הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 57020-03-17

לפני
כבוד ה שופט עמית יריב

המבקשים:
1.פנחס צ'קצ'קוב
2.מרגלית צ'קצ'קוב
ע"י ב"כ עו"ד אמיר גולדפרב

נגד

המשיבים:
1.מיכאל צוק
ע"י ב"כ עוה"ד יונתן קניר ושי גבאי
2.משרד התחבורה/אגף הרישוי
ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)

פסק דין
התביעה שלפניי עניינה בקשרי משפחה, בתקוות שהתנפצו אל קרקע המציאות, בכעסים ובאכזבות, וכל אלה – מגולמים ברכב אחד, לקסוס מדגם CT200h, שמספרו 85-646-81 (להלן: "הרכב").
המבקשים, פנחס ומרגלית צ'קצ'קוב (להלן: "המבקשים") שבו לישראל בנובמבר 2016 לאחר שהות של כ-36 שנים בפלורידה, ארצות הברית. על נסיבות שובם לארץ ועל הטעמים שהניעו אותם לעזוב את פרברי מיאמי, להותיר שם את ילדיהם ואת נכדיהם, ולעקור את מרכז חייהם לישראל – חלוקים הצדדים. אין חולק, כי המשיב 1 (להלן: " המשיב"), שהוא דודו של המבקש 1, תמך מאוד בחזרתם של המבקשים ארצה, וכי המשיב אך הבטיח לסייע למבקשים בתקופת ההתאקלמות בארץ (וראו לעניין זה סעיף 20.2 לתשובת המשיב להמרצת הפתיחה).
לטענת המבקשים, הבטיח המשיב כי אם יעלו לישראל, יממן בעבורם מקום מגורים, רכב ויישא בהוצאות המחיה שלהם. עוד הבטיח להם המשיב, כי יערוך צוואה בה יוריש להם את כל רכושו לאחר אריכות ימיו. המשיב מאשר כי הבטיח לערוך צוואה כאמור, ואף ערך כזו בפועל (אם כי מאז שינה אותה), אולם הוא כופר בטענה כי הבטיח למבקשים לממן את חייהם בישראל.
אף שהצדדים הרחיבו ביחס להבטחותיו השונות של המשיב, וכן ביחס לתנאים שהתנה ולנסיבות המגעים בין הצדדים, לענייננו אנו רלוונטית סוגיית הרכב. אין מחלוקת, כי בין הצדדים הוסכם כי המשיב יטפל ברכישת הרכב בעבור המבקשים. אין מחלוקת גם, כי המשיב שילם בפועל את מלוא תמורת הרכב בעבורם. המבקשים טוענים, כי הרכב נרכש בעבורם ואף הוענק להם במתנה. עוד הם טוענים, כי סברו תחילה כי הרכב רשום על שמם, וזאת בין היתר לנוכח העובדה כי המשיב העביר לידיהם העתק מן הקבלה מסוכנות הרכב בגין תשלום המקדמה, שעליה נרשם שמה של המבקשת 2 כרוכשת הרכב. אין מחלוקת, כי לאחר תשלום המקדמה, הסב המשיב את חוזה רכישת הרכב על שמו, כך שחלק הארי של התשלום בוצע כאשר מבחינת סוכנות הרכב – היה המשיב עצמו הרוכש.
המשיב, לעומתם, טוען כי מעולם לא הייתה כל כוונה לתת את הרכב במתנה למבקשים. על גרסאותיו לעניין זה אעמוד בהמשך פסק הדין. בתמצית אציין, כי הוא מפנה לעובדה שהוא נשא בתשלום מלוא תמורת הרכב, לעובדה כי הרכב נרשם על שמו במרשם כלי הרכב של רשות הרישוי, וכי הרכב שרכש לא היה בצבע שביקשו המבקשים לרכוש.
השאלה המשפטית שלפנינו היא, האם הרכב ניתן למבקשים במתנה, כגרסתם, ועל כן הוא קניינם הגמור, או שמא נותר קניינו של המשיב. לשם כך, יש לבחון את דיני המתנה ולהחילם על ענייננו. יוער, כי המשיבה 2, רשות הרישוי שבמשרד התחבורה, שוחררה מהתייצבות בהליך, לנוכח הבהרתה כי אין לה עניין במחלוקת שבין הצדדים, וכי תיישם כל פסק דין של בית משפט זה, בכפוף לקיום הוראות הדין.
חוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: " חוק המתנה" או "החוק") קובע, בסעיף 1 (א) שלו, כי מתנה היא "הקניית נכס שלא בתמורה". סעיף 2 לחוק קובע כי:
"מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה."
ואילו סעיף 6 לחוק קובע כי:
"בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון."
