הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 1359-10-17

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

המבקש:

דניאל לומברוזו

ב"כ: עו"ד עידן איידן

נגד

המשיבים:

1.עמיגור ניהול נכסים בע"מ
ב"כ: עו"ד שי קגן

2.עיריית רמת גן
ב"כ: עו"ד ספיר ג'ובני

פסק דין

מונחת בפניי המרצת פתיחה, שיסודה בחוב ארנונה.

רקע:

בקליפת אגוז, המבקש מר דניאל לומברוזו (להלן: "המבקש") שכר מעמיגור ניהול נכסים בע"מ (להלן: "עמיגור") נכס ברח' הבילויים 47 ברמת גן (להלן: "הנכס") אשר שימש אותו כמרפאה לתקופה שהחלה מיום 06.12.1999 ו הסתיימה ביום 21.10.2010 (להלן: " תקופת השכירות").

במהלך תקופת השכירות הוסב הרישום בפנקסי הארנונה אצל משיבה 2, עיריית רמת גן (להלן: " העירייה") על שם המבקש, והסיווג הותאם לשימוש – סיווג מסחרי.

עם סיום תקופת השכירות, החזיר המבקש את החזקה בנכס לעמיגור.

לשם השלמת התמונה, עם החזרת הנכס לחזקת עמיגור, נעשה בנכס שימוש כמחסן עבור בית דיור , והסיווג שונה.

יודגש, חוזה השכירות הגיע לסיומו ביום 21.10.2010, אולם הרישומים בעירייה שונו אך ביום 24.06.2012. לפיכך, נותר חוב ארנונה בגין הנכס עבור התקופה שמיום 22.10.2010 ועד ליום 23.06.2012 (להלן: "תקופת ההחזקה" ו/או "התקופה הרלוונטית", ו"החוב", בהתאמה).

על מנת שלא נמצא חסרים, העירייה פתחה בהליכים אזרחיים כנגד המבקש, בין היתר, בגין החוב שבענייננו, במסגרת ת .א שמספרו 61279-07-17 (להלן : "התביעה").
ביום 08.12.2014 ניתן פסק דין כנגד המבקש (להלן: " פסק הדין" ו/או " החוב הפסוק").

ביום 17.11.2016 פתחה העירייה כנגד המבקש תיק הוצאה לפועל שמספרו – 518152-11-16 (להלן: " תיק ההוצאה לפועל"), על מנת לגבות את החוב הפסוק.

יובהר, החוב הנוגע לתובענה זו, לא שולם.

לאור האמור, במסגרת הליך זה מתבקש בית המשפט להצהיר כי החל מיום 22.10.10 ועד ליום 23.6.2012 החזיקה עמיגור בפועל בנכס, ולכן עליה לשאת בחוב; להורות לעמיגור לשלם את החובות בגין תקופת החזקה וכל חבות אחרת/נוספת שנוצרה בעקבות כך שהחוב לא שולם; להורות לעירייה לשנות ברישומיה את שם המחזיק בתקופת ההחזקה.

המבקש ועמיגור חלוקים ביניהם בשאלה מי אמור לשאת בחוב, והשאלה הדורשת הכרעה – מי מבין השניים - "המחזיק למעשה" או "המחזיק המקורי", אמורים לשאת בחוב? בית המשפט יידרש לשאלה זו, ויבחן זאת בראי סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992 (להלן: " חוק ההסדרים"), ולפי סעיפים 325-326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: " פקודת העיריות"), והפסיקה הנוהגת.

המבקש פונה לבית המשפט על מנת להצהיר כי החל מיום 22.10.2010 ועד ליום 23.6.2012, עמיגור החזיקה בפועל בנכס , ועל כן על עמיגור לשלם לעיר ייה את חובות הארנונה, או כל חוב אחר, בגין הנכס עבור תקופה החזקה, וכן מבקש שהעיר ייה תשנה ברישומיה את שם המחזיק בנכס בתקופת ההחזקה.

לשיטת המבקש, משהסתיימה תקופת השכירות, והועברה החזקה בנכס לעמיגור, על זו האחרונה לשאת בחוב.

