הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 77218-12-20

מספר בקשה: 20
לפני כבוד השופט אריאל צימרמן

המבקשת:
רסקו מגורים בע"מ

נגד

המשיבות:

  1. עינית בע"מ
  2. אירוקה אינטרנשיונל בע"מ

בשם המבקשת: עו"ד אמיתי אביעד עו"ד עמית מזור
בשם המשיבות: עו"ד חגי נצר

החלטה

עתירת המבקשת כי אפסול עצמי מלשמוע את בקשת המשיבות למתן סעד זמני. זאת לאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד הורה על השבת בירור הבקשה לסעד זמני לבית משפט השלום.

רקע

1. בתמצית, ובמידת הנדרש להכרעה בבקשה שלפניי (לסקירה ממצה לעניין הקשור בבקשה לסעד הזמני עיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהליכי הערעור (רע"א 30022-03-21), מיום 13.4.2021): המשיבות (להלן יחד: עינית) עינית הגישו ביום 31.12.2020 תובענה בדרך של המרצת פתיחה. המחלוקת בהליך זה נסבה בעיקרה על יכולתן של עינית להמשיך ולהחנות בלא תשלום את כלל הרכבים המשמשים את עובדיהן ואורחיהן בחניון המבקשת (להלן: רסקו). כאמור בתובענה, עינית שכרו משרדים ומחסנים במקרקעין בנווה אילן, בשנת 2005, מבעלת זכויות החכירה שקדמה למבקשת. סביב מבנה המשרדים – שטח המשמש לחניית רכבים, כאשר לטענת עינית בפועל לא גבתה קודמתה של רסקו תשלום עבור החניה שם. רסקו , לאחר רכישת הזכויות במקרקעין בשנת 2018 , הודיעה ואף יישמה הכשרת השטח כחניון, תוך שהחל מיום 3.1.2021, הודיעה, תחל בגביית תשלום מן השוכרים.

2. ההסכם שבין עינית וקודמתה של רסקו (שאין חולק כי רסקו נכנסה בנעליה) קבע כי המושכר כולל "... 10 מקומות חניה בחניון אשר ייוחדו לשוכרת מתוך השטחים לשימוש משותף, הכל כמסומן בתשריט ...". אין בהסכם קביעה מפורשת וחד-משמעית בשאלה אם לעינית הזכות לחנות חינם ביתר חלקי החניון, או שמא ברצות המשכירה זכותה לדרוש תשלום כנגד החניה. בפועל, לא נדרשו עינית לשאת בתשלום לחנייה עבור עובדיה ם ואורחיה ם המגיעים למקום, כמה עשרות ביום מספרם. רצונה של רסקו לגבות תשלום עבור החנייה, מעבר ל-10 המקומות הנזכרים בהסכם, הוא אפוא ביסוד התובענה והבקשה, שבו מציגים הצדדים כמובן עמדות פרשניות נוגדות: לוז טענתן של עינית הוא כי א זכור אותם 10 מקומות נזכרים הוא רק לעניין ייחודם לצרכי עינית, אך החניון כולו הוא כזה שיש לראותו כשטח המיועד ל"שימוש משותף", ואת ההסכם יש לפרש ככזה המקנה לה זכות לעשות בו שימוש ללא תשלום. לוז טענתה של רסקו כאמור בתשובתה לבקשה הוא כי המדובר בפרשנות מעושה, לשון ההסכם, כי אומד דעת הצדדים ותכליתו תומכים במסקנה כי כל שניתן לעינית הוא הזכות להחנות עשרה כלי רכב בחניון ותו לא, וכי החניון ודאי אינו חלק מן המושכר, אף לא חלק מן "השטחים לשימוש משותף" . כן גרסה רסקו בין היתר כי אין כל ראיה לנוהג להחניית הרכבים חינם ואפילו היינו מניחים כי בעבר לא גבתה המשכירה הקודמת תשלום תמורת החניה, המדובר ברשות חינם בת ביטול, לא ב"נוהג" המחייב את רסקו בכל דרך.