מאחר שאין מחלוקת כי "דבר המתנה", קרי – הרכב, נמסר לידי המבקשים בפועל (כלו מר – החזקה הפיזית בו הועברה), יש לבחון האם הייתה הסכמה בין המבקשים ובין המשיב כי "הדבר ניתן במתנה", כדרישות סעיף 2 לחוק.
לטענת המשיב, העובדה שהרכב לא נרשם על שם המבקשים, אלא נותר רשום על שמו של המשיב עצמו מקימה חזקה שלפיה לא הייתה הסכמה בין המבקשים ובין המשיב כי הרכב ניתן להם במתנה, הסכמה שהמשיב מכחיש מכל וכל. אכן, אף שהרישום במרשם כלי הרכב ברשות הרישוי אינו יוצר זכויות אלא אך מצהיר עליהן (קרי – הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי), ניתן להקים מעין "חזקה שבהיגיון", שלפיה בהעדר ראיות לסתור, בעליו של הרכב הוא זה הרשום במרשם כלי הרכב כבעליו. אלא שחזקה זו שבהיגיון היא חזקה הניתנת לסתירה. קיימות סיבות טובות והגיוניות לכך שפלוני יוסיף להיות רשום במרשם כלי הרכב כבעליו של רכב, גם אם בפועל הבעלות מוקנית לאלמוני. כך, למשל, הרצון להימנע מפגיעה בערכו של הרכב על ידי הוספת רישום בעלות ("העברת יד") מצדיקה, לעתים מצב כאמור.
עוד טוען המשיב, כי משאין חולק כי הוא נשא בתשלום בגין הרכב, קמה לו "חזקת הבעלות", והוא טוען כי המבקשים לא סתרו חזקה זו. טענה זו – אין כוחה יפה לעניין מתנה: מסתמא הנותן מתנה לחברו הוא המשלם בעבורה, ועל כן העברת הקניין במתנה אינה קשורה לשאלת רכישתה, כי אם דווקא לנסיבות העברתה. נבחן אפוא, אם הצליחו המבקשים להוכיח, שכאשר נמסר להם הרכב, נעשה הדבר מתוך הסכמה שהרכב ניתן במתנה.
גם סוגיית צבע הרכב – וטענת המשיב כי העובדה שהמבקשים ביקשו רכב בצבע פלוני, ואילו הוא הזמין רכב בצבע אלמוני – מלמדת כי לא היה בדעתו להעניקו במתנה – אינה הפרשנות היחידה האפשרית לעניין זה, ובוודאי שאין בה כדי להוות הוכחה שהרכב לא נרכש במתנה.
להוכחת הטענה, הציגו המבקשים את גרסתם שלהם – בתצהירים מטעמם ובעדותם, וכן הביאו את עדויותיהם של שלושה נוספים: גב' שמחה סבן, מר רפאל סבן וגב' כרמלה זילברשטיין. מבין העדויות הללו, רק עדותה של גב' שמחה סבן הייתה רלוונטית להליך שהתנהל לפניי, שכן מר סבן העיד, בנקודות הרלוונטיות, מתוך דברים שאמרה לו רעייתו, ואילו גב' זילברשטיין הודתה, כי אין לה ידיעה על הסכמות הצדדים ביחס לרכב.
עם זאת, גב' סבן אישרה בתצהירה את גרסתם של המבקשים – שלפיה לאחר שמסר המשיב את הרכב לידי המבקשים הוא התגאה בכך באוזניה של גב' סבן באומרו " תראי איזה אוטו קניתי להם במתנה" (סעיף 13 לתצהיר גב' סבן, וכן עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 8 - 10). יש לציין כי גב' סבן, ככל המצהירים, נחקרה על תצהירה, ועדותה הותירה רושם מהימן ביותר: היא העידה באופן ברור וקוהרנטי, לא ניסתה להפריז בתיאורים מיותרים ולא נראה היה כי היא מנסה לסייע לחבריה המבקשים או להזיק למשיב, פרט לחובתה לומר את האמת.
אציין, כי אילו היו עדויות אלה הראיות היחידות שעליהן היה עליי להסתמך, אפשר שלא היה מקום לבסס עליהן את תוצאת פסק הדין כולו, ולו משום שהמבקשים הם בעלי דין ובעלי אינטרס מובהק, ואילו גב' סבן, אף שכאמור, מצאתי את עדותה מהימנה וסבירה היא חברה קרובה של בני הזוג. עם זאת, לפניי עמדה גם גרסתו של המשיב עצמו – וליתר דיוק: גרסאותיו. לטעמי, עדויות המבקשים מהוות הרמה מספקת של הנטל על מנת להצדיק את העברת נטל הבאת הראיות אל כתפי המשיב, על דרך של חיובו להציג גרסה נגדית סבירה, הגיונית וקוהרנטית, אולם לא זו בלבד שהמשיב נכשל במשימה זו, אלא שעדותו והסתירות שבה מהוות, לטעמי, ראיות התומכות באופן מובהק דווקא בגרסת המבקשים, עד כדי כך שניתן לומר, שגרסתו ועדותו לפניי היו הראיות המכריעות ששכנעו אותי בגרסתם של המבקשים.