מנגד, סבורה עמיגור כי עם סיום השכירות, על המבקש חלה החובה להסדיר את נושא הרישום בפנקסי העיריה לגבי זהות משלם הארנונה, אך המבקש לא טרח למלא חובתו על פי דין, ועל כן יש לייחס את חוב הארנונה , והחובות הנלווים לפתחו של המבקש.

לא זו אף זאת, הנכס היה מסווג לפי סיווג מסחרי, ואילו רק ביום 24.06.2012 שונה הסיווג מ"מסחרי" ל "מחסן", והדבר הסב נזק לעמיגור.

במסגרת הדיון הראשון, הסכימו הצדדים כי אין מחלוקת עובדתית, אלא קיימת מחלוקת משפטית בלבד, על כן ויתרו הצדדים על חקירות נגדיות, וביקשו לסכם טענותיהם בכתב.
בתמצית טענות המבקש:

אין מחלוקת, שעמיגור היא זו שהחזיקה בפועל בנכס, החל מיום 21.10.2010, היא מודה בכך, והיא זו שלא שילמה את דמי ארנונה בגין החוב. די בכך, כדי לקבוע שדין התביעה להתקבל, וליתן את הצו המבוקש בגדרה של התובענה.

החובה לשלם ארנונה מוטלת על המחזיק בנכס, וזאת בהתאם לחוק ההסדרים. ההלכה היא, כי המחזיק בנכס הוא מי שהינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

לאור העובדה שעמיגור לא שילמה את חוב הארנונה לעירייה, בגין תקופת ההחזקה, העירייה פתחה בהליכים משפטיים כנגד המבקש, הן בגין התקופה שבה החזיקה בנכס עמיגור, והן בגין תקופה קודמת בה החזיק המבקש בנכס. התביעה התקבלה אצל המבקש בתקופה שלאחר פטירת אביו, ועל כן הגיע להסכמה עם העירייה לפיה יינתן פסק דין כנגדו, המבקש ישלם לעירייה את חוב הארנונה בגין התקופה בה הוא החזיק בנכס, והעירייה לא תנקוט הליכי גבייה נגד המבקש לגבי החוב בגין החזקה של עמיגור בנכס.

עמיגור נמנעה מלשלם את הארנונה בתקופת שהותה בנכס, ביודעה כי היא שוהה בו, וביודעה כי החוב נצבר לחובת המבקש, ולא לחובתה.

לא מתקבל על הדעת, שעמיגור לא ידעה , או לא הי יתה מודעת לפועל היוצא הטבעי של אי תשלום ארנונה בגין תקופת החזקתה בנכס. חזקה על עמיגור כמי שמנהלת נכסים רבים, כי יודעת היטב מהן ההשלכות של אי תשלום ארנונה. אין ספק, שעמיגור הייתה אדישה לתוצאות אי תשלום הארנונה בחוסר תום לב.

חיובי הארנונה בגין הנכס נשלחו כל השנים על ידי העירייה, לנכס עצמו, והמבקש היה מקבל את החיובים, כל עוד הוא החזיק בנכס. לאחר שהחזיר המבקש את החזקה בנכס לעמיגור, לא הייתה למבקש עוד גישה להודעות החיוב שהתקבלו בנכס.

בחודש יוני 2012, התברר למבקש כי בעירייה רשום חוב ארנונה שלו בגין הנכס, וכי הוא עדיין רשום בעירייה כמחזיק בנכס. המבקש זכר כי בסמוך לאחר שהחזיר את הנכס, הוא הודיע על כך לעירייה, אך אין לו ראייה על כך. לפיכך, מסר המבקש ביום 24.06.2012 הודעה לעירייה שהנכס נמסר לחזקת עמיגור עוד ביום 21.10.2010.

עמיגור צריכה לשלם את החוב עבור הנכס, ועליה לשאת בהשלכות סירובה, קרי – תשלום הריביות והפיגורים.

