הדפסה

בית משפט השלום ברמלה ת"א 36524-01-16

בפני
כבוד ה שופט דב גוטליב

תובעים
פלוני
פלונית
ע"י ב"כ עוה"ד רמי בן יוסף

נגד

נתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עמיחי טרוזמן ואח'

פסק דין

התובעים נפגעו בתאונת דרכים בתאריך 20/02/2013 (להלן: התאונה). התאונה אירעה בעת שרכב צד ג' התנגש ברכב בו נסעו התובעים.
בשל נזקי הגוף שנגרמו לתובעים בתאונה, הם הגישו תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).
הנתבעת 1 הייתה מבטחת הרכב והיא מכירה בכיסוי הביטוחי. המחלוקת בין הצדדים היא ביחס לשיעור הנזק והפיצוי המגיע לתובעים, אם בכלל.
יצוין כי בתחילת ההליך כללה התביעה גם תאונת דרכים נוספת מיום 24/11/2014 (להלן: התאונה הנוספת) . התביעה בגין התאונה הנוספת הוגשה נגד נתבעים אחרים והיא הסתיימה בפשרה.
לשם בחינת מצבם הרפואי של התובעים בעקבות התאונה מונה ד"ר דבי דן כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה (להלן: המומחה). הנתבעת לא הסכימה עם ממצאי המומחה בחוות הדעת, והזמינה אותו לחקירה על חוות דעתו.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 18/04/2019 העידו התובעים והמומחה מטעם בית משפט. בהמשך הגישו הצדדים סיכומים.
בנסיבות שפורטו, אבחן תחילה את מצבם הרפואי של התובעים ואדון לאחר מכן בטענות הצדדים ובשיעור הפיצוי המגיע.
התובע :
הפגיעות והנכות הרפואית
לאחר התאונה (20/02/2013) פנה התובע לטיפול בבית החולים "סורוקה" (להלן: בית חולים), והתלונן על כאב בדופן החזה.
בתאריך 28/02/2013 פנה התובע למרפאה האורתופדית של בית החולים והתלונן על כאבי צוואר עם הקרנה ליד ימין ונימול. בדיקות שנערכו לתובע העלו ממצאים (הגבלה בכיפוף, רגישות, תחושה ירודה ביד ימין, ושינויים ניווניים לכל אורך חוליות C5 6-7 ).
התובע נבדק במחלקה האורתופדית של בית החולים גם ביום 18/07/2013 ומסר שיש שיפור חלקי במצבו לאחר PT אך הוא עדיין סובל מכאבים והקרנה ליד ימין. בין התאריכים 17/3/2013 – 05/05/2013 עבר התובע חמישה טיפולי פיזיותרפיה שהתמקדו באזור הצוואר והחזה. בהערות המטופל נרשם: "מרגיש יותר טוב, מקפיד מאוד על תרגול במסגרת חוג להתעמלות".
התובע פנה לבדיקה במרפאה האורתופדית של בית החולים גם ביום 10/12/2013 וביום 29/5/2014 והתלונן על כאב בצוואר עם הקרנה וחולשה ביד ימין.
במסגרת בדיקה נוספת שנערכה לתובע במרפאה האורתופדית של בית החולים ביום 30/09/2014 הוא חזר והתלונן על כאבי צוואר עם הקרנה לכתף. בסיכום הבדיקה צוין: "כאבי צוואר הקרנה ליד ימין לאחר ת. דרכים. נא לבצע C.T ע"ש צווארי וביקורת עם תוצאות ".
בדיקת C.T ע"ש צוואר מיום 28/10/2014 הדגימה שינויים דגנרטיביים בע"ש צוואר.
להשלמת התמונה יצוין, כי בתאריך 24/11/2014 עבר התובע תאונת דרכים נוספת ולאחריה המשיך להתלונן על כאבים בצלעות, ובברך ימין ועל כאבי צוואר עם הגבלה בתנועה וזרמים וחולשה לסירוגין. התובע טופל בפיזיותרפיה (4 פגישות) ונטל תרופות נגד כאבים.
התובע נבדק על ידי המומחה מטעם בית משפט בתחום הכירורגיה אורתופדית, ד"ר דבי דן והתלונן לראשונה על כאבים בכתף ימין, קושי בהרמת יד ימין ובביצוע פעולות שגרתיות באמצעות יד ימין (קושי להתקלח ולהסתרק). לאור תלונות התובע, הוא הופנה על ידי המומחה מטעם בית משפט לבצע צילומי הדמיה באזור הכתפיים. תוצאות הצילומים הדגימו שינויים ניווניים וקרע מסיבי ב- SSP+ISP בכתף ימין.
