הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 26856-07-16

לפני כבוד השופטת דלית ורד

המבקשת:
ר.ו.

נגד

המשיבים:

  1. א.ק.
  2. מ.ו.
  3. ר.מ.

פסק דין
רקע
בפני בקשה לסעד הצהרתי ולפיו מיטלטלין המצויים בבית המבקשת ברחוב ש"י עגנון 22 בתל אביב (להלן: "הדירה") ומיטלטלין המצויים במרפאה ברחוב יהודה המכבי 38 בתל אביב (להלן: "המרפאה"), הן בבעלות של המבקשת בלבד. לפירוט המיטלטלין, ראו נספחים א' וב' לבקשה.
הצדדים להליך:
המבקשת היא רופאת שיניים (להלן: "המבקשת").
המשיב 2, להלן: "החייב"), אף הוא רופא שיניים. החייב היה נשוי למבקשת בין השנים 1983 ל 2017. תיק הוצאה לפועל מספר 03-XX940-12-2 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל") נפתח בגין חוב שהתגבש בשעה שהמבקשת והחייב היו נשואים.
המשיב 3, הוא הזוכה בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "הזוכה"). במסגרת התיק, נקט הזוכה בהליכים אך ורק כנגד המיטלטלין אשר בדירה. המשיב 1, הוא מי שהיה שותף עסקי של החייב, והיה רשום כזוכה המקורי בתיק ההוצאה לפועל (להלן: השותף). ראו החלטה בפרוטוקול הדיון מיום 01.11.16, עמוד 1, שורה 19.
פירוט קצר של המחלוקות
המבקשת טוענת כי קיימת הפרדה בין הרכוש שלה ובין הרכוש של החייב. היא ממשיכה וטוענת כי החייב אינו מתגורר בדירה מראשית שנות האלפיים. יחד עם זאת, המבקשת מוסיפה כי בהעדרה החייב מגיע לדירה מדי פעם, בגין מצבו של בנם המשותף. זאת ועוד, בשנת 2008 הסדירו המבקשת והחייב (להלן: "בני הזוג") ההפרדה בחובות ובזכויות בהסכם ממון. ההסכם אושר על ידי בית המשפט. על פי ההסכם, המבקשת לבדה היא הבעלים של המיטלטלין אשר בדירת המגורים.
בהתייחס למיטלטלין אשר במרפאה, טוענת המבקשת כי הם בבעלותה מכוח עבודתה כעוסק עצמאי והיותה השוכרת היחידה של המרפאה. היא מוסיפה וטוענת כי אין לחייב כל מעורבות בפעילות המרפאה.
השותף והזוכה (להלן" "המשיבים") טוענים כי בני הזוג ממשיכים לנהל משק בית משותף ועסק משותף. הם ממשיכים וטוענים כי הבקשה היא ניסיון של המבקשת לסייע לחייב באופן פעיל להבריח נכסים.
ראשית, אבחן את העובדות. שנית, אציג את השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה. לאחר מכן אביא את ההכרעה ותמצית הנימוקים.
ממצאי בית המשפט לגבי העובדות
העובדות שאינן במחלוקת
המבקשת והחייב (להלן: "בני הזוג") היו נשואים החל באוגוסט 1983 ועד ינואר 2017.
בשנת 2008 הסדירו בני הזוג את יחסיהם בהסכם ממון. ביום 20.02.08 ניתן להסכם תוקף של פסק דין בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט ענייני משפחה התשנ"ה – 1995. תשע שנים מאוחר יותר, וכחצי שנה לאחר פתיחת ההליך דנן, בני הזוג התגרשו. ראו,תעודת הגירושין אשר נחתמה ביום 24.01.17.
במהלך תקופת הנישואין, נרשמה המבקשת כעוסק מורשה בענף רפואת השיניים. זאת, מיום 01.02.89.
בשנת 2003 החל הליך בוררות, בין השותף לבין החייב. פסק הבוררים ניתן בשנת 2009:
המחלוקת התעוררה באשר לערבות שנתן החייב לשותף במסגרת פעולתם העסקית.ביום 21.1.03 מינו החייב והשותף שני עורכי הדין כבוררים במחלוקת העסקית. פסק הבוררים ניתן ביום 05.11.09. בפסק הבוררים נקבע כי הערבות שהעמיד החייב היא בתוקף. כמו כן, נפסק כי על החייב לשאת בחלקו בשכר הבוררים ובהוצאות הבוררות של השותף, ראו סעיפים 4, 9 ו 11 לפסק הבוררים. מוצג ת5(א) למוצגי המבקשת.
ביום 20.09.11 הוגש פסק הבוררות לאישור בית המשפט. ביום 11.01.12 אושר פסק הבוררות על ידי כבוד הרשם (כתוארו אז) חגי ברנר. ראו הפ"ב 41340-09-11. במקביל להליך שבענייננו, באוגוסט 2017, פתח החייב בהליך לביטול פסק הדין האמור. ראו הפ"ב 29264-08-17 פרוטוקול דיון מיום 19.06.18, עמוד 1, מוצג ת/6 למוצגי המבקשת. אציין כי המבקשת צרפה את פרוטוקול הדיון במסגרת תיק מוצגים שהוגש במצורף לסיכומיה (וללא רשות). מכל מקום, צורף רק חלק מהפרוטוקול, כך שעמודים 2-8 לא צורפו.
בפסק הדין שניתן בהליך זה, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק הדין. זאת ועוד, בית המשפט לא קיבל את טענותיו של החייב, ובהתייחס לחלקן אף קבע כי אלה טענות בדים. כך נפסק באותו עניין:
37. הנסיבות בתיק הוכיחו, כי המבקש היה בעל זיקה ברורה לכתובת ש"י עגנון 22 תל-אביב, המבקש עצמו אישר כי בתקופה בה נוהלה הבוררות שהה בכתובת רח' ש"י עגנון 22 תל-אביב:
ש: במסגרת הבוררות התגוררת ברח' שי עגנון 22 תל-אביב?