הטיעון המשפטי – "מחזיק בנכס" במובן סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, עליו מוטלת חובת תשלום ארנונה, שהרי הינו "המחזיק למעשה". ההלכה היא, שמחזיק בנכס הוא מי שהינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. עמיגור קיבלה מהמבקש את מפתחות הנכס ביום 21.10.2010, ומאז היא זו אשר החזיקה בפועל בנכס.

למותר לציין, כי לעניין הסעד המתבקש בתובענה זו, אין מענייננו של המבקש איזה שימוש עשתה עמיגור בנכס. עמיגור היא זו אשר החזיקה בנכס בתקופת ההחזקה, היא זו אשר אמורה לשלם את הארנונה לעירייה, ולשאת בחוב האמור.

עמיגור אינה משלמת את חוב הארנונה המוטל עליה, תוך שהיא מסתמכת על כך שהמבקש נתון כבן ערובה בידי העירייה , מכוח זכותה השיורי של העיריה לגבות את חוב הארנונה ממי שרשום אצלה כ"מחזיק", שעה שאין באפשרותה לגבות את החוב ממי שהחזיק בנכס בפועל. אכן, סעיפים 325-326 לפקודת העיריות, נותנים בידי העיריה אמצעי גביה של חובות ארנונה ממי שרשום אצלה כמחזיק, מבלי שיהא עליה לברר מיהו המחזיק למעשה בנכס. עם זאת, כוונת סעיפי חוק אלה, אינה לפטור את החייב העיקרי, בעל הזיקה הקרובה לנכס, מחובתו.

בתמצית טענות עמיגור

אין חולק כי הנכס הושכר למבקש, אך עם סיום השכירות על ידי המבקש, חלה עליו החובה להסדיר גם את נושא הרישום בפנקסי העיר ייה לגבי זהות משלם הארנונה. המבקש לא טרח למלא חובתו על פי דין, על חדילתו מההחזקה בנכס. המדובר בהתנהלות שיטתית של המבקש, של אי מילוי אחר התחייבויותיו בהסכם השכירות ועל פי דין , אשר אף אילצה את עמיגור לפתוח כנגדו בהליכים משפטיים , כאשר רק לאחריהם הואיל המבקש להסדיר את חובותיו לעמיגור .

המבקש לא עדכן את הרישום בפנקסי העירייה, כל הפניות לתשלום ארנונה בגין הנכס, המשיכו להישלח אליו, והוא זה שלא טרח לעשות דבר. עמיגור לא קיבלה פניות לתשלום ארנונה בגין הנכס, ולא ידעה על אי העברת הרישום בפנקס העירייה. עקב התנהלות המבקש, הרישום בפנקסי העירייה עודכן אך ביום 24.06.2012, וסיווג הנכס שונה ממסחרי למחסן. רק בדיעבד, הסתבר לעמיגור כי המבקש צבר חובות ארנונה לעירייה בגין שני נכסים בהם החזיק בתחומה, ובכללם הנכס, בעטיים הגישה נגדו העירייה תביעה, וחזקה כי המבקש קיבל התראות, קודם לתביעה.

מרכיבי החוב כוללים קרן המחושבת לפי סיווג מסחרי, שהינו גבוה ממחסן, וכן ריבית פיגורים והצמדות שנצברו במשך השנים.

המבקש, בהתאם להודאתו, הגיע עוד בשנת 2014 להסדר עם העירייה, לפי ינתן כנגדו פסק דין, והוא ישלם את החוב. המבקש בחר שלא לצרף את עמיגור כצד להליך המשפטי.
כעת, כשבע שנים לאחר היווצרות החוב, ושלוש שנים לאחר שניתן פסק הדין, והחוב תפח, מנסה המבקש לחייב את עמיגור רטרואקטיבית.

הטיעון המשפטי - בהתאם לסעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, על הנישום מוטלת החובה האקטיבית להודיע לעירייה על חדילתו מהחזקה בנכס, שאם לא כן רשאית העיריה להמשיך ולראות בנישום כחייב בארנונה. על המבקש שינוי ברישום לוודא דבר קבלת ההודעה אצל הרשות. הנטל לביצוע הדיווח רובץ במפורש על המבקש, ומשכשל לעשות כן, הוא האחראי הבלעדי להוצאות הנובעות מכך.

