הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ח"נ 19883-03-18

מספר בקשה: 5
לפני כבוד השופט אמיר צ'כנוביץ

המשיבה:
מועצה מקומית אזור

נגד

המבקש:
יאיר לוי

החלטה

החלטה זו הינה בבקשת המבקש לפסיקת הוצאות כנגד המשיבה על פי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, וזאת לאחר שהמשיבה הודיעה על חזרתה מכתב האישום, לאחר שניתן מענה לכתב האישום, ובית המשפט בהתאם לסמכותו על פי סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], תשמ"ד-1984, זיכה את המבקש.

מדובר בדו"ח חניה שנרשם למבקש ביום 9.3.17, בגין חניה בניגוד להוראות סעיף 6(1) לחוק עזר לאזור (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ז-2006(להלן:"חוק העזר"), האוסר העמדת רכב באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה.

המבקש טוען כי לא היה מקום לתת דו"ח חניה בנסיבות העניין, ועל כן, עותר לפסיקת הוצאות בגין נזקים שלטענתו נגרמו לו, הטרחה שבניהול ההליך, יום עבודה שהפסיד לצורך הגעה לדיון ההקראה בבית המשפט, תמלול שיחה עם פקח , השחתת זמן לזימון עדים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת ב"כ המאשימה, לא מצאתי להיעתר לבקשה, מהנימוקים שיפורטו להלן.
הוראת הדין הנוגעת לפסיקת הוצאות בשל זיכוי בפלילים, החלה בעניינו, נקבע ה ב סעיף 80 (א) לחוק העונשין , הקובע כהי לישנא:
"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ...".

פסק הדין המנחה לקביעת הוצאות משפט נקבע בפסק דין ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל , פד "י נו (3) 73 (להלן: "פרשת דבש").

במקרה דנא התקיימו תנאי הסף הקבועים בסעיף 80, קרי הגשת כתב אישום ו זיכוי , אולם בכך אין די, על מנת שהמבקש יהיה זכאי לפיצויים מכוח סעיף 80 עליו להוכיח אחת משתי העילות המנויות בו, שלא היה יסוד להאשמה או שבית המשפט שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

עילת "לא היה יסוד לאשמה"
במסגרת עילה זו, יש לבדוק, האם לפני הגשת כתב האישום, היו לפני התביעה ראיות שדי בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה.

בענייננו, המבקש מודה כי החנה את רכבו חונה באופן החוסם רכב חונה אחר.
הפקח ראה כי רכבו של המבקש חונה באופן שיש בו כדי להפריע לתנועה או לעכבה, וצילם את הרכב כשהוא חונה וחוסם רכב אחר, במקום חניה המשמש את הציבור.
הדו"ח נתמך בצילומים מהם ניתן לראות בצורה ברורה, שרכבו של המבקש, מסוג ניסן, חנה וחסם רכב אחר.

המבקש לא הגיש בקשה לביטול הודעת תשלום הקנס טרם שביקש להישפט על הדו"ח, וטענתו לפיה קיים במקום נוהג לפיו ניתן לחנות ולחסום רכב חונה תוך השארת מספר טלפון ברכב, הועלתה לראשונה רק בדיון ההקראה בבית המשפט.

על כן, באתי למסקנה כי בעת הגשת כתב האישום היו לתביעה ראיות שדי בהן על מנת ליצור צפי להרשעה, כך שלא מתקיימת העילה "שלא היה יסוד לאשמה".

עילת "נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות"
עילה של "נסיבות אחרות המצדיקות", הינה רחבה ועמומה, במסגרתה יתחשב בית המשפט בשיקולים מגוונים אשר מתכנסים תחת הכותרת שיקולי צדק.

בפרשת דבש מונה בית המשפט שלושה סוגים של שיקולי צדק : "נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט.

באשר לנסיבות שעניינן הליכי משפט, לא הייתה כל טענה באשר לאופן התנהלות ההליך בבית המשפט, באשר לא נטען להתנכלות או לרדיפת המ בקש מצד התביעה .
מיד בסמוך לאחר דיון ההקראה בבית המשפט, בו הועלתה טענת המבקש לראשונה בפני התביעה, נבחנה הטענה ע"י התביעה, ספק שהתברר רק לאחר בירור הטענות שטען הנאשם במהלך הדיון שהתקיים ביום 21.6.18, הודיעה המאשימה לאחר פרק זמן קצר כי החליטה נוכח המלצת בית המשפט ולפנים משורת הדין, ומהספק לבטל את הדו"ח, לחזור בה מכתב האישום.

עצם סגירת התיק וביטול האישום אינו מלמד על התרשלות במתן הדו"ח, והטיפול בדו"ח היה סביר בנסיבות העניין.

באשר לטיב הזיכוי, נקבע בפסק-הדין דבש, כי שאלת טיב הזיכוי ראוי לה שתוכנס לשקלול עם כל שאר השיקולים המשפיעים על שאלת הפיצויים.
על פי הפסיקה במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מן הספק, מבלי שנשמעו הראיות בתיק, הנטייה הינה שלא לפסוק הוצאות לנאשם, בעוד שבמקרים של זיכוי "מוחלט" הנטייה הינה לפסוק הוצאות, אולם בכל מקרה ומקרה נדרש בית המשפט לבחון את טיב הזיכוי ונסיבותיו, יחד עם יתר השיקולים הצריכים לעניין( ראה: ע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז(3) 73, 80-81, ע"פ 1382/00 בן טרויה נ. מדינת ישראל פד"י(14, 714, 719) .

במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מחמת הספק הדעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם {ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 36, 43 (1978); ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650, 653}.

במקרה דנא, מדובר בזיכוי על פי סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הפלילי[נוסח משולב], תשמ"ד-1984, בתחילת ההליך בטרם נשמעו הראיות, כך שהינו נופל לגדר המקרים של זיכוי טכני, בו הנטייה על פי הפסיקה להימנע מפסיקת הוצאות.

בע"פ 6137/05 רובשן שלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 11:
"המחוקק לא הורה על פיצוי גורף "ואוטומטי" כל אימת שהליך פלילי, לרבות הליך שבו נעצר אדם, הסתיים בזיכוי, אלא הותיר את שיקול הדעת לבית המשפט. בכך הכיר המחוקק בעקיפין, גם בהיבטים הכלכליים של סוגית הפיצוי. ההכבדה שעלולה להיווצר על אוצר המדינה אם החיוב יהיה אוטומטי, יכולה להרתיע מפני הגשתם של כתבי אישום ראויים (ולצידם מעצרם של נאשמים) ובמילים אחרות כרסום בשלטון החוק. הפיתרון הגלום בסעיף, מהווה נוסחת איזון שהמופקד על ביצועה הוא בית המשפט".

"הנסיבה האחרונה, המרכיבה את עילת "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", מתחשבת בנסיבות הספציפיות של הנאשם ובאופן בו הושפע מההליך. בחלק זה של בחינת המקרה, יוסיף בית המשפט שיקולי רחמים המצויים לפנים משורת הדין." (ראה פרשת דבש, פסקה 16).
המבקש לא הצביע כי עקב ההליך שהתנהל כנגדו נגרם לו ו/או לתא המשפחתי שלו, נזק מיוחד, אשר יכול היה להימנע אילו היה מעלה טענותיו עוד בשלב מוקדם יותר, במסגרת ערר על הדו"ח , אשר לא הוגש על ידו.

לאחר שהבאתי בשיקול דעת כלל השיקולים שנסקרו לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה שלפניו, אין מקום לפסיקת הוצאות למבקש.
לפיכך, הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ט, 07 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.