המומחה מטעם בית משפט, העריך בחוות דעתו מיום 01/02/2017 כי התובע סובל מנכות בעמוד השדרה הצווארי בשיעור 10%, לפי סעיף 37(5)א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 (להלן: תקנות הנכות), כאשר לעמדתו, יש לזקוף כמחצית מנכות זו בגין המצב הקודם ולהכיר במחצית (5%) כשייכים לשתי התאונות בחלוקה שווה.
בנוסף העריך המומחה, כי לתובע נגרמה נכות גם בגין הפגיעה בכתף ימין, לפי סעיף 42(1)ד' (3) לתקנות הנכות ובשיעור 30% נכות. לעמדת המומחה, גם נכות זו יש לחלק בין התאונה ובין התאונה הנוספת בחלוקה שווה. מכאן, שבגין התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בעמוד השדרה הצווארי בשיעור 2.5% ובכתף ימין בשיעור 15% ובסה"כ נכות רפואית משוקללת בשיעור 17.13%.
אשר לנכות הזמנית- המומחה העריך שהתובע היה באי כושר מלא במשך חודש לאחר התאונה.
הנתבעת לא הסכימה עם ממצאי המומחה והזמינה אותו לחקירה על חוות הדעת. כבר עתה יצוין כי במהלך החקירה הנגדית התברר שאין כל אינדיקציה ולפיה התובע נחבל בכתף ימין במהלך התאונה או כי התלונן על כאבים ומגבלות בכתף ימין לאחר התאונה ובמשך זמן רב לאחר מכן, ובנסיבות אלה נאלץ המומחה לתקן את מסקנותיו ביחס לכתף ימין ולמעשה חזר בו מן הקביעה, ולפיה בעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות או פגיעה כלשהי בכתף ימין (עמ' 13 ש' 25-27, עמ' 16 ש' 11 לפרוטוקול מיום 18/4/2019).
הצדדים חלוקים ביחס לשיעור הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בעקבות התאונה. התובע טוען כי יש לקבל את מסקנות המומחה בחוות דעתו הגם שחזר ממסקנותיו ביחס לכתף ימין. הנתבעת טוענת כי לא נגרמה לתובע נכות בעקבות התאונה.
בהתאם להלכה, ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (31/12/88)).
כפי שייראה להלן, מצאתי את עדותו של המומחה בחקירה הנגדית הגיונית ומתיישבת היטב עם התיעוד הרפואי ולא מצאתי מקום לסטות ממסקנותיו הסופיות, הן ביחס לכתף והן ביחס לעמוד השדרה הצווארי ואנמק.
הפגיעה בכתף ימין:
הפוך והפוך בתיעוד הרפואי שנערך לאחר התאונה (פברואר 2013) ובמשך זמן רב לאחר מכן (עד לתלונה שמסר התובע בשנת 2017 בעת שנבדק על ידי המומחה) , ולא תמצא ולו תלונה אחת המעידה על הגבלות תנועה בכתף ימין, קושי בהרמת יד ימין או על כאבים בכתף (עמ' 12 ש' 23- 30 ועמ' 13 ש' 1-21 לפרוטוקול הדיון). המומחה נשאל והשיב בחקירתו:
"ש. הנכות בסופו של יום שנתת לו היא נקבעה בעקבות היוזמה שלך לשלוח את התובע לבדיקת אולטרסאונד שמה נמצאו הקרעים
ת. אמת. מה שאמרת מקודם בניגוד לרופאים הקודמים שלא כתבו או שהוא לא התלונן אצלי הוא כן מתלונן אומר הרמת היד קשה לו .. זה מה שעורר אצלי את הנורה שייתכן שיש משהו בכתף עצמה ולא רק בצוואר, יכול להיות שזה מחזק את דבריך שהוא לא התלונן אצל הרופאים הקודמים" (עמ' 11 ש' 1-6 לפרוטוקול).
לעמדת המומחה, ההגבלה שמצא בכתף ימין בשנת 2017 היא "הגבלה קשה". המומחה נשאל והשיב כי בשים לב למידת ההגבלה שמצא בכתף, סביר היה לראות תיעוד ובו דיווח על הגבלה כאמור כבר לאחר התאונה משנת 2013 (עמ' 12 ש' 13-18 לפרוטוקול מיום 18/4/2019).