3. המרצת הפתיחה הוגשה כאמור ביום 31.12.2020, יומיים לאחר שבמכתבה של רסקו מיום 29.12.2020 (שהוא האחרון בשרשרת מכתבים ארוכה, ומטעימה רסקו: כזו שלא הוצגה באופן חלקי בלבד) הובהר סופית כי מיום 3.1.2021 תחל רסקו בגביית כספים בחניון. בגדרי התובענה באה בקשה לסעד זמני, וסעד במעמד צד אחד תחילה , למניעת גביית התשלום. כבר לעת הגשת המרצת הפתיחה נקבע כמקובל מותב שידון בהליך (כב' השופטת הדס פלד) ומועד לדיון בהליך העיקרי (יום 8.4.2021) , בעוד שבקשה לסעד זמני וארעי הנועד למנוע את תחילת חיובן של המבקשות בתשלום נותבו לטיפול צוות הסעדים הזמניים שבראשותי . בתחילה הגיעה הבקשה לשופט מחוץ לשעות העבודה (שלא ראה ליתן צו במעמד צד אחד, אך הורה על קיום דיון בהול בבקשה לסעד זמני למחרת היום ), ביום 1.1.2021 (יום ו' בשבוע) התייצבו הצדדים לדיון במעמד הצדדים אצל השופטת התורנית ביום ו', שלפניה לא ניתן היה לקיים דיון, וזה נותב אפוא ונקבע לפניי ליום 3.1.2021. דיון לאחר תשובה נקבע לפניי ליום 14.1.2021, תוך שהבהרתי מראש כי אשקול לעשות שימוש בסמכותי לברר את ההליך העיקרי חלף בירור הבקשה לסעד זמני (זו הסמכות שהייתה קבועה בתקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וקבועה כיום בתקנה 99 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)). תשובה מפורטת באה, שלא ניכנס כאן לכל פרטיה כמובן אך היא הודפת את הבקשה הן דיונית הן לגופה. דיון התקיים ביום 14.1. 2021, בלא שלובנה בו הבקשה לסעד הזמני ובלא חקירות, שכן לאחר קבלת עמדות הצדדים בשאלת האפשרות לקיים דיון בהליך העיקרי חלף הבקשה לסעד הזמני, נתנו לבסוף שני הצדדים הסכמתם, הכל כמפורט בפרוטוקול ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ועל כן נקבע כי דיון יתקיים לפניי בהליך העיקרי, בתוך פרק זמן קצר. טרם דיון רסקו ביקשה וקיבלה שהות למסירת תשובה להמרצת הפתיחה לגופה.

4. רסקו, לאחר בקשת ארכות להגשת התשובה להליך העיקרי, הודיעה ביום 2.2.2021 כי היא מבקשת שלא לפעול בנתיב ההסדר הדיוני מחייב (שהיא אינה מכירה בהיותו הסדר, או מחייב) – אותו הסדר הנסמך על הסכמת שני הצדדים לקיום הדיון בהליך העיקרי חלף הבקשה בסעד הזמני. רסקו הודיעה כי היא מבקשת לחזור לנתיב של שמיעת ההליך העיקרי לפני כב' השופטת פלד ביום 8.4.2021, אף זאת לא לצורך סיום בירור ההליך כי אם רק על מנת "לדון באופן המשך בירור ההליך העיקרי" ותוך שמירת זכותה להגשת בקשות המקדמיות וטענות סף. על בקשה זו של רסקו ניתנה באותו יום, לאחר קבלת עמדת עינית, החלטתי הראשונה מבין שתיים, שעליהן מבססת רסקו את בקשת הפסלות (להלן: ההחלטה הראשונה). כמפורט בהחלטה, ביארתי כי דרך הילוכה של רסקו מוקשה עד מאד, וכי קיים הסדר דיוני, שסופו בדיון לגוף ההליך שיתקיים לפניי, ביום 22.2.2021. עם זאת, נוכח טענות רסקו שלפיה בהסדר הדיוני יש משום פגיעה חריפה בזכויותיה הדיוניות וביכולתה למצות טענותיה, קבעתי בין היתר כך:

"וחרף כל האמור: אותיר ל[רסקו] את האפשרות למצות עד תום את ענייני הבקשות המקדמיות, גילויי המסמכים, השאלונים, הגשות חוות דעת מומחים, איתור עדים ויתר המהלכים המובילים תדיר לעיכוב בהשלמת בירורו של ההליך העיקרי. בידי [רסקו] לעתור עד יום 7.2.21 לביטול הדיון האמור ולעיכוב הגשת תשובתה להמרצת הפתיחה, זאת על מנת שיהיה בידה למצות את כל האמור ולהגן על מה שהיא טוענת כי הוא משום פגיעה בזכויותיה. כפוף לשמיעת עמדת המבקשות, כך אורה . עם זאת, במקרה כזה על עניין אחד להיות ברור: יינתן ויעמוד בתוקפו עד להחלטה בהליך העיקרי סעד זמני, האוסר על המשיבה לגבות כספים מכלי הרכב המקושרים למבקשות, בהתאם לרשימה שתעביר למשיבה, זאת עד הכרעה בהליך העיקרי. ... למען הסר ספק, סעד שאינו נתון לדיון שלישי במספר: אם נקבע שחלף דיון בסעד הזמני יבוא דיון שיוקדם בהליך העיקרי, ואם המשיבה אינה חפצה עוד בדיון שיוקדם בהליך העיקרי, יבוא הסעד הזמני."

