הדפסה

בית משפט השלום ברמלה ת"א 8970-08-15

בפני
כבוד ה שופט דב גוטליב

תובע

פלוני
ע"י ב"כ עו"ד יואב גפני ואח'

נגד

נתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ניסן גיצה ואח'

פסק דין

תביעה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: חוק הפלת"ד) בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע כתוצאה מתאונת דרכים מיום 21.11.12 .
הצדדים אינם חלוקים באשר לסוגיית חבות ומחלוקתם נסובה לעניין שיעור הנזק בלבד.

הנדרש לנדון
התובע יליד 14.12.1966, נשוי ואב לשלושה, נפגע בתאונת דרכים מיום 21.11.12 (להלן: התאונה) בהיותו כבן 46. התאונה ארעה עת רכב צד ג' התנגש בחזית רכב התובע, וכתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקים גופניים שונים (אישור משטרה צורף למוצגי התובע ).
התאונה לא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.
התובע פיזיותרפיסט בהכשרתו. עובר לתאונה עבד התובע כפיזיותרפיסט עצמאי וכשכיר בקופת חולים כללית (להלן: קופ"ח) וגם בחצי משרה בתפקיד ניהולי בשירות בתי הסוהר (להלן: השב"ס). החל מחודש אוקטובר 2013 ועד היום, עובד התובע במשרה מלאה בשב"ס.
כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע חבלות קהות בברך ימין ובחזה, כאבי גב וצוואר ושבר בשורש כף יד שמאל אשר טופל באמצעות סד גבס בבית החולים "אסף הרופא" (מוצג ג' למוצגי התובע).
הצדדים חלוקים ביחס לשיעור הנכויות והנזקים שנגרמו בעקבות התאונה ועל שיעור הפיצוי המגיע לתובע.

