הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 23266-12-13

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

המבקש:

רחמים נחתומי
ב"כ: עו"ד שלומי שדה

נגד

המשיבה:

עירית תל-אביב-יפו
ב"כ: עו"ד גלי זוסמן

פסק דין

מונחת בפניי תובענה, שהוגשה במסגרת הליך המרצת פתיחה, שעניינה בחוב ארנונה.

רקע:

בקליפת אגוז, על שם המבקש, מר רחמים נחתומי (להלן: "המבקש"), רשום בספרי העירייה, בשלוש חשבונות, חוב ארנונה ואגרות אכיפה בסך כולל של 381,604.06 ₪, נכון ליום 16.02.2014 (להלן: "החוב"). המדובר בחוב בגין נכס המצוי ברחוב הגרא 35 בתל-אביב יפו, שבו שתי יחידות (להלן: " הנכס"), ובנוגע לנכס היו רשומים בספרי העירייה שלושה חשבונות חוזה בתקופות זמן שונות.

במסגרת כתב התובענה, עותר המבקש להצהיר כי הוא אינו חייב לעיריית תל-אביב (להלן: "המשיבה" ו/או העירייה") כל סכום, הגם שלשיטתו החוב התיישן. המבקש שם יהבו בטענה כי הוא לא היה המחזיק בנכס בזמנים הרלוונטיים, ואשר לפי מיטב ידיעתו הארנונה שולמה על ידי המחזיקים שהיו בנכס .

להשלמת התמונה, יובהר כי התובענה בראשיתה הוגשה גם כנגד חברה בשם "סימירות – נכסים והשקעות בע"מ ", שנטען כי סימירות הינה בעלת הנכס והמחזיקה (להלן: " סימירות" ו/או "המחזיקה"). יצוין כי המבקש החזיק בנכס בדמי מפתח.

ביום 10.04.2014, במעמד קדם המשפט, הוסכם על ידי הצדדים להורות על מחיקתה של סימירות מההליך.

כעולה מכתב התובענה, התקיים בין המבקש לבין סימירות הליך משפטי אחר, שבמסגרתו הגיעו המבקש וסימירות לכדי הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה" ו/או " פסק הדין"). וכן, צוין בפניי כי הוגש הליך נוסף מטעם המבקש שעניינו ביטול פסק הדין.

במסגרת הסכם הפשרה, בין היתר, הוסכם שהמבקש יפנה את הנכס, ויקבל פיצוי כספי על סך של 260,000 ₪ מסימירות .

בין לבין, העירייה הטילה עיקולים אצל סימירות , על מנת לגבות את החוב, שלשיטתה הוא של המבקש שבפניי.

המבקש טוען בכתב תביעתו כי אין יריבות בינו לבין העירייה, שהרי הסכסוך האמתי הוא בין העירייה לבין סימירות. מה גם, שבמרוצת השנים החזיקו בנכס חברות שונות ששילמו את תשלומי הארנונה.

המבקש טוען כי אין הוא חייב לעירייה מאומה בגין חוב ארנונה, ולא זו אף זו, טוען כי החוב הנטען התיישן, בהתאם לכללים שנקבעו ב"הלכת נסייר".

מנגד, העלתה המשיבה, במסגרת תשובתה לתובענה טענות מקדמיות – חוסר סמכות עניינית, על המבקש לפעול בהתאם למסלול הייחודי הקבוע בדין, קרי – השגה בפני מנהל הארנונה, ועל תשובת מנהל הארנונה רשאי הנישום לערור בפני וועדת הערר לענייני ארנונה. אולם, רק לטענה לפיה הנישום אינו מחזיק בנכס מוסמך בית המשפט לדון, וזאת במקרים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית.

בנוסף, טוענת העירייה כי היא נהגה לשלוח למבקש הודעות תשלום שנתיות מידי שנה, כמו גם הודעות תשלום שוטפות, ויש להחיל את עיקרון סופיות השומה.

וכן, העירייה טוענת לשיהוי, אשר ייספר ממועד המצאת השומה השנתית, לחילופין ממועד כתב התביעה בשנת 1999 שהוגש על ידי העירייה כנגד המבקש, או ממועד התחלת נקיטת הליכים כנגד המבקש. לחילופי חילופין ממועד הטלת עיקול אצל המחזיקה בחודש יוני 2013.

לגופו של עניין, טוענת העירייה כי על המבקש להראות הודעה על חדלות חזקה, שהרי על פי הפסיקה כל עוד לא הודיע המחזיק הודעה כדין ובכתב, יהא חייב בתשלום ארנונה, אף אם חדל בפועל מלהחזיק בנכס.

על מנת לסבר את האוזן, ההליך החל בפני כב' השופטת חנה ופלינר, וכבר במעמד קדם המשפט הראשון צץ "הניצוץ" הראשון לסייע לצדדים לסיים את הסכסוך בדרך של פשרה . הוסכם כי בשלב האמור כל טענות המשיבה ישמרו לה , ויחד עם זאת הוצע מתווה לסיום הסכסוך.

גם מותב זה עשה מאמץ רב כדי לסייע לצדדים לסיים את ההליך בדרך של הידברות, אך הניסיונות לא צלחו, ובסופו של יום התנהל הליך של שמיעת ראיות.

במסגרת ההליך העיד המבקש, ומטעם העירייה העידה הגב' שירן רזנאי (להלן: "הגב' שירן"), הוגשו תצהירי עדות ראשית וראיות. יובהר, כי תצהירה של הגב' שירן בא במקום תצהירה של הגב' דבורה עטרי (להלן: "הגב' עטרי"), אשר פרשה לגמלאות.

בסופו של יום, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

עם הגשת סיכומי המבקש, הונחה לצדה בקשה להשלמת הליך ההוכחות, על מנת לזמן את "סימורות" לחקירה. המשיבה התנגדה לבקשה, וניתנה על ידי החלטה ביום 1 7.02.2019, אשר הורתה על דחיית הבקשה.

