הדפסה

בית משפט השלום ברמלה ת"א 18279-07-17

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיאה מנחם מזרחי

התובעת:
פלונית
באמצעות ב"כ עו"ד יובל המלי

נגד

הנתבעים:
1. נציגות הבית המשותף ברחוב 49 רמת-גן
באמצעות ב"כ עוה"ד י. מנדה ואח'
2. ד"ר אולגה גנדלמן
באמצעות ב"כ עו"ד ניר אסף ממשרד עוה"ד צבי יעקובוביץ ואח'

נגד

הצד השלישי: 1. יחזקאל בן צור בניה בע"מ ח.פ. 510814478
באמצעות ב"כ עוה"ד אליעזר פלדה
2. נציגות הבית המשותף ברחוב רוחמה 49 רמת-גן.
באמצעות ב"כ עוה"ד י. מנדה ואח'
3 . איילון חברה לביטוח בע"מ

פסק - דין

א. התביעה:

בתאריך 15.10.15 בקרה התובעת, ילידת 1931, במרפאתו של הנתבע 2, כשהיא מלווה בידי מטפלת .

הכניסה אל המרפאה ממוקמת בבניין של הנתבעת 1 (הצד השלישי 2) ברחוב עוזיאל 76 ברמת-גן.

הנתבע 2 שכר את המבנה מהצד השלישי 1.

בכניסה למרפאה, ממוקם גרם מדרגות חיצוני, עשוי משטח מחוספס, בעל שני מפלסים.

בכתב-התביעה נטען כי בעת שהתובעת עלתה בגרם המדרגות החיצוני של הבניין "...לפתע בשל העדר מדרגה ו/או בשל קיום גרם מדרגות שאינו תקני ו/או בשל העדר סימון סף המדרגה ו/או בשל העדר צבעים מפרידים על גבי המדרגות ו/או בשל המרחק בין המדרגות ו/או בשל העדר מעקה ו/או מסעד יד ו/או בשל הפרת תקינה אחרת הקיימת בכניסה למקום התאונה התובעת מעדה ונפלה...".

עקב הנפילה, התובעת נחבלה ו היא פנתה לבית-החולים.

בבית-החולים, אותר בין השאר, שבר בכתף שמאל והיא קיבלה טיפול רפואי.

הצדדים הסכימו לנהל את המשפט לפי נכות מוסכמת משוקללת בשיעור 27.5%.

ב. סיבת הנפילה – התובעת פספסה עם רגלה את המדרגה השני יה:

(א). עדות התובעת:

מניסוח כתב-התביעה לא ניתן היה ללמוד מה בדיוק אירע לתובעת עובר לנפילה ומדוע בדיוק נפלה.

במסגרת הודעתה מיום 17.4.18 נמסר, כי התובעת הגיעה יחד עם המטפלת שלה לטיפול שיניים במרפאה, החלה לטפס במדרגות , כשהעוזרת שלה תומכת בה מאחור. לאחר עלייתה במדרגה הראשונה, בשל פגם במדרגות או סיבה אחרת או מני סיבות חלופיות רבות שנמנו, מעדה ונחבלה בכל חלקי גופה.

בתצהיר הנסיבות מסרה התובעת: "ביום 15.10.15 הגעתי יחד עם המטפלת שלי לטיפול שיניים במרפאה של הנתבע 2 הנמצאת ברחוב עוזיאל 76 רמת גן. בעודי מתחילה לטפס במדרגות מצד שמאל לכיוון דלת הכניסה, כאשר העוזרת שלי תומכת בי מאחור, לאחר שעליתי במדרגה הראשונה, פתאום הרגשתי שהרגל שלי מפספסת ונתקעת במדרגה השנייה, לא הבחנתי בה ובגובה שלה ולא היה לי מעקה לתפוס אז נפלתי".

סיבה זו, כלומר שרגלה פספסה את גרם המדרגות השני, מוצאת ביטויה במסמך רפואי של מוקד "טרם" הנושא את תאריך התאונה, שבו צוינה בתמצית גרסתה הראשונית: "...מעדה על מדרגה שפספסה ונפלה, ניסתה לבלום עם הידיים, הרגישה מיד כאב בכתף שמאל, ללא חבלות נוספות".

גם הממצאים הראשוניים שלהלן, בדבר "שפשוף באצבע 2 בכף רגל ימין" מתיישבים עם תרחיש זה.

גרסה מידית זו, בזמן אמת, במסמך הרפואי, בהחלט תומכת בעדותה.

איני מקבל את הטענה, כי התובעת, שממנה התרשמתי בעדות, תחליק ותפגע מסיבה אחרת, ובו ביום יהיו עתותיה ומחשבותיה נתונים לרקימת עלילת כזב תוך שהיא זוממת את עוללות הגשת התביעה והפיצוי המבוקש.

ואכן, התובעת מסרה עדות מהימנה ואמינה המאפשרת לקבוע ממצאים, כנדרש בהליך זה, והיא נתמכת בכלל הראיות שיפורטו בהמשך, ובכלל זה בגרסתה המידית, הראשונית, כפי שתועדה במסמך הרפואי הנ"ל של מוקד "טרם".

בעת עדותה התבררה התמונה העובדתית, שלפיה התובעת נפלה משום שרגלה פספסה את המדרגה השנייה.