5. נתתי אפוא לרסקו חרף התנגדות עינית וחרף ההסדר הדיוני את האפשרות לבחור בין מיצוי ההליך העיקרי, תוך שאז יינתן סעד זמני, לבין קיום ההסדר הדיוני. רסקו הודיעה ביום 7.2.2021 על עתירתה לביטול הדיון בהליך העיקרי לשם מיצוי זכויותיה שם, ובה בעת ביקשה, ולו בבחינת "עיון מחדש" בהחלטתי הראשונה, כי לסעד הזמני ייקבעו חרף האמור תנאים שונים כמפורט בהודעה, לרבות הפקדת ערובה של 177,600 ₪ לפחות. על בקשתה, לאחר קבלת עמדת עינית, באה החלטתי השנייה שעליה משתיתה רסקו את בקשת הפסלות, מיום 14.2.2021 (להלן: ההחלטה השניה). בגדרה הבהרתי, הכל כמפורט באותה החלטה, כי דרכה הדיונית של רסקו אינה מקובלת או ראויה כלל ועיקר . הבהרתי שכפי שנקבע כבר בהחלטה מיום 2.2.2021, ככל שרסקו תבקש לסגת מההסדר הדיוני – כפי שאכן עשתה , ואפשרתי לה, הרי שלעניין הסעד הזמני, בתום שני דיונים שהתקיימו לפניי יינתן הסעד, ללא תנאי, ולא נמצא מקום לעיון מחדש באותה החלטה. שעה שנקבע כבר כי יש מקום לתת סעד מן הטעמים הדיוניים, להבדיל מאשר לאחר דיון לגוף הבקשה, הרי שבקיצור יחסי ראיתי להתייחס למעלה מן הצורך לאחדות מטענות רסקו לעניין הסעד הזמני, הכל כמפורט בסעיף 8 לאותה החלטה, ובהדגישי הן כי המדובר בעמדה שהיא לכאורה בלבד, הן שטרם נשמעו עדויות. חייבתי את רסקו בכל הקשור לבקשה לסעד זמני, כמו גם להארכת ההליך שלא לצורך, בהוצאותיהן של עינית, בסך כולל של 25,000 ₪.

6. בחלוף כחודש הגישה רסקו בקשת רשות ערעור על שתי ההחלטות (רע"א 30022-03-21). בין יתר טענותיה גרסה רסקו כי לא היה מקום למתן הסעד הזמני בלא שהתקיים דיון במעמד הצדדים כמתחייב, והרי הדיונים ביום 3.1.2021 ו-14.1.2021 לא היו לגוף הבקשה לסעד זמני. בית המשפט המחוזי בתחילה המליץ לצדדים להסכים לקיום דיון בבקשה לסעד זמני, ואף זאת רק במידת הצורך ולאחר הדיון הקבוע ליום 8.4.2021 (החלטה מיום 4.4.2021); הצדדים לא הגיעו להסכמות והשמיעו עמדתם. מכאן שנדרשה הכרעה. בקשת רשות הערעור התקבלה, וכך גם הערעור ככל שהדברים נוגעים לנושא מתן הסעד הזמני בלא דיון, הכל כמבואר בפסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי הנכבד. בתמצית נקבע, לאחר סקירה מפורטת של כל ההתנהלות בהליך, כי "בענייננו ניתן סעד זמני ע"י בימ"ש קמא מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לסעד זמני לגופה. לפיכך, אין מנוס מביטול ההחלטות בכל הנוגע למתן הסעד הזמני, וזאת מבלי להידרש לשאלה אם מתקיימים התנאים הדרושים למתן צו מניעה" (פסקה 14(א) לפסק הדין). על כן נקבע כי " דין בקשת רשות ערעור להתקבל ודין הערעור להתקבל, במובן זה שהסעד הזמני שניתן ע"י בימ"ש קמא מבוטל והבקשה למתן סעד זמני תידון מחדש בפני בימ"ש קמא" (פסקה 15(א) לפסק הדין). אשר להשגת רסקו על ההוצאות שבהן חויבה, דחה לעומת זאת בית המשפט המחוזי את הערעור, בקובעו כי "אינני מבטלת את החיוב בהוצאות בשים לב לכך שנפסקו לא רק בשל ענייני הסעד הזמני" (פסקה 15(ב) לפסק הדין). נוכח ביטול ההחלטות בעניין הסעד הזמני, הובהר, "מוחזר ה דיון בבקשה לסעד זמני לבימ"ש קמא לדון בבקשה" תוך הדגשה כי אין מקום שערכאת הערעור תדון בהליך כערכאה ראשונה, כהצעת רסקו (פסקה 14(ד) לפסק הדין).

