הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 25826-02-16

לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן

התובעת בת.א. 66796-03-16:

המבקש בה.פ. 25826-02-16

סונול ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אדם ורדי ממשרד א'. פדר ואח'

יוסף חנניה בניסטי, ת.ז. XXXXXX672
מייצג את עצמו

נגד

הנתבע בת.א 66796-03-16 :

המשיבה בה.פ. 25826-02-16:

יוסף חנניה בניסטי, ת.ז. XXXXXX672
מייצג את עצמו

סונול ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אדם ורדי ממשרד א'. פדר ואח'

פסק דין

בפניי שתי תובענות מאוחדות. התביעה בתיק אזרחי ת" א 66796-03-16 סונול ישראל בע"מ נ' משאבות ואנרגיה י.ח. בס"ד בע"מ ואח', תחילתה בבקשה לביצוע שטר (להלן: "בקשה לביצוע שטר ") אשר הגישה התובעת – סונול ישראל בע"מ (להלן: "סונול") כנגד הנתבע – יוסף חנניה בניסטי (להלן: "בניסטי" או " מר בניסטי") וכנגד החברה - משאבות ואנרגיה י.ח. בס"ד בע"מ (להלן: "החברה").

כב' השופט מ'. תמיר (המותב הקודם בתיק) קבע, כי אין מקום לתת רשות להתגונן לחברה, ולכן הליכי הוצל"פ בתיק הוצל"פ 507018 -02-16, אשר ננקטו כנגד החברה ימשכו כסדרם (החלטה בדיון מיום 12.12.16). פסק דין זה כנגד החברה הינו פסק דין חלוט.

התיק השני, המרצת הפתיחה 25826-02-16 בניסטי נ' סונול ישראל בע"מ (להלן: "המרצת הפתיחה") הוגשה על ידי המבקש, מר בניסטי, כנגד המשיבה סונול.

בהסכמת הצדדים ניתנה החלטתי מיום 15.06.17 לפיה לבניסטי ניתנה רשות להתגונן ונקבע, כי הדיון בשתי התובענות (ההתנגדות לביצוע שטר והמרצת הפתיחה) יאוחד.

בשני התיקים, עיקר המחלוקת נסובה סביב הערבות שלטענת סונול התחייב כלפיה בניסטי . למעשה, הטענות שטען בניסטי בבקשת הרשות להגן, דומות לטענותיו בהמרצת הפתיחה. יוער כבר עתה , כי בשני המקרים נטל ההוכחה הוא על בניסטי .

הצדדים:
התובעת בתיק האזרחי והמשיבה בהמרצת הפתיחה היא סונול, כאמור.
הנתבע בתיק האזרחי שהוא המבקש בהמרצת הפתיחה הוא מר בניסטי, כאמור.

רקע כללי:
ביום 20.02.14 חתמו בניסטי בשם החברה ומר משה אריאל (להלן: "אריאל" או "החייב") על הסכם למכירת פעילות עסקית של החברה מידי החייב לידי בניסטי ובמסגרתו רכש בניסטי את עסקו של החייב. (להלן: " ההסכם למכירת פעילות עסקית").

עוד קודם להסכם למכירת פעילות עסקית, סונול סיפקה דלקים לחברה עבור משאיות ו מערבלים שהיו ברשותה, כלומר עוד בתקופה שהייתה בבעלותו של החייב. במהלך הזמן החייב צבר חובות בגין אספקת הדלקים , אשר בעקבותיהם פתחה סונול באוקטובר 2014 תיק הוצל"פ 500441-10-14 כנגד החייב (להלן: " תיק הוצל"פ הראשון" או "תיק הוצל"פ 500441-10-14"). בעקבות תיק הוצל"פ 500441-10-14 עוקלו חשבונות הבנק של החייב, לרבות המשאית שעוד ידובר אודותיה, והוא נקלע לקשיים כלכליים ומשפחתיים. בעקבות כך, ביקש החייב להגיע להסדר פשרה עם סונול. לבקשת החייב, הצטרף בניסטי לפגישה שנערכה במשרד ב"כ סונול בהשתתפות סונול, החייב ובניסטי.

בסופו של יום, נחתם הסדר פשרה ביום 29.10.14 בין סונול והחייב, כאשר בניסטי מופיע כצד ג' ונתן הסכמתו להיות ערב אישית לחובותיו של החייב במסגרת תיק הוצל"פ 500441-10-14 (להלן: "הסכם הפשרה" או "ההסדר" או " הסדר החוב"). במסגרת הסכם הפשרה, נקבע, כי לסילוק החוב ישלם החייב לסונול סך של 10,000 ₪ במזומן במעמד החתימה, וכן כי יתרת התשלומים ישולמו באמצעות 12 שיקים משוכים ע"ש החברה, אשר נרשמו במעמד החתימה (סעיפים 5(א) ו- 5(ג) להסדר). עוד נקבע, כי על השיקים האמורים יחתום בניסטי כערב אישית (סעיף 5(ד) להסדר). ייאמר כבר עתה, כי בסופו של יום, ההמחאות לא כובדו (הסכם הפשרה צורף כנספח ד' להמרצת הפתיחה).

