הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ה"פ 11952-01-16

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

המבקשת:

יהודית בות
ע"י עו"ד דוד בנג'י ועו"ד יעקב שבת

נגד

המשיבה:

קשת המאה השקעות בע"מ
ע"י עו"ד שחר סקופ

פסק דין

לפני המרצת פתיחה, לקבלת צווים הצהרתיים וביניהם, קביעת חובה החוקי של המבקשת (להלן: "התובעת") למשיבה (להלן: "הנתבעת"), בשל הלוואות חוץ בנקאיות שקיבלה ממנה.
רקע
התובעת פנתה אל הנתבעת לקבלת הלוואות חוץ בנקאיות, באשר הנתבעת עוסקת במתן הלוואות כאמור. אין מחלוקת כי נחתמו הסכמי הלוואה לקבלת הלוואות כמפורט להלן: ביום 21.9.14 – 30,000 ₪; ביום 17.11.14 – 30,000 ₪; ביום 23.12.14 – 100,000 ₪; ביום 23.2.15 – 30,000 ₪.

אין מחלוקת כי בעטיין של ההלוואות הנ"ל, קיבלה התובעת מאת הנתבעת בפועל, סכום הנמוך מ-190,000 ₪, העומד על כ-158,000 ₪, שכן הנתבעת קיזזה מראש מסכומי ההלוואות, עוד לפני העברתן לידי התובעת, הוצאות שונות, בסכום של כ-32,000 ₪, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין.

להבטחת ההלוואות, נרשמה לטובת הנתבעת, משכנתא בדרגה ראשונה על זכויותיה של התובעת בנכס מקרקעין השייך לה.

לפי הסכמי ההלוואות, התחייבה התובעת לשלם את ההלוואות ב-60 תשלומים, כאשר בגין ההלוואות שעמדו על 30,000 ₪ התחייבה להשיב 1,150 ₪ לחודש ובסה"כ 69,000 ₪ ובגין ההלוואה על סך 100,000 ₪, 4,400 ₪ לחודש ובסה"כ 264,000 ₪. שיעורי הריבית של ההלוואות לא נרשמו בהסכמי ההלוואה.

למן דצמבר 2014 עד ספטמבר 2015, שילמה הנתבעת בסה"כ 22,200 ₪ בלבד, סכום הנמוך בהרבה ממה שהתחייבה לפי ההסכמים. התובעת פיגרה בהחזרים כבר בסמוך לקבלת ההלוואה הראשונה. חרף זאת, הנתבעת לא נקטה בהליכים כנגד התובעת ואף נאותה ליתן לה שלש הלוואות נוספות בתקופה קצרה של שלושה חודשים, כמפורט לעיל. לטענת הנתבעת, התובעת פנתה לקבלת הלוואה נוספת בסך 500,000 ₪ אך סורבה.

בחודש נובמבר 2015 פנה בא כוחה של הנתבעת אל התובעת במכתב דרישה לקבלת עותקים של הסכמי ההלוואה וכן מידע אודות יתרת חובה. למכתב זה לא התקבל כל מענה.

לטענת התובעת, קודם להגשת התביעה, פנתה היא אל הנתבעת וטענה כי יתרת חובה עומד על 150,000 ₪, בהתחשב כי שילמה לפי טענתה דאז, 40,000 ₪ מתוך 190,000 ₪ שקיבלה. חרף זאת, לטענתה, דרשה ממנה הנתבעת 270,000 ₪.

לפיכך, התובעת הגישה בחודש ינואר 2016 את המרצת הפתיחה דנא, בה היא טוענת כי שילמה 40,000 ₪ מתוך 190,000 ₪ שקיבלה, כי יתרת חובה לא גבוהה מ-150,000 ₪ וכי הנתבעת זכאית לקבלת כל הכספים שהלוותה לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד וזאת נוכח הריבית הלא חוקית שנכללה בהסכמי ההלוואות.

בהתאם לכך, עתרה התובעת למתן צווים הצהרתיים כמפורט להלן: כי כל הסכמי ההלוואה מבוטלים; כי הנתבעת אינה רשאית לדרוש מהתובעת ריבית של 60% בשנה ויותר; כי המשכנתאות הרשומות לטובת הנתבעת על נכס התובעת בטלות; כי על הנתבעת להשיב לתובעת שטרי חוב ושיקים בחתימתה שהופקדו אצל הנתבעת וכי היא אינה רשאית להעבירם לצדדי ג' וזאת במעמד תשלום כספים לנתבעת המגיעים לה לפי חוק ו/או עם תשלומם לבית המשפט; כי הנתבעת אינה רשאית לתבוע או לפתוח בהליכי הוצל"פ נגד הנתבעת משפחתה וכלפי הדירה.