7. ראוי להעיר, כיוון שהדבר בעל נפקות לבקשת הפסלות, כי כפי שהתחוור בעת בירור בקשת הפסלות הנוכחית, הרי שעוד בעיצומם של הליכי הערעור מצאו שני הצדדים להשמיע עמדותיהם לפני ערכאת הערעור בשאלת זהות המותב שישמע את הבקשה לסעד זמני אם יושב הדיון לערכאה הדיונית . לאחר המלצת בית המשפט המחוזי להשבת הבירור של הבקשה לסעד זמני לבית משפט השלום, ראו עינית לנכון להשמיע עמדתן כי אם יושב הדיון, יישמע הוא לפניי דווקא, זאת כדי למנוע "מהלך של מעין פורום שופינג של [רסקו]", ניסוחן; על כך קבעה ערכאת הערעור ביום 5.4.2021 כי: "אינני מתערבת בסדרי עבודה של בית משפט שלום ואין בדעתי לקבוע איזה שופט יטפל בבקשה לסעד זמני". רסקו מנגד, ראתה בעקבות האמור לפנות למותב הדין בהליך העיקרי בעתירה לדחיית הדיון הקבוע ליום 8.4.2021 נוכח הבר"ע, תוך התייחסות לסוגיית זהות המותב שידון בבקשה לסעד הזמני בשים לב לעתירת עינית בעניין; כב' השופט פלד הורתה על דחיית הדיון, זאת בהסכמת עינית, ובאשר לגורם שידון בבקשה לסעדים זמניים במידת הצורך ציינה כי "הדיון בבקשה לסעדים זמניים מתקיים בפני המותב הדן בסעדים זמניים" (החלטה מיום 6.4.2021). עוד התחוור אגב לימוד בקשת הפסלות כי אגב רסקו שזרה עוד בבקשת רשות הערעור טענות באשר לחשיבות כי דיון בבקשה לסעד זמני לא יתקיים לפניי בכל מקרה, בבחינת טענות פסלות המועלות שלא לפני המותב הדן בבקשה.

8. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 13.4.2021 הובא זה לעיוני, כך גם החלטת המותב הדן בהליך העיקרי, מיום 6.4.2021. קבעתי אפוא דיון בבקשה לסעד הזמני ליום 19.4.2021. רסקו עתרה לדחיית מועד הדיון, שכן בדעתה לעתור לפסלותי מלדון בבקשה לסעד הזמני. דחיתי את הדיון ונתתי לה את מלוא פרק הזמן שביקשה לשם הגשת בקשת הפסלות, ואותה הגישה ביום 25.4.2021.

בקשת הפסלות ועיקר טענות הצדדים

9. ואלו עיקריה של בקשת הפסלות, מרובת הטענות, שנוכח אורכה אעמוד על תמציתה: עילת ה המרכזית של הבקשה היא בקיומו של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים . את אלו מחלקת רסקו לשניים.

האחד, חשש למשוא פנים בעניין הסעד הזמני, הנובע מדעות קדומות לגבי הליך הסעד הזמני, תוך שדעתו של המותב "נעולה" ואין הוא פתוח לשכנוע ושינוי, כך המבקשת (פרק ב' לבקשתה). זאת כנלמד "מאין ספור החלטות", שבאו "משל היו תורה מסיני", כולן "מוכחשות ושגויות כמובן" (ס' 5, 5.1 כדוגמה), ואינן אלא "עמוסות החלטות 'קטנות'" (ס' 6.5 לבקשה). כל קביעה בהחלטה הראשונה והשניה גם יחד רואה רסקו ככזו המלמדת כי גיבשתי עמדה סופית ובלתי ניתנת לשינוי (ס' 5.3-5.2). הערה בפתח ההחלטה הנסבה על הסעד הזמני ולפיה היא באה (למעלה מן הצורך) "בלא לחרוץ דעה בשלב מוקדם זה" נאמרת אך "מן הפה אל החוץ" (ס' 5.4 לבקשה), וברור שאכריע באותה דרך שבה הכרעתי קודם לכן – סעד זמני ללא ערובה, ותוך חיוב רסקו ב"קנס באופן שערורייתי" (סעיף 5.6 לבקשה).

החשש השני למשוא פנים מוצאת המבקשת ב"דעות קדומות שגיבש במהלך הדיונים כלפי רסקו" (פרק ג' לבקשה). רסקו עומדת על ה תייחסותי בצמד ההחלטות להתנהלותה הדיונית, התייחסות המקימה "דעה קדומה חמורה ביותר" נגדה.

