד להולכי רגל. תמיכה בקביעות אלה, מצויה בפסיקה ענפה, הידועה לכל ושהצדדים הפנו והתייחסו אליה, איש איש כמיטב הבנתו.

נוכח האיסור הגורף המונח בתקנה 117א, לא ייתכן שהמקום שבו הוחנה הרכב ישתכלל לכדי הגדרתו "מדרכה", שהרי אינו עונה על יסוד "הייעוד". בעניין זה, צדקה הנאשמת כאשר טענה שרע"פ 9380/06 משולם נ' מדינת אינו עניין לכאן. בפסק הדין הנ"ל באה בפני בית המשפט טענה , לפי ה הואיל והמקום אליו מובילה ה"מדרכה" איננו פעיל עוד , מאבדת המדרכה את אופייה ככזו. לפיכך, אין כל מניעה להחנות עליה כלי רכב בשל העדר יסוד "הייעוד".

נוכח טענה זו, באה קביעת בית המשפט להעמיד את הדברים על מקומם, תוך קביעה:

"...העובדה, כי המקום אליו הובילה המדרכה אינו פעיל ,אינה מעידה בהכרח על כך שלא נעשה בה שימוש על ידי הולכי רגל למטרות אחרות. זאת ועוד, כל עוד העירייה לא החליטה לשנות את ייעודה של המדרכה ולהפוך את השטח בו חנה המבקש לשטח חנייה מוגדר, המבקש אינו יכול לעשות דין לעצמו ולא לציית לחוקי העירייה".

ברי אפוא, שהמקום שבו עוסק פס"ד "משולם" חוסה מראשית בריאתו תחת הגדרת "מדרכה". בית המשפט הדגיש בקביעתו, שאין המקום מאבד את מרכיב "הייעוד" שבהגדרה גם, אם המדרכה אינה מובילה עוד אל היעד הגיאוגרפי הקודם.

בענייננו, המקום בו חנה רכבה של הנאשמת לא יכול כאמור, להשתכלל להגדרת "מדרכה" נוכח האיסור הגורף בדבר המצאות הולכי רגל במנהרה, נסיבה השוללת מכל וכל את מרכיב "הייעוד".

אשר לבקשת המאשימה, להרשיע את הנאשמת על פי הסמכות הנתונה לי, לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982, בעבירה אחרת זו לפי סעיף 60ד)(12) לחוק העזר לגבעתיים (העמדת רכב וחנייתו, התשע"ד 2014, בדבר איסור חניה בתוך "מנהרה". בעניין זה מגלה המאשימה לפנים שלא כהלכה בהבנת הסעיף שכן הסמכות הנתונה לבית המשפט בעניין זה כפופה לכך : "שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" מפני האישום האלטרנטיבי. הואיל והוסכם שהצדדים מסכמים את טיעוניהם בכתב לא ניתנה לנאשמת הזדמנות להתגונן מפני אופציית האישום האלטרנטיבי. אפשרות זו לא באה אפוא בחשבון.

לבסוף, ראיתי לנכון להתייחס לטענת המאשימה בסעיפים 18-19 לסיכומיה לפיהם נטען כי המקום בו חנה רכב הנאשמת כלל אינו עונה להגדרת "מנהרה" כפי שהיא מוגדרת בתקנות התעבורה, כי:

"דרך העוברת מתחת לכביש או מסילה או מעבר תת קרקעי אחר, המיועד למעבר רכב שלפניו הוצב תמרור המציין זאת".

וכל כך למה? מבדיקה שנערכה על ידי המאשימה לאחר עריכת הודעת תשלום הקנס, מתברר כי התמרורים המוצבים במקום, המסמנים את תוואי כשטח "מנהרה", תמרורים אלו, הוצבו מבלי שאושרו על ידי וועדת תמרור, כנדרש בדין. מכאן, שאין להם תוקף חוקי וכל חיוב או איסור הנובע מכוח התמרור המוצב במקום, אינו בעל תוקף חוקי. לפיכך, לשיטת המאשימה, נשמט הבסיס מתחת לטיעוני הנאשמת בדבר היות המקום מצוי בתוך "מנהרה". אשר על כן, אין כל משמעות לסעיף 117 א' לתקנות התעבורה המחילות איסור בדבר הימצאותם של הולכי רגל במנהרה, ובשל כך קמה וגם ניצבת לה הגדרת המקום כ- "מדרכה".