תחולה רטרואקטיבית של שינוי רישום בפנקסי העירייה, הלכה היא כי ידו של בית המשפט תהא "קפוצה" בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים. התרתם של חיובים מסוג זה תיעשה בכפוף למבחן דו שלבי – סמכות ושיקול דעת.

בענייננו, המבקש לא הציג כל ראיה כי מסר למשיבה הודעה על השינוי זהות המחזיק בנכס, ולעמיגור לא הי יתה ידיעה פוזיטיבית לגבי העובדה, שהמבקש לא פעל כמתחייב בחוק. עמיגור מנהלת אלפי נכסים, ואין באפשרותה לעקוב אחר חובות שמוטלות על שוכרים מכוח הדין בכל הנוגע להתנהלותם מול הרשויות השונות. לפיכך, אין זה הוגן, צודק וראוי להתיר שינוי באופן רטרואקטיבי, ולהסב את החוב על שם עמיגור. החוב הוא תוצר רשלנותו של המבקש, אשר אם היה פועל על פי מצוות המחוקק, לא היה נוצר מלכתחילה , ו לא היינו מגיעים לסכומים שצבר בגין הפרשי הצמדה, ריבית פיגורים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

העדר תום לב וניצול לרעה של הליכי משפט - המבקש מציג עצמו כמי אשר נקלע בפעם הראשונה לבית המשפט. טענה זו מציגה ביתר שאת את חוסר תום הלב של המבקש, אשר כאמור ננקטו נגדו בעבר הליכים משפטיים בבית המשפט , אם על ידי עמיגור עקב הפרת הסכם השכירות של הנכס, ואם על ידי העיר ייה בקשר עם חובות ארנונה.

המבקש ניהל תביעה שהוגשה נגדו על ידי העירייה מבלי שעמיגור הייתה צד להליך, והוא הגיע להסכמה לפיה, ניתן נגדו פסק דין אישי, ללא ידיעה או הסכמת עמיגור. בהתנהגותו זו של המבקש נשללה מעמיגור הזכות לקבל את יומה בבית המשפט בכל הקשור לחוב, וכן להשיג השגה או ערר בדבר חוב הארנונה.

המבקש הגדיל לעשות, והמתין באדישות ותוך שיהוי ניכר כמעט 7 שנים לאחר היווצרות החוב ושלוש שנים מפסק הדין החלוט שניתן בהסכמתו עד להגשת התובענה שבכותרת. בנסיבות האמורות, משניתן פסק דין בתביעה , ועל אחת כמה וכמה שזה מתקבל בהסכמת המבקש, והינו חלוט, הרי שבעני יננו השתק שיפוטי החוסם את המבקש מהעלאת טענות הסותרות את הוראות פסק הדין.
בתמצית טענות העירייה

חובו של המבקש כלפיה חלוט, והיריבות בתיק זה היא בין המבקש לעמיגור.

העירייה פעלה על פי זכותה כדין במשך שנים רבות לגביית חוב הארנונה של המבקש, עד שהדבר התגבש לכדי תיק הוצאה לפועל.

העירייה משאירה לשיקול דעת בית המשפט האם לחייב את המבקש בלבד בחוב, ו/או את המבקש ועמיגור בחוב כלפיה.

ככל שיוחלט כי יש לחייב את עמיגור בתשלום חלקי או מלא של החוב, אזי עמיגור תחוב כלפי העירייה בחוב שיושת עליה, ביחד ולחוד עם המבקש, הואיל ומדובר במחזיק רשום ומחזיק בפועל. לגבי יתרת החוב הפסוק יוסיף המבקש לחוב לבדו.

מבוקש לפסוק לטובת העירייה הוצאות בגין הליך זה, מאחר ו"נגררה" להליך שאין לה יריבות ישירה בו עם הצדדים, וזאת על אף שביקשה להימחק.

בתמצית תשובת המבקש

העירייה מותירה את ההכרעה בתיק זה לשיקול דעתו של בית המשפט, ואילו עמיגור עומדת על התנגדותה.