הנכות הרפואית
לצורך בחינת נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה מונו מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה, כירורגיית כף היד, פסיכיאטריה ורפואת העור. המומחים הגישו את חוות דעתם לתיק וחלקם הוזמנו על ידי התובע ונחקרו על חוות דעתם. הצדדים נותרו חלוקים ביחס לקביעות המומחים ולשיע ור הנכות הרפואית, כפי שיפורט ביחס לכל תחום ותחום בנפרד:
כירורגיית כף היד
בתחום כירורגיית כף היד מונתה ד"ר בתיה יפה כמומחית מטעם בית משפט.
בחוות דעתה מיום 13.11.16 ציינה המומחית שבמהלך התאונה נגרם לתובע שבר ללא תזוזה של עצם הסירה ונזק לרצועות שורש כף היד. התובע טופל ע"י גבס, בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק. לעמדת המומחית, נותרו לתובע כאבים במאמץ וחולשה יחסית אך לא שינוים ארטרוטיים.
בבדיקתה את התובע, ציינה המומחית שמצאה "טווחי תנועה מלאים וזהים בשורש כף יד של שתי הידיים. ביד שמאל יש כאב בסוף הטווח. סגירת אגרוף מלאה. אין דפורמציות ואין שינוי גוון העור או הטמפרטורה של העור...".
לאור ממצאי הבדיקה ולאחר עיון בתיעוד הרפואי, העריכה המומחית שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5%, לפי סעיף 35(1) בין תת סעיף א' ל- ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 (להלן: תקנות הנכות) .
ביחס לתקופות אי הכושר, ה מומחית העריכה שהתובע היה באי כושר מלא (100%) כל זמן שידו הושמה בגבס, באי כושר בשיעור 50% למשך חודשיים לאחר מכן ובהמשך אי כושר בשיעור 25% עד לקביעת נכותו הצמיתה ביום 17.07.14(עמ' 23 ש' 8-12 לפרוטוקול הדיון).
התובע לא הסכים עם קביעות המומחית והזמין אותה לחקירה. בסיכומיו נטען כי מצבו הרפואי ביד שמאל בעקבות התאונה תואם מצב של "השפעה בינונית על כושר הפעולה" לפי סעיף הליקוי 35(1)(ג) ועל כן (לעמדתו) יש להעמיד את הנכות הרפואית בגין הפגיעה בשורש כף יד שמאל על שיעור של 20% נכות.
הנתבעת טוענת שלא נותרה לתובע נכות רפואית בכף יד שמאל והיא מפנה בעניין זה לממצאי הבדיקה הקלינית של המומחית , במסגרתה נמצא טווח תנועות מלא בשתי הידיים, לתיעוד הרפואי המצביע על העדר שינויים ניווניים ולתשובת המומחית בחקירתה הנגדית ולפיה: "הייתי מאוד לארג'ית איתו" (עמ' 24 ש' 5-6 לפרוטוקול) ובהמשך עת ציינה : "לא מצאתי הגבלה בטווחי התנועה של שורש כף היד. מה שיש לו כאב וחולשה שנובעת מכאב וקיבלתי את זה שיש לו כאבים ולכן נתתי לו את ה- 5 אחוזי למרות העדר ממצאים אובייקטיבים לשינויים אטרוטיים " (עמ' 24 ש' 7-10 לפרוטוקול).
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות דעתה של המומחית, בתיעוד הרפואי ובפרוטוקול חקירתה הנגדית לא מצאתי לסטות ממסקנות המומחית בחוות הדעת. הערכת המומחית מעוגנת בתיעוד הרפואי (שלא הדגים שינויים ניווניים) ועל ממצאי בדיקתה הקלינית (בה נמצאו טווחי תנועה מלאים בשתי הידיים לצד ממצאים תקינים נוספים ). המומחית הפעילה את שיקול דעתה המקצועי ואת ניסיונה רב השנים והעריכה שלמרות העדר ממצאים אובייקטיבים, מצבו של התובע תואם 5% נכות , בהתאם לסעיף הליקוי שנקבע בחוות הדעת, בשל כאב וחולשה (יחסית) ביד. הערכת המומחית לא נסתרה ואני מאמצה במלואה.
עמוד השדרה המותני
בתחום האורתופדיה מונה ד"ר מיכאל טנצמן כמומחה מטעם בית משפט.
בחוות דעתו מיום 14.07.18 העריך המומחה על סמך התיעוד הרפואי ובדיקתו הקלינית שלא נותרה לתובע נכות בעמוד השדרה הצווארי בעקבות התאונה , אך כן נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% , בגין הפגיעה בעמוד השדרה המותני, לפי מחצית סעיף 37 (7) (א) לתקנות הנכות. לעמדת המומחה, בעקבות התאונה נותרה לתובע הגבלה קלה ביותר בטווח תנועות עמוד השדרה המותני לכל הכיוונים, כאשר התאונה גרמה למצב הקודם בגובה חוליה L5 (ספונדילוליזיס) להפוך ממצב א-סימפטומטי למצב סימפטומטי.
הצדדים לא חולקים על קביעת המומחה ביחס לעמוד השדרה ומכאן שמסקנות המומחה בחוות הדעת לא נסתרו.
נכותו הרפואית של התובע בגין הפגיעה בעמוד השדרה המותני היא בשיעור 5% נכות כפי שקבע המומחה ויחד עם הנכות שנקבעה בגין הפגיעה בשורש כף היד (כמפורט לעיל) עומדת על שיעור משוקלל של 9.75% נכות.
תחום הנפש
בתחום הפסיכיאטריה פרופ' שמואל פניג כמומחה מטעם בית משפט.
בחוות דעתו מיום 10.06.16 העריך המומחה על סמך התיעוד הרפואי ובדיקת התובע כי לאחר התאונה התפתחה הפרעת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומטיים וכן סימפטומים דיכאוניים בעקבות השינויים בחייו. המומחה ציין בחוות דעתו שהתובע היה חרד לעתידו, חווה מצוקה רגשית בעקבות הפיחות במעמדו, הירידה בהכנסות והצורך להיעזר במשפחת רעייתו על מנת לשמור על רמת החיים. לעמדת המומחה, עובר לתאונה התובע לא סבל מנכות נפשית ולאחר התאונה החל ליטול תרופות נוגדות דיכאון ותרופות לשינה ופנה פעמיים להערכה וטיפול פסיכיאטרי.
לצד ממצאים אלה, ציין המומחה שהתובע חזר לנהוג זמן קצר לאחר התאונה ומבחינה תפקודית, התובע ממלא תפקיד ניהולי, אחראי ומחייב בשב"ס כשהוא אחראי על מערך הפיזיותרפיסטים, עבודה הכרוכה במתח, אחריות ויכולת ניהולית.
המומחה העריך בחוות הדעת ש בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות זמנית בשיעור 10% לפי סעיף 34 (ב)(2) לתקנות הנכות, בגין הפרעת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומטיים וסימפטומים דיכאוניים, למשך שלוש שנים ממועד התאונה ועד לניתוח בריאטרי שעבר. לעמדתו, בתום תקופת הנכות הזמנית, לא נותרה לתובע נכות נפשית צמיתה.
בתשובות לשאלות הבהרה הסביר המומחה מדוע לעמדתו התובע אינו סובל מתסמונת בתר חבלתית ( התובע חזר לנהוג ללא הימנעות ואינו מציין במועד הבדיקה סימפטומטיים המתאימים להפרעה בתר חבלתית) ומדוע המצוקה שביטא התובע קשורה לנכות האורתופדית ולכך שאינו מסוגל לעבוד מעשית במקצועו כפיזיותרפיסט. המומחה הבהיר שהתובע סבל וסובל בעקבות התאונה, אך מדובר בתגובה נפשית נורמטיבית למצבו הרפואי. התובע הסתגל למצבו, מתפקד באורח תקין ואף לוקח על עצמו לעבוד שעות נוספות. המומחה הסביר שתפקודו של התובע בשב"ס לאחר התאונה מעיד על "אדם מסתגל ולוחם" ולא על אדם שסובל מהפרעה נפשית.
התובע לא הסכים עם מסקנות המומחה הפסיכיאטרי והזמין את המומחה לחקירה. בסיכומי התובע נטען כי המומחה אישר "שהתאונה הזאת שינתה את חייו... אני מסכים שיש מצוקה ויש בעיה. יש פה איזשהו שינוי ואני חושב שאפילו די דרמטי באורח החיים שלו וקרה פה איזשהו פיחות במעמדו"(עמ' 13 לפרוטוקול הדיון); אישר שמצב הרוח של התובע לבילי (משתנה) בכל פעם שמדברים על השלכות התאונה ; א ישר שהתאונה שינתה את חייו; אישר שקיימת הפרעה קלה בתפקוד גם בצד החברתי , אישר שמדובר בהפרעת חרדה "הפרעה כללית" וכי קיים צורך בטיפול תרופתי, אך למרות כל אלה, קבע בחוות הדעת שלא נותרה לתובע נכות צמיתה. לעמדת התובע רוב מרכיבי סעיף 34(א)(3) לתקנות הנכות מתקיימים בעניינו ולכן שיעור הנכות הנפשית המתאימה למצבו היא, לכל הפחות, בשיעור 15%נכות.
הנתבעת טוענת כי דין טענות התובע ביחס לחוו ת הדעת הפסיכיאטרית להידחות. הנתבעת מפנה למסקנות המומחה בחוות הדעת, לתשובות ההבהרה ולחקירתו הנגדית של המומחה וטוענת שמסקנות המומחה מעוגנות בתיעוד הרפואי ובקורותיו התעסוקתיים של התובע לאחר התאונה והן לא נסתרו; טענת התובע ולפיה הוא נזקק לטיפולים נפשיים לאחר התאונה לא הוכחה ולמעשה הוכח שהתובע נבדק לראשונה רק בחלוף כשלושה חודשים לאחר התאונה ובסך הכל פעמיים במשך ארבע שנים. לעמדת הנתבעת, הערכת המומחה הפסיכיאטרי ולפיה התובע אינו סובל כיום מנכות נפשית אלא מתגובה נפשית טבעית שאינה מגעת כדי נכות נפשית, נתמכת בעובדה שהתובע לא פנה לטיפול רציף בתחום הנפשי אלא רק פעמיים במשך 4 שנים; הניתוח הבריאטרי שעבר (שלוש שנים לאחר התאונה) ואשר מחייב הערכה פסיכיאטרית תקינה ובתפקודו המרשים של התובע בשב"ס.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי בתיעוד הרפואי, בחוות דעת המומחה, בתשובות לשאלות הבהרה ובפרוטוקול חקירת המומחה, נחה דעתי שאין מקום לסטות ממסקנות המומחה ולפיהן לא חר תקופת הנכות הזמנית לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הנפש י, ואנמק:
המומחה אינו חולק בחוות הדעת ובעדותו (עמ' 66 ש' 9-14 לפ רוטוקול הדיון מיום 29.10.17) שהתובע סבל לאחר ובעקבות התאונה ממצוקה וחרדה. המומחה אף מצא שבתקופות אלה ועד שלוש שנים לאחר התאונה, התפתחה אצל התובע הפרעת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומטיים וכן סימפטומים דיכאוניים, אך הסביר שהתובע הסתגל למצבו ומתפקד באופן מרשים וכי במועד הבדיקה לא מצא תמונה המתאימה להפרעה נפשית, אלא לסבל ומצוקה נורמטיביים לשינוי שחל במצבו הרפואי ואלה אינם מצביעים על הפרעה נפשית ובעיה תפקודית.
"סבל ומצוקה זה בהחלט לא הפרעה נפשית. אם זה היה הפרעה נפשית אז אני חושב שבאמת אוכלוסיות נכבדות בעולם, כול אנשים ...שהם על סך עוני או שסובלים מכל מיני מצוקות משפחתיות, הם היו נכנסים להגדרה הזאת. אנחנו צריכים לראות היכן, מהבחינה הנפשית, יש איזושהי הפרעה. הרי מדובר על הפרעה, על Disorder, צריכה להיות פה איזושהי הפרעה ביכולת של הבן אדם בגלל הפרעתו הנפשית, להתמודד עם המצוקות של החיים. אם אין את זה, זאת אומרת, אני אומר פה, אולי אני נאחז בעניין של השעות הנוספות, אם בן אדם מגיע למצוקה מבחינת העבודה שלו והוא מצליח לגייס כוחות ולעבוד שעות נוספות, בשבילי זאת לא הפרעה, זה להיפך, זה מצביע על יכולות לגייס כוחות, על יכולת הסתגלות" (עמ' 40 , ש' 7- 20 לפרוטוקול מיום 29.10.17).
ובהמשך:
"ברגע שהחרדה בן אדם לא יכול לשאת אותה והיא גורמת לו להפרעה בתפקוד וגורמת לו למצוקה כל כך גדולה שהוא פונה שוב ושוב לטיפול, לקבלת עזרה, אז אני קורא לזה הפרעה ואז אני מתחיל לסווג אותה למה זה שייך, חרדה, דיכאון. הכל לפי באמת הסימפטומטולוגיה העיקרית" ( שם, עמ' 44 ש' 13-17 לפרוטוקול).
מסקנות המומחה מעוגנות בראיות שהוגשו לתיק ולפיהן התובע חזר לעבוד בשב"ס כבר בחלוף שבועיים לאחר התאונה והוא משרת בשב"ס מאז ועד היום, בתפקיד אחראי של ניהול מערך הפיזיותרפי ה. בתפקידו התובע אחראי על מספר עובדים, מפקח עליהם, מנהל תרשומות ותוכניות עבודה ומבצע את תפקידו היטב תוך שהוא נדרש להתנייד בין בתי הסוהר השונים ברחבי הארץ, לא מחסיר ימי עבודה ועובד גם ב שעות הנוספות. העדר אינדיקציה לפגיעה בתפקוד המקצועי של התובע (ולמעשה להפך, הובאו ראיות ולפיהן התובע מבצע את תפקידו היטב ובצלחה ואף נדרש לעבור קורס קצינים ו עבר אותו בהצלחה – נ/2 ) ואף העדר תלונות ופנייה לטיפול בתחום הנפשי (פרט לשתי פניות במשך מספר שנים, ר' גם התייחסות המומחה לסוגיית העדר פנייה לטיפול בעמ' 68 ש' -18-26 לפרוטוקול הדיון) תומכות במסקנת המומחה כי חרף הסבל והמצוקה שחווה התובע, הוא הצליח לתפקד באופן טוב מאוד ולמעלה מכך, דבר המעיד שהתובע אינו סובל מהפרעה נפשית אלא מתגובה טבעית לשינוי במצבו הרפואי.
איני מקבל את טענת התובע ולפיה התובע עונה על 3 קריטריונים מבין 4 הדרושים בסעיף 34(א)(3) לתקנות הנכות וזאת מחמת שהתובע לא אובחן על ידי המומחה כמי שסובל ולו באופן זמני מהפרעות המנויות בסעיף הנ"ל והמומחה אף לא נחקר ביחס לסעיף זה בתקנות הנכות. ב"כ התובע הפנה את המומחה בחקירתו לסעיף 34 (ב)(2) לתקנות הנכות וטען כי רוב הקריטריונים (3 מתוך 4) מתקיימים בעניינו. איני שותף אף לעמדה זו. סעיף 34(ב)(2) לתקנות הנכות , כאמור בו, תואם מצב רפואי כדלקמן:
"רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה".

