הדפסה

בית משפט השלום ברמלה ת"פ 57609-12-16

בפני
כבוד ה שופט הישאם אבו שחאדה

בעניין:

המאשימה - משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה
ע"י עוה"ד ליאל אהרוני

נגד

הנאשם -יוסף אלגמל
ע"י עוה"ד אורי בן נתן

הכרעת דין

כתב האישום

1. על פי עובדות כתב האישום, ד"ר רולא דג'אני (להלן: המתלוננת ) עבדה כרופאה בסניף קופת חולים "לאומית" ברחוב רבת השוק 25 בלוד (להלן: הסניף). ביום 20.12.16, בסמוך לשעה 11:30, הגיע הנאשם לסניף, נכנס לחדר בו שהתה המתלוננת וביקש לקבל הפניה למיון. הנאשם התבקש להמתין מחוץ לחדר עד שהמתלוננת תסיים טיפול עם מטופלת שהייתה עמה בחדר.

2. מיד לאחר מכן, יצא הנאשם מהחדר והחל לאיים בשפה הערבית שישרוף את המתלוננת ושישרוף את רכבה. בהמשך, יצאה המתלוננת מהחדר שבו שהתה ונכנסה לאחד החדרים האחרים שבסניף וביקשה מהנאשם להיכנס אחריה.

3. הנאשם חזר על בקשתו לקבלת הפניה למיון והחל לגדף את המתלוננת בשפה הערבית תוך שהוא מאיים עליה באומרו לה אני אשרוף אותך ואשרוף את הרכב שלך. או אז, הרים הנאשם כיסא שהיה בחדר לכיוונה של המתלוננת ופגע באמצעותו בידה השמאלית. מיד לאחר מכן, הנאשם יצא מהחדר.

4. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמה למתלוננת בידה השמאלית פציעה בדמות soft tissue trauma והמטומה.

5. לפיכך, יוחסו לנאשם בכתב האישום ביצוען של העבירות הבאות: איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין ופציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין.

גדר המחלוקת

6. כתב האישום מייחס לנאשם, בתמצית, ח מישה עניינים מרכזיים: ראשית, הגעה לסניף; שנית, בקשתו מהמתלוננת לקבלת הפנייה למיון; שלישית, צעקות, קללות וגידופים מטעמו כלפי המתלוננת בשל כך שלא קיבל את מבוקשו; רביעית, איומים על המתלוננת שישרוף אותה ואת רכבה; חמישית, תקיפת המתלוננת עם כיסא שהיה בחדרה וגרימת חבלה לידה.

7. בחקירתו של הנאשם במשטרה הוא אישר הגעה לסניף, אישר שביקש הפניה למיון ואישר שצעק, אך הכחיש שקילל וגידף, הכחיש שאיים והכחיש שתקף (ת/1, ש' 9-5, 30 ,40; ת/2, ש' 39-25; וכן ראו את המענה של הנאשם לכתב האישום בפרוטוקול מיום 25.4.17, עמ' 3 שורות 20-5).

8. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט, למעלה מארבע שנים לאחר שנחקר במשטרה, הנאשם אישר שקילל וגידף, אישר שאיים על המתלוננת שישרוף אותה ואת רכבה, אך המשיך להכחיש שתקף אותה עם כיסא (פרוט' מיום 10.2.21, עמ' 141 ש' 32-26, עמ' 142 ש' 20-1, עמ' 143 ש' 32-29, עמ' 144 ש' 27-15, עמ' 149 ש' 27-9). יוצא מכך, שהעניין העובדתי היחיד שנותר להכריע בו הוא האם הנאשם תקף את המתלוננת עם כיסא וגרם לה לחבלה, או לא.

9. כפי שעוד יובהר בהרחבה בהמשך, אירוע התקיפה התרחש בעת שהנאשם והמתלוננת היו לבדם בחדרה בסניף ולכן, מטבע הדברים, עדותה היא העדות המרכזית לעניין זה.

10. בטרם שאדון בראיות שהובאו לצורך הכרעה במחלוקת העובדתית האמורה, מן הראוי תחילה לעמוד על האופן שבו ההגנה בחרה לנהל את חקירתה הנגדית של המתלוננת. יאמר כבר עתה שהחקירה הנגדית הייתה, בחלקים שונים שלה, בלתי עניינית בעליל. חלקים אלה התאפיינו בשאלות בלתי רלבנטיות תוך העלבת העדה והטרדתה, ולכן הוריתי על הפסקת החקירה הנגדית. בנוסף, גם דחיתי בקשה שהוגשה על ידי ההגנה לזמן את המתלוננת בשנית להשלמת החקירה הנגדית.

החקירה הנגדית של המתלוננת

11. בעמוד 85 לפרוטוקול מיום 3.4.19, במהלך חקירתה הנגדית של המתלוננת על ידי ההגנה, נתתי את ההחלטה הבאה:

"העדה נמצאת על דוכן העדים מאז השעה 09:40. השעה כעת 12:00. העדה נמצאת על דוכן העדים במשך שעתיים ועשרים דקות. ב"כ הנאשם מתבקש לסיים את החקירה הנגדית תוך 10 דקות."

12. כמו כן, בעמוד 88 לפרוטוקול מיום 3.4.19, ש' 21-12, נרשמו הדברים הבאים:

"בית המשפט מפנה את עו"ד בן נתן לכך שהשעה 12:12. עו"ד בן נתן יבהיר כמה זמן נותר לו.

עו"ד בן נתן:
נותר לי שעה וחצי בחקירה נגדית.

החלטה
הנני מורה על הפסקת החקירה הנגדית. החקירה הנגדית הגיעה לסיומה".

13. בעקבות ההחלטה האמורה, המתלוננת ירדה מדוכן העדים ושוחררה לדרכה. שבעה חודשים לאחר מכן, ביום 5.11.19, ההגנה הגישה לבית המשפט "בקשה לזמן את המתלוננת להשלמת חקירה נגדית" ובה נרשמו הדברים הבאים:

"1. דיון בתיק שבכותרת קבוע להוכחות ליום 12.11.19.

2. הואיל ובדיון ההוכחות בו העידה המתלוננת הח"מ לא
סיים את מלוא החקירה הנגדית וביהמ"ש הנכבד קצב את זמנו בלא שאפשר לו להשלימה, ברצוננו להודיע לבית המשפט הנכבד כי עיקר השאלות המהותיות טרם נשאלו ולא נכון יהיה להמשיך במשפט מבלי לשמוע את יתרת עדותה.

3. בנסיבות אלה והואיל ופרשת התביעה ממילא טרם הסתיימה ועל מנת שהגנתו של הנאשם לא תקופח, מתבקש ביהמ"ש הנכבד להורות על זימונה של המתלוננת להמשך עדותה ביום 12.11.19.

4. מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה."

14. בהחלטתי בפתקית מיום 6.11.19 על הבקשה האמורה, נרשם כדלקמן: "הבקשה נדחית. נימוקים מפורטים יינתנו במסגרת הכרעת הדין". כעת אביא את נימוקַי.

15. בסעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח -1957, נקבע כדלקמן:

"בחקירת עד בבית משפט, לא ירשה בית המשפט חקירה אשר, לדעת בית המשפט, אינה לעניין הנידן ואינה הוגנת; ובפרט לא ירשה בית המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, התעייה או ביוש שאינם לעניין הנידן ואינם הוגנים".