מבלי להכביר מילים, ולחזור על שנאמר במסגרת ההחלטה, אדגיש, שסימירות הייתה צד להליך, ומשזו נמחקה בהסכמה, הבהרתי במסגרת דיון שהתקיים ביום 30.01.2018 "[...] ככל שיתקיים הליך של שמיעת ראיות, סבורני, שנכון יהא לזמן נציג מטעם חברת סימירות". ברי בעיני, שצד הסבור כי עדות מסוימת חיונית להוכחת גרסתו, יטרח לזמן עד שכזה, מבעוד מועד.

מכל מקום, הבקשה נדחתה, ונימוקי ההחלטה מיום 17.02.2019 מדברים בעד עצמם.

לגופו של עניין, השאלות הדורש ות הכרעה – האם ניתן להצהיר כי המבקש לא חב לעירייה את חוב הארנונה הנטען, מהטעם שאינו החזיק בנכס במועדים הרלוונטיים, או לחילופין להצהיר כי החוב התיישן.

בית המשפט יבחן שאלות אלו בראי ההליך, ובראי החוק והפסיקה הנוהגת.

בתמצית טענות המבקש:

ההליכים בהם נקטה לכאורה העירייה, שגם לא הוכחו, אין בידם לעצור את מרוץ ההתיישנות. המבקש מפנה לרע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית [פורסם בנבו] (להלן: " הלכת נסייר", ולרע"א 4392/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי [פורסם בנבו] (להלן: " הלכת פרידמן"), שלשיטתו תו מכים בטענותיו.

המבקש במסגרת סיכומיו, מפרט את הסעדים המתבקשים מבית המשפט, כדלקמן: שהחוב התיישן, ולא הוכח; שהמבקש לא צבר חוב על שמו; שבנכס היו שוכרים שהחזיקו בנכס ושילמו לעירייה את דמי הארנונה בצורה שוטפת; סימירות היא בעלת הנכס, נוכח ההשגה שהוגשה על ידה; המשיבה התרשלה בכל הקשור לעיקול ומימוש הכספים שהיו אצל סימירות; עילות ו/או סעדים נוספים כמפורט בכתבי טענות מטעם המבקש.

עוד מוסיף המבקש, שהעירייה לא ידעה לומר ולהבהיר פרטים בדבר נסיבות ו/או מועד היווצרות החובות, ובוודאי לא לפרט בגין אילו שנים ולאיזה חלק מהנכס. העירייה והעדה מטעמה לא ידעו לומר מי החזיק בנכס ומתי.

המבקש מדגיש כי פיצוי על סך של 260,000 ₪ ששולמו למבקש במסגרת הסכם הפשרה עוקלו על ידי העירייה, אך בשל רשלנות מטעמה, העיקול לא מ ומש והחלק העיקרי של הסכום ירד לטימיון.

למבקש נודע באופן מקרי על עיקולים שהטילה העירייה על חשבון הבנק שלו. העיקולים הוטלו בצורה שרירותית, ובמסגרת הליכים מינהליים שלמבקש לא הייתה יכולת להתמודד כנגדם.

המבקש לא קיבל לידיו צווי עיקול ו/או התראות כנדרש על פי חוק.

עדות והתנהלות המבקש הייתה לאורך כל הדרך עניינית, המתיישבת היטב עם העובדות. הגם שתצהירו של המבקש לא נסתר.

מנגד, הגב' שירן אינה בקיאה בעובדות המקרה, ולא הייתה מסוגלת להאיר את עיני בית המשפט והמבקש אודות החוב, ואודות החברות שהחזיקו בנכס במרוצת השנים.

לא זו אף זו, תצהירה של הגב' שירן זהה לתצהיר שהוצא מהתיק, שהינו של הגב' עטרי, ולפיכך לא ניתן לתת אמון בעדותה של הגב' שירן.

העירייה נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים, למשל מנהל מחלקת ארנונה, וכן נמנעה מהצגת מסמכים להוכחת החוב ונקיטת הליכים.

העירייה לא אכפה אכיפה אפקטיבית במשך עשרות שנים. אין חולק כי כנגד המבקש התנהלו הליכים משפטיים, אך לא הוכח מתי וכיצד ננקטו כנגד המבקש הליכים מינהליים אפקטיביים, שיש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

העירייה נקטה בהליכים משפטיים תחילה, ולאחר סיומם בכישלון, נקטה בהליכים מינהליים, והמדובר בכפל הליכים.
בתמצית טענות העירייה:

ראשית, עסקינן בהמרצת פתיחה שעניינה אך בשני סעדים – להצהיר כי המבקש אינו חב לעירייה כל סכום ו/או לחילופין לקבוע כי החובות המיוחסים לו התיישנו.

בסעיף 1 א'-ו' לסיכומי המבקש קיימת הרחבת חזית אסורה של רשימת סעדים נוספת, שלא מצוינת בכתב התובענה .

רישום המבקש בספרי העירייה כמחזיק וחדילת חזקתו בנכס בתקופת התגבשות החוב בספרי העירייה נעשה בהתאם לסעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: " פקודת העיריות"). הרישום נעשה בהסתמך על הודעות בכתב שהומצאו לעירייה. הפסיקה אחידה בקביעה כי כל עוד לא הודיע המחזיק הודעה כדין ובכתב, יהא חייב בתשלום ארנונה, אף אם חדל מלהחזיק בנכס.

חוב הארנונה והוצאות האכיפה על שם המבקש ותקופות החוב ידועות לו מזה שנים. וכן המבקש ידע על האכיפה המנהלית שנקטה כנגדו העירייה במהלך כל השנים, ברציפות.

הלכה היא כי נטל ההוכחה חל על המבקש. המבקש לא הרים נטל זה, ולא המציא כל מסמך להוכחת טענותיו. מצופה היה שהמבקש יביא עדים רלוונטיים לתמיכה בטענותיו, ולא יצור דמגוגיה ריקה מתוכן, תוך נקיטת סגנון בוטה בה נקט בא כוחו כלפי הגב' שירן.