ת: לא התגוררתי. שהיתי". (שם עמ' 7 לפרוטוקול ש- 3-4).
המבקש אותר בכתובת זו בזמן ביצוע העיקול בשנת 2016. המבקש היה בקשר טוב עם אשתו חרף טענתו לפירוד, בני הזוג התגרשו בפועל, לדברי המבקש רק לפני שנה. הראיה כי שיתף עמה פעולה בהגשת תצהיר בתיק ה.פ. (שלום ת"א) 26856-07-16.
יתר על כן, המשיבים הזמינו מעקב אחר המבקש לאחר מתן פסק הדין. הראיות הוכיחו כי נצפה יוצא מן הבית ברח' ש"י עגנון 22, תל-אביב כמה וכמה פעמים בין השנים 2014 עד 2017 (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 26-29).
על רקע זה, טענתו בפרוטוקול ישיבת יום 19.6.18, כי אשתו פעלה שלא כהלכה כאשר נטלה דבר דואר שממוען אליו, אינה יכולה לעמוד (עמ' 7 לפרוטוקול ש- 14-19).
38. [..] אך בענייננו לא קיים בליבי ספק כזה. המסירה בוצעה כדין לכתובת בה התגורר (שהה) המבקש במועד בו התקיימה הבוררות. המסירה בוצעה לאשתו באותה עת. המבקש שמר על קשר חם עם אשתו ואף נצפה באותה כתובת במרוצת השנים. המבקש לא הוכיח כי במועד ביצוע המסירה התגורר בכתובת שונה ולא סיפק אישור מירשם האוכלוסין לכך.
הסכם הממון, אשר נערך בשנת 2008, כולל הוראות ביחס לנשיאה בחובות. מעבר לחובות משותפים שסוכם כי הם בגדר חובות של התא המשפחתי, כפי שצוינו בפרק המצגים, פרטו בני הזוג בסעיפים 4, 5, ו 7 כלהלן:
4. הצדדים מסכימים ומצהירים כי אין ברצונם לחלק את הזכויות ו/או החובות ו/או לשתף האחד את משנו בזכויות ו/או בחובות אליו או/או להקנות איש לרעהו זכויות ו/או חובות וזכויות שיירכשו או שיתקבלו ממימוש הזכויות ו/או החובות שהיו קיימים למי מהצדדים עובר למועד הנישואין ו/או נצברו במהלך נישואיהם ו/ או לאחר מועד אישור הסכם זה והם יהיו נפרדים אלא אם נקבע מפורשות אחרת בהסכם זה.
5. הצדדים מסכימים ומצהירים כי מעבר לאיזון הקבוע בהסכם זה, לא יאוזנו, במועד פקיעת הנישואין, כהגדרתו בחוק, הזכויות והחובות אשר נצברו במהלך הנישואין ואלו שייצברו להם לאחר מועד אישור הסכם זה, וכי איזון הנכסים כהגדרתו בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג לא יחול במערכת היחסים שביניהם אלא הוראות הסכם זה בלבד וכל צד יהיה הבעלים הבלעדי של הזכויות החובות הרשומים על שמו על פי הקבוע בהסכם זה.
[...]
7. מבלי לגרוע מהוראות הסכם זה, הצדדים מסכימים כי כל עוד מ..ו- ר..מתגוררים תחת קורת גג אחת, הם יישאו בחלקים שווים בהוצאות אחזקת דירת המגורים בה יתגוררו וכן בכל ההוצאות הנדרשות לשם גידול וחינוך הילדים אותן יממנו במשותף בחלקים שווים.
בסעיף 25 להסכם הממון קבעו בני הזוג:
כל הזכויות והחובות יהיו נפרדים החל ממועד אישור הסכם זה [...] הסכם זה יחייב את הצדדים החל ממועד אישורו בבית השפט.
ניתן לראות כי בשנת 2008 התייחסו בני הזוג למצב בו הם מתגוררים תחת קורת גג אחת. יחד עם זאת, נקבע כי מלבד חובות משותפים, כל צד יהיה אחראי לחובות הנובעים ממעשים או מחדלים שלו (ראה, פרק המצגים, פסקה שמינית).
הסכם הממון קובע כי המבקשת היא בעלת הרכב והמיטלטלין אשר בדירת המגורים:
בהתייחס לפריטי מיטלטלין אשר בדירת המגורים ברחוב ש" עגנון, נקבע בהסכם הממון כי הם בבעלות המבקשת, תוך כדי כך שצוין שוב כי הצדדים מתגוררים יחדיו בדירת המגורים במועד אישור הסכם הממון. ראו, סעיף 8 של ההסכם.
כמו כן, הוסכם כי רכב הרשום על שם החייב, אך לפי הנטען משמש את המבקשת (להלן: "הרכב") הוא בבעלותה. ראו, סעיף 16 להסכם הממון. בהתייחס לדירת המגורים ברחוב ש"י עגנון 22, תל אביב, הרי זו הייתה רשומה על שם חברת גושן מרפאות שיניים בע"מ (להלן- חברת גושן) חברה שהייתה בבעלות משותפת של המבקשת והחייב. בהסכם ממון נקבע כי מניות החייב בחברה האמורה יועברו לשמה ולבעלותה המלאה של המבקשת. כפועל יוצא מכך, הועברה דירת המגורים על שם המבקשת, אשר התחייבה לגרוע את החייב כערב לחוב המשכנתא שניטלה בגין הדירה, אשר לפי הנטען עמדה על 1.1 מיליון ₪. ניתן לומר כי נכסי המשפחה הועברו על פי ההסכם לבעלות המבקשת.