לשני אלו מוסיפה רסקו נימוק חלופי, של פסלות בשל "מראית פני הצדק". טעם לכך מוצאת רסקו בכך ש"טרם יבש הדיו מעל פסק הדין שנתן בית משפט שלערעור" פעלתי מיוזמתי והחלטתי כי הדיון בבקשה לצורך חקירת המצהירים יתקיים לפניי, במקום לאפשר לנשיא או שמא סגן נשיא לקבוע לפני מי יידון, וכל זאת בתוך פרק זמן קצר.

10. אפשרתי לעינית להגיב. עמדתן, אם נתמצת: "נדבך נוסף בשרשרת בלתי נגמרת של מהלכים טקטיים" של רסקו, שמטרתם דחיית הקץ, ובאופן המוביל לכך שבקשה פשוטה לסעד זמני שהוגשה לפני חודשים ארוכים טרם הוכרעה. עינית עומדות על התנהלותה הדיונית של רסקו, על דרך ניסוחה את בקשתה, על כך שאפילו את בקשתה הגישה בהיקף הנוגד את התקנות, בשיהוי, ועיקר הוא לשיטתן כי לגוף הדברים אין לה בסיס: ההערות בהחלטותיי לעניין הבקשה לסעד הזמני, שעתה יהיה לדון בו, ודאי אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים, ונוסחו בלשון זהירה לדעת עינית. הערות באשר לדרך התנהלותה של רסקו, כך עינית, אינן קשורות למחלוקת המהותית, ולכן אינן יכולות להוות טעם לפסילה. באין עילה לפסילה מחמת חשש ממשי למשוא פנים, אין עילה בנסיבות אף לפסלות מחמת "מראית פני הצדק", כך עינית.

דיון

11. לאחר העיון והבחינה של מכלול טענות הצדדים, הרי שלא מצאתי בסיס לעתירת רסקו כי אפסול עצמי מלדון בבקשה לסעד הזמני. אציין עיקר טעמיי.

12. תחילה, שלוש הערות מקדמיות:

א. לדרך ניסוחה של הבקשה, שהתבטאויות בלתי הולמות בה ריכזו עינית בתשובה (ראש עמ' 2), ולא אפרט את כל האמור, שחלקו הובא לעיל. בעל דין אינו שופטם של השופטים. אולם מובן שלא מטעם זה לבדו תידחה בקשת פסלות, ככל שהייתי מוצא לה עיגון.

ב. למתכונת הטכנית של הבקשה: רסקו, המרבה בטענות הנסבות על התקנות וקיומן, הגישה בקשתה כאשר היא דחוסה, גדושה ואינה עומדת ב הוראת מנהל בתי המשפט בדבר צורת מסמך ומבנהו, שקבען כסמכותו בתקנה 31 לתקנות, ועל כך הלינו עינית ובדין. עם זאת גם בהקשר זה, כיוון שהמדובר בבקשת פסלות, לא תידחה הבקשה מטעם זה.

ג. אחרונה ראוי להעיר לעניין המאמצים והמשאבים המשקיעים הצדדים שניהם בקשר עם זהות המותב שידון בבקשה לסעד הזמני (וממילא לא יהיה זה שידון בהליך העיקרי) . כל אלה בקשר עם בקשה לסעד זמני שמשמעותה העיקרית היא ממילא תזרימית במהותה : האם עינית יחנו זמנית את רכביהן חינם וישלמו את עלות החניה לו יימצא בתום ההליך העיקרי שהדין עם רסקו, או שמא עינית ישלמו זמנית, ויקבלו חזרה אותה עלות חניה ממש לו יימצא בתום ההליך העיקרי שהדין עם עינית. גם כאן, מובן, שבחירת הצדדים שניהם להרבות משאבים בעניין הסעד הזמני ועתה בעניין הפסלות, אינה שוללת את הצורך בהכרעה בבקשת הפסלות.