על כן, ומאחר והחייב לא עמד בהסדר התשלומים ולאור כך שבניסטי חתם כערב לביצוע ההסדר, ביום 13.04.15 סונול ביקשה לצרף את בניסטי כחייב נוסף בתיק הוצל"פ 500441-10-14. בניסטי התנגד לבקשה ובדיון שהתקיים ביום 13.1.16 בפני רשמת ההוצאה לפועל (חיפה) ,ניתנה בהסכמה החלטה בה נקבע, כי בניסטי יצורף כצד בתיק ההוצאה לפועל ויעוכבו ההליכים כנגדו למשך חודש ימים ע"מ לאפשר לו לפנות לערכאה המתאימה (נספח א' להמרצת פתיחה) לדון בטענתו לביטול הסכם הפשרה, אשר אינן בסמכות הרשמת .

לאור כך, פנה בניסטי לביהמ"ש דנן ופתח את המרצת הפתיחה 25826-02-16 שבכותרת. במסגרת המרצת הפתיחה מבקש בניסטי לתת פסק דין הצהרתי לפיו הסכם הפשרה בטל ומבוטל לאור כך שהוא קיבל על עצמו את ההתחייבות במסגרת הסכם הפשרה רק בשל הטעייתו ע"י סונול , אשר פעלה בחוסר תום-לב. כמו כן, בניסטי מבקש במסגרת המרצת הפתיחה, כי לאחר ביטול הסכם הפשרה, יש להורות ללשכת הוצל"פ בחיפה לא לצרף את בניסטי כצד ג' בתיק הוצל"פ 500441-10-14 ואף למחקו כערב להסכם הפשרה.

ביום 09.02.16 פתחה סונול תיק הוצל"פ נוסף (בלשכת הוצל"פ בחיפה) שמספרו 507018-02-16 (להלן: "תיק הוצל"פ השני" או "תיק הוצל"פ 507018-02-16") כנגד בניסטי והחברה (אשר בשלב זה כבר הייתה בבעלותו של בניסטי). במסגרת תיק הוצל"פ השני הגישה סונול לביצוע את השטרות שנמסרו במסגרת הסכם הפשרה. ביום 21.03.16 הוגשה התנגדות לביצוע שטר (להלן: "ההתנגדות" או " בקשת ההתנגדות") ע"י בניסטי והחברה.

במסגרת ההתנגדות, מבקש בניסטי לעכב גם את הליכי הוצל"פ בתיק הוצל"פ השני, לקבל את ההתנגדות ולהעביר את הטיפול בעניינה לתיק בביהמ"ש בראשל"צ שמספרו ה"פ 25826-02-16. לימים עברה המרצת הפתיחה לערכאה דנן (בעקבות החלטת ביהמ"ש עליון בבש"א 5326/16 מיום 07.09.16, שם נקבע, כי הדיון בהמרצת הפתיחה יועבר לביהמ"ש שלום בת"א ויאוחד עם ת"א 66796-03-16 ). למען הדיוק יוער, כי בקשת ההתנגדות הוגשה במסגרת תיק ת"א 66796-03-16 והיא נחשבת כבקשת רשות להגן. כמו כן, כאמור לעיל, הוחלט כי הדיון בשתי התובענות, המרצת הפתיחה (ה"פ 25826-02-16) וה התנגדות לביצוע שטר (ת"א 66796-03-16), יאוחד.

כב' השופט מ'. תמיר (המותב הקודם בתיק) קבע בדיון מיום 12.12.16 , כי אין מקום לתת רשות להתגונן לחברה, ולכן הליכי הוצל"פ בתיק הוצל"פ (השני) 507018-02-16, א שר ננקטו כנגד החברה ימשכו כסדרם. פסק דין זה כנגד החברה הינו פסק דין חלוט.

בדיון שנערך בפניי ביום 15.06.17 (להלן: "הדיון"), ובהסכמת הצדדים, התקבלה בקשת הרשות להגן של בניסטי. כך גם נקבע, כי המבקש בהמרצת הפתיחה שהנו גם המבקש בבקשת רשות להגן ייחקר הן על התצהיר שהגיש בבקשת רשות להגן והן על התצהיר שהגיש כתמיכה להמרצת הפתיחה. כמו כן, מטעם סונול תיחקר המצהירה שהגישה תצהיר בתשובה שהוגשה להמרצת הפתיחה. לא הוגשו תצהירים נוספים.