אין מחלוקת ביחס לשאלה החל מאיזה מועד מחזיקה עמיגור בנכס, ועל פי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, הארנונה תשולם על ידי המחזיק בנכס. ברם, עמיגור לא שילמה את דמי הארנונה בגין תקופה זו.

העובדה שהעירייה פתחה בהליכים משפטיים נגד המבקש בגין החוב שנצבר לחובתו בתקופה שבה החזיקה בנכס עמיגור, נובע מכך שעמיגור נמנעה מלשלם את הארנונה בתקופת שהותה בנכס, ביודעה שהיא שוהה, וביודעה כי החוב נצבר לחובת המבקש, ולא לחובתה. חזקה על עמיגור כי היא יודעת היטב מה הן ההשלכות של אי תשלום ארנונה, והיא הייתה אדישה לתוצאות אי תשלום ארנונה בחוסר תום לב.

עמיגור מעלה טענות אווירה עובדתיות שלא הוכחו, ואין להן כל יסוד, למשל – שמדובר בהתנהלות שיטתית של המבקש, ואי מילוי אחר התחייבות המבקש בהסכם שכירות. המדובר בהרחבת חזית, ויש לדחות טענות אלה.

דיון והכרעה:

ראשית אבהיר, כי הצדדים ויתרו על השאלות העובדתיות, הצהירו בפני בית המשפט כי אין חולק על התשתית העובדתית, והדגישו שהם חלוקים אך בשאלה המשפטית. בנסיבות אלה אפשרתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב, ללא צורך בחקירת המצהירים, ובירור עובדתי.

רוצה לומר – הדיון נסוב סביב השאלה המשפטית המתעוררת בהליך זה, מבלי שאדרש להתייחס לשאלות עובדתיות שהועלו אך במסגרת הסיכומים.

לגופם של דברים, אין חולק כי הסכם שכירות הנכס הסתיים ביום 21.10.2010, כך שעמיגור החזיקה בנכס החל מיום 22.10.2010, והחל מיום זה ועד ליום 24.06.2012, נותר החוב בענייננו.

אין חולק כי העירייה פתחה בהליכים כנגד המבקש, ניתן כנגד המבקש פסק דין, ואף נפתח הליך בלשכת ההוצאה לפועל, ויובהר כי עמיגור לא הייתה צד להליכים אלה.

וישאל השואל – האם יש לחייב את עמיגור בחוב זה, והאם נכון יהא לחייב את עמיגור בכל חוב אחר שנוצר בעקבות החוב, למשל ריבית הפיגורים.

להשלמת התמונה, העירייה שינתה את רישומיה, ועתה עמיגור רשומה כמחזיקה בנכס, אך הסיווג שונה מ"מסחרי" ל"מחסן".

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, בראי הדין והפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את עמיגור בחוב הארנונה בתקופה הרלוונטית, יחד עם זאת לא ראיתי לנכון לחייבה בחבות נוספת כלשהי, לרבות הצמדה, ריבית, וריבית פיגורים שנצברו בגין החוב, ואבאר.

המסגרת הנורמטיבית

החובה לשלם ארנונה מוטלת על "המחזיק בנכס", וזאת לפי סעיף 8( א) לחוק ההסדרים. כמו כן, נקבע בפסיקה, כי המחזיק בנכס הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ( ראו למשל: בר"ם 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור, יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית תבל, פס' 25-19 (לא פורסם, 16.3.2008); רע"א 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341, 344-343 (1985); רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, פ"ד נו(4) 856, 861 (2002); רע"א 9813/03 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, פס' 9-8 (לא פורסם, 4.2.2007)).

סעיפים 326-325 לפקודת העיריות הם חריג לכך. סעיפים אלה קובעים כדלקמן:
325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.