המומחה התבקש בחקירתו להתייחס לקיומם או העדרם של הקריטריונים המופיעים בסעיף 34(ב)(2) לתקנות וחזר על כך שלא מצא כל פגיעה או הגבלה בכושר העבודה של התובע (עמ' 21 ש' 17-19). ביחס לסימנים הקליניים נשאל והשיב שיש לתובע "איזשהו מתח בזמן נסיעה אבל זה לא מתח שמביא לנכות, כי הוא ממשיך לנהוג הוא נוהג ליד המקום הזה. הוא אומנם יותר זהיר, יותר מתוח, אבל זו לא נכות. נכות זה אם הוא היה נמנע מהנהיגה" (עמ' 15 ש' 19-23 לפרוטוקול). ביחס לסימפטומים של מצב רוח ירוד, הבכי ותחושת ההשפלה והפיחות במעמדו חזר המומחה על עמדתו לפיה סימפטומים אלה במועד הבדיקה קשורים לפגיעה האורתופדית ביד ולשינוי במצבו התפקודי – תעסוקתי (עמ' 16 ש' 3 לפרוטוקול), היינו, שמדובר בתגובה טבעית לשינוי במצבו ולא בהפרעה נפשית. עיון בתשובות המומחה בחקירה הנגדית מעלה שלא נמצאה פגיעה גם בתפקוד החברתי. המומחה אומנם אישר בחקירתו שיש לתובע הפרעה קלה בתפקוד החברתי אך בעניין זה ציין רק את תלונת התובע לפניו ולפיה לא יכול היה להגיע לקורס השחייה של בתו בגלל העבודה, כך שגם בעניין זה לא ניתן לראות אינדיקציה לפגיעה בתפקוד החברתי, כפי שטען התובע , אלא התנהלות טבעית של מי שמסתגל לדרישות החדשות ולתפקידו המאתגר בשב"ס.
מעבר לדרוש יצוין, ש למרות שסעיף 34(ב)2 לתקנות אינו מחייב צורך בטיפול רפואי להבדיל מסעיף 34(א)(3), המומחה נשאל והשיב בעניין זה שאינו יודע מדוע התובע נוטל טיפול תרופתי; המומחה סבור שכדאי לנסות להפסיק את הטיפול התרופתי (עמ' 24 ש' 4-27 לפרוטוקול) וציין עוד שהוא לא יודע מי הרופא שנותן לתובע מרשמים לטיפול תרופתי, כיוון שלפסיכיאטר התובע הגיע רק פעמיים ובכל מקרה, עצם נטילת תרופות לא מגדירה את ההפרעה שלו (עמ' 26 ש' 9 לפרוטוקול).
המומחה נשאל בחקירתו האם אין מקום במקרה דנן לקבוע נכות צמיתה על דרך ההתאמה, חרף העדרם של חלק מהקריטריונים הדרושים לצורך החלת סעיף 34(ב)(2) לתקנות הנכות, והשיב: "...אני לא חושב שיש לו נכות נפשית במובן הפסיכיאטרי ... אני מסכים שיש מצוקה ויש בעיה. יש פה איזשהו שינוי ואני חושב שאפילו דרמטי באורח החיים שלו . וקרה פה איזשהו פיחות במעמדו .
... מצוקה וסבל הם לא נחלת הפסיכיאטריה. מצוקה וסבל הם אירועים שנמצאים, לצערי, בעולם מכל מיני סיבות ולא יכולתי היום לאבחן אותו כהפרעה. לא כהפרעת הסתגלות, בטח שלא כהפרעת PTSD.
אני לוקח את ספר האבחנות שלי ואני בכל זאת, עם כל זה שאני מומחה, אני לא יכול לעשות פה התאמות. מישהו שהוא אומלל ועצוב ולא מאושר, אין בזה כדי להפוך אותו לסובל מהפרעה פסיכיאטרית... ולכן לא נגזר מזה הפרעה נפשית.... כשאני בודק את הנבדק אצלי אני צריך לבדוק האם יש פה איזושהי הפרעת נפשית שאני יכול לייחס אותה ישירות לתאונה. אחד. 2) אם יש איזושהי הפרעה גופנית שהיא נגרמה בגלל התאונה האם התגובה הנפשית שלו היא מעבר למה שאני מצפה מההפרעה הנפשית שלו מהנכות הגופנית.
אם זה נמצא בהתאמה, ואני חושב במקרה שלו זה נמצא בהתאמה, כי האיש באמת הצליח להסתגל ולהצליח "לשקם את עצמו" על ידי שעות נוספות, על ידי התאמה של התפקיד , אז אנחנו, אני לא יכול להגיד שיש פה הפרעה נפשית. להיפך, אני חושב שזה באמת הכוחות שלו , כדי להתמודד... האיש הסתגל למצב , לא בשמחה, אבל הוא הסתגל למצב. הוא לא יכול, הוא לא נהנה מזה, הוא נהנה הרבה יותר הוא עבד בקופת חולים. הוא כל זמן במתח שלא יחדשו לו את החוזה, וודאי, אבל זו לא הפרעה נפשית." (עמ' 22- 24 לפרוטוקול).
עדותו המקצועית והבהירה של המומחה שפכה אור על מצבו הנפשי של התובע לאחר התאונה ובחלוף תקופת הנכות הזמנית. קביעותיו של המומחה מעוגנות בממצאי בדיקתו, בניסיונו המקצועי, כמו גם בתיעוד הרפואי שעמד לפניו, ומשלא נבקעו בהן בקיעים של ממש אני מוצא לאמצן ולקבוע שבחלוף תקופת הנכות הזמנית, לא נ ותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הנפשי בעקבות התאונה.