דיון ההוכחות בשני התיקים התקיים, כאמור, במאוחד. במסגרת הדיון העידה מטעם סונול- ב"כ אשר ערכה את הסכם הפשרה , ומטעם בניסטי העיד בניסטי בעצמו.

תמצית טענות הצדדים:
תמצית טענות סונול:
החוב:
סונול הינה הזוכה בתיק הוצל"פ 500441-10-14 שנפתח באוקטובר 2014 כנגד מר אריאל משה, כאמור "החייב". סונול נקטה בהליכים לגביית החוב ובעקבות כך פנה החייב ל סונול והגיע אתה להסדר פריסת חוב באמצעות שיקים של החברה. חברה זו, כאמור, נמכרה לבניסטי.

הצדדים ניהלו מו"מ ובסופו של יום הגיעו החייב ו בניסטי למשרדי ב"כ סונול ביום 29.10.14 לחתום על ההסדר ולמסור את ההמחאות לפירעון החוב.

בתאריך ה- 29.10.2014, כאמור, נחתם הסכם הפשרה אשר עליו חתומה סונול וחתום גם בניסטי הן על הסדר החוב והן ע"ג המחאות החברה כערב בערבות אישית (נספח ד' להמרצת הפתיחה) .

לטענת סונול, ההמחאות שניתנו בהתאם להסדר הפשרה לא נפרעו וחוללו על ידי הבנק. בעקבות כך הוגשו ההמחאות לביצוע בלשכת ההוצל"פ בגין חוב של 85,639 ₪ (ראו בקשה לביצוע שטר מיום 21.1.16).

הסכם הפשרה:
הסכם הפשרה כאמור נחתם ביום 29.10.2014 במשרדי סונול. הסדר הפשרה נעשה עם החברה, כאשר החייב ו בניסטי ערבים לביצוע ההסדר.

בהסדר הפשרה ציינו הצדדים בסעיף 7, כי: "... ככל ורכב/משאית כזו או אחרת, שבבעלות החייב, עליה הוטל עיקול לטובת הזוכה במסגרת תיק ההוצל"פ – יימכרו ע"י החייב ו/או מי מטעמו, ינותבו כספי התמורה, לנוכח העיקול, לטובת הזוכה על חשבון יתרת החוב בתיק ההוצל"פ".

לטענת סונול, בניסטי אישר בחתימתו, כי קרא את ההסדר, הבין את משמעותו והסכים לתוצאותיו. בניסטי חתם על הסדר הפשרה במשרדי סונול לאחר שמהותו הוסברה לו והוא היה מודע להתחייבות עליה הוא חותם.

סונול דוחה את טענות בניסטי כאילו לא הבין את המשמעות של המסמך עליו הוא חתם. בניסטי קנה את החברה והיה עליו לבדוק את זכויותיה וחובותיה ובהתאם לקבל את החלטותיו.

סונול כופרת בטענת בניסטי , לפיה היה על סונול למכור את המשאיות שהיו בחזקת החברה לצורך הקטנת החוב, ומשלא עשתה זאת הרי שאין להטיל את תשלום החוב על בניסטי .
לטענת סונול, המשאיות היו מעוקלות ו בניסטי יכול היה לבדוק זאת לפני שנכנס לעסקה ואם לא עשה זאת אין לו אלא להלין על עצמו.

סונול דוחה את טענת בניסטי כאילו שודל על ידי ב"כ סונול לחתום כערב על הסכם הפשרה.
ב"כ סונול לא דרשה מבניסטי לחתום על הסכם הפשרה, היא כן דרשה ערבות אישית והדבר היה ידוע מראש שלצורך הסכם הפשרה יש צורך בערב נוסף. סונול לא יכולה לדעת מה היה דין הדברים בין בניסטי לחייב, אך מבחינת סונול על מנת להגיע להסכם הפשרה היה צורך בהבאת ערב נוסף ואותו ערב היה בניסטי.

בניסטי חתם על הסכם הפשרה כשהוא מודע לחובותיו של החייב וכשהוא מכיר את העסק של החייב, כך כשיש לדחות את טענותיו לחוסר ידיעה או הבנה בעת שחתם כערב על הסכם הפשרה.

העדים:
בניסטי לא זימן לעדות את החייב, למרות שהוא היה מעורה בהשתלשלות העניינים ולטענת בניסטי הוא אמור היה לתמוך בגרסתו.

בנסיבות אלו יש להתייחס לאי הבאת החייב כעד בהתאם להלכה שנקבעה בערעור אזרחי 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו , פ"ד מה(4) 651 , ולפיה צד הנמנע מלזמן עד, קיים חשש אצלו שהעד לא יתמוך בגרסתו.

על כן, לטענת סונול, לאור האמור לעיל, יש לקבל את התביעה ולדחות את המרצת הפתיחה.

תמצית טענות בניסטי :
החוב:
למעשה, אין מחלוקת לגבי גובה החוב או מהות החוב.