עיננו הרואות, שסעיפים 326-325 שלעיל , מטילים על בעל נכס או על מחזיק בנכס , את האחריות לדווח לעירייה על כל שינוי שחל במצב הבעלות או ההחזקה של הנכס, לפי העניין, כתנאי ל"שחרור" מן החובה לשלם ארנונה ( ראו: עע"ם 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ , פס' 8 (להלן: עניין "שמי בר") (פורסם בנבו). לפי הוראות הסעיפים הנ"ל , חבות הארנונה של המחזיק או הבעלים המקורי מסתיימת רק עם משלוח הודעה לעירייה, ולא עם חדלות הבעלות או ההחזקה בפועל ( ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, (פורסם בנבו).

הרציונל העומד מאחורי סעיפים 326-325, ה וא להקל על עירייה ב גביית ארנונה , באופן זה שאין היא צריכה לעמוד בעצמה על מצב הבעלות או ההחזקה בכל נכס בכל עת ועת (ראו: שם, בעמ' 775; עניין שמי בר, פס' 8; בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, פס' 29-27 לפסק דינו של השופט דנציגר, פס' 9-7 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 17.04.2008); בר"ם 1962/06 כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, פס' 5 (לא פורסם, 16.10.2006 ); רוסטוביץ – ספר ראשון , בעמ' 277-276).

מלשון הוראת סעיף 326 למדים אנו כי חבות הארנונה העיקרית בגין נכס כלשהו תחול, בהתאם לסעיף 8( א) לחוק ההסדרים, על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. ואילו, המחזיק או הבעלים המקורי יהיה חייב, בנוסף לכך, מכוח הוראת סעיף 326 , עד למועד שבו הוא שולח הודעה לעירייה.

יתרה מזאת, מלשון הסעיף אף עולה כי חבותו של המחזיק או הבעלים המקורי היא שיורית, כך שיש לחייבו בתשלום ארנונה רק כאשר לא ניתן לגבותה ממי שחב בה בפועל ( ראו: רוסטוביץ, שם, בעמ' 274, 285-284).

ללמדך – העירייה רשאית להשית את חוב הארנונה הן על המחזיק למעשה והן על המחזיק המקורי בשל התקופה שלפני מסירת ההודעה. יוצא אפוא , שהסיכון הסופי בגין אי משלוח הודעה במועד, מוטל על המחזיק המקורי, שכן, כל עוד לא נשלחה הודעה מטעמו רואים אותו כ"מחזיק קונסטרוקטיבי ". אולם, חבותו של המחזיק המקורי כ"מחזיק קונסטרוקטיבי" תחול רק במקרים בהם העירייה אינה יכולה לגבות את חוב הארנונה מהמחזיק למעשה, בגין התקופה לפני מסירת ההודעה, או שהגבייה ממנו כרוכה בקשיים (ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נגד ששון לוי (פורסם בנבו )).

ומן הכלל אל הפרט:

בענייננו, כפי שעבר הובהר, אין חולק כי החל מיום 22.10.2010 החזיקה עמיגור בנכס. לשיטת המבקש, משכך, על עמיגור לשאת בחוב. שהרי, לא יתכן כי עמיגור, כמי שמנהלת נכסים רבים, לא יודעת מהן ההשלכות של אי תשלום ארנונה. לטענתו, החובה לשלם ארנונה מוטלת אך על המחזיק בנכס, לפי סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים, ואין כוונת סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות לפטור את החייב האמ יתי.

עמיגור סבורה כי על המבקש מוטלת החובה להסדיר את נושא הרישום בפנקסי העירייה, אך הוא לא טרח לעשות כן, ולפיכך הוא האחראי הבלעדי לכל התוצאות הנובעות מכך. מה גם, שאין מקום לתחולה רטרואקטיבית של שינוי רישום בפנקסי העירייה. לשיטתה, לא ניתן להתעלם מכך שנגד המבקש ניתן פסק דין, והתנהלו כנגדו הליכי הוצאה לפועל, מבלי שעמיגור הייתה צד להם.

העירייה מטעמה מציינת כי לא ברור מדוע היא נגררה להליך זה, שהרי חובו של המבקש חלוט, והיריבות בתיק זה היא בין במבקש לעמיגור, בלבד.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, ברי בעיני כי עמיגור הייתה בתקופה הרלוונטית ה "מחזיק למעשה" בנכס.