העירייה עומדת על טענותיה המקדמיות בדבר דחיית התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, סופיות השומה ושיהוי. מקום בו המבקש מלין כי העירייה נוקטת נגדו בהליכי גבייה בגין שנים בהם לא היה מחזיק בנכס, וככזו אמורה להתברר על פי הקבוע בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה) תשל"ו – 1976 (להלן: " חוק הערר"), ולא בדרך עוקפת על ידי הגשת בקשה למתן סעד הצהרתי בבית משפט שלום.

העירייה מפנה לשלושה חשבונות, ומציינת כי חוב הארנונה ואגרות אכיפה עומד על סכום של 381,604.06 ₪ נכון ליום 16.02.2014.

משלא נפרע החוב החלה העירייה נוקטת בהליכי אכיפה מ ינהלית כנגד המבקש באופן רציף, במהלך כל השנים.

במסגרת הליכי האכיפה המינהלית שננקטו כנגד המבקש, הוטל ביום 16.06.2013 עיקול אצל סימירות בסך כספי של 432,786.05 ₪. בפועל הועבר סך שקלי של 73,501 ₪, הסכום הופקד והופחת מהחוב.

על פי רישומי העירייה, נערכו שתי פניות בכתב מצד המבקש לעירייה בשנת 2013 בבקשה להסדר חוב. הצעות אלה לא אושרו.

עדותו של המבקש הייתה רצופה סתירות. המבקש אינו זוכר באופן תמוה מסמכים שהוגשו על ידו. עדות המבקש אינה קוהרנטית ואינה מתיישבת עם נתונים עובדתיים ומסמכים המצויים בעירייה, אשר חלקם הארי הומצא בה על ידו.

המבקש נקט בבריונות מילולית כלפי הגב' שירן, והמשיבה מפנה לחקירה הנגדית שניהל ב"כ המבקש, ולסיכומיו בהקשר אליה.

העירייה נקטה בהליכי גבייה מנהליים מכוח פקודת המסים (גביה) (להלן: " פקודת המסים") בניסיון לגבות את החוב הרשום על שם המבקש במהלך כל השנים , בסמוך למועד התגבשות החוב בספריה, ואלה לא נסתרו על ידי המבקש.

בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ [פורסם בנבו 15.04.2015 (להלן: "עניין סלומון"), נקבע שהחלת דיני ההתיישנות על הליכי גביה פאסיביים תהיה רק ביחס לחובות שנצברו אחרי פסק הדין האמור. עוד נקבע, שכאשר הרשות נוקטת בפעולות גביה, המובאת לידיעת החייב, פעולות אלה מאפסות את מרוץ ההתיישנות.

בענייננו – עסקינן בחובות של המבקש שתחילתם בחודש ספטמבר 1998 ואילך, עד ליום 11.08.2012, מכאן, שאין להחיל עליהם את דיני ההתיישנות. מה גם, שנערכו פעולות גבייה רציפות, במהלך כל השנים, אשר היו בידיעת המבקש.

לטובת העירייה עומדת חזקת התקינות המנהלית, ביחס לפעולות הגביה שבוצעו ולרישומיה .

העיריה עותרת לדחיית התובענה, תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד, נוכח ריבוי הפגמים בתובענה, ואופן ניהולה.

בתמצית תשובת המבקש:

מעיון בסיכומי המשיבה עולה תמונה כי המשיבה לא הייתה באותם דיונים, ולא שמעה את אותם עדים, אחרת לא ניתן להסביר הכיצד יכולה המשיבה לטעון את אשר טוענת בסיכומיה.

עדות המבקש הייתה אמינה ועקבית, ואילו עדותה של הגב' שירן הייתה שקרית, ובלתי סבירה.

העירייה בסיכומיה מודה במחדליה ובנזקים שנגרמו למבקש, כתוצאה מהתנהלותה.

טענת המשיבה בדבר הרחבת חזית, אין בה ממש.

לשיטת המבקש, כתבי הטענות של המשיבה, ובעיקר הליך ההוכחות וסיכומיה, דלים, לאקוניים ומתחמקים. לשיטתו העירייה מתעלמת מגילו ומצבו הרפואי של המבקש, מועד היווצרות החוב, זהות המחזיקים, התעלמות מכך שהנכס הושכר במהלך השנים, וכיו"ב.

השאלה הדורשת הכרעה – האם ההליכים שנקטה העירייה, לפני שנים רבות, עוצרים את מרוץ ההתיישנות, אם לאו. העירייה לא נקטה בהליכים במשך שנים, ובוודאי לא בהליכים אפקטיביים.

מהות הנכס כנכס בדמי מפתח והבעלות של סימירות, מועדי היווצרות החוב לפני מספר עשורים, כמו זהות המחזיקים הרבים שהיו בנכס, יש להעדיף את גרסת המבקש.

על בית המשפט לבחון את מכלול השיקולים ובכלל זה, זהות הצדדים ומאזן האימה ביניהם. יש להביא אל הכף כי המבקש הינו אדם מבוגר בשנות השבעים לחייו, הסובל ממחלות כרוניות.

דיון והכרעה:

אין חולק כי המבקש החזיק בנכס מושא התובענה בדמי מפתח, ושהנכס היה בבעלות סימירות.
יש חולק האם המבקש חב לעירייה בגין חיובי ארנונה, או שמא בנכס החזיקו אחרים; ככל שקיים חוב , האם הוא התיישן.