הסכם הפשרה:
לטענת בניסטי, הוא אומנם חתום על הסכם הפשרה, אך הוא לא היה מודע לתנאיו ולמעשה הוא הוטעה על ידי ב"כ סונול.

הטעייה מהותית של סונול הייתה שהיא לא עדכנה את בניסטי בכך שהמשאית, שהייתה עדיין רשומה על שם החייב (להלן:"המשאית"), ואשר עליה הטילה סונול עיקול, משועבדת לבנק פאג”י, ובכך למעשה זכותו של הבנק קודמת לזכותה של סונול על פי העיקול שהטי לה על המשאית. מהאמור לעיל עולה, כי לא ניתן לממש את המשאית לטובת תשלום החוב לסונול.

בניסטי טען שהוא חתם על הסכם הפשרה מתוך מחשבה שהחוב ישולם על ידי מימוש המשאית מה שבפועל לא ניתן היה לביצוע. המשאית אכן נמכרה על ידי הבנק ולא שימשה לתשלום החוב לסונול. הטעייה זו של סונול יש בה משום הצדקה לביטול הסכם הפשרה שנחתם שלא בתום לב ועל בסיס עובדות מהותיות מוטעות. לטענתו, התנהלות זו של סונול יש בה רשלנות וחוסר תום לב.

לטענתו, סונול הייתה אמורה לדעת על קיומו של המשכון לטובת הבנק ומשלא בדקה זאת ולא עדכנה את בניסטי , הרי שיש לראות את ערבותו כמבוטלת.

עוד לטענת בניסטי, הוא כערב סמך על מימוש המשאית לצורך תשלום החוב כשיקול בהסכמתו להיות ערב, וזאת במיוחד לאחר שב"כ סונול ציינה בפניו בעת שחתם על הסכם הפשרה, כי לפני שפונים לערב, מממשים את הנכסים עליהם יש עיקול.

בניסטי מתאר שלמעשה הסכים לעזור לחברו, החייב, שהיה במצוקה כספית ומשפחתית והגיע אתו להבנות על בסיס הידיעה, שהמשאית מעוקלת לטובת סונול ושניתן לגבות את החוב על ידי מימוש המשאית, שערכה הכספי היה גבוה בהרבה מגובה החוב.

ב"כ סונול ידעה על ההבנות שהגיעו אליהן החייב ו בניסטי על בסיס מידע זה , ולמרות זאת לא עדכנה את בניסטי, לטענתו, בדבר השעבוד בעל זכות הקדימה הרובץ על המשאית.
בניסטי טוען שלאור ההטעיה שהוטעה לגבי המשאית, הרי שערבותו בטלה.

דיון והכרעה:
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים על קיומו של החוב ועל סכומו של החוב. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בנסיבות החתימה על הסכם הפשרה שהוא הבסיס לערבותו של בניסטי לחוב החברה.

בעוד שלטענת סונול, בניסטי חתם על הסכם הפשרה לאחר שקרא אותו, הבין אותו והיה מודע לכל הנסיבות, טוען בניסטי, מנגד, כי הוא חתם על הסכם הפשרה לאחר שהוטעה על ידי סונול או מי מטעמה , ועל בסיס מסמך ההסכמות אליו הגיע עם החייב.

ניתן אפילו לתמצת את המחלוקת לגבי השאלה העובדתית או לגבי השאלה המשפטית, כך שמבחינה עובדתית המחלוקת מתמקדת במידע שהיה ל בניסטי לגבי השעבוד של המשאית לטובת בנק פאג ”י, או לגבי המידע שיכול היה להיות לו בעניין זה. מבחינה משפטית קיימת מחלוקת בין הצדדים על הנפק ות שיש למידע זה לגבי הסכם הפשרה, דהיינו, האם המידע לגבי שיעבוד המשאית הוא כזה המצדיק את ביטול הערבות.

לאחר עיון בטענות הצדדים, בנספחים ולאחר שמיעת העדים, אני מאמינה לבניסטי שהוא לא היה מודע לכך שהמשאית משועבדת לבנק פאג "י , ואני גם מאמינה לו שהוסבר לו בעת החתימה על הסכם הפשרה שפונים לערב רק לאחר שהחייב העיקרי לא עמד בהתחייבותו ולאחר שמומשו הנכסים עליהם הוטלו עיקולים.

יחד עם זאת, אותה טענה שהייתה לבניסטי כלפי סונול, שהיה עליהם לבדוק אם קיים שיעבוד על המשאית, קיימת גם כלפי בניסטי .