אמנם התובעת לא העידה, שהעוזרת תמכה בה מאחור , אלא מסרה כי היא הלכה בכוחות עצמה, כאשר המטפלת שלה מאחוריה, אך הבהירה כי היא עלתה על המדרגה הראשונה ובסמוך למדרגה השנייה נפלה ואף סימנה על גבי התמונה היכן היה זה בדיוק (ת/1).

וכך מצאו הדברים ביטויים בעדותה של התובעת :

"הגעתי למרפאת שיניים, ניגשתי למרפאה, עליתי על מדרגה אחת, לא הבחנתי במדרגה השנייה ומעדתי" (עמוד 5 שורות 20 – 21).

"אני עליתי על המדרגה הראשונה ובשנייה מעדתי" (עמוד 5 שורה 29).

היא העידה ש"המטפלת, היא הייתה, היא עמדה מאחורי...הייתה מאחורי.." (עמוד 6 שורה 3 והלאה).

וכן: "אני מעדתי ברגל ימין ונפלתי לשמאל..." (עמוד 7 שורה 5).

וכן: "המדרגה הראשונה זה המדרגה שדרכתי עליה והמדרגה השנייה זה המדרגה שמעדתי עליה ונפלתי והפכתי להיות נכה" (עמוד 8 שורות 18 – 19).

היא נשאלה מה הייתה הסיבה לנפילתה ולא יכולה הייתה למסור תשובה: "ש:...לא יודעת אם יש הבדלים, אני לא יודעת. למה נפלת בעצם ? ת: מי יודע את החיים. ש: לא, למה ? למה, לפי מה שהיא יודעת היא נפלה ? מה קרה ? ת: לא יודעת, הייתי רגועה לחלוטין, הלכתי לרופא" (עמוד 10 שורה 3 והלאה).

היא התבקשה פעם נוספת למסור מדוע נפלה ותשובה הייתה: "הלכתי, מעדתי, נפלתי" (עמוד 17 שורה 23).

אציין, כי דווקא העובדה שהתובעת לא יכולה הייתה למסור בדיוק מה הייתה הסיבה לנפילתה, מלבד שרגלה פספסה את המדרגה השנייה, מגבירה את מהימנותה ואמינותה, ועניין זה מוביל למסקנה, כי לא הובאה בפניי תובעת, אשר הציגה גרסה סדורה, ערוכה, כדי שתתאים לכל הנטען בכתב-התביעה.

וכן: "אני הלכתי ישר, עליתי מדרגה אחת, מעדתי" (עמוד 18 שורה 3).

לדבריה, בעת שהלכה הביטה "על המרפאה" ולא על המדרגות (עמוד 19 שורה 30).

היא לא אחזה במעקה משום שלדבריה "לא הייתה שום אפשרות להגיע למעקה" (עמוד 10 שורה 9).

יצוין, כי התובעת נמוכת קומה.

העוזרת של התובעת לא תמכה בה, אלא הלכה מאחוריה: "היא הייתה במרחק מה ממני, כי אני הלכתי, כי הלכתי באופן עצמאי ולא הייתי זקוקה לעזרה" (עמוד 12 שורות 17 – 18). וכן: "היא לא תמכה" (עמוד 15 שורה 30).

מעדותה ניתן היה ללמוד, כי היא טופלה בעבר במרפאתו של הנתבע 2, לפיכך היא מכירה את גרם המדרגות, ועל כן יש לקבוע מרכיב מסוים של אשם תורם: "הייתי במקום הזה קודם. ש: הרבה פעמים ? ת: כן, בטח, עשיתי שם שיניים תותבות" (עמוד 6 שורה 19 והלאה).

מעבר לכך, התובעת הייתה במקום יומיים קודם לכן: "אפילו לא ידעתי שיש שם מדרגות" (עמוד 10 שורה 17).

(ב). עדות רעיה נודרמן:

רעיה נודרמן, העוזרת של התובעת, אשר הלכה מאחוריה בעת התאונה , התבקשה למסור מה אירע באותן שניות שבהן נפלה התובעת ומדוע נפלה.

תחילה, מסרה כי התובעת הלכה לפניה, עלתה במדרגה הראשונה, אך נתקלה במדרגה השנייה כמחסום לרגלה.

לאחר מכן, כאשר התבקשה לדוק פורתא בסיבה לנפילה, הבהירה כי היא לא ראתה את סיבת הנפילה ולא הבחינה ברגלי התובעת לפני שנפלה, אך בהחלט ראתה את התובעת נופלת ארצה בסמוך למדרגה השנייה.

אני קובע שיש בעדותה חיזוק לעדות התובעת.

וכך מצאו הדברים את ביטוים בעדותה:

"והיא עלתה למדרגה הראשונה ועשתה עוד צעד כי זה היה רחב ומעדה למדרגה שנייה ונפלה, זה קורה כל כך מהר, אז אני הייתי ממש בשוק שהיא נפלה...אני ראיתי את זה, כן, בטח, אני ראיתי שהיא...כן, מעדה" (עמוד 41 שורה 27 והלאה).

העידה כי הלכה אחרי התובעת (עמוד 42 שורה 22).

היא עצמה הספיקה לעלות על המדרגה הראשונה (עמוד 43 שורה 5).

התבקשה לספר מה אירע בדיוק ותשובה: "היא נפלה" (עמוד 43 שורה 15).

