הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 48508-07-19

לפני כבוד השופטת בכירה דורית קוברסקי

התובעים:

1.בבר בן עמי
2.הולידי ביץ בע"מ
ע"י עו"ד היכל

נגד

הנתבעים:
1.משה גיל-עד
2.טנא-מן השקעות בע"מ
ע"י עו"ד שלומית הראל שוורץ ועו"ד ואן אמדן

פסק דין

לפניי תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו העברת המניות ביום 15.4.02 של הנתבעת 2, טנא-מן השקעות בע"מ (להלן: "טנא-מן"), באמצעות הנתבע 1 משה גיל-עד (להלן: "גיל-עד") לתובעת 2, הולידיי ביץ בע"מ (להלן: "הולידיי ביץ"), באמצעות התובע 1, בן עמי בבר (להלן: "בן עמי", נספחים 1-2 לתביעה), בטלה מעיקרה, היות והסתבר שחוזה למכירת וילה בגבעת עדה (להלן: הוילה") שנערך בין עו"ד אבישי לאור (להלן: "לאור") לטנא-מן – מזויף (להלן: "הסכם המכר", נספח 3 לתביעה).

רקע עובדתי
1. בן עמי, איש עסקים ומנהל הולידיי ביץ, היה מיודד באותה עת עם גיל-עד, שהעניק שירותי ביטוח לחברת הולידיי ביץ.

2. ביום 31.12.01 נחתם שטר העברת מניות טנא-מן להולידיי ביץ. הודעה בעניין זה ניתנה לרשם החברות ביום 15.4.02 (להלן: "השטר", נספח א' לתביעה). הצדדים גם חתמו (גיל-עד מצד אחד והולידיי ביץ ככל הנראה באמצעות בן עמי) על נספח לשטר (להלן: "הנספח"), לפיו הולידיי ביץ תכסה את יתרת החובה בסך 240,000 ₪ בחשבון טנא-מן. כל החובות של צדדים שלישיים לטנא-מן, בין אם נמצאים בטיפול משפטי ובין אם לאו ואשר התגבשו או נוצרו עד 31.12.01 יהיו שייכים לגיל-עד בלבד וישולמו לו או למי שיורה. על פי בדיקה בספרים הסכום הידוע של השיקים לגבייה ושיקים בתביעה הוא 509,900 ₪. אם יהיה צורך בהליכים משפטיים בגין החובות הללו, הולידיי ביץ תשתף פעולה. בסעיף 3 לנספח נקבע "למען הסר ספק מובהר בזאת כי התמורה הנ"ל היא סופית, ואין הולידיי ביץ אחראית בשום צורה ואופן כלשהו לגביית השיקים ו/או לפרעונם".

3. ביום 29.11.09 הגישה המועצה האזורית תמר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה בגין חובות ארנונה כנגד עין בוקק תיירות ונופש בע"מ, טנא-מן, הולידיי ביץ, הוטל מרקט בע"מ, בן עמי, הלנה מיכאלסקי, בת זוגו של בן עמי (להלן: "הלנה") וגיל-עד (להלן: "תביעת הארנונה", ת.א. 3226/09, נספח י"ז לתצהיר גיל-עד).

4. הולידיי ביץ, טנא-מן ועין בוקק לא התגוננו ועל כן ניתן נגדם פס"ד ביום 24.1.12 (נספחים י"ח-י"ט לתצהיר גיל-עד). מנהלם של חברות אלה, הלנה ובן עמי, התגוננו בטענה שאין מקום לחייבם בחובות החברות באופן אישי. בן עמי גם טען כי הבעלים של המלון הוא גיל-עד וכי הוא היה רק מנהל שכיר בו, ולא היה לו כל חלק ונחלה בהתנהגות הבלתי נאותה כלפי המועצה האזורית.

5. ביום 6.11.16, לאחר שמיעת ראיות הצדדים, ניתן פס"ד בתביעת הארנונה. בית המשפט חייב את בן עמי אישית (בשיעור 90%) לשאת בחובות הארנונה של החברות שניהל (את הלנה, חויבה רק בשיעור 10% מהנימוקים המפורטים שם), תוך מתן דגש לעובדה שהוא עשה שינויים תכופים במהות התאגידית בתקופת ניהולו ושימוש ציני ורציף במושג האישיות המשפטית כדי להימלט מזיהוי מקור החוב. בנוסף, בית המשפט קבע באופן חד משמעי שמי שניהל את המלון בתקופה הרלוונטית הוא בן עמי, ולא גיל-עד, ועל כן עליו לשאת בחובות הארנונה. (להלן: "פסק הדין", נספח כ' לתצהיר גיל-עד).