תחום העור - פסוריאזיס
בתחום רפואת העור מונה פרופ' אריה אינגבר כמומחה מטעם בית משפט.
בחוות דעתו מיום 15.05.16 העריך המומחה על סמך התיעוד הרפואי ובדיקת התובע שאין קשר סיבתי בין ההחמרה של מחלת הפסוריאזיס ובין התאונה. מסקנתו זו של המומחה עומדת על שני אדנים.
ראשית, טווח הזמנים המקובל בין אירוע נפשי טראומטי ובין הופעה או החמרה של פסוריאזיס הוא לכל יותר שלושה חודשים. המומחה ציין בעניין זה שבעת בדיקתו את התובע, התובע סיפר שמחלת הפסוריאזיס הוחמרה 5-6 חודשים לאחר התאונה. המומחה סוקר את תיקו הרפואי של התובע ומציין שהתובע ביקר אצל רופא המשפחה ואורתופדים לעיתים קרובות לאחר התאונה ולא הזכיר את מחלת הפסוריאזיס ו/או את ההחמרה במחלה אלא רק בחודש מ אי 2013, כחצי שנה לאחר התאונה, אז נב דק על ידי ד"ר אורן כץ (מומחה עור ), התלונן על החמרה במחלת הפסוריאזיס והזכיר את התאונה "המלווה בקושי כלכלי ".
לעמדת המומחה, מדובר בטווח זמנים שאינו מאפשר להכיר בקשר סיבתי בין שני האירועים.
שנית, חשש מפגיעה כלכלית בעקבות התאונה אינו בגדר סטרס נפשי שיכול לגרום להופעה או החמרה של מחלת הפסוריאזיס. לדברי המומחה, מקובל לקשור אירועים טראומטיים יוצאי דופן בחומרתם להופעה או להחמרה של פסוריאזיס. מתח נפשי בעקבות חשש כלכלי אינו כלול בקטגוריה זו.
בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו אל המומחה חזר המומחה על עמדתו כמפורט לעיל אך ציין ש אם תהיה עדות ברורה לאירוע טראומטי יוצא דופן וחדש, והפסוריאזיס תופיע בטווח של 3 חודשים מאירוע חדש זה ניתן יהיה לקשור את הופעת הפסוריאזיס לאירוע הטראומטי החדש (תשובה 2). המומחה השיב בנוסף שהוא לא ראה בתיק הרפואי של התובע סיבות אחרות שיכולות לגרום להחמרת הפסוריאזיס, אך לעמדתו הופעה או החמרה של מחלה זו עקב סיבה כלשהי (סטרס נפשי, תרופות, דלקות גרון חיידקיות) הן במיעוט המקרים ולכל היותר בשליש מהמקרים, כאשר ברוב במקרים ההופעה או החמרה של מחלת הפסוריאזיס היא ספונטנית (תשובה 4).
המומחה התייחס בתשובות ההבהרה גם לחוות דעת המומחה בתחום הפסיכיאטרי פרופ' פניג וציין כי אין בחוות דעת זו כדי לשנות מ מסקנותיו, הן מאחר שאין להכיר בקשר סיבתי בטווח שמעל 3 חודשים מהתאונה והן מאחר ש תאור מצבו הנפשי של התובע על ידי המומחה הפסיכיאטרי איננו מסוג האירועים הטראומטיים יוצא הדופן היכולים לקשור בין התאונה ובין הופעת הפסוריאזיס. המומחה ציין בעניין זה: "ב"ה מר... מתפקד היטב ללא דופי לאחר התאונה" (תשובה 5).
להשלמת התמונה יצוין כי המומחה בתחום העור העריך שלפני התאונה התובע סבל מפסוריאזיס בדרגה קלה שלא טופלה ולאחר התאונה בעת שאובחן כי המחלה הוחמרה הוא סובל מפסוריאזיס בדרגת חומרה "קשה" (חוו"ד משלימה של פרופ' אינגבר מיום 07.01.18).
התובע לא הסכים עם קביעות המומחה בתחום רפואת העור והזמין אותו לחקירה. בסיכומיו טוען התובע שיש לקבוע שמחלת הפסוריאזיס הוחמרה בעקבות הסטרס הנפשי שחווה לאחר התאונה . התובע אינו מתווכח עם טווח הזמנים הדרוש לצורך הכרה בקשר הסיבתי שבין הטראומה או הסטרס ובין הופעה או החמרה של מחלת הפסוריאזיס, אך טוען שבניגוד לאמור בחוות הדעת הוא מסר למומחה במועד הבדיקה שהוא הבחין בהחמרת הפסוריאזיס (בעיקר בכפות הידיים) כחודשים לאחר התאונה אך המומחה ציין בחוות דעתו " 5-6 חודשים", כיוון שזה היה מועד הביקור הראשון של התובע אצל רופא עור (סעיף 23 לתצהיר התובע). התובע מפנה בעניין זה גם להערכות המומחה בתחום הפסיכיאטריה בחוות הדעת ובחקירתו הנגדית ולפי הן אחרי התאונה התפתחה אצל התובע "הפרעת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומטיים וכן סימפטומים דיכאוניים בעקבות השינויי ם בחייו " (ראוי לשים לב גם לנכות הנפשית שניתנה לתובע בשיעור 10% למשך שלוש שנים לאחר התאונה בעקבות אבחנות אלה) ולעמדת המומחה בתחום הפסיכיאטריה , ולפיה הסטרס ממנו סבל התובע התפתח בהדרגה לאחר התאונה ולאחר שהתבררו לתובע תוצאות התאונה (עמ' 34-36 לפרוטוקול הדיון).
הנתבעת חוזרת על קביעת המומחה בחוות הדעת ובתשובות ההבהרה וטוענת שלא ניתן להכיר בקשר של החמרה בין התאונה או מצבו הנפשי של התובע (בעקבות התאונה) ובין החמרת המחלה וזאת בהתאם לכלל הנימוקים שפורטו בחוות הדעת ובעדות המומחה.
בהתאם להלכה, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)).
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' אינגבר כמו גם בעדותו של המומחה מטעם בית משפט בתחום הפסיכיאטריה, נחה דעתי ש מתקיימות בנסיבות המקרה נסיבות מיוחדות המחייבות סטייה מקביעת המומחה מטעם בית משפט באשר למחלת הפסוריאזיס. כפי שייראה להלן, מצאתי שהמחלה הוחמרה בעקבות הסטרס אותו חווה התובע לאחר התאונה. להלן הנימוקים למסקנתי זו:
ביחס לטווח הזמנים הדרוש על מנת להכיר בקשר סיבתי בין החמרת המחלה ובין הסטרס הנפשי (3 חודשים)- המומחה בתחום הפסיכיאטריה אישר בחקירתו הנגדית כי במקרה של התובע הלחץ הנפשי לא החל מיד לאחר התאונה אלא רק כאשר התבררו תוצאות התאונה "...למיטב זכרוני אני חושב שכן. זאת אומרת, זה הלך והתבהר ככל. בהתחלה הייתה תקווה שהוא, הייתה לו תקווה שהוא יכול עוד, יכול עוד לנהל את הדברים בצורה שהתנהלה ואחר כך ." (עמ' 34 ש' 3-25 לפרוטוקול).
ובהמשך חקירתו הסביר המומחה בתחום הפסיכיאטריה:
" לא, האמת היא שמהניסיון שלי זה כמעט הכלל. לא מתחילים מיד. בהתחלה אחרי תאונת דרכים, אנשים עסוקים בחלק הגופני, בפגיעה הגופנית. בכל תאונה, אפילו התאונות הכי בנליות, .. אני רואה את התסריט. הם הולכים בהתחלה לאורתופד, פיזיותרפיסט וכו' וכל ה נושא של השפעות התאונה מופיע בדרך כלל חודשים אחרי " (עמ' 35-36 לפרוטוקול).
התובע ציין בתצהירו (סעיף 23) שהוא מסר לפרופ' אינגבר במועד הבדיקה שהוא שם לב כחודשיים לאחר התאונה על החמרה במחלת הפסוריאזיס בעיקר בידיים אך המומחה ציין בחוות הדעת את מועד הפניה הראשון של התובע למומחה העור (5-6 חודשים לאחר התאונה). אציין שהתרשמתי מעדות התובע לפניי שהוא מספר את הדברים כהווייתם וללא הגזמות. באורח דומה התרשם גם המומחה בתחום הפסיכיאטריה, עת ציין במהלך חקירתו הנגדית (מיוזמתו): "אני לא התרשמתי שהאיש לא אמין. זאת אומרת, הוא פרץ בבכי הוא היה במצוקה, הוא הביע את המצוקה והוא חזר והוא היה די עקבי בהבעה של המצוקה ונראה לי בהחלט אמין" (עמ' 46 ש' 20-23 לפרוטוקול).
בין אם נקבל את עדות התובע ולפיה, הבחין כבר בחלוף חודשיים לאחר התאונה בהחמרה של מחלת הפסוריאזיס ובין אם, כפי שייראה מיד, נבדוק את הזמן שחלף בין הדיווח הראשון על חרדה לאחר התאונה ובין מועד הדיווח של החמרה במחלת הפסוריאזיס, התובע עומד בטווח הזמנים של שלושה חודשים וזאת כפי שייראה להלן:
פרופ' אינגבר השיב בחקירתו הנגדית שהוא אינו יכול לשלול מצב בו יכיר בקשר סיבתי שבין החמרת המחלה ובין הסטרס הפורץ חודשיים-שלושה לאחר אירוע טראומטי (עמ' 62 ש' 1-15 לפרוטוקול. ראו גם עמדה דומה בת.א. 810/01 עזבון המנוח ו.ל ואח' נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (25.5.2010) ).
בהתאם להערכת המומחה בתחום הפסיכיאטריה, לאחר התאונה ובמשך שלוש שנים לאחריה, התובע סבל מהפרעת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומטיים וכן מסימפטומים דיכאוניים. המומחה בתחום הפסיכיאטרי אישר בחקירתו כי במקרה הנדון סביר שהסטרס לא התפתח אצל התובע מיד לאחר התאונה אלא בחלוף כחודשיים לאחריה (עמ' 35-36 לפרוטוקול הדיון).
בהינתן שכבר ביום 04.02.13 הופנה התובע לרופא תעסוקתי (מסמכים 55- 56 בתיק מוצגי התובע) ובהפניה זו ציין הרופא שהתובע סובל מכאבים בעיקר בגב, צוואר, יד ומסחרחורות וכן "סובל מאוד מחרדה מאז התאונה, מתקשה להתרכז וקיים קושי בשינה.." (במסמך צוין בנוסף שהתובע מקבל טיפול תר ופתי לצורך השינה וכי הוא מופנה לפסיכולוג/ פסיכיאטר לייעוץ), הרי שבין מועד זה (04.02.13) בו התובע מדווח לראשונה על שהוא "סובל מאוד מחרדה " מאז התאונה ועל קשיי שינה ובין המועד הראשון בו תועדה החמרה במחלת הפסוריאזיס של התובע (12.05.13) אז נבדק על ידי רופא העור (שהתרשם כי קיימת "החמרה במצב הפסוריאזיס...". מוצג 93 בתיק מוצגי התובע) חלפו פחות משלושה חודשים ומכאן שהתובע עומד בטווח הזמנים בו הכיר המומחה ככזה המאפשר לקשור בין הסטרס ובין החמרת המחלה.