העירייה גוללה בכתב תשובתה כי המבקש היה מי שרשום שהחזיק בשתי היחידות, ושבקשר עמן היו רשומים בספרי העירייה שלושה חשבונות חוזה בתקופות זמן שונות:

ח-ן חוזה 10190492 שהיה בעבר בשטח של 65 מ"ר והוקטן בחודש ינואר 1999 לשטח של 40 מ"ר סיווג מסחר בנעליים מועד החזקה על ידי המבקש מחודש יוני 1994 ועד לחודש אוגוסט 2002. בגין השטח הנותר של 25 מ"ר נפתח ח-ן חוזה 10190522 בסיווג מחסן מועד חזקה על ידי המבקש מחודש ינואר 1999 ועד לחודש אוגוסט 2002. בשני חשבונות החוזה הנ"ל נצבר חוב ארנונה והוצאות אכיפה בסך של 142,188.82 ₪, נכון ליום 16.02.2014.

בח-ן חוזה 10190556 נרשם המבקש כמחזיק החל מיום 01.01.2006 ועד ליום 11.08.2012 בשטח כולל של 66 מ"ר בסיווג מחסן . בחשבון זה נצבר חוב ארנונה והוצאות אכיפה בסך כולל של 239,415.42 ₪, נכון ליום 16.02.2014.

נטען על ידי העירייה כי החוב הנטען, הינו בהתאם להודעת המבקש, שהרי עליו נטל ההוכחה להראות הודעה על חדילת חזקה.

לשם השלמת התמונה, במסגרת הליך ההידברות, ובהסכמת הצדדים, המציאה העירייה לבית המשפט מסמכים הנוגעים לחוב הנטען בשלושת החשבונות, שפורטו לעיל. וכן, הציגה חישוב כספי שנעשה מטעם רואה חשבון חיצוני לעירייה, יחד עם אגף הגביה בעיריית תל-אביב.

יצוין, שהמבקש שם יהבו אך בתצהירו שצורף לכתב התובענה, מבלי שלתצהירו צורפו מסמכים.

טרם הדיון לגופם של דברים, העלתה המשיבה מספר טענות מקדמיות, וביקשה להורות על דחיית התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, סופיות השומה, ושיהוי. כמו כן, העלתה את הטענה להרחבת חזית.

הרחבת חזית:

תחילה אדון בטענה שהועלתה על ידי המשיבה בנוגע להרחבת חזית, ולטעמי טענה זו בדין יסודה, ואבאר.

המשיבה במסגרת סיכומי התשובה, לאור סיכומי המבקש, העלתה, את הטענה להרחבת חזית אסורה.

מנגד, סבור המבקש כי אין בטענה זו ממש.

מעיון בכתב התובענה עולה כי המבקש עותר לסעד כאמור:

"כב' בית המשפט, מתבקש להצהיר בזאת כי התובע אינו חייב לעיריית ת"א כל סכום ו/או לחילופין, לקבוע כי החובות המיוחסים לו ואשר הוטל בגינם העיקול אצל המחזיקה (קרי, סימירות, הערה של נ.ב) התיישנו זה מכבר.

במסגרת הבקשה ציין המבקש כי במרוצת השנים החזיקו בנכס חברות שונות ששילמו את תשלומי הארנונה (סעיף 19 לתובענה).

יחד עם זאת, מעיון בסיכומי המבקש עותר הוא כי בית המשפט יצהיר ויקבע בקשר לסעדים שציינה העירייה, וגם לגבי סעדים נוספים כדלקמן:

"א. כי החוב המופיע בספרי העירייה ע"ש המבקש התיישן.
ב. לקבוע, כי המבקש עצמו לא צבר כל חוב על שמו.
ג. כי בנכס היו שוכרים שהחזיקו בנכס ושילמו למשיבה את הארנונה בצורה שוטפת.
ד. לקבוע כי צד ג' היא בעלת הנכס נוכח ההשגה שהוגשה על ידה.
ה. לקבוע כי המשיבה התרשלה בכל הקשור לעיקול ומימוש הכספים שהיו אצל צד ג'.
ו. עילות ו/או סעדים נוספים כמפורט בכתבי הטענות מטעם המבקש".
לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, עולה כי במסגרת כתב התובענה עותר המבקש להצהיר כי הוא לא חייב לעירייה דבר, מהטעם שאינו מחזיק בנכס בזמנים הרלוונטיים, ושלמיטב ידיעתו הארנונה שולמה על ידי המחזיקים בנכס. ולחילופין, ביקש להצהיר כי החוב התיישן.

הסעדים הנוספים להם עותר המבקש במסגרת סיכומיו, אכן מהווים הרחבת חזית אסורה, למשל לקבוע כי העירייה התרשלה בנוגע לעיקול ומימוש הכספים שהיו אצל סימירות. סעד זה לא נדרש בכתב התובענה המקורי. לאור האמור, לא ניתן להרחיב את החזית, ויש להישאר במסגרת גדרי הטענות שבכתב התובענה המקורי.

שאלת הסמכות העניינית בנוגע לטענה "אינני מחזיק" :

חוק הערר מורה כי נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות , רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לוועדת הערר. על העילות שיוחדו למסלול ההשגה נמנית גם טענת " אינני מחזיק". לאור חשיבות הדברים אצטט את סעיף 3(א)(3) לחוק הערר קובע:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
[...]
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
[...]
(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא
השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי,
ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

ככלל, רק לאחר שימצה הנישום את ההליכים במסלול ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו אל בית המשפט לעניינים מינהליים, במתכונת של ערעור מינהלי (ראו: סעיף 6(ב) לחוק הערר; סעיף 5 ופרט 7 לתוספת השנייה ל חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים"); עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 20 לפסק הדין (16.8.2016) (להלן: " עניין אספיאדה").

הפסיקה ישמה, ובשורה של פסקי דין קבעה כי אין לאפשר העלאת טענות המצויות בסמכות ייחודית בפני ערכאות שיפוטיות אחרות (ראו למשל: ת.א 26300/05 יעקב ידגר נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו] עת"מ (ת"א) 3011/04 שמשי יצחק נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו].

יחד עם זאת, ל"דרך המלך" הקבועה בחוק הערר, נקבעו שני חריגים – האחד חקיקתי והשני פסיקתי.