16. בית המשפט העליון אישר במקרים רבים, הן בהליכים פלילים והן בהליכים אזרחיים, החלטות של ערכאות דיוניות שבהן בית המשפט הורה: ראשית, לקצ וב את הזמן לחקירתו הנגדית של עד; שנית, לפסול שאלות שנשאלו בחקירה נגדית; שלישית, להפסיק את החקירה הנגדית ולקבוע שהסתיימה, וזאת גם כאשר מדובר בעד מרכזי במשפט. המבחן המנחה האם להפסיק את החקירה הנגדית של עד בהליך הפלילי , הוא מבחן הפגיעה המהותית בזכות של הנאשם להתגונן. זכותו של בית המשפט, ואף חובתו, להפסיק את החקירה הנגדית, קמה באותם מקרים שבהם החקירה הנגדית מתאפיינת בשאלות בלתי ענייניות ובהטרדת העד והעלבתו. כמו כן, נקבע שעל הסנגו ר להתאים את שאלותיו להנחיות בית המשפט ולסדר הזמנים שקבע. ראו:

ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל פ"ד נז (2) 273, 282-281 (2003); ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל פ"ד לז(4) 303, 307-306 (1983); רע"א 2877/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ענבר סוכנות לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 29.10.00) פסק ה 6; רע"א 2993/97 חנניה נ' ברדה פ"ד נא (3) 377, 38 (1997); בע"מ 9028/04 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 9.1.05) פסקה ו '; רע"א 5285/16 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם בנבו, 7.8.16) פסקאות 3 ו-4.

17. ולענייננו, קיימים שני נימוקים מרכזיים שמשקלם המצטבר הוא זה שהוביל אותי למסקנה שיש להורות על הפסקת החקירה הנגדית ועל דחיית הבקשה של ההגנה שהוגשה שבעה חודשים לאחר מכן, לזימון המתלוננת בשנית להשלמת החקירה הנגדית. אעמוד על כל אחד מהנימוקים בנפרד.

18. הנימוק הראשון, ההגנה מיצתה את כל השאלות האפשריות לגבי הנושאים שבמחלוקת . בית המשפט גילה אורך רוח וסבלנות בחקירתה של המתלוננת על דוכן העדים. להגנה ניתנה יד רחבה לשאול את כל מגוון השאלות האפשריות לגבי השתלשלות הדברים לפני התקיפה, במהלכה ולאחריה. החקירה הראשית השתרעה על פני 13 עמודים (פרוט' מיום 3.4.19 מעמוד 45 ועד עמוד 57) והחקירה הנגדית השתרעה על פני 32 עמודים (מעמוד 57 ועד עמוד 88).

19. המתלוננת העידה בבית המשפט ביום 3.4.19 בחקירה ראשית ונגדית, ברציפות וללא הפסקה, מהשעה 09:40 ועד השעה 12:12, סך הכל שעתיים ו-32 דקות. הזמנים גם תועדו בפרוטוקול (ראו: פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 85 ש' 25-21, יחד עם עמ' 88 ש' 21-12). מדובר בדי והותר זמן לבירור השאלות העובדתיות שבמחלוקת. עמ' 57 עד 88 לפרוטוקול מיום 3.4.19, מדברים בעד עצמם וניכר מהם כי שאלות ההגנה גם חזרו על עצמם כל פעם מחדש.

20. הנימוק השני, העלבת המתלוננת על דוכן העדים והטרדתה.

21. המתלוננת העידה שהנאשם דרש ממנה בבוטות ובנימה אגרסיבית הפנייה למיון. היא העידה שהציעה שתבדוק אותו כדי שתוכל להפעיל את שיקול דעתה המקצועי אם יש מקום לתת לו הפנייה למיון, או לא, והנאשם סירב בתוקף שתבדוק אותו והתעקש לקבל את ההפנייה ללא בדיקתו. לפי עדותה, הנאשם קילל אותה בדברי נאצה מחפירים ואיים עליה שישרוף אותה ושישרוף את רכבה. בנסיבות אלה, היא העידה שסירבה לתת לו הפנייה למיון. בהמשך, היא העידה שהוא הוציא את תעודת הזהות שלו ומסר לה אותה על מנת שתנפיק את ההפניה למיון לפי פרטיו האישיים. המתלוננת עמדה על סירובה והחזירה לו את תעודת הזהות בכך שהשליכה אותה על השולחן ותעודת הזהות החליקה על השולחן ונפלה על הרצפה. ההגנה חקרה את המתלוננת ארוכות בעניין זה בניסיון להצביע על התנהגות בלתי הולמת מטעמה כרופאה בקופת חולים (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 59 ש' 9 עד עמ' 71 ש' 10).

22. ייאמר כבר עתה, לאחר שהמתלוננת אישרה שהשליכה את תעודת הזהות על השולחן ושבהמשך החליקה על השולחן ונפלה על הרצפה , התייתר הצורך לשאול אותה כל פעם מחדש אם אכן כך פעלה, כפי שעשתה ההגנה.

23. מעבר לכך, השלכת תעודת זהות על שולחן, גם אם בסוף נפלה על הרצפה, היא בנסיבות העניין תגובה זניחה ובטלה בשישים. לדעתי, אין מקום לדקדק עם המתלוננת בענייני נימוסין ודרך ארץ וזאת בנסיבות הייחודיות של האירוע שבהן הנאשם צועק בבוטות ובאגרסיביות , דורש הפנייה למיון ללא בדיקתו, מנבל את פיו ומאיים ליטול את חייה של המתלוננת על ידי שריפתה בחיים ומאיים גם לשרוף את רכבה .

24. וחשוב מכך, אין בהתנהגות האמורה של המתלוננת (החזרת תעודת הזהות לנאשם על ידי השלכתה על השולחן) כדי להפחית כהוא זה מאמינות גרסתה לעניין השאלה האמתית שבמחלוקת והיא האם אכן הותקפה על ידי הנאשם עם כיסא, כפי שטענה, או לא.

25. וכעת, להעלבה ולהטרדה של המתלוננת על דוכן העדים. המתלוננת העידה שנסעה באותו היום חזרה לירושלים, עיר מגוריה, ושבה נמצאת מרפאה אחרת של קופת חולים שמנוהלת על ידי אביה, שגם הוא רופא משפחה. בפרוטוקול מיום 3.4.19, עמ' 80 ש' 27-13, נאמר כדלקמן:

"ש. למה לחוקר לא אמרת שזו המרפאה שאבא שלך מנהל.
ת. למה צריך להגיד? מההתחלה אמרתי שאני בקופת חולים שבה אבא שלי מנהל.
ש. ששאלתי מי הוריד לך את הגבס.
ת. אם תמשיך לדבר אליי בצורה כזו אני לא אמשיך ויענה.
ש. תכף תזרקי לי את הת.ז.

החלטה
עו"ד בן נתן מתבקש שלא לשאול את העדה שאלות בדרך של חקיינות בדרך שהוא מחקה את האופן בו העדה מעידה וגם שלא יציע לזרוק את הת.ז.
עו"ד בן נתן יפנה בצורה ראויה".

26. יש לציין שמיד לאחר שהמתלוננת אמרה את המשפט "למה צריך להגיד? מההתחלה אמרתי שאני בקופת חולים שבה אבא שלי מנהל", הסנ יגור חזר על אותו משפט, מילה במילה, תוך שהוא מחקה באופן לגלגני את קולה ואת סגנון דיבורה. ומכאן תגובתה "אם תמשיך לדבר אליי בצורה כזו, אני לא אמשיך ויענה". ותשובתו היתה "תכף תזרקי לי את הת.ז". הדבר לא השאיר ברירה בידי בית המשפט מאשר לתת החלטה המורה לסניגור שלא לחקות את המתלוננת, שלא להציע לה לזרוק לו את תעודת הזהות ושיפנה אליה בצורה ראויה.

27. על פניו, סגנון חקירה מעין זה, הצדיק, כשלעצמו, הפסקת החקירה הנגדית לאלתר. עם זאת, בית המשפט התיר לסנ יגור להמשיך לחקור את המתלוננת בחקירה נגדית לעוד שמונה עמודי פרוטוקול נוספים, עד להפסקת החקירה הנגדית באופן סופי בהוראת בית המשפט בעמוד 88 לפרוטוקול.