14. דין בקשת הפסלות להידחות כבר מטעמי שיהוי. כידוע, טענת פסלות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, מיד לאחר שנודעה לבעל הדין עילת הפסלות (ראו: ע"א 53/21 פלוני נ' פלוני בפסקה 9 (19.1.2021)), ולא כך נעשה. הבקשה, מדגישה רסקו, אינה נסבה על החלטה אחת, כי אם על "נקיטת עמדה ברורה ונחרצת אשר באה במסגרת שתי החלטות נפרדות ומנומקות ובהפרש של ימים רבים" (סעיף 8 לבקשה). קרי, כבר מיד לאחר ההחלטה הראשונה מיום 2.2.2021, שבה הבהרתי מפורשות שאם תראה רסקו לנצל את האפשרות שנתתי לה לסגת מן ההסדר הדיוני הרי שיש מקום למתן הסעד הזמני, והמתנתי לגיבוש עמדתה של רסקו, היה עליה לעתור לפסלות, לא רק לאחר ההחלטה השניה, שהיא לדידה זהה. חלף האמור בחרה לנסות ולשנות מן ההחלטה הראשונה בדרך של מעין "עיון מחדש" (ניסוחה), ורק משלא הסתייע הדבר, ולאחר שערכאת הערעור ביארה כי יהיה מקום לקיים דיון לגוף הבקשה לסעד זמני, באה בקשת הפסלות. די בכך לדחות את הבקשה.

15. למעלה מן הצורך אפוא, אידרש כמובן גם לגוף הבקשה, ולעיקר הטענות המצריכות התייחסות.

16. כידוע, המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין הוא זה הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ולפיו יש לבחון האם קיימות נסיבות יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב (ע"א 4569/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (7.8.2019)). העובדה שמותב דן בהליך ונתן החלטותיו, ערכאות ערעור ראתה להתערב ולהשיב את העניין לערכאה הדיונית, ועל בית המשפט קמא לשוב ולדון בנושא מסוים, ודאי אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי אובייקטיבי להיעדר משוא פנים. כידוע, ככלל, אין מניעה כי בית משפט ידון מחדש בעניין שהוחזר לו על ידי ערכאת הערעור בהעדר הנחייה מפורשת אחרת. מכאן, שהצורך בדיון מחודש בהליך מסוים, כהנחיית ערכאת הערעור, אין בו כדי להביא לפסילת המותב (ע"א 6273/15 זאבי נ' רום (22.10.2015) ; ע"א 7376/16 סורני אליאב נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ בפסקה 7 (6.12.2016) ; יגאל מרזל דיני פסלות שופט 272 (2006)).

17. במקרה כאן, ועוד לפני שנדרשתי אני לשאלת הפסלות, הרי שבמידה רבה נדרשה ערכאת הערעור ליתן דעתה באותה שאלה ממש. רסקו ראתה אמנם להדגיש שכאשר עינית הביעו עמדה לפני ערכאת הערעור על כך שאם הדיון יושב לבית משפט השלום הוא יושב לעיוני דווקא, ביארה ערכאת הערעור (כב' השופטת א' כהן) כי "אינני מתערבת בסדרי עבודה של בית משפט שלום ואין בדעתי לקבוע איזה שופט יטפל בבקשה לסעד זמני" (החלטה מיום 5.4.2021). אולם הדגש הוא דווקא על שלא נאמר: בעוד שרסקו הביאה עמדתה לפני ערכאת הערעור כי במקרה של השבת בירור הבקשה לערכאה קמא, לא לפניי יידון, וזאת מטעמים הדומים עד מאד לאלו שבבקשת הפסלות, הרי שבית המשפט המחוזי לעת קבלת הערעור וההוראה על קיום הדיון בבקשה לסעד הזמני לא ראה ליתן הוראה שלפיה הבקשה תתברר לפני מותב אחר. לערכאת הערעור הסמכות להורות ולמצער "להמליץ", ככל שהיא מוצאת לנכון כי זהו המקרה המתאים, כי לעת השבת ההליך לערכאה קמא יידון העניין לפני הרכב אחר (ראו: ע"א 2373/15 ‏ פלוני נ' פלוני בפסקה 5 (26.4.2015); ע"א 2991/15 פסגות נריה בע"מ נ' רשות המיסים בישראל בפסקה 6 (10.5.2015); ע"א 5225/15 פלונית נ' פלונית בפסקה 9 (9.9.2015)). בעמדת ערכאת הערעור יש כדי להקרין במישרין על שאלת הפסלות: בהינתן "המלצה" שכזו (אפילו לא נוסחה כהוראה מפורשת) – יש לראותה כמובילה לפסלות (ע"א 5225/15 הנ"ל), ומנגד, היעדרה של המלצה שכזו בהחלט נתפסת כמובילה לדחיית כל בקשת פסלות (ע"א 2373/15 הנ"ל, ע"א 2991/15 הנ"ל). בענייננו, כאמור, לא גרסה ערכאת הערעור כי יש להעביר את בירור הבקשה להרכב אחר.

18. אף לשיטתי, לא מצאתי בטענות רסקו על שני חלקיהן בעניין חשש ממשי למשוא פנים כי יש בהן להוליך לפסלות.