ייאמר מיד: הפרשה כולה – חורגת מן המקובל. הנה בני זוג, לא ילדים, עוזבים את ארצם (אם גם לא את מולדתם), את ביתם, את ילדיהם ואת נכדיהם, וחוזרים אחרי שלושים ושש שנה למדינה שאותה עזבו זה מכבר, והכל על יסוד הבטחות נטענות של הדוד העשיר להיטיב עמם כלכלית. מדובר, ללא ספק, בגרסה מפליאה, אשר לא בנקל השתכנעתי לתת בה אמון.
אלא שהדוד – הוא המשיב בהליך שלפניי – כלל אינו כופר בעובדה ש הבטיח להיטיב עם המבקשים ואף עשה כן בפועל : הוא מודה כי שכר בעבורם דירה בשכונה יוקרתית בצפון תל-אביב; הוא מודה כי נתן להם כספים למחייתם ולכלכלתם היומיומית; הוא מודה כי נשא בתשלום דמי התיווך למתווך בגין הדירה (אף שטען כי המבקשים אמורים היו לשלם סכום זה בעצמם) , והוא אף מודה שרכש רכב והעמידו לרשותם. הוא מודה אף – ודומה שאף מתגאה בכך – ששינה את צוואתו, כך שהמבקש הפך ליורשו היחיד.
מעדותו של המשיב עולה, כי נקודת המשבר ביחסו של המשיב כלפי המבקשים הייתה כאשר גילה, כי שבועיים לאחר שובם של המבקשים ארצה, שב המבקש לארצות הברית לתקופה של שלושה שבועות (וראו עמ' 13 ש' 27 – 28 לפרוטוקול). אין גם מחלוקת כי המשיב ניהל מגעים לרכישת דירה בעבור המבקשים.
כלומר – אין ספק, והמשיב אף אינו חולק על כך, כי בין הצדדים היה הסדר שעניינו סיוע למבקשים בקליטתם בארץ – סיוע החורג מסיוע סמלי.
אולם מעבר לכך. דומה כי המשיב עצמו התקשה להחליט מהי גרסתו לעניין הרכב. בתצהיר התומך בתשובתו לבקשה לצו מניעה זמני – הוא התצהיר התומך בתשובתו לתובענה עצמה – טען המשיב כי מלכתחילה אמור היה המבקש עצמו לשלם את תמורת הרכב, אולם הוא – המשיב – הסכים לשלם את הסכום כמעין "מימון ביניים" עד שי גיע לארץ, וכלשון סעיפים 25.3 – 25.7 לתצהיר המשיב:
"המבקש, כמי שהממון בידו, ביקש ממני שאגש לסוכנות הרכב ואזמין עבורו רכב למועד בו אמור להגיע ארצה.
אני עשיתי כמצוות המבקש, וביום 25.10.16 ניגשתי לסוכנות, שילמתי מקדמה בסך 3,000 ₪, תוך שבקבלה עבור המקדמה אכן נרשמה המבקשת 2, שכן המבקשים אמורים היו להשלים את יתרת הסכום לרכישת הרכב (סך נוסף של 184,000 ₪) ובהתאם למימונם הצפוי את הרכב (מימון שלא בוצע לבסוף, כמפורט להלן), אמור היה הרכב להירשם ע"ש המבקשת.
[...]
[...] אמר לי המבקש – שאשלם את יתרת הסכום (כ-184,000 ₪) שכן רצונו הוא שהרכב יעמוד לשימושו עם הגעתו ארצה, ובסמוך לאחר הגעתו, עם העברת כספו מארה"ב, המבקש ישיב לי את הסכום ששילמתי
[...] סירבתי להסדר לפיו אני אשלם את יתרת התשלום והרכב יירשם ע"ש המבקשת, שכן מדובר בסכום מהותי שהיה ברצוני להבטיח" (ההדגשה במקור – ע"י)
לעומת גרסה זו, בעדותו בבית המשפט, הציג המבקש גרסה חדשה ושונה בתכלית:
"הלכתי לקנות לו את האוטו הזה ושילמתי 3,000 ₪ ושלחתי לו את זה גם בפקס' שיראה שזה באמת ככה, אמרתי לו שזה עולה קרוב ל-200 אלף ₪. בזה נגמר העניין. עכשיו, קניתי את האוטו הזה כי הוא מצא חן בעיניי והצבע מצא חן בעיניי, והחלטתי שאני קונה אותו בשבילי, רק שהם יגיעו יהיה להם אוטו זמין לכמה ימים, עד שיחליטו מה הם... שאחר כך יהיה להם איזה אוטו הם רוצים, באיזה צבע ובכמה הם רוצים." (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 27 – 31)
ובהמשך:
"ש. אתה טוען שהם היו צריכים לשלם על הרכב.