6. הלנה ובן עמי ערערו על פסק הדין לבית משפט העליון. במסגרת הערעור, חזרו שוב על טענתם שגיל-עד הוא הבעלים האמיתי של המלון ולכן יש לחייבו בחובות הארנונה (נספח כ"א לתצהיר גיל-עד). בית המשפט העליון דחה את הערעור וחזר וקבע כי בן עמי לא הוכיח את טענתו שהוא אינו הבעלים האמיתי אלא גיל-עד (נספח כ"ב לתצהיר גיל-עד). בעקבות פסק הדין בערעור, הפך חובם של בן עמי והלנה לחלוט, והמועצה האזורית תמר פתחה בהליכי הוצאה לפועל כנגדם.

7. בפברואר 19, הגישו הולידיי ביץ והלנה תביעה נגד גיל-עד ( להלן "התביעה הנוספת", נספח א לתצהיר גיל-עד), וגם בתביעה זו חזרו וטענו שעל גיל-עד לשאת בחוב הארנונה שהטילה המועצה האזורית תמר עליו ועל הלנה (נספח א לתצהיר גיל-עד). בית המשפט דחה תביעה זו בשל "השתק פלוגתא" ובשל מיצוי העילה וסופיות הדיון ואף הוסיף שלא הוכח עובדתית שיש מקום להארכת תקופת ההתיישנות (נספח ג' לתצהיר גיל-עד).

8. במקביל להליכים אלה, בשנת 2008 הגישה מדינת ישראל נגד הולידיי ביץ, טנא-מן, הוטל מרקט ובן עמי (ת.פ. 2185/08) כתב אישום המייחס להם עבירות של אי הגשת דו"חות במועד לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה, התשח"א-1961. בהכרעת הדין התייחס בית המשפט לניהולם של הולידיי ביץ והוטל מרקט וקבע שאת שלושת החברות ניהל בן עמי, והוא זה שנייד את פעילותן מחברה אחת לשנייה. העבירות בוצעו ביחס לשנות המס
2002- 2005 (להלן: "ההליך הפלילי"). טנא-מן והולידיי ביץ לא ערעור על פסה"ד, בן עמי ערער (ע"פ 69442-01-19), אך חזר בו מהערעור על הכרעת הדין ומיקד את טענותיו בגזר הדין בלבד (נספחים ד'-ה' לתצהיר גיל-עד).

טענות הצדדים בהליך שלפניי
9. במסגרת התביעה שלפניי נטען שבשנת 2001 גיל-עד היה בקשרים עסקיים וידידותיים עם לאור ובין היתר היו בניהם עסקאות של החלפת שיקים: גיל-עד מסר ללאור שיקים שטנא-מן משכה, תמורת שיקים נגדיים שלאור משך. לאור סיחר את השיקים של טנא-מן לצדדים שלישיים ואילו השיקים שלו חוללו. גיל-עד שיתף את בן עמי בהסתבכותו הכלכלית של לאור וחששו שמעמדו כסוכן ביטוח ייפגע אם ינוהלו הליכי הוצאה לפועל כלפי טנא-מן שמשכה את השיקים. בן עמי, ידידו של גיל-עד באותה עת, הסכים לבקשתו להעביר את מניות טנא-מן להולידיי ביץ באופן פורמלי בלבד. בהמשך נטען שגיל-עד סיפר לבן עמי שבמסגרת התחשבנות בינו לבין לאור, הוא רכש ממנו וילה, הציג בפניו את הסכם הרכישה והציע לו עסקת מכר לפיה הולידיי ביץ תרכוש כביכול את מניות טנא מן (שבין נכסיה קיימת גם הוילה), בתמורה לכך שהיא תפרע את חובותיה לבנק, תתנהל מול נושיה, ואילו בן עמי באמצעות מניות טנא-מן, יהיה למעשה הבעלים של הוילה. גיל-עד המשיך להפעיל את טנא-מן, גבה מלקוחותיה 900,000 ₪, שאותם שלשל לכיסו, אך הסתבר שהסכם המכר שהוא חלק משמעותי מהתמורה זוייף על ידי גיל-עד.