המומחה נשאל בחקירתו האם ייתכן שבשנים 2013 ו- 2014 (בניגוד לשנת 2017 במהלכה התובע נבדק על ידי המומחה), התובע לא התלונן על הכתף כיוון שלא היה מוגבל בתקופות אלה בכתף והשיב בחיוב ביחס לאפשרות זו (עמ' 11 ש' 7-9 לפרוטוקול).
המומחה אישר כי בגילו של התובע הסיכוי להופעת קרע בכתף ללא קשר לטראומה מגיע ל- 57% (עמ' 11 ש' 10-11).
בסיכומו של דבר, עמדתו הסופית של המומחה כפי שנמסרה בדיון ההוכחות ולפיה אין קשר בין התאונה ובין הנכות ממנה סובל התובע בכתף ימין לא נסתרה והיא מעוגנת היטב בחומר הראיות ומתיישבת עם שורת ההיגיון. התובע לא הניח תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע כי הוא נחבל במהלך התאונה בכתף ימין ( משנת 2013) או כי הקרע בכתף שאובחן כאמור רק בשנת 2017 קשור באורח כלשהו לתאונה. סביר יותר בעיני, לאור המפורט לעיל, כי מדובר בקרע שהופיע ללא קשר לטראומה, סמוך למועד הבדיקה בשנת 2017.
הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי:
מסקנת המומחה בחוות דעתו ביחס לשיעור הנכות שיש לייחס לתאונה בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי מתיישבת עם התיעוד הרפואי והגיונית. ניכר מחוות הדעת ומעדות המומחה כי הוא בחן את כל ההיבטים של הפגיעה וקבע את הנכות הרפואית בהתאם לשיקול דעתו המקצועי. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל נימוק לסטות ממסקנותיו. ואנמק:
המומחה סקר בחוות דעתו ביסודיות את תיקו הרפואי של התובע ומצא שבעקבות התאונה חלה החמרה במצבו של התובע בעמוד השדרה הצווארי שבאה לידי ביטוי בהקרנה ליד ימין: "..לא היה תיעוד לפני התאונה הראשונה לגבי הקרנה לימין או נימול" (עמ' 7 ש' 17-18 לפרוטוקול).
המומחה הסביר בחקירתו (והדברים מפורטים היטב בטבלאות שערך המומחה בעמ' 4-8 בחוות הדעת) כי במהלך השנים 2003- 2004 יש מספר פניות לרופאים בנוגע לכאבי צוואר וגב תחתון ובהמשך למעט פנייה בודדת בשנת 2006 אין פניות במשך שנים עד למועד התאונה (בשנת 2013) ומכאן הסיק המומחה שהתאונה גרמה להחמרה במצבו של התובע: "... הקליניקה הייתה רגועה.. עד שהגיע הטריגר של התאונה וגרם להחמרה, ההחמרה התבטאה בהופעת הקרנה ביד ימין ונימול" ( עמ' 9 ש' 11-14 לפרוטוקול).
אחר כל האמור, הנכות הרפואית של התובע בעקבות התאונה היא בשיעור 2.5%, בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי.
הפגיעה התפקודית:
התובע יליד 28/03/1939, בן 74 במועד התאונה ובן 80 היום. בתצהירו מסר התובע שכיום הוא מוגבל בעבודות פיזיות, וסובל מכאבים וכי עובר לתאונה היה אדם בריא ותפקד היטב. הנתבעת טוענת כי מגבלותיו של התובע קשורות למצבו הרפואי (30% נכות) שאינו קשור בתאונה.
בהתאם לפסיקה, הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית (ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (21.3.11) פסקה 34 לפסק-הדין וכן ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10) פסקה 8 לפסק-הדין) אלא אם ברור כי הנכות כולה או חלקה אינה תפקודית (ראו לדוגמא: ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.10).
בעניינו, לאחר שהבאתי בחשבון את שיעור הנכות שנגרמה לתובע בעקבות התאונה, גילו במועד התאונה והיום, המגבלות הנוספות מהן הוא סובל ללא קשר לתאונה ואת השפעת הנכות על תפקודו, נחה דעתי שיש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית באורח זהה לנכות הרפואית, דהיינו בשיעור 2.5% נכות.
משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות הנזק.
שיעור הנזק
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
התובע יליד: 28/03/1939.