טענה זו היא טענת "נהי בכי תמרורים" (ירמיהו לא יד).

הטענה מקפלת בתוכה סתירה פנימית שכן, אם תתקבל כיצד ניתן יהיה להיענות לבקשת המאשימה ולהרשיע את הנאשמת לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, זאת על פי סעיף 6(ד)(12) לחוק העזר גבעתיים שעניינו החניית רכב בתוך "מנהרה"? כאשר גם לשיטת המאשימה אין כל תוקף חוקי לתמרורים הקובעים קביעה זו, בדבר היות המקום "מנהרה"!

בפיה של התביעה טענה נוספת הפעם שובת לב, לפיה בעצם החניית הרכב במקום שבו חנה, בעצם יציאתו של הנהג מתוך הרכב וכניסתו חזרה אליו היא כשלעצמה משלימה "דה-פקטו" את יסוד "הייעוד" שבמרכיבי הגדרת "מדרכה".

ב"כ הנאשמת היה ער לטענה זו וגרס שאין מקום להסיק מהתנהגותו של נהג עבריין מסקנה לחובת הנאשמת, מסקנה שכאמור מגדירה את המקום כ"מדרכה".

על כך אני רואה מקום להוסיף, שכאשר בית המשפט מזכה את הנאשמת, כפי שאכן נקבע בהכרעת דין זו, יש בכך משום מתן לגיטימציה משפטית מטעם בית המשפט, להמשך החניית כלי רכב במקום. מעבר לעידוד עבריינות, תנועתם של נהגי כלי הרכב על גבי "המקום", היא כשלעצמה יש בכוחה לשנות את מעמדו של המקום בשל השפעתו על מרכיב "הייעוד" עד כדי הפיכתו "דה פקטו" כאמור ל"מדרכה" . ועוד לא דיברנו על הסיכונים הכרוכים בכך להולכי הרגל ולנהגי כלי רכב .

הרהרתי בטענה זו וחזרתי והרהרתי בה. סבורני כי הגדרת מקום החניה בתוך "מנהרה", שבה חל איסור גורף על הימצאותם של הולכי אינה יכולה להיות מושפעת מהתנהלות עבריינית של נהגים פורעי חוק. מעבר לכך, חשוב להדגיש כי הנאשמת מזוכה מהעבירה שהואשמה בה, שעניינה החניית רכב על "מדרכה", אישום שהינו בעייתי גם לדעת המאשימה עצמה ,שסברה שנכון יהיה להאשים מתחילה ולהרשיע את הנאשמת, בעבירה לפי סעיף 6(ד)(12) שעניינו העמדת רכב במנהרה.

למעלה מן הצורך אדגיש שככלל, תמרורים המוצבים בכל אתר ואתר, נהנים מחזקת תקינות מעשי המנהל, שאם לא כן כיצד ניתן לדרוש מאזרח לציית לתמרורים ? האם עליו לבדוק את תקינותו המשפטית של כל תמרור ותמרור? היעלה על הדעת לדרוש זאת ולהכניס את כל הנהגים בכלי רכב בארץ, לכאוס מוחלט.

זאת ועוד,לא יתכן שהממצא בדבר העדר תוקף חוקי לתמרורי 633, יגיע לידיעת הנאשמת ולידיעת בית המשפט, אגב הטיעון ,בישיבה השניה זמן רב לאחר עריכת הודעת תשלום הקנס. מדובר בממצא שצריך היה להיות מונח על שולחנו של בית המשפט מיד במהלך הדיון בישיבה הראשונה שהתקיימה בתאריך 15.3.21 וייתכן שבעטיו הייתה המאשימה צריכה לחזור ולהרהר בשאלת עצם העמדת הנאשמת לדין.

מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני מזכה את הנאשמת.

ניתנה במעוני היום, כ"ה אלול תשפ"א, 02 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים

המזכירות תשגר את הכרעת הדין לשני הצדדים

קלדנית: שרה נחמאני