10. גיל-עד הגיש תצהיר תשובה בו טען שחדל לכהן בטנא-מן לאחר רכישת מניותיה על ידי הולידיי ביץ ביום 31.12.01. הלנה מונתה כדירקטורית יחידה בטנא-מן (נספחים ט-י לתצהיר גיל-עד). עם זאת, גיל-עד אישר את העובדות הקשורות לעסקת החלפת השיקים, והסתבכותו הכלכלית של לאור, אשר מעל בכספי לקוחותיו, ברח מהארץ ביום 16.3.02, וחזר ונשפט רק בעקבות הוצאת צו מעצר נגדו. גיל-עד הוסיף גם שבשנת 2008 לאור הורשע בשורת עבירות של גניבה על ידי מורשה, זיוף מסמכים בגינן נדון ל-4 שנות מאסר בפועל (ת.פ 5597/06). בהמשך נוהלו נגדו תביעות רבות על ידי חלק מנושים רבים, שהובילו לפתיחת הליכי פש"ר. גיל-עד הדגיש שלאור הפר את עסקת המכר והוילה נמכרה בשנת 2003 לצדדים שלישיים באמצעות כונס שמונה לבקשת הבנק, אשר לזכותו הייתה רשומה משכנתה. טנא-מן ביטלה את כל השיקים שנמסרו בתמורה למכר, אך הסתבר שגם שיקים אלו סוחרו על ידי לאור לצדדים שלישיים טרם בריחתו. בכל מקרה, העברת המניות טנא-מן להולידיי ביץ לא היתה "פיקטיבית" או "פורמלית", ובוצעה לפני שנודע על ההסתבכות של לאור.

דחייה על הסף
גיל-עד הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף (להלן: "הבקשה"), בשל היעדר יריבות, מעשה
ביי-דין – השתק פלוגתא והתיישנות .

11. באשר להיעדר היריבות נטען שהלנה, היא בעלת המניות ומי שמכהנת כמנהלת בהולידיי ביץ ועל כן יש לצרפה כתובעת. הנתבעת הנכונה היא חברת משה גיל-עד סוכנויות לביטוח בע"מ, אשר היתה בעלת המניות בטנא-מן, והיא זו שמכרה את המניות להולידיי ביץ.

12. קיים גם מעשה ביי-דין, בבחינת השתק פלוגתא, המונע מבן עמי לחזור ולטעון שהעברת המניות מטנא-מן להולידיי ביץ נעשתה באופן פורמלי בלבד. במסגרת תביעת הארנונה וההליך הפלילי אשר הולידיי ביץ, בן עמי, גיל-עד וטנא-מן היו צד לו, נקבע שבן עמי צריך לשאת בחוב הארנונה היות והוא ניהל בתקופה הרלוונטית את הולידיי ביץ. גם במסגרת ההליך הפלילי נקבע בהכרעת הדין שמי שניהל את החברות הוא בן עמי.

13. בנוסף ולחילופין נטען שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות היות ובן עמי ידע כבר בשנת 2002, כאשר לאור ברח מהארץ, ובאופן וודאי מספר חודשים לאחר מכן כשהוילה נמכרה באמצעות כונס הנכסים לצד שלישי (ת.פ 2175/08 עמ' 79 ש' 30, עמ' 80 ש' 14, עמ' 81 ש' 8-9) ושעסקת המכר לא תצא לפועל. למרות זאת בן עמי לא ביקש לבטל את העברת המניות ולא העלה כל טענה הקושרת בין העברת המניות לעסקת המכר.

14. במסגרת תשובתו לבקשה, בן עמי העלה שלל טענות הקשורות להליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו, חזר על כך שהעברת המניות נעשתה באופן פורמלי בלבד והעלה לראשונה טענה שבכל מקרה תנאי להעברת המניות היא שהוילה שלאור מכר לטנא-מן תירשם על שמה. בן עמי לא מצא לנכון להתעמת עם טענותיו של גיל-עד לעניין ידיעתו אודות הסתבכותו של לאור.