מועד האירוע: 20/02/2013.
גיל התובע בעת התאונה: 74.
גיל התובע כיום: 80.
שיעור נכות רפואית: 2.5%.
שיעור נכות תפקודית: 2.5%.
עזרת הזולת עבר ועתיד
התובע טוען כי מאז התאונה הוא נזקק לעזרה בניקיון של הבית וכי סביר כי גם בעתיד יזדקק לעזרה. יצוין כי התובע לא הציג אסמכתאות המעידות על עזרה בשכר בעקבות התאונה או בכלל.
ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבל עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
בנסיבות העניין, בשים לב לשיעור הנכות שנגרמה לתובע יש לקבוע כי אכן היה זקוק לעזרת צד ג' בתקופה הסמוכה לתאונה (בעת שהיה באי כושר) וכי סביר שיזקק לעזרה מתונה גם בעתיד. אני מוצא להעמיד את עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סכום של 6,000 ₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הינן 'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום [פורסם במאגרים] (1994)).
התובע לא צירף אסמכתאות המעידות על הוצאות נסיעה או הוצאות רפואיות שנגרמו לו בעקבות התאונה. ברם, סביר לקבוע, שהתובע הגיע למעקבים רפואיים בבית החולים ובקופת החולים (כפי שעולה מהתיעוד הרפואי) ונדרש למעקב וטיפול רפואי, לרבות לטיפולי פיזיותרפיה ובדיקות. משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובע סכום סביר שישפה אותו על הוצאותיו.
במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו-"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77 מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654).
בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומד את הוצאות התובע בגין נסיעות והוצאות אחרות, בסך 1,000 ₪ לעבר ולעתיד.
נזק לא ממוני
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין (לרבות: גילו ומצבו הרפואי של התובע כפי שעלה מהמסמכים הרפואיים), סבורני שבמקרה הנדון יש לפסוק לתובע פיצוי בשיעור 15,000 ₪, מכוח תקנה 2(ב) ל תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו 1976.
סוף דבר
תביעת התובע מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

עזרה לצד שלישי
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
נזק לא ממוני
6,000 ₪
1,000 ₪
15,000 ₪
סה"כ פיצוי לתובע
22,000 ₪

התובעת:
הנכות הרפואית והתפקודית:

התובעת פנתה לאחר התאונה (02/02/2013) למיון בית החולים "סורוקה" (להלן: בית החולים) . בדיקה שנערכה לה העלתה "רגישות במישוש ע"ש..". בתאריך 25/02/2013 נבדקה התובעת על ידי רופאת המשפחה והתל וננה על כאבים בצוואר וסחרחורות.
התובעת פנתה לבדיקה נוספת במחלקה האורתופדית בבית החולים בתאריך 07/03/2013 והתלוננה על כאבי צוואר עם הקרנה ליד שמאל ונימול ביד שמאל. בבדיקה שנערכה לה אובחנה רגישות מעל שרירים פרוורטברלים בצוואר, הגבלה קלה ותחושה ירודה בידיים. בדיקה נוספת שנערכה לתובעת במחלקה האורתופדית של בית החולים ביום 18/7/2013 העלתה ממצאים דומים, תוך שצוינה הגבלה בכיפוף ויישור. התובעת נבדקה במחלקה האורתופדית גם ביום 10/12/2013 והתלוננה על כאבי צוואר. בדיקה שנערכה לה העלתה הגבלה קלה בכיפוף.
בתאריך 07/07/2015 נבדקה התובעת פעם נוספת במרפאה האורתופדית של בית החולים והתלוננה על כאבי צוואר וכתף ימין עם נימול ביד שמאל. בבדיקה קלינית שנערכה העלתה רגישות מעל שרירי צוואר עם הגבלה בכיפוף והטיה צידית, תחושה ירודה ביד שמאל וכן אובחנה רגישות והגבלה בתנועת כתף ימין. התובעת הופנתה לבצע C.T צוואר ורנטגן לכתף אך לדבריה לא ביצעה את בדיקת C.T מחשש לקרינה. בדיקות אולטרסאונד כתף ימין (07/09/2015) ובדיקת EMG (23/10/2015) לא הדגימו ממצאים.
המומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה הפנה את התובעת לצילומי רנטגן ע"ש צווארי. כעולה מחוו"ד המומחה, הצילומים (27/4/2017) הדגימו אובדן של הלורדוזיס הפיזיולוגית וקיפוזיס קל באזור C3-4. בצילומי כיפוף ויישור אובחנה תזוזה קלה בין החוליות בגובה C3-4.
