הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו בע"ק 4015-03-18

לפני כבוד השופט יאיר דלוגין

התובעים:

1.דורון גנסין
2.יוכי גנסין
3.סימה שיין
ע"י עו"ד עירד באומל ועו"ד יונה זהבי

נגד

הנתבעת (המחזיקה) :
קבוצת עמוס לוזון יזמות ואנרגיה בע"מ
ע"י עו"ד ניר מנחם ועו"ד ארז דר- לולו

פסק דין

תלויה ועומדת השאלה, האם יש מקום לסילוק התביעה דנא על הסף. מדובר בתביעה לאישור עיקול צד ג', שהוטל לבקשת התובעים במסגרת בקשה לעיקול זמני, על כספי חברת א. דורי, הנתבעת בתיק העיקרי (להלן: "הנתבעת"), המוחזקים אצל הנתבעת בתיק דנא (להלן: "המחזיקה").

לאחר שהוגשו כתבי הטענות בתיק דנא והתקיים קדם משפט, שבמסגרתו סוכם בין הצדדים לערוך בדיקה ביחס לטענת המחזיקה, שלפי הנתבעת חייבת לה כספים העולים על אלה המוחזקים אצלה, ועל כן גם אם התביעה לאישור עיקול לא תידחה בשל איחור בהגשתה, יש לדחותה לגופה, הגישו התובעים הודעה שלפיה הצדדים לא הגיעו לעמק השווה ועל כן מבוקש כי תינתן החלטה בטענה שעניינה איחור בהגשת התביעה לאישור עיקול.

בהחלטתי מיום 2.5.19 הוריתי למחזיקה להגיב על ההודעה ולתובעים להשיב לתגובה. המחזיקה לא הגיבה עד היום. לפיכך, יש מקום להידרש לטענה המדוברת על סמך טיעוני הצדדים על פי החומר הקיים (כתבי הטענות).

אין מחלוקת כי המחזיקה לא הגיבה על הודעת העיקול שהומצאה לה. דא עקא, התובעים לא הגישו את התביעה דנא לאישור עיקול במועד, שכן היום האחרון להגשתה היה יום חמישי 1.3.18, כפי שהם מודים בעצמם , אלא מה, שלפי טענת ם, מאחר ומדובר היה בחג פורים, יש לראות את המועד האחרון כמועד נדחה ליום 4.3.19 יום ראשון, מועד בו אכן הוגשה התביעה לאישור עיקול.

מאחר וחג הפורים לא מהווה לפי התקנות פגרה ולא מדובר ביום שישי או שבת, המועד להגשת התביעה לא נדחה כטענת התובעים, אלא נותר יום חמישי. לפיכך, חל איחור בהגשת התביעה לאישור עיקול .

בתקנה 380 לתקסד"א נקבע "לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו".

המחזיקה לא הגיבה כלל לעיקול ועל כן ברור כי לא ניתן לראותה כמי שהודתה בהחזקת נכס.

גם בכתב ההגנה לתביעה לאישור העיקול, לא הודתה המחזיקה בהחזקת נכס כלשהו של הנתבעת במובן תקנה 380, שכן לצד הטענה שלפיה יש לדחות את התביעה על הסף מחמת האיחור בהגשתה ובטלות העיקול לפי תקנה 380 וכן לצד הטענה הנוספת , שלפיה במועד קבלת הודעת העיקול, היא החזיקה בסכום של 4,501,195 ₪ השייך לנתבעת ואשר מעוקל בעיקולים קודמים, טענה המחזיקה, באותה נשימה, כי במועד הטלת העיקול הנתבעת הייתה מצויה ביתרת חובה כלפיה הגבוהה מהסכום הנ"ל ועל כן הנתבעת, היא זו שחייבת כספים למ חזיקה ולא להפך. בהתאם לכך, עתרה המחזיקה בכתב ההגנה לדחיית התביעה לאישור עיקול .

בא כוח התובעים טוען כי חרף האיחור בהגשת התביעה לאישור עיקול, יש להותיר את העיקול על כנו, כפי שנעשה ברע"א 7342/18 א. דורי בניה נ' מיכאל בר לבב ואח' (פורסם בנבו), ובהתאם לכך להותיר את התביעה על כנה ולדון בה לגופה.