ההסכם מתייחס לפריטי מיטלטלין אשר שימשו לפרנסה של המבקשת והחייב והיו מצויים באותה עת בשתי מרפאות שיניים. בענין זה, נקבע כלהלן: המיטלטלין אשר במרפאה אחת, אשר ברח' ז'בוטינסקי 1 בתל אביב (להלן: "המרפאה הרחוב ז'בוטינסקי") הם בבעלות המבקשת, זאת, בעוד מיטלטלין אשר במרפאה שנייה, ברחוב ידידיה פרנקל בתל אביב , הם בבעלות החייב. ראו סעיפים 9 ו 10 להסכם הממון. בסעיף 10 אף הובהר כי המרפאה ברחוב ידידיה פרנקל היא בבעלות החייב יחד עם אחרים.
בשלוש המרצות פתיחה בשנים 2009 ו 2012, אשר המשיבים בענייננו לא היו צד להם, נקבע כי הבעלות במיטלטלין אשר בדירת המגור ים וכן המיטלטלין במרפאת השיניים הם בבעלותה של המבקשת. יובהר כי באחד התיקים הגיעו הצדדים להסדר פשרה, כפי הנראה בעל משמעות כספית. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 1.1.2018 עמ' 10, שורות 3-4).
בשנת 2014 חתם החייב על חוזה שכירות של דירת מגורים בת שני חדרים בבאר שבע:
ביום 10.07.14 נכרת חוזה שכירות לדירת מגורים ברחוב יעקב אבינו 5/3 בבאר שבע. משך החוזה 12 חודשים, מיום 01.08.14 ועד יום 31.07.15. הדירה בת 2 חדרים, ומטרת השכירות למגורים בלבד. ראו נספח ח' לתצהיר המבקשת. על החוזה חתום כשוכר החייב בלבד. חוזה זה צורף כמוצג מטעם המבקשת. החייב צרף לתצהירו חוזה שכירות בהתייחס לאותה דירה, עבור השנה שלאחר מכן. והנה, בחוזה זה נאמר כי הדירה היא בת 4 חדרים. קיימת אף שונות בהתייחס לסכום דמי השכירות על פי שני החוזים הללו. החל ממאי 2016 השכירות היא על שם החייב וכן על שמו של שותף לדירה. ראוי לציין כי השותף לדירה הוא זה שמסר את שטר הבטחון לקיום ההתחייבויות על פי החוזה האחרון.
בשנת 2015 חתמה המבקשת חוזה לשכירות משנה לשני חדרים. מטרת השכירות מרפאת שיניים.
ביום 11.11.15 נכרת חוזה שכירות לשני חדרים (מתוך 5 חדרים) בשתי דירות קרקע ברחוב יהודה המכבי בתל אביב (להלן: "הנכס ") בנכס שני חדרי רופא וחדר טיפולים נוסף ("משרד"). שכירות המשנה מתייחסת לזכות שכירות בחדר רופא אחד ובמשרד. תחילת השכירות בין יום 24.12.15 לבין יום 08.01.16 . מטרת השכירות, מרפאת שיניים בלבד. משך השכירות שנה אחת. למבקשת ניתנה אופציה להארכה של תקופת השכירות. על החוזה חתומה כשוכרת המבקשת בלבד.
ביצוע עיקול ברישום של מיטלטלין בדירת המבקשת ביוני 2016:
בחודש יוני 2016 בוצע עיקול ברישום של מיטלטלין אשר בדירה ברחוב ש"י עגנון. העיקול בוצע במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר 03-XX940-12-2 אשר נפתח כנגד החייב. בשעה שבוצע העיקול, יום 29.06.16 שעה 19:25, שהה החייב בדירה והעתק מדוח העיקול נמסר לידיו.
ביום 13.07.16 הוגשה לבית משפט זה הבקשה להצהיר על בעלות המבקשת במיטלטלין אשר בדירת המגורים ובמרפאה ברחוב יהודה המכבי.
כחצי שנה מאוחר יותר, ביום 24.01.17, נחתמה תעודת הגירושין אשר הביאה לסיום רשמי של חיי הנישואין של בני הזוג.
הכרעה בעובדות שבמחלוקת
מכאן ניתן למקד את המחלוקת העובדתית בשאלה האם עלה בידי המבקשת להוכיח כי דרכי בני הזוג נפרדו בראשית שנות האלפיים, כטענתה, ואין הם בני זוג המנהלים חיים משותפים. שאלה זו תיבחן הן בפן האישי והן בפן המקצועי- כלכלי. הבחינה של הפן האישי נדרשת לצורך הכרעה באשר למיטלטלין אשר בדירה. הפן המקצועי כלכלי, נדרש בהתייחס למיטלטלין שבמרפאה. במקרה דנן, כפי שעוד יובהר, שני ההיבטים שלובים זה בזה.
האם דרכי בני הזוג נפרדו בהיבט האישי
המבקשת טוענת כי היא בעלת המיטלטלין אשר בדירת המגורים. המבקשת אינה מבססת את התביעה על טענה לפיה רכשה את המיטלטלין ממקורותיה. טענתה מתמצה ברכישה של הזכות הקניינית מכוח העובדה שהחייב עזב את הדירה בתחילת שנות האלפיים, והעביר לבעלותה את חלקו במיטלטלין כשמונה שנים לאחר מכן, במסגרת הסכם הממון. יחד עם זאת, המבקשת אינה מכחישה כי החייב נוכח בדירה מפעם לפעם. ה יא מסבירה את נוכחותו בדירה בצרכי בנם המשותף. כתמיכה בעובדות הנטענות על ידה, הגישה המבקשת שני תצהירים מטעמה. כמו כן , הוגש תצהיר מטעם החייב. בתצהירה הראשון, אשר ניתן ביום 10.07.16 הצהירה המבקשת:
בתחילת שנות האלפיים עלו נישואינו על שרטון, ומ.. עזב את הבית ועבר להתגורר במקום אחר. לאחר ויכוחים ממושכים ביני לבינו, חתם מ.. בתאריך 20/02/08 על הסכם הפרדת רכוש, אשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט לענייני משפחה. בהתאם לתנאי פ סק הדין, אני נושאת בחובותיי ומ.. נושא בחובותיו, למעט חובות המשותפים של שנינו (הכול כמפורט בפסק הדין). כמו כן נקבע כי המיטלטלין המצויים בדירה הינם שלי בלבד.