בניסטי רכש את הפעילות של החברה ואף השתמש במשאית המשועבדת הנידונה וכל זאת מבלי שעשה בעצמו את הבדיקות לגבי הזכויות שקיימות על המשאי ות של החברה. יצוין, כי מדובר בבדיקות פשוטות, שלא צריך להיות עו"ד כדי לבצע אותן. שעבודים רשומים במרשמים רשמיים, ציבוריים הפתוחים לכלל הציבור, וכי בכל אחד מן הגופים הללו ניתן לקבל מידע בצורה פשוטה ונגישה, בעקר היום בעידן האינטרנט, אשר כל המידע הנו במרחק קליק במחשב.

הווה אומר, ככל שהסתמך בניסטי על אותה משאית, כאמור, אזי גם עליו הייתה החובה לבדוק למי יש זכויות על אותה משאית. על אחת כמה וכמה ייאמר, כי סונול הייתה צריכה לבצע בדיקה זו . ככל שסונול לא ערכה בדיקה, הרי שהייתה רשלנות מצדה, וככל שסונול ערכה בדיקה, אך לא גילתה פרט מהותי זה לבניסטי, אזי לא היה כאן גילוי נאות וסונול הפרה את חובת הגילוי, כפי שיורחב בהמשך .

בעניין ההמחאות שניתנו ע"ש החברה עליהם חתם בניסטי כערב, העיד בניסטי כך:

"ש. נתת את השיקים בידיעה גמורה שיום אחרי זה תבטל אותם?
ת. כוונתי שיהיה ברור שאם החייב לא ימכור את המשאית עד פירעון השיק הראשון, ולא יפקיד את הכסף עד יומיים לפני מועד הפירעון, השיקים יבוטלו. על דעת זה חתמתי על ההסכם".
(פרט' עמ' 34 ש' 9-12).

בעניין זה יוער, כי לא ניתן לקבל טענת ערב שמלכתחילה חתם על ערבות אישית מתוך מחשבה שהוא לא הולך לקיים את התחייבותו, שכן הסכם הפשרה עוסק במכירת המשאית, אך גם עוסק בעניין השיקים והערבות.

כך גם אני מקבלת את טענת סונול לעניין מסמך ההסכמות מיום 29.10.14 (להלן: "מסמך ההסכמות") עליו חתמו החייב ובניסטי ממש טרם נחתם הסכם הפשרה (מסמך ההסכמות צורף כנספח ג' לבקשה לעיכוב הליכים ולמתן פסק-דין הצהרתי).

מסמך ההסכמות (אליו התכוון בניסטי בעדותו לעיל) הנו מסמך שבו הועלו ההסכמות בין החייב לבין בניסטי, ואשר עליו חתומים השניים בלבד . בהתאם למסמך, הוסכם כי במידה שלא תימכר המשאית עד תאריך הפירעון הראשון, החייב יפקיד יומיים לפני כן את סכום השיק, ואם לא אז יבוטל השיק בטענת מקח טעות ולא תהיה שום טענה כלפי החברה (שכזכור הייתה בשלב זה בבעלותו של בניסטי). לא הוכח בשום צורה שהיא, כי סונול נחשפה למסמך זה או ידעה אודותיו, ולכן אין לייחס לסונול ידיעה בדבר תוכנו של מסמך ההסכמות.

לאור האמור לעיל, אני סבורה שהייתה רשלנות בהתנהלותו של בניסטי בעת שקיבל על עצמו את התחייבויות החברה ובעת שחתם על הסכם הפשרה.

יפים אף לעניין זה דבריו של כב' הנשיא זוסמן (כתוארו דאז) :

"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" ( ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט(2), 113, 117(1965)).

בניסטי ניסה להסביר, כי איננו איש עסקים ובעיקר עסוק בלימוד תורה , והעבודה היא למעשה, עניין צדדי שעשה בהנחיית אחיו (ראו פרט' עמ' 28 ש' 1-3) . אולם, אינני יכולה לקבל הסבר זה כמצדיק התנהלות עסקית עם צדדי ג' ללא בדיקה מינימאלית .

למרות האמור לעיל, העובדה שהמשאית משועבדת היא פרט עובדתי מהותי שהיה אמור להיות מצוין ב "רחל בתך הקטנה" בהסכם הפשרה.

אני מקבלת אמנם את עדות בניסטי שבעת שנחתם הסכם הפשרה דובר על כך שקיימים עיקולים על רכבים/משאיות ש ניתן לממש אותם לצורך תשלום החוב, ואני מאמינה לו שהוא הסתמך על מימוש זה לצורך תשלום החוב. יחד עם זאת, כאמור , אין בזה משום מתן פטור מבד יקה עצמאית לפני קבלת התחייבויות, כגון חתימה על ערבות אישית.

בנסיבות אלו הגעתי למסקנה, כי התנהלותם של שני הצדדים הייתה בעייתית ורשלנית. ארחיב על כך גם בהמשך ולאור החקיקה וההלכה הפסוקה.