19. ככל שהדברים נוגעים למקבץ הטענות (פרק ב' לבקשה), שבהם מנסה רסקו למצוא סימנים לכך שדעתי נעולה ואשוב ואכריע באותו אופן ממש שהכרעתי בהחלטותיי הקודמות: לא מצאתי בהן ממש. החלטותיי הדבר מתן הסעד באו הרי בתום צמד דיונים לפניי, אולם בלא שהתקיים דיון לגופה של הבקשה לסעד הזמני, ועל יסוד סברתי (שערכאת הערעור הנכבדה ביארה כי אינה נכונה) שהתנהלותה הדיונית של רסקו שנסוגה מן ההסדר הדיוני יכולה להצדיק את מתן הסעד בלא דיון נוסף בבקשה לסעד הזמני. בית המשפט המחוזי ביאר היטב כי הכלל הרגיל והמוכר, שעניינו בקיום דיון לגוף הבקשה לסעד הזמני, חל גם בנסיבות שסקר בפרוטרוט בפסק דינו. העובדה שניתן בידי סעד זמני ודאי אין משמעה שלא יהיה בידי לבחון עתה de novo כמצוות בית המשפט המחוזי את שאלת הסעד הזמני. הערותיי לגוף הסעד (פסקה 8 להחלטתי מיום 14.2.2021) , שנאמרו למעלה מן הצורך ובזהירות מרובה, ודאי אינן נמנות עם אותם "מקרים נדירים שבהם התבטאויות בעלות אופי מובהק ונחרץ מצד בית המשפט יש בהן כדי ללמד על 'נעילת' דעתו והן מוליכות אל המסקנה כי קם חשש ממשי למשוא פנים מצדו " (ע"א 5231/19 פלונית נ' פלוני בפסקה 9 (12.9.2019); ועיינו: ע"א 3012/19 לשצ'ינסקי נ' שאוויט, פסקה 4 (18.6.2019)). קשה גם להתרשם מבחירתה של רסקו, המודעת היטב להערותיי באשר למידת הזהירות והסיוג בכל הקשור לנושא הסעד הזמני, לקבוע כי דבריי נאמרו "לדאבון הלב מן הפה ולחוץ" (סעיף 5.4 לבקשה). את סברותיה שלפיהן דברים שכתב מותב בהחלטתו אינם משקפים את כוונתו האמיתית , ניתן לחסוך.

20. לפנינו אפוא מצב שגרתי, שבו ערכאת ערעור מורה על השבת עניין לבחינתה של הערכאה קמא, ובמקרה זה – הוראה כי הכרעה בבקשה לסעד זמני תינתן, כמקובל וכנדרש, רק לאחר שמיעת הראיות. לא נקבע, וכך הודגש, כי ההחלטה אם כך הורתה ערכאת הערעור, כך אנהג, והרי מובן שהנחיית ערכאת הערעור הנכבדה לא באה רק על מנת שהערכאה קמא תקיים את הפן הדיוני של שמיעת המצהירים והטיעונים, אלא על מנת שתתן החלטתה בבקשה על יסוד העולה מכל אלה, לצד כתבי הטענות. מובן לכל (או כמעט לכל), כי כמצוות ערכאת הערעור אפעל, ובחזרת הדיון בבקשה לסעד הזמני לטיפולי אין כדי להקים עילת פסלות (השוו: ע"א 2991/15 הנ"ל, בפסקה 6).