הנתבעת בתשובתה להמרצת הפתיחה טענה כי היא עוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, כי ניתנו לנתבעת ארבע הלוואות בסכום כולל של 190,000 ₪, כי בגין כל הלוואה נחתמו הסכמי הלוואה המצורפים לתשובתה, כי לאחר קבלת ההלוואה הרביעית, הנתבעת כבר לא עמדה בתשלומי ההלוואות, כי כל ההפצרות בנתבעת כי תשלם את חובה, לא הועילו, כי לאחר שהתובעת הבינה כי בכוונת הנתבעת לפעול למימוש המשכנתא, פנתה אל הנתבעת לקבלת הלוואה נוספת בסך של 500,000 ₪ לכיסוי כלל חובותיה, ביודעה כי אינה מתכוונת להשיב הכספים וסורבה, כי לאחר מכן החלה לחפש כיצד לתקוף את הסכמי ההלוואה, כי היא עצמה מודה שהיא חייבת 150,000 ₪ לפני ריבית, כי לא צירפה הוכחה לתשלום הנטען של 40,000 ₪ וכי שילמה בפועל רק 24,300 ₪ וכי חובה הכולל מגיע לכדי 236,000 ₪ ובית המשפט מתבקש להורות לתובעת לשלם לנתבעת סכום זה.

אין מחלוקת כי ביום 5.6.17, כשנה ויותר לאחר הגשת התביעה, שילמה התובעת לנתבעת 125,000 ₪ נוספים על חשבון חובה. כך, כלל תשלומי התובעת בגין ההלוואות מגיע לכדי 147,200 ₪.

מעבר לתצהירי התמיכה בכתבי טענות, הגישו הצדדים גם תצהירי עדות ראשיים. כל צד ( התובעת מחד ומנהל הנתבעת מאידך), נחקר על תצהיריו. סיכומים הוגשו בכתב.

דיון
התובעת טוענת בסיכומיה כי היא אינה חייבת לנתבעת סכום כלשהו, אלא להפך, הנתבעת עוד חייבת לה פיצויים וכי יש לקבל את התביעה במלואה.

הנתבעת מנגד טוענת כי יש לדחות את התביעה במלואה, משלא הוכח זכותה של התובעת לקבל את הסעדים המבוקשים.

כשמעיינים בסעדים שהתבקשו בהמרצת הפתיחה, עולה כי הלכה למעשה, התובעת עותרת לכך שלצד קבלת הסעדים השונים שתבעה, בית המשפט יקבע את סכום חובה החוקי לנתבעת.

אין בפי התובעת טענה, שלפיה ככל שקיים חוב כלפי הנתבעת, הכולל ריבית חוקית ( לטענתה על הריבית לעמוד על הפרשי הצמדה וריבית כדין), היא מבקשת לקבל פטור מתשלומו. גם הנתבעת בתשובתה להמרצת הפתיחה טוענת כי על בית המשפט להורות לתובעת לשלם לה את חובה.

כמו כן, התובעת טוענת כי הנתבעת לא עמדה בחובות הגילוי המפורטות בסעיפים 3( א), 3(ב)(3), 3(ב)(4), 3(ב)(7), 3(ב)(8), 3(ב)(9) ו-3(ב)(11) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג-1983 (להלן: " החוק").

אדון תחילה בכך. יש ממש בטענות אלה. כך למשל, בניגוד לסעיף 3( ב)(3) לחוק, לא ננקב בהסכמים הסכום שקיבלה התובעת בפועל, אלא רק מה הוא סכום ההלוואה. כפי שפורט לעיל, בפרק הרקע של פסק הדין, הנתבעת קיבלה בפועל סכומים נמוכים מסכומי ההלוואה, שכן הנתבעת קיזזה מראש מסכומי ההלוואה סכומים שונים בגין הוצאות שכר טרחה ועוד וגם אלה לא פורטו בהסכמים, בניגוד לסעיף 3( ב)(7) להסכם.

גם שיעור הריבית לא מופיע בהסכמים, בניגוד לסעיף 3( ב)(4) לחוק. תחת זאת, אך נרשם כי הריבית תהיה ריבית חודשית צמודה למדד וכי כל תשלום יוצמד למדד המחירים לצרכן.