28. דוגמא נוספת לניסיון של ההגנה לבזות את המתלוננת על דוכן העדים, היא השאלות שהופנו אליה בעניין הריונותיה. בעת שהעידה בבית המשפט, המתלוננת הייתה בחודש השביעי להריונה ובמהלך החקירה הראשית ביקשה את רשות בית המשפט להעיד בישיבה והרשות ניתנה לה (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 56 ש' 13). כבר בתחילת החקירה הנגדית, היא נשאלה על ידי ההגנה מדוע לא התייצבה לשתי ישיבות הוכחות קודמות שלהן זומנה.

29. המתלוננת השיבה שלאחת הישיבות היא חששה להגיע לבית המשפט מאחר שגורמים מטעם הנאשם הגיעו למרפאה שבה עובד אביה בירושלים ואיימו עליו שיש לדאוג שייסגר התיק הנוכחי נגד הנאשם. בנוסף, העידה שלקראת ישיבת ההוכחות השנייה שאליה לא התייצבה, הייתה בהיריון קודם בבנה הבכור וסבלה מדימום מאסיבי ויש תיעוד לכך מבית חולים (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 57 ש' 20-14).

30. למען השלמת התמונה, יש לציין שבא כוחה של המתלוננת שמייצג אותה במסלול האזרחי נזיקי שמטרתו חיוב הנאשם בתשלום פיצויים למתלוננת בגין נזקיה עקב האירוע מושא כתב האישום, הגיש ביום 25.6.18 הודעה לבית המשפט עם הסבר מדוע המתלוננת לא התייצבה לישיבת ההוכחות השנייה . להודעת ההבהרה צירף מכתב שחרור ממחלקת הנשים והיולדות בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. ממכתב השחרור עולה בבירור שהמתלוננת אכן סבלה מדימומים חזקים במהלך ההיריון ושבעטיים פנתה לבית החולים. מטבע הדברים, מכתב השחרור היה נגיש עבור ההגנה באמצעות מערכת "נט המשפט" וזאת זמן רב לפני המועד שבו העידה בבית המשפט ביום 3.4.19 ונחקרה בחקירה נגדית.

31. להלן סוג השאלות שהמתלוננת נשאלה על ידי הסניגור בעניין הריונותיה (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 57 ש' 23 עד עמ' 58 ש' 9):

"ש. ואת עכשיו בחודש השישי להיריון שלך, איך היית בשמירת היריון?
ת. לא, זה לא זה. היו פעמיים שלא הגעתי.
ש. בדיון הקודם התובעת אמרה לפרוטוקול ב24.10.18
ת. זה ההיריון של עכשיו, בגלל התרופות הפסיכיאטריות שאני לוקחת יש לי בעיות בהריונות שלי, יש לי דימומים.
ש. באיזה שבוע את
ת. שבוע 30, ואני בשמירת היריון, יש לי דימום מאסיבי, הייתי בבדיקות.
ש. אבל זה לפני חצי שנה, עוד לא היית בהיריון עכשיו.
ת. נכנסתי להיריון ישר פעמיים, הבן שלי בן 8 חודשים ואני עכשיו בהיריון 7 חודשים.
ש. איך שהוא נולד נכנסת להיריון.
ת. נכון.
ש. זה שקר.
ת. מה שקר? אתה רוצה לבדוק אותי.

ב"כ המאשימה:
חברי יכול לשאול את העדה שאלות ענייניות.

ב"כ הנאשם:
שקר שהיא לא באה לבימ"ש ותרצה תירוצים שקריים."

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

32. השאלות של ההגנה למתלוננת לגבי הריונה הראשון והשני, ששניהם היו זמן רב לאחר האירוע מושא כתב האישום, היו מיותרות לחלוטין. טוב היה אם שאלות אלה לא היו נשאלות כלל. בנוסף, ההטחה במתלוננת שהיא אומרת "שקר" לגבי מועדי שני ההריונות, גם היא, טוב היה אם לא נעשתה.

33. לסיכום, החקירה הנגדית של המתלוננת על ידי ההגנה הופסקה על ידי בית המשפט מסיבות ענייניות, במטרה להגן על כבודה של המתלוננת, למנוע את הטרדתה על דוכן העדים ולשם שמירה על יעילות הדיון. כמו כן, הנני קובע כי לא קופחה הגנתו של הנאשם כהוא זה מעצם הפסקת החקירה הנגדית. בנוסף, הנני קובע כי הוגנות ההליך לא נגרעה במאומה.

34. הרבה מעבר לנדרש, אציין שכיום, לאחר ש כבר שמעתי את עדותו של הנאשם, לא רק שהתחזקתי בדעתי שההחלטה להפסיק את החקירה הנגדית של המתלוננת, הייתה נכונה לשעתה, אלא שגם הגעתי ל מסקנה הנוספת, בדרך של חוכמה בדיעבד, שמן הראוי היה להפסיקה הרבה לפני הרגע שבו הופסקה בפועל.

35. כאמור, בנקודת הזמן שבה המתלוננת העידה על דוכן העדים, וזאת לאור גרסתו של הנאשם במשטרה ולאור המענה שמסר לכתב האישום, המחלוקת העובדתית בין הצדדים נגעה לכל שאלות הבאות: האם הנאשם קילל וגידף את המתלוננת, האם איים עליה והאם תקף אותה עם כיסא וגרם לה לחבלה . בחקירתו הראשית בבית המשפט, הנאשם הודה שקילל וגידף את המתלוננת בדברי נאצה מחפירים וגם הודה שאיים עליה.

36. לכן, בדיעבד, התברר שהמחלוקת העובדתית האמתית בין הצדדים היא צרה ביותר, וזאת אך ורק לעניין השאלה הנקודתית האם הנאשם תקף את המתלוננת עם כסא ו גרם לה לחבלה בידה , או לא.

37. מנקודת מבט רטרוספקטיבית, ניתן לקבוע כעת ברמת וודאות מוחלטת שהחקירה הנגדית התאפיינה בשאלות רבות שהן בלתי ענייניות ובלתי רלוונטיות ושעל פניו אין בהן כדי לקעקע את מהימנות עדותה של המתלוננת במאומה. אביא שלוש דוגמאות לכך.

38. ראשית, המתלוננת נחקרה ארוכות לגבי השאלה האם הנאשם קילל אותה והאם איים עליה, וכן האם עובדי הסניף שנכחו במקום שמעו את הקללות ואת האיומים (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 59 ש' 9 עד עמ' 65 ש' 15). לאור ריבוי השאלות שהופנו למתלוננת בחקירתה הנגדית לגבי סוג ותוכן הקללות והאיומים שספגה מהנאשם, היא פרצה בבכי על דוכן העדים (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 65 ש' 15-13). תגובתו של הסנגור לבכייה הי יתה "אני לא אסיים עם זה היום, יש לי חקירה ארוכה מאוד" (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 65 ש' 18). ומיד לאחר מכן, שוב, שאלות מהסניגור למתלוננת לגבי תוכן הקללות שאמר לה הנאשם בערבית, האם כינה אותה "שַרְמוּטָה" או שמא כינה אותה "סָקְטָה" (מילה נרדפת בערבית ל"זונה") (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 65 ש' 32-20).

39. כאמור, הנאשם הודה כבר בחקירה הראשית בעדותו בבית המשפט שאיים על המתלוננת שישרוף אותה ואת רכבה. בנוסף, הודה שקילל את המתלוננת במילים קשות ומחפירות, ולכן, מה לי אם כינה אותה "זונה", או מילה נרדפת אחרת, או כל מילת גנאי דומה שמטרתה לבייש אותה ולהשפילה. ללמדך, שבדיעבד, התברר ש כל השאלות שנשאלו בחקירה הנגדית לגבי נושא האיומים והקללות, היו שאלות סתמיות וסרות טעם שכל מטרתן להטריד את העדה על דוכן העדים.