החריג הראשון לכלל האמור מעוגן בסעיף 3( ג) לחוק הערר, המאפשר לפנות לבית המשפט בטענת " אינני מחזיק", אף אם לא הועלתה במסגרת הליכי השגה וערר. יודגש, כי סעיף 3( ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להכריע בטענת " אינני מחזיק" בלבד, והוא אינו נוגע ליתר העילות המנויות בסעיף 3( א) לחוק הערר.

על כך ניתן ללמוד הן מלשון הסעיף והן ממטרתו – מניעת מצב שבו דרכו לערכאות של אדם שחויב בתשלום ארנונה, שלא בצדק, והמבקש לכפור בעצם החיוב, תיחסם ( ראו: רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (3.6.2008); עע"ם 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב, [פורסם בנבו] פסקה 1 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (5.5.2010) (להלן: " עניין בנימין")).

החריג השני, שנקבע במרוצת השנים בפסיקה, מאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת המיועדת לפי חוק הערר למסלול ההשגה והערר, אם מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת ( ראו: עניין אספיאדה, בפסקה 23, וההפניות המובאות שם). יחד עם זאת, הובהר בפסיקה כי מדובר במסלול השמור למקרים חריגים בלבד, וכי יש להקפיד שלא לערב את בתי המשפט בהכרעות הנתונות על פי דין למנהל הארנונה ולוועדות הערר ( שם; עע"ם 9530/05 ריבוע כחול – ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה, [פורסם בנבו] פסקה ל' (16.1.2008)).

יפים לענייננו הדברים שנאמרו על ידי כב' השופטת ארבל בעניין בנימין:

"המסקנה היא, לטעמי, כי יש להבחין בין שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לאפשר העלאת טענות הנוגעות לתשלום ארנונה לפי סעיפים 3(א)(1), 3(א)(2) או 3(א)(4), לבין שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לאפשר העלאת טענה מסוג "אינני מחזיק בנכס" הקבועה בסעיף 3(א)(3) . בעוד שלגבי הראשונות שיקול הדעת צריך להיות מצומצם למקרים חריגים ועקרוניים בלבד, הרי שלטעמי שיקול הדעת לגבי טענת "אינני מחזיק בנכס" אמור להיות רחב יותר, כפי שקבע המחוקק".

(סעיף 2 לפסק הדין).

(ראו גם: עת"מ 1557/04 ברגל נ' עיריית תל-אביב יפו ואח' [פורסם בנבו] עת"מ 2524/04 אמריטקס בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו [פורסם בנבו].

מכאן, הוראות סעיף 3(ג) לחוק הערר קובעות במפורש שעל יסוד טענה של היעדר חזקה, רשאי החייב לעלות בכל הליך משפטי, וברשות בית המשפט טענה כאמור , כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

עתה, נשאלת השאלה – האם בית משפט זה מוסמך לדון בטענה "אינני מחזיק". במענה לשאלה זו, סבורה אני, שניתן לברר את טענת "אינני מחזיק" בבית המשפט האזרחי, קרי, גם בבית משפט השלום. ואדגיש, הדיון בטענת "אינני מחזיק" יוגבל לחזית שבתביעה, ולא יתאפשר בהליך זה דיון ב שום טענה מנהלית "טהורה" כמו למשל ביחס לסמכותה או סבירות החלטתה של העירייה לשנות רישומים באופן כללי, או התיישנות. למען הסר ספק, הדיון יתמקד בשאלה האם הוכח, מההיבט העובדתי , כי מ י שהחזיק בנכס, בזמנים הרלוונטיים, הינם מחזיקים אחרים, ולא המבקש.

יוצא אפוא, שמבחינת הסמכות העניינית, ניתן לטעון "אינני מחזיק" בפני בית משפט אזרחי, והסמכות בעניין זה מקבילה. לאור התוצאה אליה הגעתי, ראיתי לנכון לדון לגופו של עניין, מבלי ליתן את הדעת לעניין סופיות הדיון וטענת השיהוי.

מן ההלכה למעשה – בענייננו, המבקש העלה את הטענה כי בנכס החזיקו אחרים , ועל כן לא חב מאום לעירייה בגין חיובי ארנונה. כפי שהבהרתי, הדיון יתמקד בשאלה האם עלה בידי המבקש להוכיח כי בנכס החזיקו אחרים.

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל על שכמו, להוכחת טענת יו. לא עלה בידי המבקש להוכיח כי בנכס, בתקופות הרלוונטיות היו מחזיקים אחרים, אשר שילמו את חיובי הארנונה , ואנמק.

המבקש בתצהירו טוען כי בנכס היו מחזיקים אחרים, אך לא צירף לטענה זו כל אסמכתא. יחד עם זאת, הצהיר המבקש שהוא מתכוון לחפש ולאתר מסמכים שיאששו את גרסתו, ולשם כך יידרש לו זמן נוסף לאיתורם (סעיפים 35-36 לתצהיר המבקש). חלפו השנים, הגענו עד הלום, והמבקש לא צירף "פיסת ראיה", על מנת לאשש את טענותיו.

לא זו אף זו, המבקש אפילו לא טרח לזמן את סימירות לדיון, על מנת שתאשש את גרסתו בדבר החזקה בנכס, או כל עד אחר. בהקשר זה הנני לשוב ולהפנות להחלטתי מיום 17.02.2019, אשר התייחסה לזימון סימירות לעדות .

ביני לביני, לא רק שהמבקש לא הוכיח את טענתו כי בנכס היו מחזיקים אחרים, אלא הוא עצמו העיד כי נותר חוב לגבי הנכס, שהוא לא שילם.

וישאל השואל – הכיצד ה מבקש עותר שבית המשפט יצהיר כי לא נותר כל חוב ארנונה בנכס, ובאותה נשימה מעיד כי נותר חוב שלא שילם, ולשיטתו, הוא זניח.