עיינתי בפסק הדין הנ"ל. לדידי, אין הוא יכול לסייע לתובעים. באותו מקרה, בית המשפט העליון, שאישר את החלטת בית המשפט המחוזי, אמנם החליט לראות בעיקול כתקף, חרף העובדה שלא הוגשה כלל תביעה לאישור עיקול וזאת מהטעם כי אחד המחזיקים, בתגובתו לעיקול, שאמנם הוגשה באיחור רב לעומת המועד הנדרש לפי התקנות, הודה במפורש בכתב וללא סייג בהחזקת כספים של הנתבעת שם (שהיא אגב במקרה אותה נתבעת בתיק דנא - א.דורי) ואף לא הסכים לשחרר את הכספים לידיה חרף בקשתה. המחזיק השני, לא הגיב בכתב להודעת העיקול, אולם החזיק כספים של הנתבעת והתנגד גם הוא לבקשתה לשחרר את הכספים.

בית המשפט קבע לגבי המחזיק הראשון, כי משהודה בהחזקת נכס של הנתבעת, הרי שהעיקול לא מתבטל, גם אם לא נתן הודעה על כך עד למועד הקבוע בתקנות, שכן לפי תקנה 380, נקבע כי העיקול יהא בטל לגבי נכס שהמחזיק לא הודה בו ולא נאמר כי יהא בטל לגבי נכס שהמחזיק לא נתן הודעה לגביו לפי התקנות. משניתנה הודעה על החז קת נכס ללא סייג, גם אם לאחר המועד למתן ההודעה לפי התקנות, העיקול תקף, כך נקבע.

לגבי המחזיק השני, שלא נתן הודעה כלשהי, ראה בית המשפט בסירובו להעביר לנתבעת שם את הכספים, שאין מחלוקת כי החזיק בהם ואשר הנתבעת דרשה את העברתם, כ"מעין הודעת מחזיק" או משום "הודעת מחזיק בפועל". בהתאם לכך, נקבע כי העיקול לא התבטל וניתנה למחזיק הנ"ל ארכה להגשת הודעת מחזיק סדורה בכתב והזדמנות לתובעים שם להגיש תביעה לאישור עיקול במידת הצורך לאחר שתתקבל ההודעה.

בית המשפט ציין בפסק הדין את הדברים הבאים: "32. על רקע זה, ולאחר ששקלנו את הדברים, לא מצאנו להתערב בהחלטות שהתקבלו במקרה דנן. בעיקרו של דבר, השתכנענו כי אלה ניתנו על רקע הצטברות הנסיבות הייחודית במקרה זה – ובפרט העובדה שהמחזיקות התנהלו בפועל בהתאם לצו העיקול וכן העובדה שהבקשה להצהיר על בטלות העיקולים הוגשה על ידי המבקשת כמעט שנתיים לאחר שניתנו צווי העיקול, ולאחר שמספר בקשות לביטול העיקול – שבהן היא כלל לא העלתה את טענותיה בעניין הודעות המחזיק – נדחו. באופן יותר ספציפי, בכל הנוגע לנכסים המצויים בידי AIG, ההחלטה שלא לבטל את צו העיקול אינה כה חריגה, בהתחשב בכך שהודעת מחזיק מטעמה אכן נשלחה, גם אם באיחור מסוים שאינו כבד (בפרט בהשוואה להשתהות בהתנהלותה של המבקשת עצמה). הדברים אמורים גם בשים לב לסמכותו הרחבה של בית המשפט להאריך מועדים, לרבות מועדים שנקבעו בחיקוק – אך זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). 33. ההחלטה שהתקבלה בנוגע לעיקול שהוטל על נכסים המצויים בידי הפניקס היא אכן מעט שונה, בנסיבות שבהן הודעת מחזיק מטעמה כלל לא הוגשה, ולמעשה ההחלטה ניתנה בעיקר תוך הדגשת התנהלותה של הפניקס בפועל. אולם, גם בכך לא מצאנו כאמור להתערב. כפי שהודגש, אנו סבורים כי קביעה מסוג זה ראוי שתהא שמורה לנסיבות חריגות בלבד, בהן אין כל ספק כי החריגה מהפרוצדורה אינה מובילה לפגיעה במהות הדברים. לשיטתנו כאמור, העיקר במקרה זה היה נעוץ בשילוב שבין התנהלות המחזיקה לבין התנהלות המבקשת עצמה, שדומה כי קיבלה אף היא את המצב בפועל או לכל הפחות "ישנה על זכויותיה" בהקשר זה. הדברים אמורים גם בשים לב לכך שהתוצאה האופרטיבית הייתה אך מתן הארכת מועד להפניקס – גם אם חריגה יחסית – להגשת הודעת המחזיק מטעמה, ועל כן היא לא ביטאה ויתור מוחלט על כללי הפרוצדורה הקבועים בתקנות".