בחוות דעתו מיום 28/05/2017 העריך המומחה שבעקבות התאונה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי סעיף 37(5)א' לתקנות הנכות בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי . המומחה ציין כי בדיקת התובעת העלתה הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי עם כאבים בסוף טווחים באורח המתיישב עם תוצאות צילומי ההדמיה.
אשר לנכות הזמנית – המומחה העריך שהתובעת הייתה באי כושר מלא במשך שלושה שבועות לאחר התאונה ובאי כושר חלקי בשיעור 50% במשך שלושה שבועות נוספים.
הנתבעת לא הסכימה עם ממצאי המומחה וחקרה אותו על חוות דעתו. בסיכומי הנתבעת נטען כי לא ניתן להתעלם שכל הממצאים שעמדו לפני המומחה, למעט הצילום אשר אליו נשלחה על ידי המומחה נמצאו תקינים וכי החל מחודש יולי 2015 התובעת לא נמצאת בטיפולים והמומחה אף אישר עובדות אלה (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון ש' 25-26 וש' 27-28); המומחה אישר שייתכן מצב תאורטי שהתובעת הציגה בפניו הגבלה תנועה יותר מהמציאות (עמ' 17 ש' 8-9). בהינתן האמור טוענת הנתבעת שלא נותרה לתובעת נכות בשיעור 10% כפי שקבע המומחה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בתיעוד הרפואי ובפרוטוקול חקירת המומחה נחה דעתי כי מסקנות המומחה ביחס למצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה לא נסתרו, מתיישבות היטב עם יתר הראיות בתיק (קביעת האורתופדים המטפלים כמפורט לעיל, בדיקות ההדמיה והעובדה כי עובר לתאונה לא נמצאה עדות לבעיה בעמוד השדרה הצווארי). ואנמק:
ראשית, הטענה כי כל הממצאים שעמדו לפני המומחה פרט לצילום שנערך לתובעת בשנת 2017 נמצאו תקינים אינה נכונה. כפי שניתן לראות בתיעוד הרפואי הנזכר לעיל ואשר מתעד את הבדיקות הקליניות שנערכו לתובעת על ידי מומחים בתחום האורתופדיה החל ממועד התאונה ביום 20/02/2013 ועד ליום 07/07/2015, הדגימו ממצאים של רגישות והגבלת תנועה בצוואר.
שנית, המומחה הסביר בחקירתו כי הממצא שאותר בצילום שנערך לתובעת (ביוזמתו) בשנת 2017 הדגים שינוי בעמדה בין החוליות אשר גורם לאי יציבות בצוואר. ממצא זה לעמדת המומחה (שלא נסתרה) אינו יכול להיות מוסבר אלא כממצא שנגרם במהלך התאונה ואין לפער הזמנים בין מועד התאונה ובין המועד בו נערך הצילום כל משמעות:
"סגמנט של אי יציבות מדבר על פגיעה ברצועות וזה קשור לתאונה כמו וויפלש ואין לי דרך אחרת להסביר את זה ללא התאונה. אנחנו מדברים על ממצא הרנטגני". (עמ' 17 ש' 32-19 לפרוטוקול הדיון).
שלישית, המומחה אומנם נשאל באופן "תאורטי" האם ייתכן שהתובעת הציגה מצג שאינו נכון בבדיקתה ביחס למידת ההגבלה שלה בצוואר והשיב שייתכן ואולם הסביר בחקירתו ביחס למקרה הקונקרטי כי הממצא הרנטגני שהדגים שינוי בעמדה בין חוליות הצוואר היה חמור ממידת ההגבלה שמצא אצל התובעת בבדיקתה ולכן לו הייתה התובעת מציגה בבדיקה הקלינית הגבלה קשה יותר, אפשר שהיה מקום לקבוע נכות בשיעור גבוה יותר, דבר המעיד דווקא על מהימנות התובעת בתיאור מצבה הרפואי (עמ' 21 ש' 8-10).
מכל האמור, שוכנעתי כי נכותה הרפואית היציבה של התובעת היא בשיעור 10%, בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי, כפי שהעריך המומחה מטעם בית משפט על סמך ניסיונו המקצועי והתיעוד הרפואי ולא מצאתי טעמים המצדיקים סטייה ממסקנותיו.