הפן הנורמטיבי:
יפים לענייננו הדברים הבאים שנאמרו ע"י כב' השופט שמגר במסגרת ע"א 1304/91 טפחות- בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מ"ז(3) 309, בעמ' 327: (להלן: " עניין טפחות")

"... מסכים אני כי הכלל הרחב הוא, כי אין חובה על צד לחוזה להסביר לצד השני את התנאים הקבועים בו (ראה ע"א 16/80 א לולו ואחנס סלומון ואח וערעור שכנגד [4], בע "מ 73). ייתכנו חריגים מסוימים לכלל זה בדין הכללי, כאשר ידוע לצד אחד לחוזה כי מדובר בהוראה יוצאת דופן בחוזה או בחוזה השונה באופן מהותי ממה שהצד האחר היה זכאי לצפות (פרידמן וכהן בספרם הנ"ל, כרך ב, בעמ 786). "

בעניין טפחות לעיל אמנם דובר בנושה בנקאי, אשר חלה עליו חובה מוגברת מעצם היותו מוסד בנקאי בעל ידע וניסיון, אולם הדברים נכונים גם לענייננו. כפי שקבעה ההלכה הפסוקה, הכלל הוא כי אין חובה על צד לחוזה, או לכתב ערבות, להסביר לצד השני את התנאים הקבועים בו. אולם, ייתכנו בעניין זה חריגים. למשל, כאשר ידוע, או היה צריך להיות תחת ידיעה, לצד אחד של החוזה פרטים, אשר הצד השני לא ידע. מכאן נגזרת חובת הגילוי, אשר ההלכה הפסוקה דנה אודותיה רבות.

חובת הגילוי בענייננו נובעת מהוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: " חוק החוזים").

על חובת הגילוי לפי עילת ההטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים) עמד ביהמ"ש העליון גם במסגרת ע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (מיום 06.06.11), מפי כב' השופט ע'. פוגלמן: (להלן: "עניין כהן")

"אי-גילויה של עובדה ביחסים החוזיים המתקיימים עובר לכריתה, עשוי להוות הטעיה במובן סעיף 15 לחוק. לעתים נוצרת הטעיה באמצעות הצהרה פוזיטיבית כוזבת, ולעתים עשויה ההטעיה לבוא לידי ביטוי במחדל, קרי בהימנעות מגילוי נתון מסוים. זאת, מקום שבו מוטלת על אחד המתקשרים בחוזה חובת גילוי (ראו: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 540-539 (1986) (להלן: פרשת רבינוביץ); ע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק, פ"ד מא(4) 421, 426 (1987); גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 321-316 (2005) (להלן: שלו); דניאל פרידמן נילי כהן חוזים כרך ב 810 (1992) (להלן: פרידמן וכהן)). התפיסה היא, ששתיקה או הסתרת מידע אינם שונים במהותם מהטעיה שבמעשה, וכי חובת הגילוי, מבטאת "מגמה של סוציאליזציה וקביעת נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה" ( ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פסקה 10 ([פורסם בנבו], 14.8.2008) (להלן: פרשת סויסה); וראו גם: שלו, בעמ' 318-317). ואכן, הוראת סעיף 15 סיפא מרחיבה את הגדרת ההטעיה, ומוסיפה: ""הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". קרי, הוראת הסעיף מעגנת את חובת הגילוי של צד לחוזה בשלב הטרום-חוזי, בהתבסס על שלושה אדנים אפשריים: דין, נוהג ונסיבות. "

ובהמשך:

"בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק, חובת הגילוי נגזרת לא רק מהוראות הדין, אלא עשויה להילמד גם מן הנסיבות. תחומיה של חובת הגילוי מכוח הנסיבות רחבים וגמישים יותר, והיא תלויה – מטבעה – בעובדות הספציפיות והקונקרטיות של העסקה (פרש ת סויסה, פסקה 11; שלו, בעמ' 320). אכן, "דיני החוזים אינם קובעים חובת גילוי כללית ואינם מטילים על צד למשא ומתן נטל אלטרואיסטי גורף לגלות לצד שכנגד כל נתון אף אם בכך הוא פועל כנגד האינטרסים שלו עצמו" (פרשת סויסה, פסקה 10). מובן שישנם נתונים שרשאי כל צד לשמור לעצמו, כחלק מדינמיקה עסקית לגיטימית. אולם, היקפה של חובת הגילוי מבטא איזון בין שני אינטרסים: לצד הצורך להתחשב במציאות העסקית המורכבת, יש לתת ביטוי גם לרצון לעודד צדדים בחוזה לכוון פעולתם בהתאם לנורמות התנהגות מוסריות (פרשת רבינוביץ, בעמ' 540).