על מנת לחדד את הדברים, המבקש בתצהירו הצהיר כי לא נותר חייב לנתבעת מאומה בגין ארנונה, ואף הצהיר כי לתחושתו רקמה העירייה כנגדו קנוניה יחד עם סימירות, וכל זאת ממניעים פסולים של סימירות, ומשיקולים של בצע כסף מצד העירייה (סעיפים 23-24 לתצהיר המבקש).

שהמבקש הופנה לתצהירו באשר לחוב, במסגרת חקירתו הנגדית, השיב:

"לדעתי לא הייתי חייב להם דבר. החברות שהיו בשכירות הם שילמו את כל הארנונה וברגע שקיבלתי מבימ"ש על הנכס 260,000 ₪, היה סכום זניח (הדגשה שלי נ.ב) שהייתי חייב הייתי אמור לסגור אותו".

(עמ' 23 לפרוטוקול שורות 5-7)

ובהמשך, שנשאל על ידי בית המשפט מכוח מה היה חייב סכום "זניח" זה, השיב:

"בחצי שנה שהייתי והם טענו שלא שילמו, זה היה סכום זניח. ...".
(שם, שורה 11).

המבקש טוען כי הציע 10,000 ₪ לעירייה כדי לסגור את החוב, אך בסופו של יום לא שילם סכום זה, והעיד:

"זה היה חוב של 10,000 ₪ שאני הסכמתי לגמור את הסיפור עם עיריית ת"א ברגע שאני אקבל את ה- 260,000 ₪ שמגיעים לי על הנכס, זה מה שסוכם.

(עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 15-16)

[...]
"ביקשתי לשלם, אבל לא שילמתי כי לא קיבלתי את ה- 260,000 ₪".
(שם, שורה 20).

ללמדך – לא ניתן להצהיר כי המבקש לא חייב לעירייה כל סכום , ולא עלה בידי המבקש להוכיח שבמועדים הרלוונטיים, בנכס החזיקו אחרים.

ב"כ המבקש הטיח בגב' שירן שהיא אינה בקיאה בעובדות המקרה, ועל כן לא הייתה מסוגלת להאיר את עיני בית המשפט והמבקש, אודות החוב. והוסיף בסיכומיו : "ומלבד בכי מיותר שנגרם בשל הקושי להעיד שקר בבית המשפט, לא זכינו לקבל מאומה מאת העדה" (סעיף 4 לכתב סיכומי המבקש) .

בל נתבלבל, הנטל הוא על שכמו של המבקש, והוא זה שהיה אמור להאיר את עיני בית המשפט. ברם, המבקש לא טרח להמציא אסמכתא לביסוס טענותיו, ואף לא טרח לזמן נציג מטעם סימירות למתן עדות, או כל עד אחר שיתמוך בגרסתו. לטעמי, בנקל, למצער היה בידו לפרט באילו תקופות הוא שהה בנכס, ובאילו תקופות היו שוכרים אחרים. משום מה, המבקש הסתפק בהצהרות, ללא כל בדל ראייה.

מנגד, העירייה הציגה בפניי את פירוט החוב, והפנתה לשלושה חשבונות, כפי שפורט לעיל, והגב' שירן העידה על כך (עמ' 40 לפרוטוקול). כמו כן, פירטה את המועדים בהם שהה המבקש בנכס.

הגב' שירן נשאלה למשל, במסגרת החקירה הנגדית, באילו שנים החזיקה בנכס חברה בשם נאוטילוס, והשיבה: "מיולי 2003 עד ינואר 2006" (עמ' 32 לפרוטוקול שורה 27). והוסיפה, כי מינואר 2006 ועד 11.08.2012 מי שהיה רשום בחשבון הארנונה הוא המבקש, ולא שוכרת אחרת (שם, שורות 22-24).

הגב' שירן הופנתה למסמך מיום 24.09.2019 – דו"ח ממצאי ביקורת חוץ – נספח 4 לכתב התשובה, ואישרה שבתאריך זה סימירות הייתה המ חזיקה בנכס (עמ' 34 לפרוטוקול שורה 19).

וכן, הגב' שירן נשאלה לגבי מספר חברות, האם למיטב ידיעתה הם היו מחזיקות בנכס, אך ז ו לא ידעה להשיב. לטעמי, לא ניתן על סמך תשובה זו לבסס את התובענה שבפניי. ושוב, לו סבר המבקש כי הנתונים אותם מבססת העירייה שגויים, היה טורח להביא ראיות מטעמו, ברם המבקש לא המציא דבר – למבקש הפתרונים .

כמו כן, בראי סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות, על המחזיק בנכס ליתן הודעה כדין ובכתב, במידה והפסיק להחזיק בנכס. שהרי, אם לא תימסר הודעה כאמור, על ידי המחזיק בנכס, בסמוך למועד חדילת החזקה, אזי המחזיק יהא חייב בתשלום ארנונה אף אם חדל מלהחזיק בנכס (ראו: בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ) [פורסם בנבו].

בענייננו - ככל שהמבקש אכן עזב את הנכס, היה עליו ליתן הודעה לעירייה, כאמור בסעיפים 325-326 לפקודת העיריות.

סכומו של עניין, לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, לא עלה בידי המבקש להוכיח את טענתו כי אינו חייב מאומה בגין חיובי ארנונה, לעירייה.

מעבר לאמור, סבורה אני כי טוב היה עושה ב"כ המבקש באם היה מתייחס בצורה נאותה ומכובדת לעדה, וזאת כפי שהערתי במהלך הדיון במסגרת פרוטוקול הדיון.

טענת ההתיישנות:

המבקש העלה טענה חלופית בכתב התובענה, שהינה טענת התיישנות.

לשיטת המבקש, החוב התיישן, ואילו העירייה טוענת כי החוב לא התיישן, הואיל והעירייה נקטה בהליכי גבייה מ ינהליים מכוח פקודת המסים גביה, בניסיון לגבות את החוב במהלך כל השנים, ובסמוך למועד התגבשות החוב בספריה.