שאלה נוספת שיש להידרש אליה עוסקת בעוצמת הסטרס הנדרש לצורך הכרה בקשר הסיבתי. במילים אחרות, האם התובע היה חשוף לסטרס שיכול לגרום להחמרת המחלה. פרופ' אינגבר סבור שהסטרס אותו חווה התובע נבע מהחשש מפני פגיעה כלכלית בעקבות התאונה והוא אינו מהווה " אירוע טראומטי יוצא דופן בחומרתו". בחקירתו הנגדית הסביר המומחה שכאשר הוא "קושר בין פסוריאזיס לבין סטרס נפשי הוא צריך משהו "אובייקטיבי ויוצא דופן" (עמ' 63 ש' 7-9 לפרוטוקול) ובהמשך, כאשר נשאל האם הפסוריאזיס יכולה להופיע רק עקב מתח נפשי חריף ולא למשל כאשר אדם סובל ממצוקה נפשית מתמשכת (ללא אירוע חד) והשיב, באופן פחות נחרץ: " אני אומר שוב, אני אדון כל מקרה לגופו. צריך לבדוק את זה, לראות את זה, לאמוד את זה. אני לא יודע. אבל שוב אני אומר, אני מחפש וזה לא אני, כך מקובל, זה לא אני אישית, מחפש משהו שהוא באמת יוצא דופן" (עמ' 68 ש' 18-22 לפרוטוקול).
המומחה בתחום העור מתייחס לסטרס אותו חווה התובע לאחר התאונה כאל סטרס שנגרם רק בעקבות השינוי במצבו הרפואי, ואולם בהתאם לחוות דעת המומחה בתח ום הפסיכיאטריה, כאמור בה, התובע סבל לאחר התאונה ובמשך שלוש שנים, מהפרעת הסתגלות עם סימפטומים פוסט טראומטיים וסימפטומ ים דיכאוניים. אבחנה זו כוללת אומנם גם התייחסות לפגיעה הנובעת מהצורך להסתגל לשינוי במצב הגופני (הפרעת הסתגלות) אך גם פגיעה ו/או סימפטומים הקשורים בהכרח לדחק שחווה התובע בעקבות התאונה (סימפטומים פוסט טראומטיים).
עיון בעדותו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה והתרשמותו ממצבו הנפשי של התובע לאחר התאונה ובמהלך התקופה בה סבר שיש לקבוע לתובע נכות זמנית (למשך שלוש שנים לאחר התאונה), כמו גם בתיעוד הרפואי שצורף לתיק המוצגים מטעם התובע, מעלה שהתאונה ותוצאותיה, הגם שלא הותירו בסופו של יום נכות נפשית צמיתה , גרמו לתובע לסבל ולדחק נפשי שנמשך זמן רב לאחר התאונה ובתקופה זו סבל התובע ממצוקה וחרדות. כך התרשם המומחה בתחום הפסיכיאטריה ממצבו של התובע בעת הבדיקה 23.6.16:
"סימפטומים בבדיקה היו בעיקר בכי. בכי שגם, זה אני גם זוכר, שהמצב רוח, האפקט, מצב רו ח הנצפה היה מאוד לבילי, וכל פעם שהייתי מזכיר את השינוי או את ההתייחסות למצב, בעיקר למצב הכלכלי שלו, הוא היה פורץ בבכי. זה היה נראה שהכל מאוד, מאוד רגיש ושב יר". (עמ' 12 ש' 17-21 לפרוטוקול); "... אני בהחלט חושב שהתאונה שינתה את חייו (עמ' 13 ש' 17 לפרוטוקול); " אני מסכים שיש מצוקה ויש בעיה. יש פה איזשהו שינוי ואני חושב שאפילו די דרמטי באורח החיים שלו וקרה פה איזשהו פיחות במעמדו. אין חולק על זה..." (עמ' 22 ש' 24-26 לפרוטוקול); "...אבל כן שהאיש נמצא במצוקה... האיש היה נראה סובל " (עמ' 48 ש' 4-6לפרוטוקול); "הוא פרץ בבכי הוא היה במצוקה, הוא הביע את המצוקה והוא חזר והוא היה די עקבי בהבעה של המצוקה ונראה לי בהחלט אמין" (עמ' 46 ש' 21-23).
הערכת המומחה בתחום הנפשי את מצבו הנפשי של התובע לאחר התאונה מלמדת על מצוקה נפשית משמעותית שהתפתחה בהדרגה לאחר התאונה. הפרעה זו שהלכה והתעצמה בחודשים שלאחר התאונה, א ינה נוגעת רק לחרדה כלכלית, כפי שסבר המומחה בתחום העור, אלא גם לתאונה עצמה (מתח בנהיגה). סביר והגיוני בעיני כי מצב נפשי "שביר ורגיש", כפי שהגדירו המומחה הפסיכיאטרי, גרם להחמרת הפסוריאזיס.
לאמור יש להוסיף שגם רופא העור שטיפל בתובע בזמן אמת, הזכיר את התאונה /טראומה במסמכים המתעדים את הבדיקות שערך לתובע (מוצגים 93 ו-113 לתיק מוצגי התובע), דבר המלמד שגם הרופא המטפל סבר שהקשר בין הדברים אינו מקרי בלבד.
בבחינת למעלה מן הצורך אציין שלא שוכנעתי שמתח הנובע מחרדה כלכלית לא יכול לגרום להופעה או החמרה של מחלת הפסוריאזיס. המומחה מטעם בית משפט בתחום העור העיד בהגינותו שיש לבחון כל מקרה לגופו. עמדה זו הגיונית בעיני. (ר' בעניין זה גם פסק הדין שניתן בת"א 43933-08 פלוני נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (28/02/19) ובו הוכר קשר סיבתי בנסיבות דומות).
עוד ראוי לציין בעניין זה, המומחה בתחום העור מסר בחקירתו שאם התאונה הוציאה את מחלת הפסוריאזיס מהכוח אל הפועל, הרי שיש לזקוף את שיעור ההחמרה בשיעור 30% נכות לחובת התאונה ( עמ' 81 ש' 10-12 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלה ולאור קביעתי לעיל ולפיה המחלה הוחמרה בעקבות התאונה הרי שיש לזקוף את שיעור ההחמרה של המחלה (30%) על חשבון התאונה.
זה המקום להתייחס לטענת הנתבעת ולפיה התובע לא חווה חרדה כלכלית בעקבות אובדן האפשרות לשוב לעבודתו בקופת חולים כפיזיותרפיסט כפי שטען, מאחר שכבר עובר לתאונה (בחודש ספטמבר 2011) התובע התקבל לעבוד בשב"ס בתפקיד ניהולי ולכן ממילא וללא קשר לתאונה התובע היה חייב לפרוש מעבודתו הנוספת בקופת חולים לו רצה לעבוד במשרה מלאה בשב"ס. התובע טוען שהוא מראש התקבל לעבודה בשב"ס בחצי משרה כאשר היה ברור גם לשב"ס וגם לו שהוא ימשיך לעבוד בחצי משרה בקופת חולים כללית. לאחר התאונה, ובעקבות השבר בכף היד הוא לא יכול היה להמשיך לעבוד כפיזיותרפיס ט בקופת החולים ולכן עבר לעבוד במשרה מלא ה בשב"ס (אוקטובר 2013) ובמקביל ניצל את ימי המחלה שעמדו לרשותו עד לפיטוריו מקופת חולים (בשנת 2015) .
לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג לפניי אני סבור שהוכח די הצורך שהתובע התקבל לעבוד בשב"ס במהלך שנת 2011, כשנה וחצי לפני התאונה, לתקופת ניסיון של שנתיים, במשרה חלקית (50%), ולאחר שהגיע להסכמה עם הגורמים הרלוונטיים בשב"ס, כ י ככל שלא תשתנה היקף משרתו בשב"ס, הוא יוכל להמשיך לעבוד בקופת חולים כללית בחצי משרה. התרשמותי זו עולה בבירור מהמסמכים שהוגשו לתיק מתוך תיקו של התובע בשב"ס (נ/1), כדלקמן:
במסמך סיכום ראיון מיום 06.08.2011 נרשם שהתובע סיים בהצלחה את הליכי הגיוס לתפקיד ראש תחום פיזיותרפיה ונמצא מתאים לשרת בתפקיד (סעיף 1), צוין שקיימת תקופת ניסיון של שנתיים ושעם גיוסו לשב"ס הוא יצטרך להגיש בקשה לעבודה נוספת בקופ"ח בהיקף של חצי משרה.
במסמך מיום 03.10.2011 שכותרתו "בקשה להיתר עבודה נוספת בשכר" נרשם על ידי הגורם הממונה: "גויס ב50% משרה מתוך הבנה שביתרת משרתו יעבוד מחוץ לשב"ס" ובהמשך נרשם במסמך זה: " הקצין מועסק בחלקיות משרה, ניתן לו אישור לעבוד בחלקיות משרה בשירותי בריאות כללית כפיזיותרפיסט ב- 50% משרה הנותרת. תוקף האישור לשנה מיום הוצאתו ובתנאי שעד אז לא תשתנה היקף העסקתו בשב"ס ".
מכאן עולה בבירור שעם גיוסו של התובע לשב"ס הוא ידע שיוכל לעבוד בחצי משרה כפיזיותרפיסט בקופת חולים, לכל הפחות, עד לשינוי בהיקף משרתו למשרה מלאה.
דא עקא, עם פציעתו של התובע בכף היד במהלך התאונה (שבר בשורש כף יד שמאל) ובהתאם להמלצות הרפואיות שקיבל באותה עת (מסמכים רפואיים מיום 26/11/2012, 02/12/2012, 09/12/2012, 06/01/2013, 14/01/2013, 30/01/2013, 06/02/2013, 05/03/2013, 26/5/2013, 04/06/2013, 03/09/2013, 17/11/2013, 02/01/2014, 26/01/2014, 17/07/2014, 04/08/2014), התובע לא יכול היה לשוב לעבודתו כפיזיותרפיסט בקופת חולים (עבודה שכמפורט לעיל התובע היה אמור להמשיך ולעבוד בה, לכל הפחות , עד לשינוי ב היקף המשרה בשב"ס) ולכן טענות התובע ולפיהן היה חרד באותה עת לעתידו המקצו עי ולמצבו הכלכלי (כפי שיפורט בהמשך) סבירות ומתיישבות עם המציאות.
לצד האמור, טענת התובע ולפיה לא התכוון לעבוד בשב"ס במשרה מלאה ועבר לעבוד במשרה מלאה (ביום 08/10/2013) נוכח מצבו הרפואי בעקבות התאונה לא הוכחה. התרשמתי מחומר הראיות שהונח לפניי לרבות ממסמכי השב"ס ועדותו של התובע, ש התובע התכוון מראש לעבוד בשב"ס במשרה מלאה (בשלב כלשהו כאשר תשתנה היקף המשרה בשב"ס) וידע שמעבר להיקף משרה מלאה בשב"ס תאלץ אותו לעזוב את העבודה הנוספת בקופת חולים. אומנם בחקירתו הנגדית העיד התובע שלא הייתה לו שום כוונה לעבוד במשרה מלאה בשב"ס בעת שהתקבל לעבודה (עמ' 33 ש' 34-36) , אך טענה זו לא נטענה בתצהיר שהגיש ולמעשה בתצהירו טען טענה המתיישבת עם עמדת הנתבעת (סעיף 14): "...הנחת העבודה שלי לפני התאונה היתה כשאפרוש מהשב"ס אוכל לעבוד כמטפל בקופ"ח".
בנוסף, בחקירתו הנגדית השיב התובע בחיוב לשאלת ב"כ הנתבעת, האם ידע בעת שהתחיל את תהליך הגיוס לשב"ס, שנה וחצי לפני התאונה , שכאשר יעלה למשרה מלאה לא יוכל להמשיך לעבוד בעבודה אחרת כלשהי (עמ' 24 ש' 1-5לפרוטוקול) .
חיזוק נוסף למסקנתי זו עולה ממסמכי השב"ס (נ/1) כפי שהובהר לעיל, שם צוין בבירור ביחס להיתר שניתן לתובע לעבוד בקופת חולים כי "תוקף האישור לשנה מיום הוצאתו ובתנאי שעד אז לא תשתנה היקף העסקתו בשב"ס", כלומר התובע היה מודע לכך שבשלב מסוים הוא עתיד לעבור למשרה מלאה ובנסיבות אלה לא יוכל להמשיך לעבוד גם בקופת חולים.
לא זו אף זו, התובע לא הזמין עדים רלוונטיים מהשב"ס כדי להוכיח ש הייתה לו אפשרות להמשיך ולעבוד בחצי משרה בשב"ס ובמקביל בחצי משרה בקופת חולים עם או בלי קשר לתאונה. הימנעות זו מהזמנת העדים בהעדר הסבר סביר (שלא הובא במקרה דנן) , מחזקת את עמדת הנתבעת.
אחר כל האמור, נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה עומדת אפוא על שיעור משוקלל של 36.83% נכות.