[...]
(סעיפים 3 לתצהיר המבקשת מיום 10.07.16)
האמור בתצהיר המבקשת, תואם בדיוק את העובדות אשר פרט החייב, בתצהירו מיום 01.12.16:
בתחילת שנות האלפיים עלו חיי הנישואין .. על שרטון, ואני עזבתי את הבית.
[...]
בתאריך 20/02/2008 חתמתי על הסכם הפרדת רכוש, אשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט לענייני משפחה, כאשר, בין היתר, בהתאם לתנאי פסק הדין, כל אחד מאתנו נושא בחובותיו, למעט חובות המשותפים לשנינו (הכול כמפורט בפסק הדין), וכי המיטלטלין המצויים בדירה הינם של ר .. [..]
(סעיפים 3 לתצהיר החייב מיום 01.12.16)
במסגרת ההליך, הגישו המשיבים דוח של חוקר פרטי התומך בטענתם כי בני הזוג נמצאים בקשר קרוב, ו בפועל קיים ביניהם שיתוף במיטלטלין מושא הבקשה. המשיבים ביקשו להותיר את הדוח חסוי עד לאחר החקירה הנגדית של המבקשת. ביום 28.11.17 הגישה המבקשת תצהיר נוסף, שני במספר (להלן: "התצהיר השני"). התצהיר הוגש כתמיכה להתנגדותה לבקשת המשיבים להותיר את דוח החוקר הפרטי חסוי. בתצהיר זה, חזרה המבקשת על ההסבר ולפיו החייב מגיע לדירה עקב צרכי הבן.
התצהיר השני ניתן לאחר שהמבקשת ידעה כי בידי המשיבים דוח של חוקר פרטי, ועתה בפעם הראשונה התייחסה לעובדה שהחייב לן בדירה, ואף עובד במקרים מועטים במרפאה שלה. אולם לטענתה, עבודתו במרפאה של החייב היא רק בנסיבות בהן מתקשרים אליו לקוחות מהעבר, מהתקופה שבה היא והחייב עבדו יחדיו, ומבקשים לתקן משהו בטיפול שניתן להם בזמנו. (סעיפים 7-8 לתצהיר השני).
בניגוד לטענת המבקשת כי נוכחות החייב בדירה נדרשה בגין צרכי הבן, זאת בשעה שהיא אינה בדירה, ממצאים של החוקר מורים כי בני הזוג שהו בדירה יחדיו באותה עת. המבקשת, עומתה בחקירתה הנגדית עם ממצאי החוקר, אך לא ידעה לספק הסבר כיצד מתיישב התיעוד שסיפק החוקר עם העובדות הנטענות על ידה:
עו"ד עיני: אם אני אומר לך שיחד איתו, שהוא תועד י וצא גם את תועדת יוצאת באותו הבוקר ביחד, איך את מסביר את זה עם מה שסיפרת לנו עכשיו?
עו"ד עיני: ישנתם באותה הדירה ביחד?
העדה: לא נראה לי, לא זוכרת שזה היה.
עו"ד עיני: איך את מסבירה את זה שיצאתם ביחד בשעת בוקר?
העדה : אני לא מסבירה את זה, אתה אומר את זה, אני לא מסבירה את זה .
עו"ד עיני: זאת אומרת שזה לא קרה.
העדה : אני לא זוכרת, זה היה לפני כל כך הרבה זמן שאני באמת לא זוכרת. לפני שנה, אני זוכרת מה היה באותו יום? נראה לי מגוחך אפילו לשאול אותי את זה.
(פרוטוקול הדיון מיום 01.01.18, עמוד 37 שורות 12 – 21, עמוד 38 שורות 1 – 3).
תמיכה נוספת בחוסר ההלימה בין העובדות הנטענות על ידי המשיבה לבין מצב הדברים בפועל באשר ללינה של החייב בדירה, ניתן למצוא בתשובות החייב עצמו, בחקירתו הנגדית, וזאת בפרט בהתייחס לשנים 2016-2017.

העד: אני חושב שהתדירות עלתה קצת ב-2017.
עו"ד עיני: כמה עלתה? פעם בשבוע לפחות?
העד: יכול להיות, כן.
עו"ד עיני: היו גם ימים ברצף, אחד אחרי השני?
העד: יכול להיות. כן.
(פרוטוקול הדיון מיום 01.01.18, עמוד 103 שורות 18 – 20, עמוד 104 שורות 1 – 19, עמוד 105 שורות 1 – 2)
מכאן כי לשיטת החייב עצמו, נוכחותו בדירה הייתה גבוהה מזו המוצגת על ידי המבקשת.
אני סבורה כי אין אמת בטענתה של המבקשת, אשר נתמכה בתצהירו של החייב, לפיה החייב עזב את הדירה עוד בתחילת שנות האלפיים (תצהיר המבקשת מיום 10.7.2016, סעיף 3, תצהיר החייב מיום 1.12.2016, סעיף 2). אציין כי בחקירתה מיקדה המבקשת את תאריך עזיבת החייב כאמור, וציינה לא פעם כי החייב עזב את הדירה בשנת 2000 (פרוטוקול מיום 1.1.2018 עמ' 7, שורות 1-6).