גם שיעור העלות הממשית של האשראי לא צוין בהסכמים, בניגוד לסעיף 3( ב)(8) לחוק. כן לא פורטו בנפרד סכומי הקרן וריבית מתוך סכומי ההחזר שנרשמו בהסכמים וזאת בניגוד לסעיף 3( ב)(9) לחוק. כמו כן, אין התייחסות לריבית פיגורים בהסכם, בניגוד לסעיף 3( ב)(11) לחוק.

הנתבעת הפרה, אפוא, את חובות הגילוי הנ"ל.

סעיף 9 לחוק מאפשר לבית המשפט, במקרה של הפרת חובות הגילוי "... להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות הענין".
מיום 25.8.2019
תיקון מס' 5
ס"ח תשע"ז מס' 2663 מיום 9.8.2017 עמ' 1214 (ה"ח 936 )
תיקון מס' 5 (תיקון)
ס"ח תשע"ט מס' 2756 מיום 8.11.2018 עמ' 38 (ה"ח 1260 )
(א) ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה כי חוזה ההלוואה או תנאי בו אינם מתאימים לדרישות לפי חוק זה, ולגבי מלווה מוסדי – לדרישות לפי חוק זה או לפי חוק אחר החל בעניין כאמור בסעיף 16 , יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין.
התובעת טוענת כי שיעור הריבית בהסכמים עמד על 60%. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה מה הוא שיעור החוב ו/או הריבית שיש להחיל על החוב וזאת משלא הביאה חוות דעת רו"ח ומשלא עשתה חישובים כלשהם לגבי חובה.

הריבית שגבתה הנתבעת על ההלוואות הייתה ללא ספק בלתי חוקית ונדמה כי גם הנתבעת אינה טוענת אחרת, ודאי לא במפורש.

לפי חישוב פשוט, אם בגין הלוואה של 100,000 ₪ לתקופה של 5 שנים, התחייבה הנתבעת לשלם 60 תשלומים של 4,400 ₪ ובסה"כ 264,000 ₪ כולל ריבית, המשמעות היא ריבית בסך של 164,000 ₪, אשר מגלמת ריבית שנתית של 33% וזאת לפי חישוב באמצעות מחשבון ריבית, הנגיש במרשתת.

אם לא די בכך, משעלי עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי הריבית לפי ההלוואות עומדת על 34% ( עמ' 27 ש' 25 – 27).

ויודגש – חישוב זה לא לוקח בחשבון את ההוצאות ( המוגדרות בחוק כ"תוספות"), שנגבו מהתובעת ואשר הופחתו מסכומי ההלוואות בטרם העברתם לידי התובעת, כך שהריבית היא אף גבוהה מ-34%.

כל זאת, כאשר הריבית המקסימאלית המותרת לפי סעיף 5( א) לחוק, בנוסחו במועד מתן ההלוואות, היינו לפני תיקון מס' 5 לחוק, עמדה בתקופה שבה ניתנו ההלוואות ( ספטמבר 2014 עד פברואר 2015) על 8.1% לשנה וזאת לפי החישוב הבא: 3.6% (שמהווה לפי אתר בנק ישראל, את עלות האשראי הגבוהה ביותר שנקבעה בתקופה הנ"ל על ידי בנק ישראל כעלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד שניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל) כפול 2.25, כנדרש בסעיף 5( א) לחוק.

עיון בנתוני העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד שניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל, למן חודש פברואר 2015 עד פברואר 2019, מגלה כי העלות הנ"ל לא עלתה בכל התקופה הנ"ל על 3.6%, כך שהריבית המקסימאלית שהנתבעת הייתה רשאית לגבות בגין ההלוואות, עמדה בכל תקופת ההלוואות על מקסימום 8.1%.

ריבית הפיגורים המקסימאלית שהייתה הנתבעת רשאית, לגבות עומדת לפי החוק ( ס' 6), לפי נוסחו נכון למועד מתן ההלוואות ולפני תיקון מס' 5, על חמישית מהעלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד שניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל, היינו חמישית מ-8.1%, היינו 1.62% , כך שהריבית הכוללת בגין פיגורים עמדה על 9.72%.