לאחר מכן מסרה: "היא עשתה, היא עלתה על מדרגה ראשונה, זה רחב, רואים שזה רחב...והיא עשתה צעד קטן ומעדה על השנייה, היא מעדה על השנייה...לא, לא, לא עלה על השניה. ש: לא שמה את הרגל ? ת: לא. ש: אז היא נתקלה בשניה ? ת: כן. ש: כלומר, היא הלכה, הלכה ונתקלה בשנייה ? ת: כן, זה מעדה...צעד, צעד. ש: ואז היא נתקלה ? ת: כן" (עמוד 43 שורה 20 והלאה).

התובעת לא אחזה במעקה השמאלי בעת שעלתה (עמוד 44 שורה 17).

בסופו של יום התברר כי היא לא יכולה הייתה למסור פרטים המלמדים על סיבת נפילתה של התובעת , להבדיל מהעובדה שאכן נפלה: "ש: בסדר...נחזור רגע למקרה שקרה...ת: מה שאני אמרתי, אם מעדה על המדרכה השנייה ומה זה בדיוק ? אני פשוט לא יכולה להגיד. ש: את לא יודעת, את לא יכולה לדעת אם היא הרימה רגל, לא הרימה רגל, אם היא נתקעה לה ישר. ת: לא, ממש לא יודעת כי הסתכלתי עליה ולא הסתכלתי על הרגליים שלה" (עמוד 54 שורה 14 והלאה).

תיאור עובדתי זה מלמד, כי היא מסרה עדות מהימנה ואמינה, שלא היה בה תיאום עם עדות התובעת או רצון לחזק אותה, אלא אמת כהוויית ה, כפי שהיא תפסה את האירוע בחושיה.

(ג). עדות הנתבע 2:

אין חולק כי התובעת נפלה, שהרי הנתבע 2 אישר (עמוד 113 שורה 28 והלאה) , כי הוא צפה במצלמות האבטחה מתוך המרפאה והבחין בתובעת כשהיא על הרצפה.

וכך העיד: "...הגב' הייתה מוזמנת לשעה מסוימת, אני מסתכל על השעון, פציינט לא מגיע, ישבתי בחדר עבודה מול מחשב ולידי יש את המסך של המצלמה, אני רואה מה קורה בחוץ, אני מסתכל על השעון, אין אף אחד...פתאום אני מרים את העיניים, אני רואה את אותה גברת שהיא יושבת, היא יושבת על הרצפה...אז פתחתי את הדלת ויצאתי, שאלתי מה קרה ? והיא אמרה שהיא נפלה, הבאתי לה מים, ניסיתי לעזור לה, להרים אותה עם העוזרת שלה... היא הראתה לי איפה שהייתה פגיעה...עשיתי לה תחבושת עזרה ראשונה....אמרה יש לי כאבים על היד...".

אכן, עדות זו מתיישבת עם עדות התובעת ועדות העוזרת ומשלימה אותן.

(ד). מסמכים רפואיים רלוונטיים:

אמנם, עסקינן בתובעת שביחס אליה התקבלו ראיות רפואיות המלמדות , כי היא הייתה בסכנת נפילה בלא קשר למפגע כזה או אחר.

אפנה לאמור בתעודה רפואית מתאריך 20.4.15 (לפני הנפילה המדוברת): " הולכת עם מקלות הליכה, אך גם (לב) לאחרונה קשה ללכת המלצה הליכון עגלה עם משענת/כיסא".

וכן, תעודה רפואית מתאריך 17.11.16: "28.4.10 סובלת מהחמרת כאבי פרקי הירכיים והברכיים, קושי בקימה...".

וכן, מסמך רפואי מיום 3.11.15 שהינו הפניה למכון פיזיותרפיה פורטו בעיותיה הרפואיות מהן סבלה התובעת, בין השאר, לפני התאונה, ובין היתר (תרגום מאנגלית) אוסטאופורוזיס משנת 2008, דכאון, חרדה, אנמיה, פרקינסון, בדרך של רעידות גפיים ( gate problem- tremor senilis).

וכן, להודעת הנתבעת מספר 1 צורפה "הערכת תלות" ובה נרשם בין השאר, מפיה של התובעת: " אני נופלת לעתים קרובות מדי שבוע יש לי רעד בידיים...".

וכן, במסמך תביעה לגמלה מתאריך 31.1.18 (חתום בידי התובעת) לביטוח הלאומי ציינה נכדתה של התובעת: "ירידה בריאותית – מצ"ב מכתב מרופא משפחה. מתגוררת לבד – כמעט ואינה יוצאת מביתה, ללא ילדים בארץ , נפילות חוזרות, ללא יכולת לקום לבד, מגבלות מוטוריות בידיים, כתפיים ורגליים – אי שליטה בסוגרים – יש מוצרי ספיגה".

גם התובעת העידה כי בעבר היו מקרים שבהם נפלה: "פעם אחת באמבטיה, החלקתי, באמבטיה" (עמוד 13 שורה 14).

יצוין, כי התובעת דחתה את הדברים שנרשמו במסמכים השונים הנ"ל בדבר קשיי תפקוד (עמוד 13 שורה 22) וכן: "לא אמרתי שאני נופלת לעתים קרובות" (עמוד 14 שורה 1). ואכן, בהחלט יתכן כי הדברים נרשמו בידי נכדתה כדי להעצים את תלונותיה כדי לקבל זכאות מאת המוסד לביטוח לאומי, ואין בהם כדי ללמד על מצבה הרפואי עובר לתאונה.