אשר לנכות התפקודית - התובעת תיארה בתצהירה כי היא מתקשה בביצוע פעולות פיזיות בבית ובעבודה וסובלת, בין היתר, מהגבלות תנועה בכתף שמאל, בכף יד שמאל ולאורך העמ"ש הצווארי (ראו ס' 3-5 לתצהיר התובעת). התובעת אף הסבירה כי עובר לתאונה הייתה בריאה ותפקדה ללא כל מגבלה.
תיאור התובעת את מגבלותיה וסבלה לא נסתר והתיישב עם התיעוד הרפואי ועם ממצאי בדיקת המומחה.
הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).
בעניינו לאחר ששקלתי את נתוני התובעת והפגיעה הרפואית ונתתי דעתי לטענות הצדדים, נחה דעתי כי נכותה הרפואית של התובעת בעמוד השדרה הצווארי היא בעלת השלכה תפקודית. התובעת סובלת מהגבלת תנועה בצוואר וברי כי הגבלה זו עשויה להפריע לתפקוד תקין, כפי שהעידה גם התובעת. בנסיבות שהוכחו, אני סבור כי נכותה התפקודית של התובעת עומדת אף היא על שיעור 10%.
משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות הנזק.
שיעור הנזק
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
התובעת ילידת: 30/11/1996.
מועד האירוע: 20/02/2013.
גיל התובעת בעת התאונה: 16.
גיל התובעת כיום: 22.
שיעור נכות רפואית: 10%.
שיעור נכות תפקודית: 10%.
בסיס השכר
בעת התאונה התובעת הייתה תלמידת תיכון וטרם החלה בכתיבת סיפור חייה.
התובעת טוענת שיש להעמיד את בסיס שכרה לצורך חישוב הפסדיה על השכר הממוצע במשק בשיעור 10,519 ₪. הנתבעת טוענת שיש לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין הפסדי עתיד בשיעור 40,000 ₪.
לאחר ששקלתי את עמדת הצדדים ונסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, שיש לחשב את ראש הנזק גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד לפי השכר הממוצע במשק (בניכוי מס), בסך 9,919 ₪ (השכר אליו מפנה התובעת בסיכומיה כולל מס הכנסה).
התובעת נפגעה בתאונה בעת שהייתה תלמידת תיכון ואין ספק שהיא זכאית ליהנות מן החזקה שאכן תגיע לרמת שכר הממוצע במשק (ראו: ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (27/9/05), ב ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח (11/4/06)). בכל מקרה, לא נטען ואף לא הובאו ראיות המאפשרות לסתור חזקה זו.
בהינתן האמור עד כאן, אגש למלאכת החישוב.
הפסדי שכר לעבר
התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, מיום התאונה (בעת שהייתה בת 16) ועד היום בסך כולל בשיעור 207,000 ₪.
כפי שנפסק לא פעם ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.
במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדי שכר בעבר. בעת התאונה הייתה התובעת תלמידת תיכון ולא הוכח כי עבדה בעבודה כלשהי ו /או כי התאונה מנעה ממנה לעבוד. בהמשך, מגיל 18 ועד היום, התובעת למדה וטענותיה לפיהן בעקבות התאונה נגרמו לה הפסדי שכר לא נתמכו במאום. התובעת הזמינה עדים על מנת להוכיח שמגבלותיה בעקבות התאונה הפריעו לה לעבוד ולהשתכר בתקופות אלה .
בנסיבות אלה ומאחר שמדובר בנזק המחייב הוכחה של ממש, איני רואה לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין הפסד שכר בעבר.
גריעה מכושר ההשתכרות
בסיס השכר, כמפורט לעיל, הוא השכר הממוצע במשק (בניכוי מס), ובשיעור 9,919 ₪.
אשר לשיעור הפיצוי. התובעת סבורה שיש לבצע חישוב אקטוארי מלא לפי נכות תפקודית בשיעור 10%. הנתבעת סבורה שיש לפסוק פיצוי גלובאלי שלא יעלה על סך של 40,000 ₪.
ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.
בהתאם לפסיקה, הנחת המוצא היא שלנכותו התפקודית של הנפגע יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו (ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (21.3.11) פסקה 34 לפסק-הדין וכן ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10, פסקה 8 לפסק-הדין). הנחת מוצא זו תקֵפה ביתר שאת בעניינם של קטינים ושל צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית, מכאן שבעיקרו של דבר לגבי קטינים וצעירים קיימת זהות בין הנכות התפקודית ובין הגריעה מכושר ההשתכרות (לסקירת הפסיקה ראו: ע"א 9873/06 כלל נ' פפו (22.3.09)); חריגה מכלל זה שמורה למצבים שבהם ברור שהנכות אינה תפקודית.