אני ער לכך שהתובעת לא הביאה בפני בית המשפט את הנתון הנדרש, שעניינו " העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד שניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל", אולם בהתחשב בכך שמדובר בנתון אובייקטיבי ורשמי, המפורסם באתר בנק ישראל, איני רואה כל מניעה לכך שבית המשפט יאתר אותו באתר הבנק, כפי שנעשה ויעשה בו שימוש.

לפיכך, טענה הנתבעת בסיכומיה ( ס' 43), כי הריבית המקסימאלית בתקופה הרלוונטית להלוואות מושא התביעה עמדה על 15%, דינה להידחות ( בשולי הדברים אציין כי בתיקון מס' 5, שלא חל על ההלוואות מושא התביעה, נקבע בתוספת הראשונה , שהעלות המירבית של האשראי תעמוד על ריבית בנק ישראל בתוספת 15%) .

בהתחשב בכך שהנתבעת קבעה ריבית הגבוהה בצורה קיצונית מהריבית החוקית ( בערך פי 4) ובהתחשב בהפרות הרבות של חובת הגילוי מצדה, סבורני כי מתוקף סמכותי לפי סעיף 9 לחוק, יש לאמץ את טענת הנתבעת ולהעמיד את הריבית שתצטרף לסכומי ההלוואות, על הפרשי הצמדה וריבית כדין לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 ( להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה").

אני ער לכך שבתקופה הרלוונטית, הריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה עמדה על שיעור נמוך ביותר, של כ-1% ריבית לשנה, בצירוף הצמדה למדד המחירים לצרכן. עם זאת, על כל מלווה בריבית שחל עליו החוק לדעת, כי ניסיונות לגבות ריבית שאינה מותרת ובפרט ריבית נשך כה גבוהה, תגרור סנקציה משמעותית, לרבות, במקרים המתאימים, של הפחתת הריבית עד כדי ריבית כמעט אפסית והנמוכה בהרבה מהריבית החוקית שהיה רשאי המלווה לגבות, לו פעל לפי החוק, אחרת, מה הועילו חכמים בתקנתם, אם כל מלווה בריבית ידע כי במסגרת הליכים משפטיים, לכל היותר יפחיתו את הריבית הבלתי חוקית שגבה, לריבית החוקית המקסימאלית לפי החוק או לריבית הקרובה לכך.

הנתבעת אמנם נמנעה מלגבות בפועל את החוב ( היא לא פתחה תיק הוצל"פ בגין המחאות ושטרי חוב וגם לא הגישה תביעה), אולם עובדה זו לא מאיינת את התנהלותה הפסולה, בכך שקבעה ריבית בלתי חוקית ועוד כה גבוהה, במסגרת הסכמי ההלוואות, מה גם שהנתבעת המשיכה גם לאחר הגשת התביעה, לטעון לריבית לא חוקית (15%), גם אם נמוכה מזו אשר נקבעה בהלוואות (3 4%).

מכל מקום, לאחר שקבעתי את הריבית שתחול, כדי לקבוע את סכום חובה של התובעת לנתבעת, ככל שנותר, יש להידרש לשאר הנתונים הנדרשים לצורך כך.

עד הגשת התביעה שילמה התובעת בתקופה 28.12.14 עד 8.9.15, סכום כולל של 22,200 ₪ ( ראה טבלת התשלומים שצורפה כנספח ו' לתצהירו של משעלי מחודש יוני 2017). אין מחלוקת כי ביום 5.6.17 שילמה התובעת בבת אחת 125,000 ₪ נוספים.

מנגד, יש לבחון אילו תוספות הייתה הנתבעת רשאית לגבות מהתובעת, מעבר לסכומי ההלוואות.

התובעת טוענת בסיכומיה כי גביית ההוצאות כולן, לרבות שכ"ט עו"ד הנו בניגוד לדין, ובבחינת התנהלות דרקונית של הנתבעת. הנתבעת טוענת כי ההוצאות נגבו כדין לפי סעיף 6 להסכמי ההלוואות.

סעיף 3(7) לחוק מחייב את הלווה לגלות בחוזה ההלוואה את כל ההוצאות שהוא מתכוון לחייב בהן את הלווה, תוך פירוט סכומן. לפי סעיף 9 לחוק, רשאי בית המשפט במקרה של הפרת חובות הגילוי, להורות למלווה להשיב את ההוצאה ללווה.