ת. בוודאי. לא, לא שהם היו צריכים לשלם, הם היו צריכים לקנות לעצמם רכב חדש, איזה רכב שהם רוצים ובכמה שהם רוצים" (עמ' 11 ש' 7 – 9)
והנה, הפלא ופלא, גרסה חדשה: לא רכישה בעבור המבקשים, ורישום הרכב על שם המשיב כך שישמש כ"בטוחה" לתשלום תמורת הרכב, כבגרסת התצהיר, לא ולא: הרכב נרכש, כך המשיב בעדותו בבית המשפט, בעבור המשיב עצמו, כי הרכב "מצא חן בעיניו", והצבע "מצא חן בעיניו", והוא אך נאות למסור אותו לשימוש המבקשים "לכמה ימים", עד שיחליטו איזה רכב לרכוש לעצמם. והמבקשים לא אמורים היו לשלם למשיב בעבור הרכב, אלא לרכוש לעצמם רכב חדש, כי הרכב הזה – של המשיב הוא (וראו אמירה מפורשת זו בעמ' 11 ש' 15).
שתי גרסאות אלה – אינן יכולות לדור בכפיפה אחת; הן מלמדות כי גרסתו של המשיב – לא אמת היא , וכי מתאים הוא את גרסתו לנסיבות העניין, ואולי גם להערכתו את המאזין. העובדה שהמשיב עצמו כשל בניסיונו להציע גרסה אחת ברורה וקוהרנטית לאירועים, וזאת בשונה מן המבקשים שהציגו גרסה מגובה בעדות עצמאית – די בה כדי להביא לכך שגרסת המבקשים תתקבל, וגרסת המשיב – תידחה; וכי ניתן יהיה לקבוע כממצא עובדתי, שכאשר נמסר הרכב לידי המבקשים, נעשה הדבר תוך הסכמה בין המשיב ובין המבקשים כי הרכב – מתנה לידי המבקשים הוא.
גם הניסיון להסביר את התנהלותו של המשיב בקשריו עם המבקשים עלה בתוהו: תשובותיו של המשיב בחקירתו הנגדית היו מתחמקות, כוללניות ולא ענייניות. מסתבר שהמשיב שילם סכומים ניכרים בעבור המבקשים, באופן שיש בו כדי לחזק את טענתם להסדר שלפיו יתמוך בהם כלכלית בחייהם בארץ, אך משניחם על כך – ואחת היא מדוע ניחם על כך – הוא מנסה בדיעבד למצוא הסברים להתנהלותו.
במסגרת הסיכומים, התייחס ב"כ המשיב להוראות סעיף 5 (ג) לחוק המתנה, הקובע כי המתחייב לתת מתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו אם הדבר מוצדק מחמת "התנהגות מחפירה" של מקבל המתנה כלפי הנותן. לא זו בלבד שהתנהגות מחפירה כזו לא הוכחה, ולמעשה – המשיב כלל לא נתן הסבר להחלטתו לנתק את קשריו עם המבקשים, פרט לאותה נסיעה לארצות הברית של המבקש, ממילא מתייחס סעיף 5 (ג) לחוק אך למצב של התחייבות לתת מתנה – ואילו בענייננו, מסקנתי היא כי המתנה הושלמה, ונהייתה לקניינם הגמור של המבקשים.
המסקנה העולה מכל האמור היא, שאני קובע כי המשיב נתן את הרכב למבקשים במתנה, וכי הרכב הפך לקניינם הגמור עם מסירתו לידיהם. התביעה מתקבלת אפוא במלואה.
ניתן בזה צו לרשות הרישוי, המשיבה 2, המורה לה לרשום את הרכב כהגדרתו לעיל ע"ש המבקשים או מי מהם, על פי הנחיותיהם של המבקשים. צו פורמלי לחתימתי יוגש בתוך 7 ימים מהיום, ויכלול את פרט בעל הדין שהרכב יירשם על שמו. כל העלויות הכרוכות ברישום הרכב יחולו על המבקשים על פי כל דין.
המשיב יישא בהוצאות המבקשים בגין ההליך כולו בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪.
ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ז, 10 יולי 2017, בהעדר הצדדים.