40. שנית, הטחה חוזרת ונשנית במתלוננת שישנן מצלמות אבטחה בסניף שתיעדו את האירוע מושא כתב האישום ו שיש בהן כדי ללמד, לשיטת ההגנה, על שקריות גרסתה (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 62 ש' 27 עד עמ ' 63 ש' 25). בפועל, במסגרת פרשת התביעה, לא הוצג סרטון כלשהו המתעד את האירוע מושא כתב האישום ולא הובאה אף ראיה שמלמדת שנתפסו מצלמות אבטחה מהסניף. המתלוננת העידה שלמיטב ידיעתה לא היו באותה עת מצלמות אבטחה המתעדות את המתרחש בתוך הסניף. ההגנה לא הביאה ולו בדל ראיה שסותרת את עדותה בעניין זה. יתר על כן, בשום שלב לא הוגשה בקשה מטעם ההגנה למתן צו המורה לסניף להמציא לידי ההגנה סרטונים מתוך מצלמות אבטחה שנטען שקיימות בסניף. ללמדך, שהיה מדובר בקו חקירה עקר ומיותר לחלוטין.

41. שלישית, המתלוננת נשאלה כמות נכבדה של שאלות בחקירתה הנגדית לגבי הזמן שהיה נדרש לצורך נסיעתה מלוד חזרה לירושלים, האם 25 דקות בזמן שאין פקקים בכבישים כפי שהיא העידה, או שמא למעלה משעה כפי שהטיח בה הסנגור בחקירתו הנגדית (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 84 ש' 8 עד עמ' 88 ש' 10). יוזכר, גדר המחלוקת נוגעת לשאלה האם האירוע הנקודתי שבו המתלוננת טוענת שהותקפה על ידי הנאשם עם כיסא בחדרה בסניף , אכן התרחש. הא ותו לא. בנסיבות אלה, לא התרשמתי שההערכה האישית שלה לזמן שנדרש על מנת לנסוע מלוד לירושלים, יש בה כדי לקעקע כהוא זה את מהימנות עדותה.

42. לאחר שדחיתי את הטענה של הנאשם שהגנתו קופחה עקב הפסקת החקירה הנגדית של המתלוננת, בפרקים הבאים אכריע בשאלה העובדתית האם הנאשם תקף את המתלוננת עם כיסא בעת ששהו לבדם בחדרה בסניף והאם ידה נחבלה עקב כך. אביא תחילה את גרסת המתלוננת, לאחריה את גרסת הנאשם ולאחר מכן אסביר מדוע גרסתה של המתלוננת היא עדיפה בעיני.

גרסת המתלוננת

43. המתלוננת העידה שהשתלשלות הדברים במועד האירוע נשוא כתב האישום היו כדלקמן: (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 45 ש' 8 עד עמ' 56 ש' 28, עמ' 60 ש' 3 עד עמ' 62 ש' 15, עמ' 64 ש' 2 עד עמ' 71 ש' 26):

א. המתלוננת היא רופאת משפחה שמתגוררת בירושלים ועבדה במועד הרלוונטי לכתב האישום בסניף בלוד. אביה, ד"ר חסן זוהיר דג'אני (להלן: ד"ר דג'אני) גם הוא רופא משפחה, מתגורר בירושלים ומנהל מרפאת קופת חולים בסניף שועפת בירושלים.

ב. בעת שהמתלוננת מסרה את עדותה בבית המשפט, וזאת למעלה משנתיים לאחר האירוע, היא היתה נשואה, אם לילד בן שמונה חודשים ובהיריון בחודש השביעי.

ג. המתלוננת לא הכירה את הנאשם מאחר שלא נמנה על רשימת המטופלים שלה בסניף, אלא נמנה על רשימת המטופלים של רופא משפחה אחר שעבד בסניף באותה עת בשם ד"ר חאתם (להלן: ד"ר חאתם).

ד. ביום האירוע, המתלוננת היתה בחדר האחיות בסניף וטיפלה במטופלת שלה להוצאת תפרים ושמעה אדם צועק שהוא "רוצה לדבר עם רולא" ומוסיף בזלזול "איפה הירושלמית הזאת". האחות שהיתה עימה בשם ספיר (להלן: ספיר), יצאה אליו ואמרה לו "זו ד"ר רולא" והוא ענה לה בזלזול "מי זו ד"ר רולא". ספיר חזרה אליה והודיעה לה שהוא מבקש הפניה למיון בבית חולים.

ה. המתלוננת יצאה מחדר האחיות ונכנסה לחדרה והנאשם נכנס אליה לחדרה, המשיך לצעוק והחל לקלל אותה בערבית "כּוּס אִמֵּק", "ש ַרְמוּטָה" ו-"סָקְטָה" ודרש ממנה שתיתן לו הפניה למיון. היא הודיעה לו שעליה לבדוק אותו ורק לאחר מכן תחליט אם יש מקום לתת לו הפניה, או לא. הנאשם אמר לה שהוא לא מוכן שהיא תבדוק אותו ודרש שתיתן לו הפניה למיון באופן מידי תוך שהוא מאיים עליה שיהרוג אותה, שישרוף אותה ושישרוף את רכבה.

ו. בעמדת הקבלה בסניף היו המזכירה הראשית של הסניף בשם מלי גוזלן (להלן: מלי) ומזכירה שכפופה לה בשם נור (עאישה) אלעיסאווי (להלן: נור). שתיהן שמעו את הקללות, את האיומים ואת הדרישה של הנאשם לקבל הפניה למיון מבלי להיבדק. נור גם נכנסה למתלוננת לחדרה בעת שהנאשם נכח בו ושמעה אותו מאיים ומקלל ולאחר מכן נור יצאה מהחדר וחזרה לעמדת הקבלה.

ז. בהיותו בחדרה של המתלוננת, הנאשם הוציא את תעודת הזהות שלו על מנת שהמתלוננת תנפיק לו הפניה למיון לפי פרטיו האישיים. לאור התנהגותו הכוללת (צעקות, קללות, איומים וסירובו להיבדק), המתלוננת אמרה לו שאיננה מתכוונת לתת לו הפניה והשליכה את תעודת הזהות שלו על השולחן. תעודת הזהות החליקה על השולחן ונפלה על הרצפה.

ח. בתגובה, הנאשם סגר את דלת החדר, הרים כיסא שהיה מול השולחן , ובזמן ש היא יושבת מאחורי שולחנה והוא עומד מולה מצדו השני של השולחן, חבט במתלוננת בחוזקה באמצעות הכיסא. הרגל של הכיסא פגעה ביד שמאל של המתלוננת. לאחר מכן, הנאשם יצא מהחדר בעודו ממשיך לצעוק, לקלל ולאיים שיפגע במתלוננת.

ט. המתלוננת פחדה ונבהלה וזאת עד אובדן שליטה על סוגריה ובגדיה התמלאו בשתן. היא החלה לבכות ולצעוק לנור ולמלי שיתקשרו למשטרה וסגרה את דלת החדר. שתיהן סירבו להתקשר למשטרה מתוך פחד מהנאשם שעדיין היה בסניף וגם מתוך פחד שמא יתנקם בהן בעתיד.

י. כמו כן, המאבטח של הסניף גם הוא לא התקשר למשטרה והמתלוננת ראתה אותו לראשונה רק אחרי הגעת המשטרה.

יא. בלית ברירה, המתלוננת התקשרה בעצמה למשטרה. בנוסף, התקשרה לאביה, ד"ר דג'אני, כאשר היא בוכה ונסערת וסיפרה לו לגבי מה שהתרחש. הוא הציע להגיע במיוחד מירושלים והיא אמרה לו שאין צורך מאחר והמשטרה בדרך לסניף.