21. אשר למקבץ טענות רסקו באשר לביקורת שהעברתי על התנהלותה הדיונית (פרק ג' לבקשתה): בין ביקורת זו לבין עילת פסלות אין קשר. אכן, מצאתי טע ם לפגם בדרך התנהלותה של רסקו, בפרט בחירתה לסגת בה מן ההסדר הדיוני (שהיא אינה מכירה בתוקפו), של שמיעה מהירה של ההליך העיקרי חלף בירור הבקשה לסעד זמני. בית המשפט המחוזי, דומה, אף הוא היה שותף לעמדה שלפיה יש קושי בהתנהלות זו: הערעור לא התקבל הרי במלואו, יוזכר, אלא בעוד שנקבע כי הסעד הזמני שניתן מבוטל והבקשה למתן סעד זמני תידון מחדש בפני בית המשפט קמא (פסקה 15(א) לפסק הדין), ביחס להוצאות שבהן חויבה רסקו (שאותן היא מגדירה שלא כיאות כ"קנס"), נקבע כי אלא ייוותרו בעינן, "בשים לב לכך שנפסקו לא רק בשל ענייני הסעד הזמני" (פסקה 15(ב) לפסק הדין). כך או כך, ביקורת על התנהלות בעל דין ודאי אינה מקימה עילת פסלות כשלעצמה: " בית המשפט רשאי להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו", נקבע, ולא יהיה בנתון זה כשלעצמו, כדי ללמד על גיבוש דעה של בית המשפט או על דעה קדומה שתמנע ממנו לשבת בדין (ראו: ע"א 5991/06‏ פלוני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ בפסקה 4 (14.8.2006)). ודאי כך כאשר נוכח פסק דינו של ערכאת הערעור, להתנהלות דיונית מוקשית זו של רסקו לא תיתכן כל הקרנה על הבקשה לסעד זמני: גרסתי כאמור כי התנהלותה הדיונית יכולה להצדיק את מתן הסעד, אף בלא ערובה, בלא צורך ב התכנסות רביעית במספר בקשר עם הבקשה לסעד זמני, זו הפעם לגוף הבקשה. ערכאת הערעור הבהירה הבהר היטב כי לא כך הוא, וכי כל ההשתלשלות הדיונית הקשורה בבקשה אינה גורעת מתוקפו של הכלל הרגיל והוא כי הכרעה בבקשה לסעד זמני תבוא רק לאחר הדיון והחקירות לגוף הבקשה, כמקובל. מכאן שההכרעה בבקשה שלפניי תיסוב על כתבי הטענות, חקירות המצהירים והשלמות הטיעון, ולא על העניינים הדיוניים שעליהם נסבה החלטתי למתן הסעד, שבוטלה. מובן שבסיומו של הליך זה אפשר שיימצא שיש ליתן סעד זמני (אף שברור שבמקרה כזה נשוב לדין הרגיל, של התניית הסעד בערובות הולמות, בניגוד להחלטתי שבוטלה), אם כך ישכנעו עינית, ואפשר שיימצא שאין ליתן סעד, אם כך תשכנע רסקו. אך בכל מקרה הדבר יהיה מנותק מכל החלטה קודמת.

22. אחרונה, לטענת רסקו בעניין "מראית פני הצדק" המחייבת לדעתה את העברת ההליך למותב אחר: היא תולה זאת כאמור בכך ש"טרם יבש הדיו מעל פסק הדין שנתן בית משפט שלערעור" פעלתי מיוזמתי והחלטתי כי הדיון בבקשה לצורך חקירת המצהירים יתקיים לפניי, במקום לאפשר לנשיא או שמא סגן נשיא לקבוע לפני מי יידון, וכל זאת בתוך פרק זמן קצר. אין בכך דבר. לא ניכסתי לעצמי את הדיון: חובתי כשופט הוא לדון בו. אם ערכאת הערעור לא הורתה על העברת ההליך לאחר, החזרת ההליך לערכאה קמא משמעה ככלל ואף בנסיבות כאן תהיה כי העניין יושב למותב נותן ההחלטה שבוטלה, שיפעל כמצוות ערכאת הערעור . הבהרתי זאת בהחלטתי מיום 18.4.2021 על דחיית מועד הדיון לבקשת רסקו, שחפצה להגיש את בקשת הפסלות, אך רסקו קובעת עתה כי הבהרתי "לא סבירה" (סעיף 6.5 לבקשה), כאילו לה הזכות לקבוע כן. אבהיר אפוא: לא לנשיא, גם לא סגן נשיא (שממילא אני משמש כממלא מקומו במחלקה הרלבנטית ), לקבוע מי ידון בבקשה. הדין קובע זאת: המותב, אם לא קמה עילת פסלות או מניעות אחרת, הוא שידון. זהו עניין של חובה. ואשר לטרוניה באשר למועד שנקבע הדיון: אם אינו נוח למי מן הצדדים, ניתן לבקש את דחייתו, במקום להשמיע טרוניות בבקשת פסלות.

23. כך או כך, ודאי שאין כאן חובה מחמת "מראית פני הצדק" להעברת הדיון. קבע כבר בית המשפט העליון כי "אין מקום להרחיב את השימוש בטענת 'מראית פני הצדק' לכל מקרה בו מועלה טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה " (ע"א 883/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' גלי אלפא תקשורת בע"מ, פסקה 8 (28.4.2005)). כך גם כאן.

סוף דבר

23. נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

24. אשר להוצאות: שעה ששני הצדדים מצאו שלא לצורך לעסוק בשאלת זהות המותב שידון בבקשה לסעד הזמני (רסקו – כאן, עינית – בפניות לערכאת הערעור ואף למותב הדן בהליך העיקרי בבית משפט זה), הרי שיישא כל צד בהוצאותיו. הוראות באשר להמשך ניהול ההליך יינתנו בנפרד.

ניתנה היום, ה' סיוון תשפ"א, 16 מאי 2021, בהעדר הצדדים.