כפי שיפורט להלן, הסכמי ההלוואה כוללים אזכור של הוצאות שונות, שהנתבעת תהא רשאית לחייב בהן את התובעת ולהפחיתן מראש מסכומי ההלוואות, בטרם העברתם לידי התובעת, אולם אין בהסכמים פירוט הסכומים של כל הוצאה והוצאה. ההסכמים קובעים כאמור כי ההוצאות יקוזזו מסכומי ההלוואות וישולמו מתוכם.

ראה ס' 6.1 להסכמים הקובע: "כל התשלומים, האגרות, המיסים, ההיטלים וההוצאות הקשורות במתן ההלוואה לרבות רישום הביטחונות בגופים השונים ולרבות שכ"ט עו"ד מטעם המלווה בגין ההסכם דנן, יחולו על הלווה ויהוו חלק מההלוואה נשוא הסכם זה והיו חלק בלתי נפרד מההלוואה"; ראה ס' 6.4 להסכמים: "ההוצאות האמורות בס' 6.1 לעיל יקוזזו מסכום ההלוואה שניתן ללווה וישולמו מההלוואה שניתן ללווה".

רק בהסכם אחד, מיום 17.11.14, בעניין הלוואה בסך 30,000 ₪, שנוסחו מקוצר ושונה משלושת ההסכמים האחרים ( שהנם זהים אחד לשני), יש פירוט של סכומי הוצאות, על דרך של קביעת שיעורם מתוך סכום ההלוואה, האחד, עמלת סוכן בשיעור 17.5% מסכום ההלוואה והשני, שכ"ט עו"ד בשיעור 10% מסכום ההלוואה.

אני סבור שכל הוצאה שהנתבעת גבתה מהתובעת על דרך של קיזוז מסכומי ההלוואות ושלא פורט סכומה בהסכמי ההלוואה, דינה להיות מושבת לידי התובעת בהתאם לסעיף 9 לחוק, על דרך של אי הכללתה בגדר סכומים שהתובעת קיבלה מהנתבעת כהלוואה.

החובה לפרט את סכומי ההוצאות או ה"תוספות" כלשון החוק, נקבעה לא בכדי. במערכת יחסים שבה הלווה הוא מטבע הדברים במצב נחות ביותר אל מול המלווה, חיוב בהוצאות מבלי לציין את סכומן מראש, גם אם תוך ציון סוגי ההוצאות בגוף ההסכם, לא רק שנוגד את החוק, הנו בלתי הוגן בעליל, שכן יש בו משום יצירת ערפל מכוון ביחס לסכומים שבהם יחויב הלווה בסופו של דבר.

בהתחשב בכך שהנתבעת הפרה חובות גילוי רבות ואף גבתה ריבית הגבוהה בהרבה מהמותר, הסנקציה המתאימה בנסיבות, לפי סעיף 9 לחוק, יהיה בהשבת ההוצאות שסכומן לא פורט מראש על דרך של אי הכללת הסכומים בגדרי סכומי ההלוואה שקיבלה התובעת ואשר חייבת היא בהשבתם.

אדון להלן בכל הוצאה לפי סדר הופעתה בתצהיר משעלי מחודש דצמבר 2017. משעלי פירט בתצהירו ( ס' 15 – 28) את סכומי ההוצאות, שהגיעו יחד ל-31,424 ₪. לטענת משעלי, הסכום הנ"ל משקף את ההוצאות שפורטו בסעיפים 15 – 25 לתצהירו, כפול ארבע, שכן הם נגבו ביחס לכל אחת מההלוואות, למעט הוצאות נסיעת השמאי ותשלום עבור סילוק המשכנתא, שנעשים פעם אחת.

בעניין תשלום למתווך שהפנה את התובעת אל הנתבעת, בסך של 2,000 ₪, הנתבעת חזרה בה למעשה מסכום זה, לאחר שהסתבר לה שהגישה חשבונית שלא קשורה למתווך הספציפי שתיווך בעסקת התובעת. בחקירתו הנגדית לא ידע משעלי לציין את שמו של המתווך הנכון ולגבי הסכום שנגבה בפועל, ציין כי הוא עמד כנראה על אלפיים שקלים ולא על 17.5% מסכום ההלוואה, כפי שנרשם בחוזה ההלוואה השני מיום 17.11.14, בו צוין הדבר כ"עמלת סוכן" (נספח ב' לתצהיר משעלי הראשון). לפיכך, סכום זה לא ייחשב כסכום שהתובעת חייבת בהשבתו.