יב. לסניף הגיע שוטר והיא סיפרה לו שהנאשם תקף אותה עם כיסא. הציגה בפניו את הכיסא שבאמצעותו הותקפה והשוטר צילם אותו. בנוסף, הראתה לו את הנפיחות שהופיעה על ידה השמאלית בעקבות המכה שקיבלה מהכיסא והשוטר גם צילם את ידה וביקש שתגיע למשטרה להגשת תלונה.

יג. לאור איומיו של הנאשם שבכוונתו לשרוף את רכבה שחנה מחוץ לסניף, היא ביקשה מהשוטר לבדוק את רכבה. השוטר בדק את הרכב והודיע לה ש להתרשמותו אין אינדיקציה לקיומה של סכנה מנסיעה ברכב. לכן, המתלוננת נהגה עם רכבה לתחנת המשטרה בלוד וזאת כאשר ידה חבולה ובגדיה ספוגים בשתן.

יד. לאחר שמסרה את תלונתה במשטרה, במשטרה הציעו לה ללכת לבית החולים הקרוב ביותר ללוד והוא בית החולים "אסף הרופא" שבצריפין, אך היא הודיעה שברצונה לחזור לירושלים, מקום מגוריה ומקום מגורי הוריה.

טו. המתלוננת נהגה עם רכבה לירושלים לסניף קופת חולים בשועפת שבו עובד אביה, שם פגשה בו והוא הנחה אותה ללכת לבית חולים. היא הלכה לבית חולים "אל מקאסד" שבמזרח ירושלים. לאחר בדיקתה שם, נמצא שאומנם אין שבר ב"רקמות הקשות" של יד שמאל (קרי, אין שבר בעצם), אך נמצא שיש פגיעה ב"רקמות הרכות" וידה הושמה בגבס.

טז. בהמשך, היא צילמה את עצמה עם הגבס ושלחה את התמונות למלי באמצעות אפליקציית "ווצאפ" וגם לתחנת המשטרה בלוד באמצעות ה-"אי-מייל".

גרסת הנאשם

44. לעומת זאת, גרסתו של הנאשם לגבי השתלשלות הדברים במועד האירוע מושא כתב האישום, וזאת כפי שעלתה מעדותו בבית המשפט, היא כדלקמן (פרוט' מיום 10.2.21, עמ' 139 ש' 14 עד עמ' 147 ש' 18, וכן עמ' 149 ש' 9 עד עמ' 151 ש' 7 ):

א. הנאשם מטופל בסניף על ידי ד"ר חאתם. ביום האירוע מושא כתב האישום, הנאשם סבל מדלקת בשוק שגרמה לו לכאבים עזים ולכן הגיע לסניף על מנת לקבל הפניה למיון של בית החולים "אסף הרופא".

ב. מלי הודיעה לו שד"ר חאתם לא נמצא ולכן הציעה לו לפנות ל-"רולא" ואמרה לו שהיא נמצאת בחדר האחיות. הוא ניגש לחדר האחיות ואמר למתלוננת בנימוס "רולא, בבקשה, אני צריך הפניה למיון". המתלוננת השיבה לו "זה ד"ר רולא" והציעה לבדוק אותו אך הוא סירב וניסה להסביר לה שיש לו כאבים עזים בשוק ועמד על כך שהיא תיתן לו הפניה מבלי לבדוק אותו והיא סירבה.

ג. הנאשם פנה לנור ומלי בעמדת הקבלה וביקש מהן לדבר עם המתלוננת שתיתן לו הפניה למיון מבלי לבדוק אותו. מלי פנתה למתלוננת בחדרה וחזרה אליו והציעה לו להיכנס לחדרה של המתלוננת בשנית, להתנצל על כך שקרא לה בשמה הפרטי ללא התואר המקדים "ד"ר", ולבקש בשנית הפניה למיון.

ד. הנאשם ניגש לחדר של המתלוננת, התנצל בפניה על כך שפנה אליה בשמה הפרטי וללא התואר המקדים "ד"ר" ושוב ביקש הפניה למיון תוך שהוא מבהיר שאיננו מעוניין להיבדק על ידה ומסר לה את תעודת הזהות שלו על מנת שתנפיק את ההפניה על פי פרטיו האישיים.

ה. המתלוננת זרקה לו את תעודת הזהות שלו על הרצפה וסירבה לתת לו הפניה למיון. הנאשם התרגז והחל לקלל אותה ואיים עליה שיה רוג אותה, שישרוף אותה, שישרוף את רכבה ושישרוף את הסניף שבו היא עובדת. מיד לאחר מכן, הוא יצא מחדרה.

ו. הנאשם שולל מכל וכל שהרים כיסא לעברה של המתלוננת בחדרה , או שתקף אותה בדרך כלשהי. כמו כן, העיד שלאחר שיצא מחדרה וניגש לדלפק הקבלה, הוא בעט בכיסא שהיה ליד דלפק הקבלה ברגלו, וזאת מתוך כעס שלא קיבל את מבוקשו. מלי הציעה לו לפנות לסניף אחר של קופת חולים והוא עזב את הסניף.

העדפת גרסתה של המתלוננת על פני גרסת הנאשם

45. הנני קובע שיש להעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו של הנאשם. הנני מאמץ את גרסת המתלוננת כפי שהיא מאחר ובעיני היא משקפת את השתלשלות הדברים במועד האירוע מושא כתב האישום כהווייתם. בעיני, גרסתה של המתלוננת היא מהימנה ביותר ובעוד שגרסתו של הנאשם היא בלתי מהימנה.

46. גרסתו של הנאשם לגבי עבירת האיומים הייתה גרסה "מתפתחת". כאמור, בחקירותיו במשטרה הוא הכחיש את עבירת האיומים וכך גם במענה לכתב האישום ב בית המשפט. כפי שכבר הוסבר, בעת שהמתלוננת נחקרה על ידי ההגנה בחקירה נגדית , היא נשאלה שאלות רבות לגבי נושא האיומים. בסופו של יום, בעדותו בבית המשפט, הנאשם הודה בפה מלא בעבירת האיומים וזאת בדיוק כפי שתוארה על ידי המתלוננת (שיהרוג אותה, שישרוף אותה, שישרוף את רכבה) וגם הוסיף שאמר לה שישרוף את הסניף שבו היא עובדת.

47. גרסתו "המתפתחת" של הנאשם בשאלת האיומים, וזאת למעלה מארבע שנים לאחר קרות האירוע מושא כתב האישום, תוך התאמתה באופן אלסטי לעדויות שהובאו במשפט, פוגמת במהימנות עדותו כמכלול, לרבות בשאלת התקיפה שאותה הוא ה משיך להכחיש.

48. לעומת זאת, גרסתה של המתלוננת זוכה לשבעה מקורות של חיזוק ואשר נותנים ל עדותה נופך גדול של אמינות ומכאן המשקל הגבוה שיש לייחס לגרסתה לעומת הגרסה הבלתי אמינה של הנאשם. ודוק, עדותה של המתלוננת איננה טעונה חיזוק וניתן ל בסס את ההרשעה של הנאשם רק עליה. מטרתם של החיזוקים שאפרט בהמשך היא כדי להמחיש ביתר שאת מדוע עדותה של המתלוננת היא עדיפה על עדותו של הנאשם. אעמוד כעת על כל אחד מהחיזוקים הללו בנפרד.

חיזוק ראשון, מעדותה של מלי

49. מלי העידה שהנאשם נכנס לסניף, דיבר בצעקות ואיים שיפגע במתלוננת על רקע סירובה לתת לו הפניה למיון. כמו כן, מלי הבהירה ש לא נכחה בחדר עם המתלוננת והנאשם בנקודת הזמן שבה המתלוננת טענה שהנאשם תקף אותה עם כיסא (פרוט' מיום 26.6.18, עמ' 33 ש' 29-2).