הנכות התפקודית
התובע פיזיותרפיסט בהכשרתו ועובד כיום בתפקיד אדמיניסטרטיבי, כראש תחום מערך הפיזיותרפיה בשב"ס. בתצהירו, מסר התובע שהתאונה השפיעה עליו מאוד במישו ר התפקודי ולא רק בתחום התעסוקתי. התובע טען שעד היום הוא סובל מכאבים ביד, בצוואר ובגב (סעיף 23), ציין שקשה לו לתפקד עם יד שמאל; הוא יכול לעשות עבודה שאינה כוללת מאמצים, ולמשך פחות זמן ; קשה לו להרים דברים כבדים, קשה לו להשעין את שתי הידיים ולקום מהרצ פה; אינו יכול ל עסוק בנגרות כתחביב כפי שעשה עובר ל תאונה; כשהוא עובד במשק בו הוא גר , הוא חייב ללבוש סד מגן המגביל את תנועות היד; נאל ץ לבקש עזרה מילדיו לביצוע מטלות בית מסוימות (כגון ניקיון המזגן).
במישור התעסוקתי נטען שבעקבות התאונה אין לתובע אופק תעסוקתי ידוע. התובע אינו יכול לשוב לעבוד כפיזיותרפיסט מטפל , אינו יודע אם חוזה העבודה בשב"ס יחודש בגיל 55, כך שהוא יכול למצוא עצמו ללא עבודה אם לא יחודש עמו החוזה או אם יאולץ לפרוש מהשב"ס, בהתאם להסכם העבודה , בגיל 57.
הנתבעת טוענת שלתובע נגרמו נכויות מזעריות בתחום האורתופדי אשר אינן משפיעות על תפקודו של אדם מהיישוב. הנתבעת מפנה לקביעות המומחים הרפואיים, לתפקודו של התובע בעבודה ולמנוי לחדר הכושר שעשה וטוענת כי אין לנכויות שנגרמו לתובע כל השפעה תפקודית.
הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 (להלן: עניין גירוגיסיאן); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).
במקרה דנן, קשה שלא להתרשם מן המסמכים הרפואיים ומקביע ות המומחים, לפיהם התובע סובל מ כאבים וחולשה יחסית בכף יד שמאל וכן מהגבלה קלה ביותר בטווח תנועות עמוד השדרה המותני לכל הכיוונים. נכויות אלה, אף אם אינן גבוהות, הן בעלות השפעה תפקודית ועשוית להכביד ולהגביל את תפקודו של התובע .
לא ניתן לחלוק שכיום קיים לתובע כושר עבודה (התובע עובד שנים רבות בתפקיד ניהולי ואחראי בשב"ס, מתפקד באופן תקין ואף זוכה להערכת הממונים עליו), אך כושר מופחת (באורח מתון), בשל הפגיעות שנגרמו לו בעקבות התאונה.
התובע טוען שבעקבות התאונה והנכות שנגרמה לו בשורש כף היד הוא למעשה איבד את היכולת לשוב אי פעם לעבודה כפיזיותרפיסט. המומחית מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה ציינה בחוות דעתה, ש בבדיקתה לא נמצאה הגבלה בטווחי התנועה בשורש כף היד וסברה שיש לפסוק לתובע אחוזי נכות בשיעור 5%, חרף העדרם של ממצאים אובייקטיבים, לאור התרשמות המומחית שהתובע סובל מכאב וחולשה (יחסית) בשורש כף היד. בחקירתה הנגדית לא נשאלה המומחית האם הנכות שנותרה לתובע בשורש כף היד עשויה למנוע מהתובע לשוב ולעבוד כמטפל בפיזיותרפיה והיא אף לא התייחסה לסוגיה זו בחוות דעתה.
אכן, הדרך להוכחת טענות שברפואה ובכללן, תקופת אי כושר לעבודה שהינה למעשה, תקופת נכות זמנית, בתביעה על פי חוק הפיצויים, הינה על פי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט (ע"א (מחוזי י-ם) 4348/03 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ארז ואח', דינים מחוזי לד (2) 356)), ואולם הערכת הפגיעה התפקודית מסורה לבית המשפט.
בהעדר התייחסות של המומחית לשאלה זו, והימנעות הצדדים מלהפנות למומחית שאלות בעניין זה, איני רואה מניעה להכריע במחלוקת על סמך הראיות שהונחו לפניי ובכללן, הערכת הרופא המטפל והרופא התעסוקתי שבדקו את התובע בזמן אמת וכן בהתאם לעדות התובע ולפיה הוא אינו מסוגל לשוב ולעבוד כמטפל בפיזיותרפיה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שהוגשו, נחה דעתי שהפגיעה שנגרמה לתובע במהלך התאונה בשורש כף היד עשויה להגביל באופן משמעותי את התובע מלשוב ולעבוד כמטפל בפיזיותרפיה. לא יכולה להיות מחלוקת שעבודה כמטפל בפיזיותרפיה דורשת שימוש בידיים. בהתאם לעדות המומחית והערכתה בחוות הדעת, התובע סובל מכאבים ב שורש כף ה יד ומחולשה יחסית. מומחה לכף יד שבדק את התובע בחודש יולי 2014 העריך שהתובע "לא יוכל לשוב לעבודתו כמטפל פעיל בטווח הזמן הקרוב או אי פעם - מצבו סופי" (מוצג 109 בתיק המוצגים) . באורח דומה סבר גם מומחה תעסוקתי בהתאם למסמך שערך ביום 04/08/2014 (מוצג 110 בתיק המוצגים).
עמדה זו של המומחים הרפואיים שבדקו את התובע בזמן אמת מתיישבת עם טענת התובע ולפיה הוא לא יוכל לשוב ולעבוד כמטפל בפיזיותרפיה והיא הגיונית וסבירה.
דא עקא, כפי שפורט לעיל, התובע עובד בשנים האחרונות בתפקיד ניהולי ואחראי בשב"ס כמנהל מערך הפיזיותרפיה כך שגם אם בגיל 55 או ג יל 57 לא יחודש חוזה העבודה עמו והוא יפרוש מהשירות מהשב"ס, הרי שנראה שלאור הניסיון שצבר התובע בתפקידו הנוכחי סביר שיוכל לעבוד בתפקידים ניהוליים דומים באזרחות (כפי שעבד בעברו גם בקופת חולים).
על כל פנים, האפשרות שמא תגרם לתובע פגיעה בכושר ההשתכרות בעקבות הפגיעה בדורש כף ביד, לרבות בגין העדר אפשרות סבירה לשוב ולעבוד כמטפל בפיזיותרפי ה, תובא אף היא בחשבון בעת שומת הפגיעה בכושר ההשתכרות.
זאת ובנוסף, אני סבור שיש לתת משמעות תפקודית מסוימת, גם אם לא מלאה, לנכות שנגרמה לתובע בגין החמרת הפסוריאזיס. בחוות דעת משלימה שהגיש מומחה העור ביום 07.01.2018 ציין המומחה שמצא בבדיקתו הנוספת כי התובע סובל מ-"פסוריאזיס קשה בכפות הידיים והרגליים, המתבטאת ברבדים עבים עם סדקים" ו- "רבדי פסוריאזיס במרפקים, בקרקפת ובחריץ בין העכוזים". בחקירתו הנגדית מסר המומחה שחרף דרגת החומרה של הפסוריאזיס התובע " יכול להתגבר על זה ובכל זאת לעבוד, זה לא סותר את זה" (עמ' 79 ש' 3-17 לפרוטוקול).
פסוריאזיס בדרגת חומרה כפי שאובחנה אצל התובע המתבטאת ברבדים עבים עם סדקים עשויה לגרום לחוסר נוחות אף להכביד על תפקודו של התובע ולהגביל אותו. התובע עובד בתפקיד בו הוא בא במגע עם אנשים והפסוריאזיס ממנו הוא סובל בצורתו הקשה עלול להרתיע אנשים הבאים עמו במגע ולפגוע בביטחו ן העצמי של התובע וזאת מעבר לחוסר הנוחו ת והמגבלות העשויות להיגרם מהתוצאות הנלוות להופעת המחלה בצורתה הקשה. לצד האמור, התובע , מתפקד עם המחלה בצורה תקינה ואף לא הרחיב בעניין המגבלות הנובעות מהחמרת ההחלה. בנסיבות אלה אני מעריך את הפגיעה התפקודית של התובע בעקבות החמרת הפסוריאזיס בשיעור 10%.
אחר האמור, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, אני קובע, כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור משוקלל של 18.78 (19% במעוגל).
משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