ביחס להוצאות נסיעת השמאי בסך 800 ₪ + מע"מ, גם סכום זה לא פורט בהסכמי ההלוואה ועל כן לא ייחשב כחלק מהכספים שקיבלה התובעת. מעבר לנדרש אציין כי משעלי בתצהירו מפנה בעניין זה לחשבונית של חברת שליחויות בסך 236 ₪ ובחקירתו הנגדית הודה כי חשבונית זו לא קשורה להוצאות השמאי וכי אין לו אסמכתא להוצאות נסיעת השמאי ( עמ' 23 ש' 12 – עמ' 24 ש' 1). לפיכך, אין לאשר הוצאה זו גם בשל כך.

בכל הנוגע לשכ"ט עו"ד בסך 1,250 ₪ כולל מע"מ, עבור ניסוח כל אחד מההסכמים והחתמת התובעת עליהם, צורפה קבלה של עו"ד דפנה מנגד על סך 5,000 ₪. משעלי נחקר על כך ואישר כי שכ"ט זה אכן היה עבור הכנת ארבעת ההסכמים והחתמת התובעת עליהם ( עמ' 24 בפרט ש' 23).

דא עקא, רק הסכם הלוואה אחד מאזכר את סכום שכר טרחת עוה"ד שייגבה ( הסכם ההלוואה מיום 17.11.14). שאר ההסכמים לא מפרטים את סכום שכר הטרחה בניגוד לחובתה גילוי הקבועה בחוק ועל כן אין מקום בגינם להכיר בשכר טרחה.

בהסכם מיום 17.11.14 רשום כי שכר הטרחה יעמוד על 10% מסכום ההלוואה, שעמד על 30,000 ₪. משמע, שכר הטרחה עומד על 3,000 ₪ כולל מע"מ. חרף זאת, מדברי משעלי עצמו, שכר הטרחה עמד על 1,250 ₪ כולל מע"מ לכל הסכם הלוואה, היינו סכום הנמוך מ=3,000 ₪.

בהתחשב בכל האמור לעיל, יש להכיר בשכר טרחה בסכום של 1,250 ₪ בלבד.

משעלי מציין בתצהירו הוצאות אגרה בטאבו בסך 180 ₪ לרישום הערת אזהרה וכן עלות שליח לצורך כך בסך של 450 ₪. כן ציין הוצאה נוספת בסך 180 ₪ לאגרה בטאבו וכן שליח בסך 450 ₪. גם ביחס להוצאות אלה לא נרשמו הסכומים בהסכמי ההלוואה.

להוצאות אלה גם לא צורפה אסמכתא כלשהי. מתשובותיו של משעלי בחקירה הנגדית בעניין זה אפשר להסיק כי הנתבעת לא שמרה בצורה מסודרת את הקבלות ביחס להוצאות הנוגעות לתובעת ( ראה עמ' 25 ש' 2 – 11).

בהעדר אסמכתאות אין מקום לאשר את ההוצאות, גם לו הייתי סבור כי בעניינים כגון דא ( אגרות לטאבו ושליחויות לצורך כך), אפשר אולי להימנע מעשיית שימוש בסמכות המוקנית בסעיף 9 לחוק.

בהמשך מציין משעלי סכום של 3,350 ₪ ששילמה הנתבעת לנושה של התובעת כדי להסיר משכנתא שהייתה רשומה לטובתו על הדירה. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי סכום זה אכן שולם לנושה שלה ועל כן עליה לשאת בו. יש לאשר בהקשר זה גם את הקבלה נספח ח' לתצהיר משעלי, בסך 420 ₪, שעליה גם רשום שמה של התובעת ואשר נוגע להוצאות שליח להסרת המשכנתא בטאבו.

הנתבעת שילמה את חוב התובעת לעירייה, בסך 2,445 ₪, כדי לקבל אישור עירייה לרשום משכנתא על דירתה ועל כן גם בהוצאה זו אכיר. גם התובעת אישרה הוצאה זו בחקירתה.

משעלי מאזכר בתצהירו 250 ₪ עבור שכ"ט עו"ד בגין כל אחד ממכתבי ההתראה שנשלחו אל התובעת. על הוצאה מסוג זה לא חל החוק, שכן הוא אינו בגדר תשלום שהלווה התבקש לשלם בקשר להלוואה. מדובר בהוצאה שלפי טענת הנתבעת היא נאלצה לשאת בדיעבד לאחר שכבר ניתנו ההלוואות ועקב הפרת הסכמי ההלוואה. עם זאת, משלא צורפה גם כאן קבלה או אסמכתא אחרת להוצאה הנטענת, אין מקום להכיר בה.