50. עדותה של מלי לעניין הצעקות והאיומים היא מהימנה בעיני ויש לראות בה חיזוק לעדותה של המתלוננת ולכן מוסיפה נופך של אמינות לעדותה של המתלוננת בבית המשפט, וזאת לא רק לעניין האיומים, אלא למכלול הדברים שמסרה, לרבות ל עניין התקיפה עם הכיסא.

חיזוק שני, מעדותו של יצחק רובן

51. המאבטח של הסניף, יצחק רובן, גם הוא העיד ששמע את הנאשם צועק בתוך הסניף וגם שמע אותו מאיים להרוג את המתלוננת ולשרוף לה את הרכב (פרוט' מיום 19.6.18, עמ' 12 ש' 27 עד עמ' 13 ש' 5). עדותו של יצחק רובן גם היא מהימנה בעיני ויש לתת לה את מלוא המשקל וזאת לאור העובדה שהיא מתיישבת היטב עם מכלול הראיות שהובאו בפני, לרבות העדות של המתלוננת והעדות של מלי.

52. עדותו של יצחק רובן גם היא מהווה מקור עצמאי של חיזוק לעדותה של המתלוננת. עדותו מלמדת, בדומה לעדותה של מלי, לא רק על אמינות גרסתה של המתלוננת לעניין האיומים, אלא על אמינות עדותה כמכלול, לרבות לעניין התקיפה עם הכיסא.

חיזוק שלישי, מאמרת החוץ של נור

53. נור מסרה אמרת חוץ במשטרה וזאת בסמוך למועד התרחשות האירוע מושא כתב האישום . באמרת החוץ היא הסבירה שהנאשם צעק, קילל את המתלוננת ואיים עליה שיהרוג אותה ושישרוף את רכבה (ת/2, ש' 23-6). בעדותה בבית המשפט, נור חזרה בה מהדברים האמורים ולכן הוכרזה כעדה עוינת (פרוט' מיום 19.6.18, עמ' 15 ש' 4 עד עמ' 17 ש' 21).

54. הנני קובע כי אמרת החוץ של נור עומדת בתנאי הקבילות שנדרשים בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, כדלקמן: ראשית, השוטרת שגבתה את אמרת החוץ, שירן רסל, הייתה עדה במשפט והעידה שהיא זו שגבתה את האמרה (פרוט' מיום 18.6.19, עמ' 102, ש' 18-5); שנית, נור הייתה עדה במשפט וניתנה להגנה ההזדמנות לחקור אותה בחקירה נגדית; שלישית, כפי שכבר הוסבר, הייתה סתירה מהותית בין עדותה של נור בבית המשפט לבין אמרת החוץ.

55. כמו כן, דרישת החיזוק שבסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, לעניין אמיתות תוכנה של אמרת החוץ של נור שהנאשם קילל את המתלוננת ואיים עליה, מתמלאת מכל אחת מהעדויות הבאות: עדותה של מלי; עדותו של המאבטח יצחק רובן; ולבסוף, מעדותו של הנאשם עצמו על דוכן העדים שאישר שקילל את המתלוננת ואיים עליה.

56. על כן, הנני מעדיף את אמרת החוץ של נור על פני עדותה בבית המשפט וקובע שיש לראות באמרת החוץ שלה כמקור עצמאי של חיזוק לעדותה של המתלוננת.

חיזוק רביעי, מ"אמרת קורבן אלימות" שנמסרה לד"ר דג'אני

57. נזכיר לקורא שהמתלוננת העידה שהיא התקשרה מיד לאחר האירוע לאביה, ד"ר דג'אני, וסיפרה לו בטלפון כאשר היא בוכה ונסערת שהותקפה בתוך הסניף באמצעות כיסא. הדברים שמסרה המתלוננת בשיחת הטלפון לד"ר דג'אני, הם בגדר "אמרת קורבן אלימות".

58. ד"ר דג'אני היה עד במשפט והסביר שהמתלוננת התקשרה אליו כאשר היא בוכה ורועדת בדיבורה ועדכנה אותו שהותקפה עם כיסא בתוך הסניף (פרוט' מיום 26.6.18, עמ' 25 ש' 20 עד עמ' 26 ש' 8). עדותו של ד"ר דג'אני היא מהימנה בעיני ויש לתת לה את מלוא המשקל. עדות זו מתיישבת עם מכלול הראיות בתיק, ומכאן המשקל הגבוה שיש לייחס לה.

59. לפיכך, יש לראות בשיחת הטלפון של המתלוננת לד"ר דג'אני כמקור עצמאי של חיזוק לעדותה בבית המשפט. כידוע, אמרת קורבן אלימות, היא ראיה לאמיתות התוכן ולא רק ראייה לעצם אמירת הדברים.

60. בפסיקה נקבע שההנחות המונחות ביסודו של הכלל בדבר קבילות אמרתו של קורבן אלימות ל-"אמיתות התוכן", הן אלה: ראשית, העד אינו משקר בהשמיעו אמירה, על אתר, המתייחסת למעשה האלימות שבוצע כלפיו זה עתה. מצבו של קורבן האלימות מהווה ערובה נסיבתית לאמיתות דבריו בהתקיים יתר התנאים המפורטים בסעיף 10 לפקודה. ההנחה, שמקורה בניסיון החיים, היא כי כאשר אדם נתון בסכנה בשל מעשה אלימות שנעשה בו, דעתו אינה נתונה להעליל על מי שלא עשה לו דבר, אלא מבקש הוא לספר את האמת ולגלות מי פגע בו. שנית, יש עניין לציבור בשמירה על כל שריד הוכחה, כאשר לאור הנסיבות אין מקום לחשוד שהם כוזבים ( ע"פ 3737/91 חיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 272, 276 (1992); ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל פ"ד נו (2) 534, 534 (2002); ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 675, 679 (1996)).

חיזוק חמישי, מ"אמרת קורבן אלימות" שנמסרה לשוטר יוסף פרדה

61. המתלוננת העידה שהגיע שוטר לסניף והיא הודיעה לו שהנאשם איים עליה ותקף אותה בחדרה עם כיסא. כמו כן, העידה שהציגה בפניו את החבלה שנגרמה לה בידה וגם את הכיסא שבאמצעותו הותקפה והשוטר צילם הן את הכיסא והן את ידה החבולה .

62. השוטר יוסף פרדה (להלן: השוטר יוסף), הוא השוטר שהגיע לסניף. הוא היה עד במשפט והסביר שהמתלוננת אמרה לו שהנאשם איים לרצוח אותה ושתקף אותה עם כיסא. כמו כן, העיד שצילם את ידה ואת הכיסא שעליו הצביעה המתלוננת (פרוט' מיום 26.6.18, עמ' 30 ש' 20 עד עמ' 31 ש' 24). שתי התמונות הוגשו וסומנו יחדיו כ-ת/3. השוטר יוסף הוא איש מרות שהגיע לסניף על מנת למלא את תפקידו כשוטר על פי דין. לכן, הנני קובע שעדותו היא עדות מהימנה שיש לתת לה את מלוא המשקל.

63. הלכה פסוקה היא ש"אמרת קורבן אלימות" יכול שתינתן גם בפני איש מרות כגון שוטר שמגיע לזירת אירוע אלימות (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.8.13) פסקאות 9 עד 12 לחוות דעתו של כבוד השופט סולברג).

64. לפיכך, הנני קובע שעדותה של המתלוננת זוכה לחיזוק נוסף מ"אמרת קורבן אלימות" נוספת שלה , הפעם בפני השוטר יוסף, וזאת כ"אמרת קורבן אלימות" עצמאית ונפרדת מזו שנאמרה בפני ד"ר דג'אני בשיחת הטלפון שלה עמו בעת שהייתה עדיין בסניף בלוד.