דיון כללי
15. הלכה היא שדחייה על הסף תיעשה רק במקרים חריגים, כאשר ברור וגלוי על פני התביעה שאין בידי התובע כל סיכוי להשיג את הסעד המבוקש (ע"א 335/78 שלתיאל נ' שני, לו(2) 151; ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין ואח', מ(2) 668; ע"א 9063/12 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' Harvey Delson (5.9.17). מהפן הטכני ביום 31.12.01 מונתה הלנה כדירקטורית יחידה בטנא-מן, בן עמי מונה כמורשה חתימה (נספחים ז' ו-ח' לתצהיר גיל-עד). על כן בכל מקרה הלנה היא זו שהייתה צריכה להגיש את התביעה נגד סוכנות הביטוח משה גיל סוכנויות לביטוח בע"מ, שהיתה בעלת מניות בטנא-מן והיא זו שמכרה את מניותיה להולידיי ביץ.
16. בן עמי גם נמנע מפירוט הרקע העובדתי (המפורט בסעיפים 3-8) ויש לכך משמעות כאשר עסקינן בסעד מן היושר הכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. העלמת העובדות, או הסתרת האמת מלמדת שבן עמי לא בא "בידיים נקיות" (ה"פ ת.א. 998/79 אנטרדקו נ' החברה לשיווק והפצה בע"מ פ"מ תשמ"ב (2) עמ' 31; ה"פ (ב"ש 79/94) יצחק בוקאי ואח' נגד עיריית קרית גת תשנ"ו (1) עמ' 73; ע"א 2464/04 עיריית תל אביב יפו נגד חברת שיכון אזרחי בע"מ, פורסם בנבו 11.1.07). הדברים חמורים בפרט כאשר במסגרת התביעה הועלו טענות עובדתיות סותרות. מחד נטען שהעברת המניות מטנא-מן להולידיי ביץ הייתה פורמלית בלבד (סעיף 8 לבקשה), אך מיד לאחר מכן נטען הפוך היות ולשיטתו של בן עמי הוילה היתה חלק לא מבוטל מהתמורה שטנא-מן נתנה להולידיי ביץ ופועל יוצא של העברת המניות (סעיף 9). בעל דין מושתק מלטעון טענות עובדתיות סותרות מכוח השתק שיפוטי, הנגזר מעקרון תום הלב ונועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי ומניעת ניצול לרעה של בית המשפט (תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ע"א 9056 יעל קניג נגד פקיד השומה י-ם, פורסם בנבו 4.8.14; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נגד שיכון והשקעות בע"מ, פורסם בנבו 8.3.05; ע"א 4170/14 אילן כהן נ' יהודה (אריק) כהן 14.11.16).

17. עם זאת לא מצאתי לדחות את התביעה על הסף בשל טעמים אלה בלבד, היות ויש מקום להתמודד עם טענות גיל-עד גם לגוף העניין.

מעשה ביי-דין – השתק פלוגתא ביחס לטענה שהעברת המניות היתה טכנית או פיקטיבית
18. הדוקטרינה של מעשה בי-דין (resjudicata) אשר פורטה בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, כב(2) 561, 584 (להלן: "קלוז'נר"), מבוססת על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי להובילו לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים באותו הליך, כך שהם לא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין שניתן. כל עוד פסק הדין עומד על כנו הוא מחייב את הצדדים ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואיש לא יוכל להעלות במסגרת התדיינות אחרת ביניהם טענה העומדת בסתירה לאותה קביעה (מעשה בי-דין בהליך אזרחי (1991) עמ' 3-4). דוקטרינה זו עומדת על שני כללים: האחד "השתק עילה", לפיו קיים מחסום דיוני בפני כל תביעה שכבר מוצתה בפסק דין קודם בשל אותה עילה שכבר נדונה לגופה והוכרעה והשני היפה לעניינינו "השתק פלוגתא", המונע התדיינות נוספת באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה במפורש ו/או מכללא בפסק דין קודם, גם כאשר ההתדיינות השנייה מבוססת על עילת תביעה שונה (קלוז'נר; רע"א 2041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, נד(1) 642). הדוקטרינה על שתי ענפיה מושתתת על עיקרון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשיקול של טובת הציבור בקביעת סוף לדיון המשפטי ומניעת הכבדה על בית המשפט, כפל התדיינות והכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט כאשר לבעל דין ניתנה הזדמנות הוגנת למצות את עניינו (ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ נ' נגר (19.2.2009) וגורה).