מכל האמור לעיל, עולה כי מעבר לסכום שלפי טענת הנתבעת עצמה הועבר לידי התובעת בפועל במסגרת ההלוואות, יש להכיר בסכום נוסף של 7,465 ₪, כסכום ששולם עבורה ואשר עליה להשיב לנתבעת (1,250 ₪ כולל מע"מ עבור שכר טרחת עו"ד, 2,445 ₪ עבור חוב לעירייה, 3,350 ₪ חוב לנושה, 420 ₪ הוצאות שליח לטאבו).

לגבי הסכום שהתובעת קיבלה בפועל, הנתבעת טענה בקדם המשפט של יום 16.10.17 כי התובעת קיבלה בפועל 163,408 ₪. מאידך, בתצהיר משעלי מיום 17.12.17 נרשם כי סך ההוצאות עמד על 31,424 ₪, כך שלפי גרסה זו, הסכום שקיבלה התובעת בפועל עמד על 158,576 ₪ (190,000 ₪ פחות 31,424 ₪). עוד יושם לב כי פירוט ההוצאות שבהם נשאה הנתבעת שנזכר בקדם המשפט הנ"ל לעומת זה הנזכר בתצהיר משעלי, אינו חופף במדויק.

בנסיבות אלה ושעה שהתובעת לא הביאה נתונים אחרים, יש לאמץ את הסכום הנמוך מבין השניים שציינה הנתבעת, בסך של 158,576 ₪. סכום זה, בצירוף ההוצאות שאישרתי בסך של 7,465 ₪, מגיע לכדי 166,041 ₪, שהוא הסכום שהתובעת חייבת בהשבתו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

לפיכך, כעת, יש לשערך את הסכומים שקיבלה התובעת באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החתימה על הסכמי ההלוואות ולהפחית ממנו את התשלומים ששילמה הנתבעת בפועל, אשר עומדים על 147,200 ₪ (125,000 ₪ + 22,200 ₪)ף, שגם להם יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

החישובים של הנתבעת, שצורפו כנספח ט' לתצהיר משעלי, לא רלוונטיים, שכן הם מבוססים על ריבית של 15% שנתי, בעוד קבעתי כי יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין לפי חוק פסיקת ריבית.

אשר על כן, חישוב יתרת החוב יעשה כדלקמן: את ההוצאות שלא התרתי, בסך של 23,959 ₪ (190,000 ₪ פחות 166,041 ₪), אפחית באופן שווה מכל הלוואה (5,989 ₪ מכל הלוואה) וזאת לנוכח עדות משעלי כי ההוצאות היו זהות פחות או יותר לכל הלוואה.

כל הלוואה בהפחתת הסכום הנ"ל, תשוערך מיום חתימת ההסכם ההלוואה ועד היום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. לאחר מכן, אשערך את התשלומים ששילמה הנתבעת כל אחד ממועד תשלומו ועד היום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

לפיכך, להלוואה הראשונה מיום 21.9.14, שתעמוד על 24,010 ₪ (30,000 ₪ פחות 5,989 ₪), אצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.9.14 ועד היום. הסכום המתקבל הנו 25,080 ₪.

לגבי ההלוואה השנייה מיום 17.11.14 שתעמוד גם היא על 24,010 ₪ ( שוב 30,000 ₪ פחות 5,989 ₪), אצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.11.14 ועד היום. הסכום המתקבל הנו 25,041 ₪.

לגבי ההלוואה השלישית מיום 23.12.14, שתעמוד על 94,011 ₪ (100,000 ₪ פחות 5,989 ₪), אצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.12.14 ועד היום. הסכום המתקבל הנו 98,146 ₪.

לגבי ההלוואה הרביעית מיום 23.2.15 שתעמוד על 24,010 ₪ ( שוב 30,000 ₪ פחות 5,989 ₪), אצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.11.14 ועד היום. הסכום המתקבל הנו 25,044 ₪.

הסכום המתקבל הנו 173,311 ₪.
מנגד, אפחית מהסכום הנ"ל את התשלומים ששילמה התובעת עד הגשת התביעה, בסך כולל של 22,200 ₪ ( כרשום בנספח ו' לתצהיר משעלי מיום 15.6.17 ולא 23,400 ₪, כנטען בתצהיר הנתבעת, כנראה בטעות, ושלא נתמך בקבלות וברשימת התשלומים נספח ו' לעיל), כשאצרף לכל תשלום כאמור הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד היום. חישוב כאמור מביא לסכום של 23,160 ₪.