חיזוק שישי, מתיעוד החבלה שנגרמה למתלוננת

65. המתלוננת העידה שבשל תקיפתה על ידי הנאשם עם כיסא, נגרמה לה חבלה ביד. עדות זו נתמכת על ידי מקבץ של ראיות שבהן תועדה החבלה ואשר מהוות יחדיו חיזוק לעדותה לעניין החבלה שנגרמה לה. להלן מקבץ הראיות:

א. ראשית, מעדותו של השוטר יוסף והתמונה שצילם. החבלה שנגרמה למתלוננת צולמה על ידי השוטר יוסף (ת/3) ומהתמונה עולה שהיתה לה נפיחות ביד עם סימן אדום.

ב שנית, מעדותו של ד"ר רעד מוחמד סלאימה שעובד בבית החולים "אלמקאסד" בירושלים (להלן: ד"ר רעד) ומהאישור הרפואי שהכין לגבי המתלוננת . ד"ר רעד העיד שבדק את המתלוננת באותו בית חולים וזאת באותו יום של האירוע מושא כתב האישום. מעדותו עלה שהייתה לה נפיחות ביד, שהיא סבלה מרגישות ומכאבים באזור שורש כף היד והאבחנה שלו הייתה שישנה פגיעה ב "רקמות הרכות" של יד שמאל (soft tissue trauma) ולכן החליט על השמת ידה בגבס (פרוט' מיום 18.6.19, עמ' 92 ש' 2 עד עמ' 95 ש' 16 ; וכן ראו את האישור הרפואי שהוכן על ידו, ת/8).

ג. שלישית, מהתמונות של המתלוננת שבהן רואים אותה עם גבס ביד ואשר תלויה עם מתלה על צווארה. המתלוננת העידה שהיא צילמה את עצמה ושלחה את התמונות למלי באמצעות אפליקציית ה-"וואצאפ" וגם לתחנת המשטרה בלוד באמצעות ה"אי –מייל" (ראו: ת/5 עד ת/11; וכן ראו עדותה של המתלוננת בפרוט' מיום 3.4.19 עמ' 54 ש' 1 עד מ' 55 ש' 21; וכן עדותו של השוטר ירון כהן בפרוט' מיום 10.2.21, עמ' 123 ש' 2 עד עמ' 126 ש' 32; וכן עדותו של השוטר וואפי חטיב בפרוט' מיום 10.2.21, עמ' 116 ש' 18 עד עמ' 118 ש' 18).

66. הלכה פסוקה היא שסימני אלימות על קורבן עבירת אלימות, יכולים לשמש חיזוק לעדות של הקורבן (ע"פ 6164/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.2.12) פסקה 20 לפסק דינו של כבוד השופט עמית; בש"פ 6989/93 מדינת ישראל נ' סויסה [פורסם בנבו] (30.1.94); בש"פ 10194/03 קריאף נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.11.03) פסקה 5 להחלטתה של כבוד השופטת פרוקצ'יה)).

החיזוק השביעי, מהמידיות בהגשת התלונה במשטרה

67. מיד לאחר קרות האירוע של התקיפה, המתלוננת ביקשה ממלי ונור שיתקשרו למשטרה. מאחר ובקשתה של המתלוננת לא נענתה, היא התקשרה בעצמה והגיע השוטר יוסף לסניף. מיד לאחר מכן, המתלוננת נסעה לתחנת המשטרה בלוד ומסרה תלונה נגד הנאשם.

68. בפסיקה נקבע שיסוד סמיכות הזמנים בין מועד התקיפה לבין מועד הגשת התלונה למשטרה, מהווה "חיזוק" לעדותה של קורבן העבירה (ע"פ 7063/14 רבאיעה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.11.15) פסקה 12 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות; ע"פ 2921/13 רייטבורג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.1.15) סעיף 62(א) לפסק דינו של כבוד השופט שוהם).

הנזק שנגרם למתלוננת עקב התקיפה עם הכיסא

69. הנני קובע כממצא עובדתי, וזאת לאור העדות של ד"ר רעד, ושלא נסתרה בראיה כלשהי מטעם הנאשם, שהמכה שהמתלוננת קיבלה מהכיסא גרמה לה לפגיעה ב"רקמות הרכות" של יד שמאל ( soft tissue trauma).

70. ד"ר רעד וד"ר דג'אני הסבירו שהביטוי "רקמות רכות" הוא ביטוי כללי שניצב מול ביטוי אחר שנקרא "רקמות קשות". המשמעות של הביטוי "רקמות קשות" היא "עצמות" ובעוד שהביטוי "רקמות רכות" משמעו כל שאר הדברים שסובבים אות ן (כגון: שרירים, כלי דם וכו') (ראו: עדותו של ד"ר דג'אני בפרוט' מיום 26.6.18, עמ' 26 ש' 32 עד עמ' 27 ש' 13; וכן עדותו של ד"ר רעד בפרוט' מיום 18.6.19, עמ' 92 ש' 32 עד עמ' 93 ש' 1).

71. בנוסף, ד"ר רעד הסביר כי "הטיפול בפגיעה ברקמות הרכות, יכול לנוע מתחבושת רגילה ועד אשפוז של ממש, ויש את כל האפשרויות שבאמצע" (פרוט' מיום 18.6.19 עמ' 95 ש' 30-29). ללמדך, שהאמירה שישנה פגיעה ב"רקמות הרכות" היא אמירה כללית שחולשת על מגוון רחב מאוד של סוגי פגיעות כאשר בכל אחת מהן יכולות להיות דרגות פגיעה שונות. יודגש, הראיות שהוצגו בפניי אינן מבהירות מעל לכל ספק סביר את "סוג" הרקמה הרכה שנפגעה ובאיזו "דרגת" פגיעה מדובר.

72. המתלוננת העידה שהמוסד לביטוח לאומי קבע עבורה נכות של 24 אחוז ביד שמאל הפגועה (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 51 ש' 21-20). דא עקא, לא הוצגה בפניי ראיה חיצונית ואובייקטיבית שיכולה לאשש את עדותה בעניין זה.

73. מעבר לכך, המתלוננת העידה שהיא סובלת מבעיות קודמות בכליות ושאינן קשורות לאירוע התקיפה שבעסקִנן והוחלט על ידי רופאיה שאיננה זקוקה לדיאליזה (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 77 ש' 2 עד עמ' 78 ש' 7; וכן ראו את הודעת ה"ווצאפ" ששלחה המתלוננ ת למלי, ת/5 ). לכן, ההגנה הגישה בקשה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982, לקבלת מלוא תיקה הרפואי של המתלוננת. קבעתי דיון בבקשה ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הבקשה נדחתה, וזאת לאור העובדה שההגנה לא הוכיחה את טענתה שהחבלה שהייתה על ידה של המתלוננת, קשורה לנושא של הדיאליזה (פרוט' מיום 24.10.18, עמ' 38 ש' 17 עד עמ' 41 ש' 23).

74. יש לציין, שהוריתי על קבלת תגובתה של המתלוננת לבקשה מטעם ההגנה למסור לאחרונה את מלוא תיקה הרפואי של המתלוננת. בא כוח המתלוננת שמייצג אותה בהליך האזרחי שמטרתו לחייב את הנאשם לשלם לה פיצויים על נזקיה, במקום להגיש תגובה כפי שנקבע על ידי בית המשפט, שלח שתי חוות דעת שהוכנו בעניינה. חוות דעת אחת בתחום האורתופדיה שבה נקבעה לה נכות צמיתה ביד שמאל בשיעור של 25 אחוז והשנייה בתחום הפסיכיאטריה שבה נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 30 אחוז וזאת בשל נזקיה הנפשיים בעקבות האירוע מושא כתב האישום.