כאמור, בסעיף 7 להסכם הממון הסדירו בני הזוג את עניין הוצאות אחזקת הדירה, כל עוד החייב והמבקשת "מתגוררים תחת קורת גג אחת " . על כך יש להוסיף כי באופן דומה נאמר בסעיף 8 להסכם כי הצדדים מתגוררים בדירת המגורים במועד עריכת הסכם הממון. בחקירתה הנגדית, נשאלה המבקשת כיצד מתיישבים הדברים עם טענתה כי החייב עזב את הדירה ואינו מתגורר בה עוד מראשית שנות האלפיים. כך השיבה:
העדה: כי לא יכולתי לגרש אותו מהבית, אבל בפועל הוא לא היה בבית. אני בלי שיהיה לי את ההסכם ממון לא יכולתי להגיד לו תעוף מהבית, כי הוא גר בבית. [...]
העדה: עזב בשנת 2000, אני לא יכולתי לגרש אותו, לא היה גירוש, לא יכולתי להגיד לו אתה לא יכול להיכנס הביתה.
[...]
עו"ד עיני: אז למה זה כתוב בהסכם שהוא כן מתגורר בדירה? זה מה שאני מנסה להבין. זה הסכם שאתם מנסחים או את ניסחת, למה שיהיה כתוב שהוא יתגורר בדירה?
העדה: לא יכולה לענות לך, אני יודעת שהוא לא גר בדירה משנת 2000
(פרוטוקול הדיון מיום 01.01.18, עמוד 8 שורות 17 - 21, עמוד 9 שורות 1 – 2, 15 – 17)

יש לציין כי לשיטת המבקשת, היא אשר יזמה את הסכם הממון אשר נוסח על ידי בא כוח מטעמה. זאת ועוד, לגרסתה היא אשר "רדפה" אחרי החייב על מנת שיסכים לחתום על הסכם הממון. ראו פרוטוקול הדיון מיום 01.01.18, עמוד 8, שורות 1 – 9). אין זה סביר, כי המבקשת אשר לשיטתה יזמה את ההסכם בשנת 2008, לא תדע לתת הסבר מדוע נכתב בו כי שני בני הזוג מתגוררים בדירה. בנוסף, תשובותיה של המבקשת היו בלתי משכנעות, שהרי אם לטענתה, החייב עזב את הדירה עוד בשנת 2000, היה מצופה כי הדבר יירשם במפורש בהסכם. למעשה, היה צפוי כי העזיבה והפירוד הנטענים, יהיו הבסיס והנימוק לעריכת הסכם המ מון. ואולם בהסכם אין כל אמירה בנוגע לנתק ופירוד. אפנה גם לפסקה 6 בפרק המצגים של ההסכם, בה נאמר כי מטרת ההסכם היא להסדיר את היחסים הממוניים שבין הצדדים "ואת יתר הנושאים הכרוכים בחייהם המשותפים ובנישואיהם".
זאת ועוד, הדבר מקבל תימוכין גם מתשובת המבקשת בהתייחס להליך אחר, שנוהל בשנת 2009, (ה"פ 15035-08-09) בו נרשמה עדותה ולפיה שנתיים קודם לכן, בשנת 2007, החייב עזב את הדירה. ראו פרוטוקול הדיון מיום 01.01.18, עמוד 10 שורות 9 – 13. כלומר, בעוד שבפניי נטען כי החייב עזב את הדירה בשנת 2000, בהליך אחר טענה המבקשת כי העזיבה הייתה בשנת 2007. נזכיר גם את עדותו של החייב אליה התייחס בית המשפט בתיק הפ"ב 29264-08-17, לפיה כל זמן הבוררות החייב גר (שהה) בדירה. כאמור, הבוררות הסתיימה בשנת 2009.
מצאתי לנכון כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי החייב עזב את הדירה ואינו מתגורר בה עוד:
ראשית, די בכך שבהסכם הממון קבעו הצדדים הסדר שיחול כל עוד החייב מתגורר בדירה, בכדי לשלול את הטענה כי הוא עזב את הדירה עוד בראשית שנות האלפיים. כאמור, המבקשת לא סיפקה הסבר מדוע בשנת 2008 קבעו הצדדים הסדר המלמד כי באותה עת החייב ממשיך ומתגורר בדירה. אין גם כל הסבר מדוע נאמר בהסכם כי הוא נועד להסדיר את חייהם המשותפים של בני הזוג.
שנית, הועלו שלל גרסאות בנוגע למועד העזיבה הנטען, דבר הפוגם ומחליש את מהימנות הגרסא באופן משמעותי. נזכיר גם כי במועד הטלת העיקול בני הזוג היו נשואים, וכי הם התגרשו בשנת 2017, כאשר לדברי החייב, דווקא בשנת 2017 הוא לן בדירה באופן אינטנסיבי יותר.
שלישית, המבקשת טענה כי החייב אינו לן בדירה (ראו, פרוטוקול הדיון מיום 1.1.2018, עמ' 49, שורות 11-16, עמ' 56, שורות 14-18) ואולם על פי דוח החקירה החייב נצפה יוצא מהדירה בשעות בוקר מוקדמות (החל מהשעה 06:23 ועד השעה 07:13 ),זאת בחודש אוקטובר 2013, בשלושה תאריכים בחודש ינואר 2014, שניים מתוכם ברצף (ביום 1.1.2014 וביום 2.1.2014), וכן ביום 4.2.2014. חשוב לציין כי החוקר הפרטי ערך מעקב בתאריכים אקראיים, ובכל אותם מקרים החייב נצפה, כשהוא יוצא מהמעלית של הבנין בשעת בוקר מוקדמת. לעיתים הוציא תחילה את הכלבים לטיול, ובהמשך יצא ברכב ממגרש החנייה של הבנין.לעיתים פנה במישרין למגרש החנייה של הבנין, ויצא משם בנסיעה ברכב. ניתן להניח כי ברשותו של החייב מפתח לחניון הבנין, כאשר א ין חולק כי ברשותו מפתח של הדירה.