בנסיבות שהוכחו, לא ראוי, לא הוגן ואף לא מתיישב עם הפסיקה לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי מזערי כפי שמבקשת הנתבעת.
במקרה הנדון יש לקחת בחשבון את נתוני התובעת, לרבות שמדובר במגבלה קלה יחסית, התובעת לא פנתה לטיפול החל משנת 2015 ועד היום דבר המלמד על פגיעה מתונה בעמוד השדרה הצווארי ומנגד יש להביא בחשבון גם את עדות המומחה ביחס למשמעות שיש לתת לממצא ההדמייתי, כמפורט לעיל.
בחלוף השנים שמאז התאונה ועד היום, חרף הפגיעה והמגבלות שנותרו לתובעת היא סיימה לימודי תיכון וכיום היא לומדת ועובדת באורח המצביע על תפקוד סביר. יחד עם האמור, לא ניתן לקבוע כעת כי הנכות שנותרה לתובעת לא תפריע לה בעתיד לעבוד ולהשתכר ולכן סבורני שיש לפסוק לתובעת פיצוי ראוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות על דרך האומדנה.
בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לשנות העבודה שנותרו לתובעת ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותה לאור טיבה וטבעה ובהנחת עבודה עד גיל 67 ולתחשיב האקטוארי, מצאתי שיש לקבוע לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 230,308 ₪ (כאשר הפיצוי הוא בגבולות 70% מהתחשיב האקטוארי, בצירוף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5%).
עזרת הזולת
באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). לכן השאלה איננה אם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאית לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לה בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
לא הובאו ראיות המצביעות על עזרה שקיבלה התובעת בתקופה הסמוכה לתאונה ושיעור הנכות שנקבע לתובעת אינו מעיד על עזרה ספציפית לה תזדקק התובעת בעתיד.
בשים לב לשיעור הנכות שנקבעה לתובעת, לפגיעה הרפואית והתפקודית ולתקופות אי הכושר שקבע המומחה בחוות דעתו ( תקופות בהן סביר שהתובעת קיבלה עזרה מבני משפחתה), אני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, על סך גלובלי בשיעור 10,000 ₪.
הוצאות רפואיות וניידות
התובעת עותרת לפיצוי בראש נזק זה בסך 30,000 ₪ בגין רכישת תרופות והוצאות נסיעה לטיפולים ובדיקות.
הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה הוצאות ביחס לתקופת העבר. ביחס לעתיד, נטען שהתובעת זכאית לקבל טיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים ללא כל עלות, מכוח חוק הבריאות הממלכתי.
אכן, התובעת לא הוכיחה כי נדרשה להוצאות ואף לא הוצאות ספציפיות שצפויות לה בעתיד. יחד עם האמור, סביר בעיני כי לתובעת נגרמו וייגרמו הוצאות שונות (בגין היתר בגין נסיעות ו/או עלות טיפולים שאינם מכוסים על ידי שירותי הבריאות).
במקרה דנן, נכון לפסוק פיצוי בגין הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב (1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006) ).
בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומד את הוצאות התובעת לעבר ולעתיד, בסך של 3,000 ₪ לעבר ולעתיד.
נזק לא ממוני
בגין נכות רפואית בשיעור 10%, הפיצוי שיש לפסוק לתובעת בראש הנזק הלא ממוני הוא בשיעור: 18,914 ₪.
הערכת הנזקים
מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:
א. גריעה מכושר ההשתכרות (כולל הפסד פנסיה) - 230,308 ₪.
ב. עזרת הזולת - 10,000 ₪.
ג. הוצאות רפואיות, ונסיעות- 3,000 ₪.
ג. נזק לא ממוני - 18,914 ₪.
סך הכל סכום בשיעור- 262,222 ₪

אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סכום של 22,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין וכן הוצאות משפט בכפוף לקבלות ובתוספת הצמדה מיום התשלום.
בנוסף, הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 262,222 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין וכן הוצאות משפט בכפוף לקבלות ובתוספת הצמדה מיום התשלום.
הנתבעת תישא בתשלום יתרת האגרה.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו חשוון תש"פ, 24 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.