תחומיה של חובת הגילוי מושפעים, אפוא, מן הרצון לעודד מסחר הוגן, לצד הצורך לאפשר גמישות עסקית ולעודד פיתוח כלכלי. אחד הפרמטרים לאיזון בין הגורמים האלה, עשוי להיות קשור לשאלה בידי מי מצוי המידע הרלוונטי. כך, מקום שבו לאחד הצדדים קיימת גישה עדיפה למידע מסוים, או כאשר לצד שכנגד נחיתות בגישה לנתונים הרלוונטיים – ישנו טעם להטיל על בעל האינפורמציה חובת גילוי (פרידמן וכהן, בעמ' 817-816, 822). חובת הגילוי במקרה כזה מוטלת ביחס למידע חשוב המצוי כבר בידי צד אחד, מעצם מעמדו בעסקה, כאשר הצד שכנגד, לעומת זאת, יכול לגלות מידע זה רק במאמץ ותוך השקעת הוצאות. ואכן, כבר נפסק "במקרה בו לצד אחד יש יתרון על פני הצד האחר בכל הנוגע לקיום המידע או לאפשרות השגתו... חלה עליו חובת גילוי המידע לצד האחר" (פרשת סאסי, פסקה 12). דומה שהטעם העיקרי לכך נעוץ ברצון לצמצם את העלויות הכוללות של העסקה עבור הצדדים, ועבור החברה בכללותה. לסיטואציה הנוצרת עקב הטעיה טרום-חוזית יש "מחיר" הן מבחינת הצדדים, הן מבחינת החברה כולה. מחיר זה בא לידי ביטוי, למצער, בעלויות המשא-ומתן או ההתדיינות המשפטית שנוצרות לאחר הכריתה, משמתגלה ההטעיה. השאיפה היא, אפוא, לצמצם עלויות אלה, ולהשיא את רווחיהם של כל הנוגעים בדבר. התפיסה היא, שמי שיכול למנוע את הנזק שיגרם כתוצאה מאי-הגילוי בעלות הנמוכה ביותר, עליו מוטלת החובה לעשות כן (ראו, שלו, 251-250). לשון אחר, חובת הגילוי מוטלת על "מונע הנזק הזול". "

ובהמשך:

"שיקול נוסף שעשוי להשפיע על הטלת חובת הגילוי, קשור לסוג המידע. ככול שהמידע המבוקש מתייחס לעניין הגורע באופן ניכר מן הציפיות הסבירות של הצד שכנגד בעסקה, כך גוברת – ככלל – הנטייה להטיל חובת גילוי (השוו: פרשת סאסי, פסקה 12; פרידמן וכהן, בעמ' 817-816, 822; דוגמא לכך ניתן למצוא, בין היתר בע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי, פ"ד מח(2) 359, 361 (1993), וכן בע"א 9019/99 קינסטלינגר נ' אליה, פ"ד נה(3) 542, 546-545 (2001)). טעם זה מתקשר לתפיסה העומדת ביסוד דיני הפגמים, הבאה להגן על אינטרס ההסתמכות (שלו, בעמ' 248-247). בהתאם, ככול שאינטרס ההסתמכות נפגע באופן ניכר, כך גוברת הנטייה להגן עליו – בין היתר באמצעות חובת גילוי. "

על חובת הגילוי לפי סעיף 12 לחוק החוזים (תום-לב במשא-ומתן) נאמר בעניין כהן, כך:

"נוסף על עילת הביטול הקבועה בסעיף 15, עשוי נטל הגילוי לבוא לידי ביטוי גם במסגרתו של סעיף 12 לחוק. הווה אומר – הפרה של חובת הגילוי בשלב הטרום-חוזי, עשויה גם לעלות כדי הפרת חובת תום-הלב במשא ומתן (ראו, למשל: פרשת סאסי, פסקה 19; פרשת ספקטור, 239-237; שלו, בעמ' 151-149; ע"א 794/86 החברה המרכזית לשיכון לבנין נ' פינק, פ"ד מד(1) 226, 232 (1990); דבורה פלפל "תום לב במשא ומתן לכריתת חוזה", עיוני משפט ה(1) 608, 611 (1976); וראו לאחרונה: ע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין, פסקה 19 ([פורסם בנבו], 12.4.2011)). "

ובהמשך:

"חובת הגילוי הנגזרת מסעיף 12 קמה מקום שבו על פי הנסיבות היה מקום לצפות שאדם המנהל משא ומתן יגלה נתונים משמעותיים לצד השני ( ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס, פסקה 21 ([פורסם בנבו], 25.3.2008); להרחבה ראו: גבריאלה שלו "סעיף 12 ל חוק החוזים: תום לב במשא ומתן" משפטים ז  118, 140-138 (1976)). גילוי אינפורמציה רלוונטית לצד שכנגד נתפס, ככלל, כביטוי לדרישה להוגנות ביחסים בין צדדים עסקיים במשא ומתן. כך בפרט במקרה שבו אחד הצדדים מחזיק ממילא במידע המבוקש, או בעל נגישות גבוהה יותר לנתונים בקשר לנכס. "

מן הכלל אל הפרט:
במקרה דנן, סונול לא עדכנה את בניסטי במידע מהותי בעת שחתם על הסכם הפשרה, וגם אם לא הייתה מודעת באותו מועד לכך שקיים שיעבוד לבנק פאג"י , הרי שהיה עליה לדעת זאת שכן אין מחלוקת שהמשאית עוקלה על ידי סונול, ומטרת העיקול הייתה לממש את המשאית במידה והחוב לא ישולם.