75. בהחלטתי מיום 2.10.18 קבעתי כדלקמן:

"ההחלטה שניתנה ביום 5.9.18 קבעה שעל העדה המתלוננת להגיש תגובה לבקשה למתן צו להמצאת מסמכים שנוגעים לתיק הרפואי שלה. לא נאמר כלל שעליה להגיש חוות דעת רפואית. יתר על כן, ראיות מוגשות באמצעות עדים בלבד ועל ידי בעל דין ולא בדרך של הודעה לבית המשפט שמוגשת על ידי העד עצמו ומיוזמתו."

76. בנסיבות אלה, שבהן שני המומחים שערכו את שתי חוות הדעת האמורות, לא נכללו ברשימת העדים שבכתב האישום, וגם לא היו עדים במשפט, פשיטא, שאני מתעלם לחלוטין משתי חוות הדעת האמורות ומתוכנן.

77. לסיכום, לעניין הנזק שנגרם למתלוננת, הנני קובע כדלקמן:

א. ראשית, הנני קובע כממצא עובדתי שהמאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם תקף את המתלוננת באמצעות כיסא בתוך הסניף.

ב. שנית, הנני קובע כממצא עובדתי שהמאשימה הוכיחה מכל לכל ספק סביר שנגרמה למתלוננת פגיעה ב"רקמות הרכות" של יד שמאל עקב התקיפה עם הכיסא ע ל ידי הנאשם .

ג. שלישית, הנני קובע שהוכח מעל לכל ספק סביר שקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשה התקיפה של המתלוננת על ידי הנאשם באמצעות כיסא לבין הפגיעה שנגרמה למתלוננת ב"רקמות הרכות" של יד שמאל .

ד. רביעית, ככל שהמתלוננת מעוניינת להוכיח במסגרת תביעה אזרחית-נזיקית נגד הנאשם, את "סוג" הרקמה הרכה שנפגעה ובאיזו "דרגת" פגיעה מדובר, וכן גם את קיומם של נזקים מסוג אחר, בין נפשיים ובין אחרים, הדרך פתוחה בפניה לעשות כן במסגרת ההליך האזרחי. הממצאים שבעובדה שנקבעו בהליך הפלילי הנוכחי אינן חוסמות אותה במאומה מהוכחת טענותיה בנושא הנזק בהליך האזרחי .

עבירת האיומים

78. כאמור, הנאשם הודה בעדותו בבית המשפט בעבירת האיומים. כמו כן, בשלב הסיכומים הנאשם נתן את הסכמתו להרשעתו בעבירת האיומים (פרוט' מיום 9.5.21 עמ' 121 ש' 30-29).

העבירה של תקיפת עובד ציבור

79. לאחר שקבעתי כממצא עובדתי שהנאשם אכן תקף את המתלוננת עם כיסא, כעת יש לדון בשאלה האם המתלוננת הייתה "עובדת ציבור" בעת קרות האירוע מושא כתב האישום. יש לציין שההגנה לא טענה שהמתלוננת איננה "עובדת ציבור" לעניין העבירה של תקיפת עובד ציבור. מכל מקום, למען הסדר הטוב, אבהיר את עֶמְדַתִּי מדוע לעניין העבירה של תקיפת עובד ציבור, יש לראות ב מתלוננת כ"עובד[ת] ציבור ".

80. בסעיף 34כד לחוק העונשין ישנה הגדרה של הביטוי "עובד ציבור" וזאת ב-11 חלופות שונות. החלופה הרלוונטית לענייננו היא החלופה שמופיעה בסעיף קטן (8) שבו נאמר כדלקמן:

"עובד מפעל, מוסד, קרן, או גוף אחר שהממשלה משתתפת בהנהלתם לרבות חבר מועצה או הנהלה בגופים אלה."

(ההדגשות שלי- ה'א'ש')

81. "קופת חולים" היא גוף ציבורי לכל דבר ועניין שהממשלה משתתפת בהנהלתו. הדבר עולה בבירור מתוך הוראותיו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994 (להלן: החוק). בסעיף 2 לחוק, הביטוי "קופת חולים" הוגדר כ-"תאגיד שהוכר לפי סעיפים 24 ו-25". לפי סעיפים 24 ו-25, הסמכות להכרה בקופת חולים לעניין החוק מסורה לשר הבריאות. בנוסף, לפי סעיף 27(א) לחוק, הגוף המנהל העליון של קופת חולים הוא "מועצת קופת החולים" ולפי סעיף 27(ג), שר הבריאות רשאי למנות משקיף מטעמו ל "מועצת קופת החולים".

82. כמו כן, לממשלה, באמצעות שר הבריאות, יש תפקידים ניהוליים מובהקים בנוגע לקופות החולים. כך למשל , הסמכות של קופת חולים לשליטה בתאגיד אחר מותנית בקבלת היתר מראש מטעם שר הבריאות (סעיף 29(ב)(3) לחוק). קופות החולים נתונות לביקורת של מבקר המדינה (סעיף 3 3 לחוק). משרד הבריאות מוסמך לפקח על פעילותן של קופות החולים ולבקר את איכות שירותיהן (סעיף 35 לחוק). המנהל הכללי של משרד הבריאות, רשאי לדרוש מקופות חולים מידע ומסמכים לגבי פעילותן (סעיף 36 לחוק). לבסוף, החוק הקים מועצה לביטוח הבריאות הממלכתי ששר הבריאות הוא יושב הראש שלה (סעיף 48 לחוק). לשר הבריאות נתונה הסמכות לקבוע הסדר ים מיוחדים בדבר רישום בקופות החולים ודרך מתן שירותי הבריאות (סעיף 56 לחוק). לבסוף, שר הבריאות הוא הממונה על ביצוע החוק (סעיף 60).

עבירת הפציעה

83. סעיף 334 לחוק העונשין שמגדיר את עבירת "הפציעה", קובע כדלקמן:

"הפוצע חברו שלא כדין דינו – מאסר שלוש שנים ."

84. הביטוי "פצע" הוגדר בסעיף 34כד לחוק העונשין כדלקמן:

"חתך או דקירה המבתרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף, ולעניין זה קרום חיצוני הוא כל קרום שאפשר לנגוע בו בלי לבתר או לבקוע כל קרום."

85. במקרה שבפני, המתלוננת העידה שלא נגרם לה חתך בעור של יד שמאל בעקבות המכה שהיא קיבלה מהכיסא, אלא נפיחות וסימני חבלה (פרוט' מיום 3.4.19, עמ' 83 ש' 32-16). בנסיבות אלה, לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירת פציעה בשל העדר קיומו של "פצע" כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין.

86. עם זאת, יש להרשיע את הנאשם בעבירה אחרת והיא העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין ואשר קובע כדלקמן:

"התוקף חברו וגורם לו כך חבלה של ממש, דינו - מאסר שלוש שנים."

87. הביטוי "חבלה" מוגדר בסעיף 34כד לחוק העונשין כ-"מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים". החבלה של ממש שנגרמה למתלוננת היא הפגיעה ב"רקמות הרכות" של יד שמאל.

88. יודגש, העונש המקסימאלי לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, הוא זהה לעונש המקסימאלי לעבירת הפציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין. בשתי העבירות האמורות, העונש המקסימאלי הוא שלוש שנות מאסר.

89. כמצוות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, לנאשם הייתה כמובן ההזדמנות להתגונן מהרשעתו לפי סעיף 380 לחוק העונשין וזאת מן הטעם הפשוט שעוד בחקירתו במשטרה הוא נחקר תחת אזהרה בגין ביצוע עבירה של "תקיפה הגורמת חבלה של ממש" (ראו העמוד הראשון של ת/1 והעמוד הראשון של ת/14).

סוף דבר

90. לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיע את הנאשם בביצוען של העבירות הבאות: איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין וכן תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ"ב סיוון תשפ"א, 02 יוני 2021, במעמד הצדדים