המבקשת בניסיון להתמודד עם ממצאים אלה, טענה כי החייב הגיע בבוקר מבאר שבע ברכבת או באוטובוס בסמוך לשעה 06:30 או 07:00. כשנאמר לה, כי החייב לא נצפה כשהוא נכנס לבנין בשעת בוקר מוקדמת, השיבה כי לפעמים החייב רוכב על אופניים ומחנה אותם בכניסה האחורית. אין צורך לומר כי מדובר בעדות בלתי משכנעת. ברי כי המבקשת הסתבכה, ואמירות שאינן בגדר אמת רדפו זו את זו. די אם נזכיר כי לפי גרסת החיב זמן הנסיעה מדירתו בבאר שבע עד הדירה בתל אביב, הוא ארבע שעות לכל כיוון (פרוטוקול הדיון מיום 1.1.2018 עמוד 97, שורות 1-7).
חשוב לציין בהקשר זה כי בתחילת שנת 2014, בנם של בני הזוג כלל לא גר בדירה אלא גר מספר חודשים בבאר שבע (עדות החייב, פרוטוקול עמ' 96, שורות 11-16). גם המבקשת אישרה כי בשנת 2014 הבן גר לבדו (פרוטוקול עמ' 38, שורות 5 -9). לפיכך, אין כל הסבר ללינתו התכופה של החייב בדירה בשנת 2014, והמסקנה המתבקשת היא כי בני הזוג המשיכו בחיים משותפים. לסיום נקודה זו ראוי להביא גם את דברי החייב, כאשר נשאל אם בשנת 2015 הוא גר בדירה, השיב כי "אם נשארתי אז שהיתי בדירה לא גרתי" (פרוטוקול עמ' 98, שורה 7).
אוסיף כי ביום 3.6.2018, החוקר הפרטי נחקר בחקירה נגדית על ידי בא כוח המבקשת. בהמשך ניתנה למבקשת אפשרות לזמן עדי הזמה מטעמה, אך היא ביכרה להימנע מכך.
המבקשת אינה היחידה העושה שימוש במיטלטלין אשר במרפאה – קיום שיתוף מקצועי
כאמור, המבקשת טוענת כי היא פועלת במרפאת השיניים ללא כל מעורבות של החייב. ולכן יש להסיק כי היא הבעלים היחיד של המיטלטלין שבמרפאה. כל עדות לתמיכת טענה זו לא הובאה, על ידי רופאים העובדים במרפאה צמודה המצויה בנכס, סייעות, וכדומה.
מנגד, המשיבים טוענים כי בני הזוג עובדים במשותף במרפאה הפועלת כעסק משותף. יחד עם זאת, בסיכומיהם מציינים המשיבים כי בטרם הוגשה הבקשה שבעניינו, הם כלל לא טענו לקיום קשר עסקי בין בני הזוג, ולא פעלו כנגד המיטלטלין אשר במרפאה. לשיטת המשיבים, העובדה שהמבקשת מיהרה להגיש המרצת פתיחה בנוגע למרפאה, יש בה כשלעצמה כדי להעיד כי היא מודעת לבעייתיות בענין (ראו סעיף 24 לסיכומי המשיבים).
המבקשת עצמה חזרה בה מהטענה שבבקשה ולפיה אין קשר בינה לבין החייב בעניין המרפאה:
בבקשה המקורית אשר הוגשה לבית המשפט, הצהירה המבקשת בהתייחס למיטלטלין המצויים במרפאת השיניים, כלהלן:
אני שוכרת לבדי את הנכס בו אני מנהלת את מרפאת השיניים שלי, ולמ..אין כל חלק במרפאה זו. [...] אין כל קשר ביני לבין מ.., על אף ששנינו רופאי שיניים, והדוחות השנתיים אותם אני מגישה מדי שנה בשנה הינם [כך במקור] דו"חות אישיים שלי בלבד.
(סעיף 5 לתצהיר המבקשת)
בניגוד לאמור בתצהירה הראשון, בתצהירה השני, אשר כאמור ניתן כתמיכה להתנגדותה של המבקשת לבקשת המשיבים להותיר את דוח החוקר הפרטי חסוי, ציינה המבקשת כי החייב עובד במרפאה. יחד עם זאת הוסיפה כי פעילותו מצומצמת ל תיקון בטיפולים שניתנו ל לקוחות עבר. כך פרטה בתצהירה:
עוד אציין כי מפעם לפעם מתקשרים אנשים למרפאה שלי, ומבקשים את מ.. במרבית המקרים הללו המזכירה מוסרת להם את מספר הטלפון הנייד של מ .. על מנת שיתקש רו אליו ישירות ויתאמו אתו פגישה במרפאה שבה הוא עובד בבאר שבע. עם זאת, במקרים מוטעים [ כך המקור, נראה שהכוונה מועטים] כאשר מתקשרים למ.. לקוחות ישנים שלו, מהתקופה שבה עוד עבדנו יחד, ומבקשים לתקן משהו בטיפול שהוא נתן להם בעבר, אני מאפשרת למ.. להשתמש במרפאה שלי , במקום ל"טרטר" אותם עד לבאר שבע.
(ראו סעיף 8 לתצהיר המבקשת מיום 27.11.17)
בחקירתה הנגדית, כחודש לאחר מתן התצהיר השני, ביום 01.01.18, חזרה המבקשת על גרסתה בתצהיר הראשון ולפיה היא אינה יודעת היכן עובד החייב:
העדה, הוא עובד בתל אביב באיזו מרפאה אני חושבת וגם בבאר שבע.
עו"ד עיני: את לא יודעת, אין לך מושג איפה המרפאות האלה, איפה הרופאים עובדים?
העדה, לא, לא שואלת אותו, זה לא מעניין אותי, זה לא רלוונטי.
(פרוטוקול הדיון מיום 01.01.18, עמוד 21 שורות 22 – 23, עמוד 22 שורות 1 – 6).