ועדיין, הגעתי למסקנה, כי תובעת זו, שיתכן והייתה בעלת סיכון לנפילה, נפלה במקרה העומד בפני מסיבה שאינה קשורה למצבה הרפואי אלא קשורה למדרגה השנייה המדוברת.

(ה). מסקנה:

המסקנה היא שהתובעת הוכיחה בראיות, כנדרש בהליך זה, כי היא נפלה בעת שהניחה את רגלה על המדרגה השנייה ופספסה אותה.

התובעת צלחה את המשוכה הראשונה של הוכחת הסיבה העובדתית שבשלה נפלה.

ועתה לדיון במשוכות הנוספות – קיומו של מפגע, קיומה של רשלנות וקשר סיב תי בין אלו לנפילתה של התובעת בדרך שאותה תיארה.

ג. עילת תביעה:

להלן תמונת גרם המדרגות המדובר, עם מדידות רלוונטיות שונות:

וכן תמונה נוספת של המדרגות המדוברות בלא המידות :

בין הצדדים נפלה מחלוקת האם גרם המדרגות אשר תועד בתמונות היה פגום או שנבנה בניגוד לתקנות.

התובעת טענה, כי המדרגות נבנו באופן פגום, שלא לפי התקנות ובלא קבלת היתר כדין.

התובעת הפנתה אל תקנות התכנון והבנייה הרלוונטיות ותמכה את טענתה בחוות דעתו של ד"ר איל ביקלס.

מנגד, הוגשה חוות דעת מאת אינ' אילנה בר זאב.

(א). בניית גרם המדרגות בהיתר:

לטענת התובעת גרם המדרגות נבנה בלא היתר בנייה כדין.

לתביעה צורף היתר הבניה.

להלן ההיתר שצורף:

אני קובע שאין ללמוד מן ההיתר, כשלעצמו, כי המדרגות נבנו בלא היתר כדין.

אני מקבל בעניין זה את חוות דעתה של אינ' אילנה בר זאב, אשר בדקה טענה זו ושללה אותה .

תכנית קומת הקרקע (ת/5) בהחלט מאפשרת את אותה כניסה נפרדת.

על כן, אני דוחה את טענת התובעת בעניין זה.

(ב). הנגשה לאנשים גם מוגבלויות:

בעניין זה נטען על-ידי התובעת, כי משעה שהוקמה במקום מרפאה היה על הנתבעים לערוך שינויים מבניים, אשר יתאימו את גישת הציבור אל הקליניקה.

נטען, כי מעבר לגישת הציבור בכללותו, הגישה למרפאה אמורה להיות מונגשת לאנשים עם מוגבלויות לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח- 1988, וכל הפרה של החוק מזכה את הנפגע בפיצוי ללא הוכחת נזק.

אני קובע כי החוק אינו חל על עניינה של התובעת ואינו מצמיח לה עילת תביעה, מן הנימוקים הבאים:

החוק מגדיר "אדם עם מוגבלות": "אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים".

בהערת אגב, יצוין, כי התובעת הציגה בכתב-התביעה שתי טענות עובדתיות חלופיות, סותרות:

האחת, לפיה עובר לתאונה הייתה התובעת אישה עצמאית ומתפקדת, "נהגה לצעוד צעידות ספורטיביות... בישלה... ניקתה את ביתה וביצעה את מלוא מטלות משק הבית...ללכת בגפה, להתקלח ולבשל בעצמה...".

ואכן, התובעת העידה שכך היו בפני הדברים:

כך, למשל, העידה כי ביום הנפילה "הגענו באותו יום באוטובוס ואני צעדתי בעצמי ובאופן עצמאי" (עמוד 6 שורה 9).

התובעת העידה כי לפני הנפילה היו לה הבעיות הרפואיות "הרגילות" (עמוד 13 שורה 5).

השנייה, לפיה התובעת הינה אדם "נכה ומבוגר" (כפי שנכתב בסעיף 27 לכתב-התביעה), שחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות חל עליה.

הטוען לתחולתו של החוק ייטיב ויתמוך את טענתו בראיות רפואיות ברורות המלמדות שכך הם פני הדברים וכך לא עשתה התובעת.

אכן, התובעת היא אישה מבוגרת, אשר לה תחלואים שונים, אך לא ניתן לומר כי היא לוקה בלקות המגבילה את תפקודה באופן מהותי.

לא ניתן לקבל טענה שאדם זקן, רק בשל גילו, על תחלואיו הטבעיים לגילו, ייחשב לאדם עם "לקות" המגבילה את תפקודו באופן מהותי הנכנס בגדרי החוק.

בתיק המוצגים ניתן למצוא מסמך שכותרתו "אישור זכאות" עבור התובעת מאת המל"ל. עיון ב ו מלמד, כי בשנת 2014 נמצא כי בכל הקשור לתנועה בתוך הבית היא מתפקדת באופן עצמאי, בכל הקשור לניידות ונפילות נמצא "לעתים נדרש סיוע של אדם אחר עקב נפילות", הלבשה "נמצא כי הנך זקוק לסיוע קל של אדם אחר בהלבשה", רחצה "נמצא כי הנך זקוק לסיוע קל של אדם אחר ברחצה", אכילה "נמצא כי הנך זקוק לסיוע בחימום מזון ו/או הגשתו..." טיפול בהפרשות "נמצא כי הנך מתפקד באופן עצמאי..." השגחה "נמצא כי אינך זקוק להשגחה".