כן אפחית סך של 125,000 ₪ ששולם ביום 5.6.17 ( ראה קבלת הנתבעת שצורפה לבקשת התובעת מחודש אוקטובר 2017 להסרת המשכנתא), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 5.6.17 עד היום. הסכום המתקבל הנו 128,478 ₪.

לאחר הפחתת 151,638 ₪ (128,478 ₪ + 23,160 ₪) מ- 173,311 ₪, יתרת החוב של התובעת לנתבעת נכון להיום מגיע לכדי 21,673 ₪.

סוף דבר

אשר על כן, ניתן בזה פסק דין הצהרתי, המעמיד את יתרת חוב התובעת לנתבעת על 21,673 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מהיום ועד התשלום בפועל.

בכל הנוגע להוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, סבורני כי יש ממש בטענת התובעת שלפיה היא זכאית לקבלתם.

התוצאה ביחס ליתרת החוב, עולה בקנה אחד בהרבה עם טענות התובעת, מאשר טענות הנתבעת. הנתבעת טענה בתשובה להמרצת הפתיחה, כי חוב התובעת עומד על 236,000 ₪ וזאת לפני התשלום של 125,000 ₪, כך שלאחר תשלום זה עמדתה לגבי החוב הייתה יתרת חוב של 111,000 ₪ ( וזאת עוד לפני תוספת ריבית ממועד הגשת התשובה בחודש מאי 2016 ועד היום). לפי גרסת הנתבעת בתצהיר העדות מדצמבר 2017, החוב עמד סכום של 140,600 ₪ כולל ריבית בשיעור 15% לשנה. בסיכומי הנתבעת נטען לדחיית התביעה באופן מוחלט. מנגד, התובעת טענה בסיכומיה כי אינה חייבת דבר לנתבע.

נימוק נוסף לחיוב הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד נובע מכך שההתדיינות כולה נגרמה עקב כך שהנתבעת גבתה ריבית נשך עצומה מאת התובעת. לו בהסכמי ההלוואה הייתה נרשמת ריבית חוקית, סביר להניח כי לא הייתה מוגשת המרצת הפתיחה, אשר כעולה ממנה ומסעדיה, הטריגר להגשתה היה הריבית הלא חוקית הגבוהה שנכללה בהסכמים ועמידתה של הנתבעת על קבלת ריבית לא חוקית, גם אם נמוכה יותר קודם להגשת התביעה וכל זאת כאשר ללא הסדרת החוב ממשיכה דירת התובעת להיות ממשוכנת לטובת הנתבעת.

גם ההתנהלות של הנתבעת בהפרת חובות הגילוי מצדיקה חיובה בהוצאות.

התובעת צירפה קבלה בסך של 35,100 ₪ כולל מע"מ, ששולמו ביום 25.5.17 לבא כוחה, כשכר טרחה עבור הייצוג בתיק זה. הסכום הנו ריאלי וסביר, מה גם שהוכח כי שולם בפועל ואין מקום שייגרם לתובעת חיסרון כיס בהקשר זה.

על כן, לאחר הפחתת הסכום הנ"ל, כשהוא כולל הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 25.5.17 ועד היום, בסך של 36,087 ₪ מיתרת החוב, בסך 21,673 ₪, עולה שהנתבעת חייבת לתובעת 14,414 ₪.

כן תשלם הנתבעת לתובעת את אגרות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומם לגזברות ועד לתשלום בפועל לתובעת.

בהתאם לכך, ניתן בזה פסק דין הצהרתי שלפיו: התובעת זכאית לכך שהנתבעת תסיר את המשכנתא מהדירה ותשיב לתובעת את שטרי החוב והשיקים בחתימתה, שהופקדו אצל הנתבעת והכל תוך 30 יום מהיום; התובעת זכאית לכך שהנתבעת תימנע מלהעביר את שטרי החוב או ההמחאות לצדדי ג'; הנתבעת אינה רשאית לתבוע או לפתוח בהליכי הוצל"פ נגד הנתבעת, משפחתה או כלפי הדירה.

כמו כן, על הנתבעת תשלם לתובעת 14,414 ₪ וכן את אגרות המשפט כאמור, תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ט, 15 אפריל 2019, בלשכתי.