הנסיבות בתיק דנא שונות ואף מנוגדות לנסיבות שהובילו את בית המשפט להותיר באופן חריג את העיקול על כנו בתיק הנ"ל. המחזיקה בתיק דנא, לא התנהגה באופן אשר ניתן לומר עליו כי מעיד על כך שראתה בעיקול כעיקול תקף.

קודם להגשת התביעה, היא כלל לא נתנה הודעה ואין טענה או ראיה לכך שסירבה להעביר את הכספים לידי הנתבעת או כי הנתבעת דרשה ממנה זאת והיא סירבה לעשות כן בשל העיקול מושא התביעה דנא.

גם בכתב ההגנה של המחזיקה לא ניתן לראות כהודעת מחזיק המודה בהחזקת נכס של הנתבעת במובן תקנה 380, שכן ההודאה המדוברת מתייחסת להודאה ללא סייג ולא להודאה בהחזקת כספים שיש עמה טענה שלפיה הנתבע חייב כספים למחזיק העולים על הסכום המוחזק וטענה שלפיה דין ה עיקול לא להיות מאושר.

המסקנה הנ"ל עולה בבירור מלשונן של תקנות 378 ו- 378(א) וכותרתן:

מחזיק שהודה תק' (מס' 6) תשס"א-2001 תק' תשס"ב-2002
377 . הודה מחזיק בתשובתו כי מצויים בידו נכסי המשיב, לא יחזור בו מהודאתו אלא אם כן נתן לו בית המשפט או הרשם רשות לכך, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

מחזיק שלא הודה תק' (מס' 6) תשס"א-2001
378. (א) לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול .

ברור אם כן, מההבדל שבין תקנה 377 ל-378(א) ותוכן הכותרת שלהן, כי מחזיק שהודה, הוא מחזיק שמודה ללא סייג בכך שכספים של הנתבע מצויים אצלו ואינו מתנגד לעיקול ואילו מחזיק שלא הודה , הנו כזה אשר הודיע כי אינו מודה או הודיע כי הנו מתנגד לאישור העיקול מטעם אחר או שלא השיב כלל להודעת העיקול.

לפיכך, כאשר בתקנה 380 נרשם "..שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו", ברור כי מחזיק אשר לא נותן כל הודעה בעקבות קבלת הודעת העיקול או אשר לאחר מכן, בכ תב ההגנה לתביעה לאישור עיקול, מודה בהחזקת כספים, אולם באותה נשימה טוען כי בשל כספים שהנתבע חייב לו, העולים על הכספים שהוא מחזיק, אין הוא חייב לנתבע כספים, אלא להפך וטוען במפורש לביטול העיקול, הוא מחזיק שנחשב כמחזיק שלא הודה, במובן תקנה 380.

בקיצור, הנסיבות החריגות של פסק הדין ברע"א 7342/18 א. דורי בניה נ' מיכאל בר לבב ואח' (פורסם בנבו), לא מתקיימות במקרה דנא ועל כן חלות ההלכות הידועות שצוטטו בכתב ההגנה של המחזיקה, שלפיהן במקרה דנא, העיקול שהוטל אצל המחזיקה התבטל בשל הגשת התביעה לאישור עיקול באיחור, גם אם של ימים ספורים.

התביעה נדחית, אפוא. עם זאת, בנסיבות וגם בהעדר תגובה מצד המחזיקה להודעה האחרונה של התובעים, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ט, 28 מאי 2019, בלשכתי.