בענייננו, בהליך דנן, העירייה היא לא זו אשר הגישה תביעה לתשלום חוב ארנונה, אלא פעלה בהליכי גביה מינהליים. טענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי המבקש, כנגד החוב, הינה לסעד הצהרתי שהחוב התיישן. להבדיל מטענת התיישנות שמועלית במסגרת כתב הגנה בתביעה של תשלום החוב, כאן עסקינן בטענת התיישנות כנגד הליכי גביה מינהליים.

המבקש, בתור נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך מינהלי, רשאי להתגונן בטענה שהחוב התיישן. מכאן – אופן השמעת הטענה, הינה בדרך של פתיחת הליך.

בהקשר זה, בעניין נסייר נפסק, שתביעה כזו תעשה באמצעות עתירה לבית המשפט המנהלי, וכך נכתב בסעיף 40 לפסק דין של כב' השופטת ברלינר:

"דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים".

(ההדגשה אינה במקור) .

בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים הסמכות לדון בעתירות כנגד החלטות של רשות המנויות בתוספת הראשונה לחוק, ובסעיף 1 ב תוספת מוגדרים ענייני ארנונה. הוראות אלו מקנות לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות ייחודית לדון בעתירות כנגד החלטות רשות בענייני ארנונה. בפני נישום המבקש לתקוף הליכי גבייה המתנהלים נגדו, ובנוסף לדרך שלפי חוק הערר, עומדת האפשרות להגיש עתירה לבית השפט לעניינים מנהליים. כך גם כאשר תקיפת החלטת הרשות מתבססת על טענת התיישנות, ומתייחסת להליכי גבייה מנהליים בהם נוקטת הרשות ( עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל [פורסם בנבו] 4.1.11, פיסקה 12 בפסק הדין).
בתובענה זו המבקש טוען להתיישנות החוב, וכן ביקש להורות על עיכוב כל הליכי האכיפה והגבייה המנהליים. לדידי, הסמכות הייחודית לבירור טענות אלו מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, ולגופו של עניין אציין כי בהלכת נסייר, נקבע לראשונה כי יש להחיל את דיני ההתיישנות הרגילים על הליכי גבייה מ ינהליים. המשמעות היא שנישום שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שהחוב התיישן, וזאת על דרך של הגשת עתירה מ ינהלית נגד הרשות (להרחבה על אודות הלכת נסייר ראו: חבקין, עמודים 76-75 ו-382; וכן עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט [פורסם בנבו] (4.1.2011) (להלן: "עניין עיריית בת ים"), בפסקה 13 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ס' ג'ובראן).

בהמשך, בעניין סלומון, הורחבה תחולתה של הלכת נסייר, ונקבע כי היא תחול גם בכל הנוגע להליכי גבייה "פסיביים" של חובות לרשויות המקומיות. משמעות הקביעה היא כי בחלוף תקופת ההתיישנות, אין הרשות רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו . יובהר, שבעניין סלומון נקבע כי החלת דיני ההתיישנות על הלי כי גבייה פאסיביים, יחולו רק ביחס לחובות שנצברו אחרי פסק דין זה.

בפסק דינו של הנשיא גרוניס בעניין סלומון הובעה עמדה – וזו מרכזית לדיון בענייננו – לפיה פעולות גבייה שנקטה הרשות, ושהובאו לידיעת החייב יקימו חזקה בדבר "איפוס" מרוץ ההתיישנות, כדבריו:

"חשוב לציין, כי על רקע המאפיינים הייחודיים של ההתיישנות ביחס לביצוע פסק דין, קבע המחוקק בסעיף 21 לחוק ההתיישנות הוראה מיוחדת לעניין איפוס מירוץ ההתיישנות של פסק דין. פעולה שעשה הזוכה בלשכת ההוצאה לפועל לאכיפת ביצועו של פסק הדין מאפסת את מירוץ ההתיישנות, שכן זו מקימה חזקה לפיה הזוכה עומד על ביצוע פסק הדין (ראו, עניין לחאם, בעמ' 623 (השופטת ט' שטרסברג-כהן); טל חבקין התיישנות, 272 (2014) (להלן – חבקין)). בעניין לחאם נקבע עם זאת, בדעת רוב, כי החזקה לא תעמוד על כנה לנצח. כך למשל יקרה אם הזוכה אינו משלים את פעולתו במשך שנים. או אז עשוי מירוץ ההתיישנות להיפתח מחדש (שם, בעמ' 623 (השופטת שטרסברג-כהן))...
לדעתי, יש לאמץ כלל הקובע שפעולות גבייה מינהליות שלא הובאו לידיעת החייב לא יאפסו את תקופת ההתיישנות, ואילו כאלה שהובאו לידיעתו יקימו חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות (ראו גם חבקין, בעמ' 274-273)" (עניין סלומון, פסקאות 15, 21 לפסק דינו של הנשיא גרוניס).

מהאמור עולה, כי " חזקת האיפוס" בעניין סלומון נידונה ביחס למרוץ ההתיישנות לנקיטת הליכי גבייה מינהליים על ידי הרשות – בין אקטיביים ובין פסיביים.

בהקשר זה, בעניין פרידמן נאמר:

"... ההכרעה בתיק זה אינה סוגרת את כל השערים בפני הרשות. גם אם ננעלו דלתי הליך אזרחי – דלתי הליך מינהלי לא ננעלו. כאמור, הליכי הגבייה המינהליים אינם מקפיאים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי. ברם, לפי "חזקת האיפוס" שנקבעה בעניין סלומון – בכוחם לסייע לרשות בכל הקשור למרוץ ההתיישנות של הליכי הגבייה המינהליים עצמם. לפי חזקת איפוס זו, "פעולת גבייה מינהלית שהובאה לידיעת החייב מקימה חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות" (שם, פסקה 21 לפסק דיננו של הנשיא גרוניס). במילים אחרות, פעולות הגבייה המינהליות שנקטה רשות אינן עוצרות אמנם את המירוץ האזרחי, אך הן עשויות לעצור את מירוץ ההתיישנות המינהלי".