ראייה חזקה נוספת למסקנתי זו ניתן למצוא בעדותה של התובעת עצמה, שלפיה יומיים לפני התאונה, היא התקשרה אל מרפאת הנתבע 2, הזמינה תור, נסעה אליו באוטובוס, בעצמה, בלא כל עזרה, ולאחר שהבינה כי הנתבע 2 אינו נוכח היא שבה לביתה באותו אופן.

וכך העידה התובעת: "בפעם הראשונה התקשרתי למרפאת השיניים, קבעתי תור בטלפון, הגעתי, אבל הרופא לא היה במקום" (עמוד 6 שורות 11 – 12).

וכן, באותו יום: "אני בעצמי בטלפון, אני התקשרתי בעצמי והוא קבע לי זמן והגעתי" (עמוד 11 שורה 19).

לפני התאונה, לדבריה: "יצאתי לבד מהבית, התאמנתי על מכשירי כושר" (עמוד 7 שורה 28).

וכן: "לא חשבתי שאני זקוקה לעזרה כי הלכתי באופן עצמאי, הגעתי באוטובוס והלכתי באופן עצמאי" (עמוד 14 שורות 20-21).

מסרה כי "עם משקפיים אני רואה היטב..." (עמוד 15 שורה 5).

רעיה נודרמן, העוזרת של התובעת, אף היא, העידה כי בטרם הנפילה, התובעת התנהלה באופן עצמאי ולא נדרשה לעזרה מיוחדת: "... היא הייתה די עצמאית..." (עמוד 41 שורה 20). וכן: "...כי היא הייתה די עצמאית, היא ל א צריכה ככה שאני אחזיק אותה..."(עמוד 48 שורה 17 והלאה). וכן מסרה שהתובעת לא התנהלה עם אמצעי עזר להליכה (עמוד 49 שורה 8 והלאה). יחד עם זאת, היו לתובעת מקרי נפילה בבית – באמבטיה ובסלון הבית (עמוד 49 שורה 15).

לפי עדות העוזרת, התובעת הייתה משתמשת במדרגות כדי לעלות לדירתה : "אפילו שהייתה בבניין קודם היא לא עלתה במעלית, היא עלתה במדרגות שם בקומה שנייה. ש: היא הייתה עולה במדרגות לקומה שנייה ? ת: כן" (עמוד 50 שורה 15 והלאה).

נכדתה של התובעת, טטיאנה וייסמן העידה, כי התובעת הייתה אישה עצמאית, מתפקדת, כך למשל: "...היא הייתה יותר מבקרת אותי מאשר אני אותה...היא הייתה מגיעה אלי ברגל..." (עמוד 55 שורה 26 והלאה). היא לא יכולה הייתה למסור הסברים ראויים, מדוע נרשמו דברים הפוכים בדבר חוסר תפקוד בבקשות שהוגשו למוסד לביטוח לאומי, למרות שהיא עצמה מלאה את אחת הבקשות (עמוד 71 שורה 23). הסתייגה מהמילים "נפילות חוזרות..." באופן מוזר ולדבריה הנפילות החוזרות היו "רק מהמיטה" (עמוד 72 שורה 29) כך שלא ברור מדוע לא ציינה הסתייגות זו במפורש. אני דוחה את ההסבר שהתקבל שלא ציינה זאת "כי אין שם מקום" (עמוד 72 שורה 32) ומשום שאמרו לה "תכתבי בקצרה" (עמוד 73 שורה 2). סביר יותר כי הרישום כלל הגזמה כדי לקבל הכרה וזכאות מן המוסד לביטוח לאומי.

בהערת אגב, אציין, כי פרק ה1 לחוק קובע את זכותו של "אדם עם מוגבלות" ל"נגישות למקום ציבורי" (סעיף 19ב). "מקום ציבורי" הוגדר בסעיף 19ז, בין השאר: "אחד מאלה: (1) מקום או חלק ממקום, המפורט בתוספת הראשונה, העומד לשימושו של כלל הציבור או חלק בלתי מסוים ממנו". התוספת הראשונה מונה, בין השאר: "(5) בית חולים, מעבדה או מכון לביצוע בדיקות רפואיות, מרפאה, תחנה לאם ולילד, תחנת מגן דוד אדום, או כל מקום המספק שירותי בריאות".

סעיף 19 לחוק קובע: "נגישות מקום ציבורי: (א) מקום ציבורי יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות, בהתאם להוראות לפי סימן זה או להוראות הנגישות לפי חוק התכנון והבניה, לפי העניין. (ב) מי שאחראי למקום ציבורי לפי סעיף קטן (ג), יבצע התאמות נגישות לאנשים עם מוגבלות לפי סימן זה או לפי הוראות הנגישות לפי חוק התכנון והבניה, לפי העניין, וידאג לאחזקתן התקינה של התאמות אלה"

סעיף 19נא מקים במפורש עילת תביעה אזרחית, נזיקית.