בצד הטענה כי אינה יודעת היכן עובד החייב, הוסיפה המבקשת גם את הטענה הנזכרת לראשונה בתצהירה השני, לפיה במקרים מועטים וחריגים היא מאפשרת לחייב לעשות שימוש במרפאה בה מצויים המיטלטלין מושא הבקשה :
עו"ד עיני: עד 10 פעמים, 10, 20 פעמים נאמר, זה הסדר גודל?
העדה: אולי קצת יותר, אני לא יודעת, זה בהרבה שנים, אני לא רוצה להיכנס לאיזה שהוא מספר, אני יודעת שמצטברים אז במספר מקרים המזכירה שלי מתקשרת, שואלת אותו מתי הוא יכול לבוא והוא בא.
עו"ד עיני: הוא מגיע ליום מרוכז אחד פעם בכמה חודשים?
העדה: לא, לפעמים בכלל הוא לא מגיע חודשים שלמים הוא לא מגיע, לפעמים הוא מגיע פעמיים בשבוע או פעם בשבוע, אני לא, אני לא מנהלת לו את זה גם. ..
עו"ד עיני: איפה הוא עובד? במרפאה שלך? בחדר שאת עובדת בו?
העדה: יש חדר אחד, חדר טיפולים אחד, שהוא עובד אני לא עובדת, אני לא נמצאת שם.
(פרוטוקול הדיון מיום 01.01.18, עמוד 22 שורות 20 – 22, עמוד 23 שורות 1 – 9, עמוד 24 שורות 1 – 19).
מכאן כי אף לשיטת המבקשת, היא מעניקה לחייב שירות הבא לידי ביטוי בהרשאה לשימוש במרפאה אשר משמשת אותה, זאת בשעות בהן היא אינה עובדת.
בסיכומיהם הפנו המשיבים לראיות אשר לשיטתם מורות על פעילות משותפת של בני הזוג במרפאה ברחוב זבוטינסקי 1, בתל אביב. בכלל זה ציון שמותיהם של המבקשת והחייב בשני שלטים גדולים בכניסה למרפאה בשנת 2014. ראו סעיפים 77 – 85 לסיכומי המשיבים. כמו כן, נסמכים המשיבים על פרסום מסחרי משנת 2013, בו מצוין כי המרפאה ברחוב ז'בוטינסקי 1 וכן המרפאה ברחוב יגאל אלון בתל אביב, הן בניהול המבקשת, כאשר בד בבד, מופיעה בפרסום תמונתו של החייב (מש-2).
המשיבים נסמכים גם על פרסום מסחרי בו מופיעים שמות שני בני הזוג, לצד כתובת המרפאה בה מצויים המיטלטלין מושא הבקשה, ברחוב יהודה המכבי בתל אביב (מש/3). המשיבים מפנים לעובדה כי הפרסום צורף על ידם לכתב התביעה אשר הגישו ביום 21.07.16 לתיק בית המשפט בהליך: 38893-07-16. כאמור, בבקשה המקורית, טענה המבקשת כי מדובר במרפאה אשר מפעילה היא לבדה, ללא מעורבות של החייב. בתצהירה השני, עדכנה את הגרסה והוסיפה כי היא מאפשרת גם לחייב לעשות בה שימוש. בניגוד למצג זה, מהפרסום עולה כי מדובר במרפאה המשותפת לבני הזוג. בחקירתה הנגדית, נשאלה המבקשת בעניין הפרסום מש/3, והסתבכה שוב ושוב. בתחילה טענה די מדובר בפרסום ישן נושן (פרוטוקול הדיון מיום 1.1.2018 עמוד 29, שורות 11-17), ואולם מעיון בפרסום עולה דווקא כי כתובת המרפאה מעודכנת, היינו רחוב יהודה המכבי.
המבקשת טענה כי עדכנה את הפרטים כך שכתובת המרפאה תהיה "רחוב יהודה המכבי" רק לאחר שהוגש ביום 21.07.16 כתב התביעה לתיק בית המשפט בהליך מספר 38893-07-18. אולם, הפרסום האמור הוגש כנספח לכתב תביעה, וכבר אז היה רשום כי כתובת המרפאה היא ב"רחוב יהודה המכבי". בנסיבות אלה, המבקשת טענה לפתע כי לא ידעה ששמו של החייב מופיע גם הוא בפרסום, זאת בניגוד לעדותה הקודמת לפיה בעת שעדכנה את פרטי הכתובת בפרסום, ביקשה כי שמו של החייב יוסר מהפרסום. מכאן, כי הגרסה אשר פרטה המבקשת בעדותה בבית המשפט בהליך זה, אינה תואמת את הראיות שהובאו בעניין זה. (פרוטוקול הדיון מיום 01.01.18, עמוד 30 שורות 15 -31, עמוד 31 שורות 1 – 21, עמוד 32 שורות 1 – 7).
זאת ועוד, מדוח החוקר הפרטי עולה כי בסוף דצמבר 2016, הוא טילפן למרפאה, וביקש לתאם תור לבדיקה אצל החייב. הסייעת העובדת לכאורה עבור המבקשת בלבד, מסרה כי החייב עובד בימים ד' עד ו' בשבוע, וציינה בי ביום ד', 04.01.07, ניתן לתאם תור עם החייב בשעה 09:00 או בשעה 13:00. החוקר תיאם תור לשעה 13:00. בעוד החייב הוא אשר ביצע את הבדיקה בפועל, הופקה תכנית הטיפולים בעלות של אלפי שקלים, כאשר שמה של המבקשת רשום כרופא המטפל. כך גם באשר לחשבוניות אשר הופקה על שם המבקשת ולא על שם החייב , על אף שהוא זה שביצע את הבדיקה בפועל. נציין כי החייב נשאל בחקירתו אם הוא מקבל משכורת מהמבקשת עבור עבודתו במרפאה, והשיב בשלילה (פרוטוקול הדיון מיום 01.01.2018, עמוד 121,שורות 14-16). מכאן יש להסיק, לכאורה, על קיומו של שיתוף בהכנסות המרפאה. לא למותר לציין כי החוקר הפרטי אינו בגדר לקוח עבר של החייב. מכאן שלא ניתן לקבל את הגרסה לפיה החייב עושה שימוש במרפאה רק לצורך תיקון טיפולים שבוצעו על ידו בעבר.