בעת ביצוע העיקול היה על סונול לבדוק מה הזכויות במשאית, ואם לא עשתה זאת הרי שאין לה להלין אלא על עצמה, ואם עשתה זאת הרי שהיה עליה לציין זאת במפורש בהסכם הפשרה.

יחד עם זאת, אני רואה בהתנהלותו של בניסטי, כאמור, התנהלות רשלנית. לא ברור מדוע בניסטי לקח על עצמו התחייבויות שהוא טוען שאינו מבין בהן שכן לטענתו הוא אינו מבין בעסקים. אדם שאינו מבין בעסקים צריך לפחות להתייעץ עם גורם מתאים טרם הוא מכניס עצמו להתחייבויות כלפי צדדים נוספים . כך בוודאי שאין הדבר רובץ לפתחו של הצד השני.

בניסטי למעשה רכש את פעילות החברה שהפעילה את המשאית , וככל שלא בדק מהן הזכויות המשפטיות לגבי אותה משאית , הרי שיש בכך התנהלות רשלנית שיש בצידה מחיר.

עיקרון תום הלב חל גם על המקרה הנדון, בין אם מדובר ביחסים חוזיים ובין אם מדובר ביחסי ערב ונושה. תום הלב כולל מחד, גילוי נאות של הפרטים המהותיים הידועים לכל צד, ומאידך הוא כולל גם התנהלות עסקית אחראית, כמפורט בהרחבה לעיל בעניין כהן. במקרה הנדון, כאמור, היה כשל בהתנהלותם של שני הצדדים.

מחד, היה על בניסטי לערוך בדיקה טרם חתם על הערבות האישית ובעקר מאחר שרכש את הפעילות של החברה, לרבות המשאיות שברשותה. מדובר בבדיקה פשוטה שהיה מצופה ממנו שיעשה במיוחד כאשר הוא רוכש פעילות של חברה, אשר נמצאת בקשיים כלכליים. כך גם בניסטי לא הביא לעדות את החייב (אם כי הגיש תצהיר מטעמו), אשר יכול היה לשפוך אור על הפרשה, ולכן הדבר מתפרש כאילו אם היה מביאו לעדות, הדבר היה פועל לחיזוק גרסת הצד שכנגד. מובהר כי תצהירו של החייב אינו חלק מחומר הראיות בתיק לאחר שלא העיד בדיון שהתקיים בפניי .

יתרה מכך, ההלכה הפסוקה בעניין זה ברורה, לפיה מי שחותם על מסמך, יהא תוכנו אשר יהא, מוחזק כמי שקרא אותו וידע על מה חתם ובמה התחייב. רק בנסיבות י וצאות דופן ניתן לשחררו מהאחריות. המקרה דנן אינו עונה על החריג לכלל.

מאידך, גם התנהלותה של סונול לא הייתה נקייה מפגמים. העובדה שהמשאית משועבדת היא פרט עובדתי מהותי שהיה בידיעת סונול או שאמור היה להיות בידיעתה, ואשר אמור היה להיות מצוין ב"רחל בתך הקטנה" בהסכם הפשרה. פרט מהותי זה היה עליה לגלות לבניסטי, אולם היא לא עשתה כן.

סוף דבר:
לאור האמור לעיל ולאור הכשל בהתנהלותם של שני הצדדים , מצאתי, כי עליהם לחלק את הנזק שנגרם ו אשר יכול היה להימנע בהתנהלות סבירה ופשוטה על ידי כל אחד מהם.

לאור האמור לעיל, ישלם בניסטי לסונול סך של 42,820 ש"ח תוך 30 יום בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל בתיק אזרחי 66796-03-16. ככל שהסכום לא ישולם, תהיה רשאית התובעת לשפעל את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל השני 25826-02-16 כנגד בניסתי, לאחר שתעדכן את הסכום בהתייחס לבניסתי בהתאם לפסק דין זה.

בתיק השני, ה"פ 25826-02-16 אני דוחה את המרצת הפתיחה במובן זה שלא מצאתי לבטל את הסכם הפשרה או למחוק את בניסטי כערב להסכם הפשרה שהושג ביום 29.10.14. הווה אומר, הסכם הפשרה יעמוד על כנו.

לאור התוצאה לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשע"ט, 02 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.