ראשי הנזק
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
התובע יליד: 14/12/1966.
מועד התאונה: 21/11/2012.
גיל התובע בעת התאונה: 46.
גיל התובע כיום: 53.
שיעור נכות רפואית: 36.83%.
שיעור הנכות התפקודית: 19%.

הפסד שכר בעבר
התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר בסך 391,152 ₪. בסיכומיו טוען התובע שעובר לתאונה (עד לשנת 2012) ממוצע השתכרותו בעבודות בשב"ס ובקופת חולים כללית (יחד) עמד על סך 28,258 ₪, ואילו לאחר התאונה והחל משנת 2013 ועד היום ניתן לראות ירידה ברורה בהכנסות . נטען כי בשנת 2013 התובע הפסיד סך מצטבר בשיעור 126,972 ₪, בשנת 2014 הפסד בשיעור 7,380 ₪, בשנת 2015 הפסד בשיעור 70,488 ₪, בשנת 2016 הפסד בשיעור 71,208, בשנת 2017 הפסד בשיעור 60,000 ₪ ובשנים 2018- 2019 הפסד בשיעור 55,104 ₪.
התובע טוען בסיכומיו ובתצהירו שמקור ההפסד הנטען בשכרו נעוץ בעובדה שלא שב לעבודה בקופת חולים כפזיותרפיסט לאחר התאונה וקיבל את שערו על חשבון ימי מחלה (עד לפיטוריו מקופת חולים בשנת 2015) בשווי 40% מהשכר אותו השתכר עובר לתאונה בקופת חולים, שכן ימי המחלה מחושבים רק לפי שכר היסוד ולא נכללים בהם פרמיות, ביקורי בית ואחזקת רכב.
עיון בסיכומי התובע מעלה שהתובע מחשב את הפסדי העבר מתוך הנחה ולפיה הוא היה אמור להמשיך ולעבוד הן בשב"ס והן בשירותי קופת חולים כללית באופן קבוע. הנחה זו לא הוכחה במאום כפי שפורט לעיל (פרט לתקופה בה עבד בשתי המשרות בחצי משרה ועד לחודש אוקטובר 2013 בו עבר התובע לעבוד במשרה מלאה בשב"ס, כפי שפורט לעיל ) ואיני יכול לקבלה מהנימוקים שהובאו לעיל.
הנתבעת טוענת שיש לקבוע את הפסדיו של התובע לתקופת העבר בהתאם לתקופות אי הכושר שניתנו לו על ידי המומחית מטעם בית משפט ובכל מקרה על התובע הנטל להוכיח שנגרם לו הפסד שכר בעבר , היות שמדובר ב- "נזק מיוחד" הטעון הוכחה בראיות של ממש. לעמדתה, התובע חזר לעבוד ב שב"ס כשבועיים לאחר התאונה ושכרו שולם במלואו מאז התאונה ועד היום. אשר להפסד השכר הנטען בקופת חולים, נטען שהתובע קיבל שכר על חשבון ימי מחלה מקופת חולים עד לפיטוריו בשנת 2015 כעולה מאישור שהוגש לתיק (נ/3); התובע לא הוכיח שנגרם לו הפסד שכר כלשהו בגין ההיעדרות מעבודתו בקופת החולים לרבות לא בגין הפסד בשיעור 40% משווי יום העבודה ; אין מקום להכיר בהפסדים השכר הנטענים של התובע גם מחמת שהתובע התכוון לשנות קריירה ולעבור לעבוד במשרה מלאה בשב"ס ולכן ממילא אין לפסוק לתובע כל פיצוי החל משנת 2013.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהתאם לקביעתי לעיל שהתובע יכול היה להניח שיוכל להמשיך ולעבוד בחצי משרה בקופת חולים עד שתשתנה היקף משרתו בשב"ס למשרה מלאה, נחה דעתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין ההפסד שכר בעבר לתקופה שמאז התאונה ועד לחודש אוקטובר 2013 , אז עבר לעבוד במשרה מלאה בשב"ס.
את הפסדיו של התובע החל ממועד התאונה ועד לחודש אוקטובר 2013, נכון לטעמי לבחון מול נתוני השתכרותו בקופת חולים בשנת 2012 ( בשנת 2011 התובע עבד בשב"ס רק 4 חודשים), במהלכה (עד לתאונה ביום 21.11.12) עבד התובע בחצי משרה בשב"ס ובחצי משרה בקופת חולים, באורח שאמור לשקף גם את השכר שהיה עתיד להשתכר משני מקורות הכנסה אלה גם בשנת 2013. מאחר שאין מחלוקת שבתקופה זו שכרו של התובע בשב"ס לא נגרע, הרי שהחישוב יתייחס להפסדים הרלוונטיים בשכרו של התובע ב קופת חולים.
מהנתונים שהוגשו ביחס לשכרו של התובע בשנת 2012 (מוצגים 142-145 לתיק מוצגי התובע) וביחס לשנת 2013 (מוצגים 147-150) עולה שבשנת 2012 השתכר התובע מעבודתו בקופת חולים כללית סך שנתי בשיעור 219,017 ולאחר ניכוי מס בשיעור 31,827 עמד שכרו השנתי על סך 187,190 ₪ (שכר חודשי בשיעור 15,600 ₪ במעוגל).
בשנת 2013 שולם שכרו של התובע בקופת חולים על חשבון ימי המחלה ומהנתונים שהוגשו עולה כי שכרו השנתי עמד על סך 87,293 ₪ ובניכוי מס הכנסה בשיעור 1,737 ₪ עמד שכרו על שיעור 85,556 ₪ (שכר חודשי בשיעור 7,129 ₪).
הפסד השכר שנגרם לתובע בתקופת העבר בעקבות התאונה עומד אפוא על ההפרש השכר שקיבל התובע מקופת חולים בין שנת 2012 לשנת 2013 (החישוב יערך עד לחודש אוקטובר 2013 – אז עבר התובע לעבוד במשרה מלאה בשב"ס) והוא כדלקמן: 10(חודשים)* 8,471 ₪ (הפסד חודשי) =84,710 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך בשיעור 90,662 ₪.
לפיצוי בגין הפסד השכר בעבר יש להוסיף הפסד פנסיה בשיעור 10% (9,066 ₪) כך שהפיצוי הכולל בגין הפסד שכר ופנסיה לעבר עומד על שיעור 99,728 ₪.
גריעה מכושר השתכרות
התובע עותר לפיצוי בראש הנזק גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור 712,556 ₪, לפ י הנחה שהיה ממשיך לעבוד לאחר התאונה בחצי משרה בקופת חולים ובחצי משרה בשב"ס וכאשר הוא מחשב את ההפסד החודשי על שיעור 5,200 ₪ (הפרש בין שכרו היום ובין שכרו עובר לתאונה). הנחות אלה נדחו על ידי כמפורט לעיל ואין טעם לחזור שוב על הדברים.
הנתבעת טוענת שכושר ההשתכרות של התובע לא נפגע והוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו. נטען שהתובע עובד כשש שנים בתפקיד ניהולי בשב"ס, מבצע את תפקידו היטב, עבר קורסים ועובד שעות נוספות ושכרו השביח עם השנים. לעמדת הנתבעת הנכויות שנגרמו לתובע בעקבות התאונה אינן צפויות להפריע לתובע בעבודתו הנוכחית.
בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.
בנדון שקלתי בין השאר את אופי הפגיעה האורתופדית וה החמרה של מחלת הפסוריאזיס והשלכותיה על התובע בכלל ועל עיסוקיו בפרט , היום ובעתיד (לרבות לאחר פרישתו מהשירות מהשב"ס). לאחר איזון כלל השיקולים, מקובל עלי, נוכח הפגיעה ואופי עבודתו של התובע, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות בעקבות התאונה. התובע נותר כיום עם מגבלה אורתופדית בגב ובשורש כף היד ואף סובל מפסוריאזיס קשה ולמצבו הרפואי עשויה להיות השפעה על כושר השתכרותו.
התובע אכן עובד מספר שנים בשב"ס ומבצע את עבודתו היטב, אולם אין לשלול כי מצבו הרפואי ישפיע על תפקודו בעתיד, לרבות ובמיוחד בעת פרישתו מהשב"ס אם בגיל 55 או בגיל 57 ואף לאחר מכן.
משכך, וכפי שנפסק לא פעם, גם אם פגיעה ממשית בכושר השתכרותו של התובע אינה צפויה בטווח הקרוב, אפשר שתהיה לנכותו השפעה על יכולתו לעבוד בעתיד, ובכלל זה אם יאלץ לעזוב את עבודתו הנוכחית ולהשתלב בעבודה אחרת.
יש אף לזכור כי על-פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).
בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).
בסיס השכר לקביעת הגריעה מכושר השתכרות התובע, הוא שכרו המעודכן בשב"ס (תלוש אחרון שהוגש מחודש ינואר 2019), בשיעור 20,663 ₪ (לאחר ניכוי מס הכנסה). בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע, לעיסוקו ולמקצועו, לשנות העבודה שנותרו לו ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו לאור טיבה וטבעה ובהנחת עבודה עד גיל 67 (שכן המדובר בעובד שכיר) ולתחשיב האקטוארי, מצאתי שיש לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 300,000 ₪ (כאשר הפיצוי הוא בגבולות 50% מהתחשיב האקטוארי, בצירוף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5%).