19. שאלת העברת המניות בין טנא-מן להולידיי ביץ אומנם לא נדונה באופן ישיר, אך במסגרת הליכים משפטיים שהשתרעו על פני שנים רבות בעילות תביעה שונות נקבעו ממצאים עובדתיים ביחס למנהלי חברות אלה. בית המשפט חזר וקבע שמי שניהל את המלון ואת כל החברות שבשליטתו (לרבות טנא-מן) הוא בן עמי ולכן עליו לשאת בחוב הארנונה של המלון. במסגרת ההליך הפלילי בית המשפט חייב את בן עמי באופן אישי. בן עמי לא הגיש הודעת צד ג כלפי גיל-עד במסגרת הליכים אלה ולכן הוא מושתק כעת מלהעלות כל טענה אשר יש בה להשליך על העברת המניות בין טנא-מן להולידיי ביץ לרבות הטענה החדשה שלא ניתנה כל תמורה עבור המניות שהועברו. אוסיף ואומר שטענה זו בכל מקרה עומדת בסתירה לנספח שצורף על ידי בן עמי.

כחלק מהעברת המניות היתה התמורה בגין הוילה - התיישנות
20. אבל אפילו והייתי קובעת שבן עמי איננו מושתק מלהעלות טענות בעניין התמורה שניתנה כפועל יוצא ממכירת המניות, עדיין דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ואפרט:

21. דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון בין אינטרסים שונים. מחד, לתת לבעל דין המבקש לתבוע זכויותיו שהות מספקת להיערך לכך, ומאידך, הצורך לקצוב תקופה סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת תביעה משפטית מהנתבע והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, נד(2) 535; ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ירושלים (22.2.2008)) למערכת איזונים זו התווסף בעשורים האחרונים מימד נוסף – זכות הגישה לערכאות כזכות בעלת אופי חוקתי.

22. סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1959 (להלן: "החוק") קובע תקופת התיישנות של 7 שנים. סעיף 8 לחוק קובע שניתן להאריך את תקופת ההתיישנות כאשר "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ואף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". במסגרת סעיף 8 נבחנת הידיעה בפועל של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של אדם סביר ואמצעים סבירים תוך התחשבות בנסיבות העניין. קרי יש לבחון האם העובדות נעלמו מסיבות שלא היו תלויות בתובע ואף בזהירות סבירה לא ניתן היה למנוע אותן והאם עריכת בירור שהיה בכוחו להוביל לגילוי העובדות היתה אפשרית או סבירה. הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לבחינת סבירותו של הגילוי מתייחסים לאופיו של מושא הגילוי, למידע שכבר הצטבר אצל התובע, לגודל הנזק וסיכויי מניעתו, לסיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית וכן למידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות (ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (22.2.2012); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010)).

23. במסגרת תשובתו של בן עמי לבקשה לדחייה על הסף בשל התיישנות אין התייחסות לטענת גיל-עד שבן עמי ידע כבר בשנת 2002 שלאור הסתבך ושקנה "אוויר" היות והוילה נמכרה במסגרת כינוס נכסים לצד ג. בן עמי גם לא ביטל את הסכם המכר במהלך כל השנים.

24. כאמור, בן עמי שהכיר את לאור, ידע מגיל-עד שהוא הסתבך, היה ער לעובדה שהוא ברח מהארץ בשנת 2002 ואף ידע שבשנת 2003 עסקת המכר לא תצא לפועל (עדות בן עמי בת"פ 2175/08 עמ' 74 ש' 10-13, התייחסות בית המשפט בת.א. 3296/02). במהלך כל השנים האלה עד הגשת התביעה שלפניי, בן עמי, שכאמור ניהל במהלך שנים רבות משפטים שגם גיל-עד היה צד להם, לא העלה כל טענה ו/או טרוניה ביחס להסכם המכר, לרבות הקשר בין מכירת הוילה של לאור להעברת המניות. למותר לציין שבן עמי גם לא ניסה לבטל את הסכם המכר. התנהלותו של בן עמי לוקה בחוסר תום לב. "נורות אדומות" גם לגישתו של בן עמי היו צריכות להידלק כבר בשנת 2002-2003 , וללא קושי מיוחד ונוכח המידע שהצטבר ניתן היה במאמץ לא רב לברר את העובדות. משלא נעשה דבר וחצי דבר בעניין זה, ולאחר כל כך הרבה שנים עומדת לגיל-עד הזכות לשים סוף להתדיינות שבין הצדדים.

סוף דבר
25. אני דוחה את התביעה ומחייבת את בן עמי לשלם לגיל-עד הוצאות לרבות שכר טרחת עו"ד בסך 8,500 ₪.

ניתן היום, י"ב כסלו תש"פ, 10 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.