אכן, החוק מצמיח עקרונית עילת תביעה נזיקית, משום שמשעה שנוסדה במקום מרפאת השיניים של הנתבעת 2, המציעה את שירותיה לציבור הרחב, הוטלה חובה לבצע התאמות מבניות לאנשים עם מוגבלויות, אך התובעת במקרנו אינה חוסה בצילה של אותה עילה.

מעבר לנדרש, יצוין שנתבע 2 העיד, כי בהחלט יתכן שיטפל באנשים עם מוגבלויות והוא אף הציג מספר דוגמאות של אנשים שטופלו על-ידו כגון כאלה שמתניידים בכיסאות גלגלים (עמוד 117 שורה 9 והלאה) .

ועוד יש להוסיף, כי לפי חוזה השכירות, המרפאה של הנתבע 2 הוקמה במקום בשנת 2009 כאשר נתבע 2 שכר אותה מהצד השלישי 1 וכי חוזה השכירות נכרת, לכאורה, שלא כדין במובן זה שהוא סותר את תקנון הבית המשותף המאפשר בסעיף 5 שימוש, בין השא ר כדלקמן: ל"קליניקה לרופא (למעט וטרינר ו/או למעט רופא שיניים ו/או למעט מעבדות), משרד הנהלת חשבונות...".

מסקנתי ביחס לעילה זו היא, שנוכח מצבה הרפואי של התובעת דנן עובר לתאונה יש לקבוע כי היא אינה חוסה בצלו של החוק ועילת תביעתה אינה צומחת במישרין ממנו.

(ג). עילה מכוח תקנות התכנון והבניה:

בין הצדדים נפלה מחלוקת בדבר תחולתן של התקנות הרלוונטיות על המדרגות המדוברות והאם עסקינן במדרגות או שמא בשני משטחים מוגבהים זה מזה.

אני קובע כי תקנות התכנון והבנייה הרלוונטיות חלות והן בהחלט מצמיחות עילת תביעה ישירה בעניינו.

אבאר:

ראשית, אפנה אל ההוראות הרלוונטיות בתקנות ולאחר מכן אנמק מדוע אלו חלות על המדרגות דנן.

סימן ב' שכותרתו "מדרגות, חדרי מדרגות, מדרגות נעות" לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל – 1970 קובע דרישות לבנייתן של מדרגות, כדלקמן:

רוחבן של מדרגות בבניין יהיה 1.10 מטרים לפחות (3.2.2.2).

רום המדרגה יהיה 10 ס"מ לפחות ולא יעלה על 17.5 ס"מ (3.2.2.5).

שֶלח המדרגה (המרווח בין מדרגה למדרגה) יהיה 26 ס"מ לפחות (3.2.2.5).

הרום והשלח יהיו אחידים. וכך נקבע: "מהלך מדרגות אחד, לכל אורכו, יהיה גודל אחיד לרום המדרגה וגודל אחדי לשלחה..." (3.2.2.5 (ד).

כבר עתה ניתן להפנות את הקורא לעיין במידות המדרגות המדוברות, המלמדות, כי רום המדרגות אינו אחיד – במדרגה הראשונה 14 ס"מ שמאל, 22 ס"מ ימין. במדרגה השנייה 12 ס"מ לשמאל, 10 ס"מ לימין.

במהלך מדרגות אחד "בתוך הבניין " יהיו מספר המדרגות "3 לפחות" (3.2.2.6). סעיף זה מציין כי הוא חל על מדרגות "בתוך הבניין", אולם סעיף 3.2.4.1 (ד) הדן במדרגות חיצוניות - ואלו המדרגות העומדות בפנינו - מחיל גם את סעיף 3.2.2.6 על מדרגות אלו.

אם כן, גם ביחס לסעיף זה כשלו המדרגות דנן, משום שרואים אנו שתי מדרגות בלבד.

בכל מהלך מדרגות המכיל 3 מדרגות או יותר יותקן בית אחיזה משני צדי המדרגות (3.2.2.15).

סעיף זה, אף הוא, אמור היה לחול על מקרנו, משום שאילו היו המדרגות נבנות כדין, כלומר היו "3 לפחות" היה על הבונה להתקין בית אחיזה משני הצדדים, ובמקרנו הותקן מעקה רק מצד שמאל.

יצוין, שמעבר לכותרת המשנה של סימן ב' המחילה עצמה על "מדרגות" בכלל, קריאת כלל התקנות מלמדת, כי בעת שהמחוקק כיוון את הוראתו למדרגות בתוך בניין הוא ציין זאת במפורש ואם לא עשה כן, הרי שתקנותיו המתייחסות ל"מדרגות" חלות באופן כללי על יתרת גרמי המדרגות, אלא אם כן צוין אחרת וראו לדוגמא תקנה 3.2.2.6 (שהוחלה רק בעקבות תקנה 3.2.4.1.

כך, למשל, נקבע בתקנה 3.2.2.18 במינוח המחריג המפורש "בחדר מדרגות המשרת קומות תחתיות..."

אכן, בעת שהמחוקק כיוון הוראות ל"מדרגות" הוא עשה כן באופן כללי, בבקשו להחיל הוראות אלה הן על מדרגות פנים והן על מדרגות חוץ.