כמצוות סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים, החובה לשלם ארנונה מוטלת על המחזיק בנכס, והמחזיק בנכס הוא מי שהינו בעל הזיקה הקר ובה ביותר לנכס, קרי – עמיגור.

המבקש הוא בעצם "המחזיק המקורי", אשר לא הציג בפניי כל אסמכתא כי הודיע לעירייה, במועד המתבקש, כי עזב את החזקה בנכס. רוצה לומר – חבות הארנונה של המחזיק המקורי מסתיימת רק עם משלוח ההודעה לעירייה, ולא די בחדלות החזקה בפועל.
למיותר לציין, כי היה על המבקש להודיע לעירייה על חדילתו מהחזקה בנכס, בעת בו עזב את הנכס, ואף היה עליו לוודא קבלת ההודעה אצל העירייה, משהוא עצמו לא פעל כך, אין לו להלין, אלא על עצמו.

לא זו אף זו, לא ניתן להתעלם מכך כי המבקש המתין באדישות ותוך שיהוי, לאחר היווצרות החוב, ואף הסכים כי יינתן כנגדו פסק דין, וזאת מבלי שביקש לצרף את עמיגור, או שטרח לפנות אליה בעת שהחלו הליכים כנגדו . לטעמי, המבקש לא פעל כפי שהיה מצופה ממנו לפעול, אלא הגיש הליך זה, אך שנפתח כנגדו הליך בהוצאה לפועל.

יחד עם זאת, לדידי, אין די בהתנהלות המבקש כדי לפטור את עמיגור מהחוב בכללותו, שהרי עמיגור היא זו אשר החזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית. לפיכך, בנסיבות העניין, סבורה אני שיש לפטור את עמיגור מכל חבות אחרת שהתווספה לחוב, למשל, הפרשי הצמדה, ריבית פיגורים, פתיחת תיק הוצאה לפועל וכיו"ב , שהרי המבקש לא זכאי "לפרס" בגין התנהלותו.

לדידי, עצם כך, שעמיגור לא הייתה "ערה" לקבלת החזקה בנכס, ולא פעלה בעניין מול העירייה, למרות שהחובה הייתה מוטלת על המבקש, היא "נענשה" באופן בו היא נאלצ ה לשאת בחוב ארנונה לפי סיווג "מס חרי", ולא על פי סיווג של "מחסן".

ועוד, אעיר כי על פי הפסיקה, העירייה רשאית להשית את החוב הן על המחזיק למעשה, והן על המחזיק המקורי. כל עוד המבקש לא שלח הודעה הוא מוגדר "כמחזיק קונסטרוקטיבי", אך חבותו תחול במקרים בהם העירייה אינה יכולה לגבות את הארנונה מהמחזיק למעשה, וסבורה אני שאין זה המקרה בפניי.

סוף דבר:

לאור המקובץ לעיל, הנני להצהיר כי החל מיום 22.10.2010 ועד יום 23.06.2012 החזיקה עמיגור בפועל בנכס, ועליה לשאת בגין חוב זה.

לא ראיתי לנכון לחייב את עמיגור לשאת בכל חבות אחרת שנוצרה כלפי העירייה בגין החוב, כפי שהובהר לעיל .

לאור האמור, הנני לקבוע כי בתקופת החזקה עמיגור הייתה "המחזיקה למעשה", והמבקש היה "המחזיק המקורי".

לאור התוצאה אליה הגעתי, בהתחשב בהתנהלות המבקש, לא ראיתי לנכון לחייב את עמיגור בהוצאות הליך זה.

בנוגע לעירייה, נחה דעתי כי היא צורפה להליך שלא לצורך, וכטענתה, "נגררה" להליך שאין לה יריבות ישירה בו עם הצדדים, וזאת על אף שביקשה להימחק מההליך במעמד הדיון מיום 20.09.2018, ברם המבקש סירב.

אשר על כן, על המבקש לשאת בהוצאותיה של העירייה בגין הליך זה, בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ט, 14 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.