[...]

הייתי מוסיף כי ככל שתעלינה טענות התיישנות או שיהוי מינהליים נגד רשות ביחס להליכי הגבייה המינהליים – תקופת ניהולם של ההליכים האזרחיים לא תעמוד לרשות לרועץ.

(פסקה 16 לפסק הדין).

בעניין פרידמן השאלה שנדונה שם – האם הליכי גבייה מינהליים שנ נקטו על ידי רשות מינהלית עוצרים את מירוץ ההתיישנות בהליך האזרחי, שננקט על ידי הרשות המינהלית לשם גביית החוב. נקבע כי אין לעצור את מרוץ ההתיישנות האזרחי עקב הליכי גבייה מינהלית מטעם הרשות .

ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, המבקש הוא זה שהגיש תובענה זו, כנגד הרשות המינהלית, קרי העירייה, וכטענה חלופית מעלה את טענת ההתיישנות.

לשיטת המבקש, אין בהליכים שנקטה העירייה, ובוודאי שעת נקיטתם לא הוכחו כלל ועיקר, כדי להשפיע על מירוץ ההתיישנות.

מנגד, העירייה הדגישה, משלא נפרע החוב בספרי העירייה, היא ה חלה לנקוט בהליכי אכיפה מינהלית על פי פקודת המסים, וקודם להליכים אלה אף נוהלה מטעמה תביעה משפטית. מדגישה העירייה כי נקטה בהליכי גבייה מינהליים עוד משנת 2000, וכל אלה נוהלו ברציפות במהלך השנים (נספחים 6-8, נספח 10 לכתב התשובה). מה גם, שעסקינן בחובות המבקש שתחילתם בחודש ספטמבר 1998 ואילך, עד ליום 11.08.2012. ומכאן, אין להחיל בעניינו את דיני ההתיישנות.

ועוד, מוספיה כי העירייה נקטה בהליכי גביה אקטיביים, ואפילו אם נקטה בהלכי גביה פאסיביים, הרי בעניין סלו מון נקבע שתחולת ההלכה היא רטרוספקטיבית. מכל מקום, פעולות הגביה המינהלית היו בידיעת המבקש, ועל כן פעולות אלה איפסו את מירוץ ההתיישנות.

אקדים את המאוחר, ב"כ המבקש ביקש לערער על הנספחים עליהן מבססת העירייה את טענותיה, בין היתר בנוגע לידיעתו של המבקש בנוגע לחוב, יחד עם זאת הוא עצמו חקר את הגב' שירן על מסמכים אלו. כמו כן, ביקש לתקוף את עדותה של הגב' שירן, שתצהירה הוחלף בתצהירה של הגב' עטרי. ברם, הניסיון לא צלח, ו"תקיפת" העדה במהלך עדותה לא הועילו למבקש.

יש לזכור כי הנטל במסגרת תובענה זו הוא על המבקש.

יחד עם זאת, הגב' שירן , שנשאלה לגבי פעולה אפקטיבית שבוצעה נגד המבקש, השיבה כי בוצעו פעולות, והפנתה לתצהירה שהתייחס לשנים 2005 עד 2013 (עמ' 36 לפרוטוקול).

המבקש בתצהירו הצהיר שבכל מקרה, מדובר בחובות בגין שנים קודמות שחלפו מעל 7 שנים מיום היווצרות החוב, מכאן – שהחובות התיישנו (סעיפים 25-26 לתצהיר המבקש).

בעדות המבקש , במסגרת החקירה הנגדית , שנשאל ממתי ידע לראשונה על הליכי האכיפה המינהלית של העירייה נגד ו, השיב:

"את אומרת לי דברים מלפני 15 ו- 20 שנה, קשה לי לזכור".
(עמ' 24 לפרוטוקול שורה 20).

כמו כן, שהופנה המבקש לנספחים 6-8 לכתב התשובה, שעניינם בהליכי האכיפה, השיב כי אינו זוכר (עמ' 24-25 לפרוטוקול).

בד בבד, שנשאל האם לא ידע שהעירייה פועלת כנגדו, השיב:

"אני לא מכחיש שהעירייה פעלה, אבל אני אמרתי להם שזה החוב של 10,000 ₪, שמה שמגיע להם, אני מוכן לשלם והם התנגדו לזה ואז נכנס הסיפור עם חברת סימירות שנתנו לי 260,000 ₪".

רוצה לומר – מחד, המבקש טוען כי לא ידע על הליכי הגבייה המינהליים, ושהוצ גו בפניו מסמכים המלמדים על הליכי גבייה, הרבה להשיב כי אינו זוכר. דא עקא, באותה נשימה ממש השיב כי הוא אינו מכחיש שהעירייה נקטה נגדו בהליכי אכיפה מינהליים, כלומר – ידע על הליכים אלו .
לא זו אף זו, ראיתי לנכון לציין כי העירייה נהנית "מחזקת התקינות" בנוגע לפעולות הגביה שבוצעו על ידה, ובנוגע לרישומיה, וזאת גם כאמור בסעיף 318 לפקודת העיריות.

לאור האמור, סבורה אני שלא ניתן לקבוע כי החוב התיישן.

סוף דבר:

לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין המרצת הפתיחה להידחות.

בהערת אגב, אציין שעם כל הכבוד למצבו הרפואי הנטען של המבקש, ולגילו, אין באלה כדי לסייע למבקש בהוכחת טענותיו.

המבקש יישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד המשיבה בסך של 25,000 ₪, שהרי לא ניתן להתעלם ממשך זמן ניהול ההליך.

הסכום הכולל ישולם תוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ט, 16 יוני 2019, בהעדר הצדדים.