לא זו אף זו, סעיף 3.2.2.5 (ה) לתקנות קובע מפורשות: "המידות הנקובות בפרט זה חלות על כל המדרגות, זולת אם נאמר אחרת בתקנות אלה ובסטיות הביצוע המותרות בפרט 3.2.2.13".

במקרנו, עסקינן במהלך מדרגות שממוקם מחוץ לבניין, אך אין לומר כי על אלו חל הסדר אחר , אלא דווקא הסדר נוסף, מחמיר יותר, המרב ֶּה את דרישות הבטיחות ולא מחסיר מהן.

אין היגיון לומר כי המחוקק ביקש להחריג לקולא מן ההסדרים הבטיחותיים דלעיל, מדרגות חוץ , שעתים דווקא אלו מועדות לפורענות רבה יותר ממדרגות פנים.
פרשנות תכליתית של התקנות מבקשת להעצים את מטרתן, שהיא השמירה על שלומו וביטחונו של הציבור.

פרשנות שכזו, מובילה אל המסקנה, כי בכל מקום בו קבע המחוקק הוראת חוק המתייחס ת ל"מדרגות" מבלי להחריגה במפורש למדרגות "בתוך" בניין הוא עשה כן במכוון כך שתחול על כל מדרגה ובכלל זה מדרגות שממוקמות מחוץ לבניין.

אזכיר, כי המדרגות הנדונות במקרנו הן מדרגות המשמשות את הציבור באותה תדירות כמו מדרגות המשמש ות את הציבור בתוך הבניין ואף מקל וחומר, שהרי עתים בתוך בניין קיימת חלופת מעלית ואילו כאן זוהי הדרך היחידה והבלעדית אל תוך המרפאה.

התקן הישראלי שמספרו 1918 (חלק 2) משנת 2012, קובע כדלקמן:

"2.4 מדרגות 2.4.1 מהלך המדרגות במהלך מדרגות יהיו 3 מדרגות לפחות; בכל מהלך יהיו מידות רומים אחידות ומידות שלחים אחידות; רוחב מהלך המדרגות לא יהיה קטן מ-110 ס"מ (ראו ציור 8); הפרש הגובה המרבי בין שני קצות מהלך המדרגות יהיה 180 ס"מ לכל היותר; בסוף כל מהלך מדרגות יהיה משטח ביניים, שמידתו, הנמדדת מקצה רום המדרגה, לא תהיה קטנה מ- 120 ס"מ (ראו ציור 8). הערה: מדידת רוחב מהלך המדרגות תיעשה כנדרש בעניין זה בתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) על עדכוניהן. 2.4.2 שלח ורום של המדרגה שלח ורום של מדרגה, למעט מדרגות ביציעי ישיבה, יתאימו לדרישות אלה: א. רוחב שלח מדרגה, הנמדד אופקית בין קצות שני שלחים עוקבים, לא יהיה קטן מ-31 ס"מ (ראו ציור 6). ב. גובה רום מדרגה לא יהיה קטן מ- 10 ס"מ ולא גדול מ- 15 ס"מ (ראו ציור 6). ג. רומי המדרגות לא יהיו פתוחים או עם אפי מדרגה חדים (ראו ציור 7). הערה: מידות השלח והרום של המדרגה נקבעות לפי הנוסחה: (61 - 63) ס"מ = שלח 1 + רום 2 ד. למרות האמור לעיל, אפשר שרוחבו של כל שלח במהלך מדרגות המחושב לפי הנוסחה למידות השלח והרום של המדרגה, יגדל ב- 61 ס"מ עד 63 ס"מ (להלן: תוספת), או יגדל בשתי תוספות, ובלבד שרוחב השלחים במהלך מדרגות כאמור יהיה זהה (ראו ציור 6ה)" .

עוד ציין התקן הנ"ל: "3.43 (א) עולה רוחבן של המדרגות, למעט מדרגות חוץ מונומנטליות על 2.50 מטר , יותקן בהן מעקה נוסף עם בית אחיזה במרחק שלא יעלה על 1.90 מטר ולא יפחת מ – 1.19 מטר מהמעקה או מהקיר הקרוב ביותר" .

רוחב המדרגות דנן 2.92 ס"מ. כלומר, היה על הבונה לפי התקן הנ"ל, להתקין מעקה נוסף עם בית אחיזה במרחק שלא יעלה על 1.90 מטר. מעקה שכזה לא הותקן במדרגות.

אכן, ברור שאין להחיל את התקן הישראלי 1918 משנת 2012, בדיעבד, ביחס למדרגות שנבנו קודם לכן.

ועדיין, יש בתקן זה מדד טוב לקיומה של רשלנות, כלומר ביחס לשאלה – מה ראוי שיהיה ביחס לשימוש שאפש רו הצדדים הרלוונטיים במדרגות.

לטעמי, אמנם לא הייתה חובה להתקין במדרגות מעקה עם בנייתם, אך כאשר הן משרתות את הציבור לצרכי מרפאת הנתבע 2, היה עליו לבצע את ההתאמה הנדרשת, אף מעבר ללשון החוק שבתקן, כדי לעמוד בסטנדרט של התנהגות סבירה ובלתי רשלנית. כל שנדרש מהנתבע 1, עם הקמת המרפאה להתקין מעקה נוסף מצד ימין במרחק שלא יפחת מ – 1.90 מטר.