בעדותה טענה המבקשת כי מרפאת השיניים שהייתה מצויה ברחוב ז'בוטינסקי 1 בתל אביב הייתה בבעלות חברת גושן. נזכיר כי חברת גושן הייתה בבעלות משותפת של החייב והמבקשת. לטענתה, המרפאה ברחוב ז'בוטינסקי 1 נסגרה עוד בשנת 2000, והמרפאה שלה ע ברה לרחוב ז'בוטינסקי 11 (פרוטוקול הדיון מיום 01.01.2018, עמוד 25, שורות 1-8). לא מצאתי לקבל גרסה זו. תחילה יצוין כי בהסכם הממון שנערך בשנת 2008, נאמר כי תכולת מרפאת השיניים שברחוב ז'בוטינסקי 1, תהיה בבעלות המבקשת בלבד כיון שנרכשה מכספיה (סעיף 9 להסכם). אין בהסכם כל זכר למרפאת שיניים המצויה ברחוב ז'בוטינסקי 11. נזכיר כי בשנת 2013 פורסמה מרפאת השיניים כמי שממוקמת ברחוב ז'בוטינסקי 1 (מש/2). ביום 1.1.2014 החייב נצפה וצולם על ידי החוקר הפרטי כשהוא נכנס לבניין ברחוב ז'בוטינסקי 1, כאשר בכניסה לבניין שלטים הנושאים את שמו ואת שם המבקשת, וראו גם עמוד 7 של דוח החקירה מיום 5.2.2014 בנוגע לביקור של החוקר במרפאה ברחוב ז'בוטינסקי 1. בשיחה שנערכה עם סיייעת המרפאה ביום 28.12.2016, נמסר לחוקר כי המרפאה אשר פעלה ברחוב ז'בוטינסקי 1 הועתקה לרחוב יהודה המכבי.
לאור האמור, איני סבורה כי ניתן לקבל את טענת המבקשת כפי שהועלתה במקור לפיה החייב אינו מעורב במרפאה. לא ניתן לקבל גם את הגרסה המתוקנת לפיה החייב עושה שימוש במרפאה במקרים מועטים בלבד, לצורך טיפול בלקוחות עבר. המרפאה ברחוב ז'בוטינסקי 1 בתל אביב שהייתה בבעלות משותפת של בני הזוג, הועתקה בשנת 2015 לרחוב יהודה המכבי בתל אביב. לא למותר לציין, כי לא הוכח באופן כלשהו כי המבקשת רכשה מאמצעיה את התכולה בדירת המגורים או במרפאה, והמבקשת אף לא ביססה את הבקשה על טיעון עובדתי זה.
ההכרעה ותמצית הנימוקים
יש להבחין כי כוחו של הסכם הממון ביחסים בין בני הזוג, לבין תוקפו כלפי צד ג'. עוד אציין כי אין בהלכה כפי שנפסקה ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, סב(1) 165 (2006), (ענין אניטה שלם) אליה הפנתה המבקשת את בית המשפט בסיכומיה, בכדי לסייע למבקשת. בעניין אניטה שלם נפסק כי השיתוף בנכסים משפחתיים מתגבש במועד בו מתמלאים תנאי הלכת השיתוף.
עסקינן בהליך של סעד הצהרתי. סעד הצהרתי יינתן בכפוף לעקרונות היושר והצדק. על בעל דין העותר לסעד הצהרתי, לבוא לבית המשפט בידיים נקיות. ראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 723 (מהד' 12, 2015), ע"א 2801/06 עטרה מואטי נ' פקיד שומה תל אביב 4 (מדינת ישראל) (פסקה 10 לפסק דינו של כבוד השופט סלים ג'ובראן, 19.09.2007), ע"א 2464/04 עיריית תל אביב יפו נ' חברת שיכון אזרחי בע"מ (פסקה 12 לפסק דינה של כבוד השופטת דבורה ברלינר, 11.01.2007), ת"א (מחוזי חי') 12127-08-14 אופיר חלפון נ' חן לבני (פסקה 58 לפסק דינו של כבוד השופט אמיר טובי, 06.10.2016) וכן ה"פ (מחוזי מרכז) 19803-06-17 יוסי זיגלמן נ' המועצה הלאומית להתנדבות בישראל (פסקה 44 לפסק דינו של כבוד השופט יעקב שפסר, סגן נשיא, 28.12.2017).
כאמור, לא עלה בידי המבקשת לבסס את העובדות אשר נטענו על ידה. מהעובדות אשר הוכחו, לא ניתן לקבוע כי המבקשת באה לפני בית המשפט בנקיון כפיים. זאת ועוד, לאור הנסיבות שהוכחו נראה כי השיתוף בין בני הזוג ממשיך לחול, הן במישור האישי והן במישור המקצועי.
על מנת להוכיח את בעלותה, היה על המבקשת להטות את מאזן ההסתברויות , בשיעור העולה על 50%, כי אכן היא הבעלים היחיד של המיטלטלין. ראו והשוו, ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 594 (1999)). לא כל שכן, כאשר עסקינן בהליך על דרך של המרצת פתיחה. לאור הנימוקים שפורטו לעיל, המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי היא בעלת המיטלטלין מושא הבקשה.
אציין כי עקב עניינים הקשורים בצנעת הפרט, ניתן פסק הדין תוך כדי ציון שמות הצדדים בראשי תיבות בלבד, מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בהחלטה העקרונית ונימוקיה.
סוף דבר
הבקשה נדחית.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 1 ו 3 בסך כולל של 8,500 ₪.
הסכום ישולם בתוך 30 יום. שאם לא כן, יתווספו להם ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ט, 11 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.