עזרה לצד ג'
בסיכומיו עותר התובע לפיצוי בגין ראש נזק עזרת הזולת סך בשיעור 100,000 ₪. התובע טוען כי נזקק לעזרה תקופה ממושכת לאחר התאונה ואף סביר שיזקק לעזר ה גם בעתיד. התובע מפנה גם לעדות רעייתו בעניין זה וטוען שהעזרה לה נזקק חורגת מעזרה מקובלת בין בני משפחה.
הנתבעת טוענת שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה ויש לדחות את דרישת התובע לפיצוי בעדר ראיות לקיומן של הוצאות בגין עזרה. הנתבעת מפנה לעדות התובע ולפיה אינו זוכר האם העסיק עוזרת בית בהיקף דומה גם עובר לתאונה (עמ' 39 ש' 20-23 לפרוטוקול).
באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 44 (1997), ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). לכן, השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
בנסיבות העניין, התובע סבל לאחר התאונה, בין היתר, משבר בשורש כף ביד, ומהגבלת תנועה בגב (ואף מנכות נפשית) במשך תקופה ממושכת והיה באי כושר מלא ובהמשך באי כושר חלקי עד לשנת 2014 . מהעדויות של התובע ואשתו עולה כי בתקופה זו התובע היה זקוק לעזרה מוגברת והיה מוגבל במידה ניכרת בפעולותיו.
באשר לעתיד, בשים לב לנכות שנפסקה לתובע ולמגבלה שנותרה לו כמו גם לכאבים ולקושי בביצוע מטלות הדורשות מאמץ, יש לפסוק פיצוי בראש נזק זה גם ביחס לעתיד.
לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני לעיל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה, ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט (1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730). על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
בנסיבות העניין אני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך גלובלי של 35,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה:
התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה בסך כולל בשיעור שלא יפחת מ- 100,000 ₪. התובע טוען כי הוא נוטל תרופה שאינו מצויה בסל הבריאות וכי יש להשיב לו את הוצאות החנייה שהוציא בעת שעבר עשרות טיפולי פיזיותרפיה וכך גם ביחס להוצאות הרפואיות והאחרות הצפויות לו בעתיד.
הנתבעת טוענת כי דין דרישת התובע להידחות. לעמדתה, לא הוכח שהתובע נזקק לטיפולים או תרופות שאינם כלולים בסל הבריאות ואף אחד מהמומחים בתיק לא קבע שהתובע נדרש או יידרש להוצאות אלה. בכל מקרה, נטען שהתובע זכאי להחזר הוצאות רפואיות באמצעות קופת חולים לאור הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט 2009 (להלן: חוק ההתייעלות).
התובע אכן זכאי לקבל החזר הוצאות רפואיות הכלולות בסל הבריאות באמצעות קופת חולים בהתאם לחוק ההתייעלות. על אף האמור לעיל, אין ההוצאות הרפואיות מכוסות במלואן על ידי קופת החולים "עד השקל האחרון" ולעיתים ישנם פערים בין ההוצאות בפועל לבין תשלומי השיפוי. בנוסף, אני סבור שיש לפצות את התובע בגין הוצאות הנסיעה שהוציא לצורך נסיעות לטיפולים רפואיים. משהוכח כי התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה רבים והתייצב לבדיקות רפואיות רבות , הרי שסביר כי גם נדרש להוצאות נסיעה וחנייה במסגרת זו.
לאחר שעיינתי במסמכים ובטענות הצדדים אני מוצא לפסוק פיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך 6,000 ₪.

נזק לא ממוני
בגין נכות רפואית בשיעור 36.83%, הפיצוי שיש לפסוק לתובע בראש הנזק הלא ממוני הוא בשיעור: 59,198 ₪.

סוף דבר
התביעה מתקבלת.
סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:
הפסד שכר בעבר ( כולל פנסיה) 99,728 ₪
גריעה מכושר השתכרות (כולל פנסיה) 300,000 ₪
נזק לא ממוני 59,198 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעה 6,000 ₪
עזרת צד ג' 35,0000 ₪
סה"כ פיצוי 499,926 ₪

אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע, סכום של 499,926 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין ו הוצאות משפט, בהתאם לקבלות , ובתוספת הצמדה מיום התשלום.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.
ניתן היום, ט"ו טבת תש"פ, 12 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.