בין הצדדים נפלה מחלוקת (ד"ר איל ביקלס מול אינ' בר זאב) לפי אילו חיקוקים יש לבחון את המדרגות המדוברות.

אני דוחה את עמדתה המשפטית של אינ' בר זאב, שלפיה במועד הרלוונטי הייתה בתוקף כתחולה בלעדית תקנה 3.70 לתקנות התכנון והבניה – התוספת השניה ובה נקבע לגבי מדרגות חוץ כי הן תבוצע נה לפי סעיפים 3.31 ו – 3.34 ואלו לא התנו את מספר המינימום של המדרגות , כך שניתן היה להתקין גם מדרגה אחת ודי אם רוחב מדרגות החוץ לא יפחת ממטר אחד .

אני קובע שחלק ג' לתקנות שכותרתו "אמצעי יציאה מבניין" הוא אכן חלק בחיקוק הרלוונטי שחל על המדרגות במקרנו, אולם הוא מגיע בתוספת לחלקים הקודמים הדנים במדרגות בכלל .

חלק ג' מגדיר "מדרגות חוץ" – מערכת מדרגות ללא כיסוי גג, הנמצאת מחוץ לבני ין והמובילה אליו, והגובלת עם קיר חיצוני או עם שני קירות חיצוניים".

אכן, זוהי הגדרה המתיישבת עם המדרגות העומדות לדיון בתיק זה.

ואולם, מדובר במדרגות המשרתות את הרבים, וכפי שקבעתי, חלות עליהן כל התקנות הדנות במדרגות בכלל.

אין להבין מדוע יש לאבחן בין דרישות הבטיחות המגנות על הולך רגל המטפס במדרגות בתוך הבניין ובין זה המטפס במדרגות המדוברות אל תוך הבניין, אל המרפאה המדוברת ומדוע ייגרע בטחונו של זה מביטחונ ו של חברו.

סימן ו' שכותרתו "מדרגות חוץ וכבש (רמפה) קובע:

סעיף 3.70: "לא תיבנה מערכת מדרגות חוץ המובילה לכניסה ראשית בבנין אלא אם יתקיימו לגביה תנאים אלה:
(1) גבהו של מפלס הכניסה האמורה מעל פני הקרקע הסופיים הגובלים אינו עולה על 4 מטר.
(2). המדרגות ייבנו בהתאם להוראות סעיפים 3.31 – 3.34 בשינויים המחוייבים לפי העניין.
(3) מישור שלח המדרגה יהיה מחוספס או עשוי מחומר המונע החלקה".

אני דוחה את הטענה שלפיה, שתי המדרגות דנן אינן סותרות את הוראת התקנות הנוגעות ל"מדרגות חוץ".

בנוסף, לא יהא מיותר להפנות אל סימן י"ט לתקנות הדן בהוראות הנוגעות ל" חוץ הבניין". בסימן זה נקבע:

"בכל מקרה שבו מפלס הרחוב שונה ממפלס הכניסה או היציאה לבניין יותקנו מדרגות חוץ, כבש, מעבר משופע או שילובו של חלק מהם. רוחב מדרגות החוץ, הכבש או המעבר המשופע יהיה שווה לרוחב דלת היציאה החיצונית הגובלת עם המדרגות ולא יפחת מ – 1.10. המדרגות ייבנו בהתאם לה וראת פרטים 3.2.2.3, 3.2.2.4, 3.2.2.5 ( רום המדרגה יהיה 10 סנטימטרים לפחות ולא יעלה על 17.5 סנטימטרים, שלח המדרגה יהיה 26 סנטימטרים לפחות, במהלך מדרגות אחד, לכל אורכו, יהיה גודל אחיד לרום המדרגה וגודל אחיד לשלחה, והיחס ביניהם יהיה לפי הנוסחה וכו'), 3.2.2.6, 3.2.2.10, 3.2.2.16. מישור שלח המדרגה יהיה מחוספס או עשוי חומר המונע החלקה. אם משיקולי אדריכלות, מותקנות מדרגות חוץ רחבו, יותקנו מסעדים נוספים בהתאמה לפתחי היציאה מהבנין...".

מסקנה:

לאור האמור, מסקנתי היא כי גרם המדרגות המדובר, שבו נפלה התובעת, לא קיים את הוראות התקנות ולא קיים סטנדרט של זהירות:

ראשית, רום המדרגות אינו אחיד.

שנית, המדרגות היו חייבות להכיל, לפחות 3 מדרגות.

שלישית, אילו היו המדרגות בנויות מ – 3 מדרגות לפחות, כנדרש בדין, היה על הבנאי להתקין מעקה בצד הימני. מעבר לכך, עם הפעלת המרפאה והזמנת הקהל הרחב להגיע אליה באמצעות המדרגות המדוברות, היה על המזמין, הנתבע 2, נוכח רוחב המדרגות, להתקין מעקה בצד הימני, אשר "יזמין" את המטפס על המדרגות לאחוז בו ולפסוע עליהן בצורה בטוחה .

מעבר לכך, לצורך הדיון, לעתים קובעות התקנות מדד סבירות הכרחי, אך לא מדד מספיק לפי דיני הרשלנות, ועדיין יש להפעיל כלים של סבירות, היגיון, ניסיון החיים בהתייחס לנסיבות התאונה ולתובעת העומדת בפניי.

(ד). עילה מכוח דיני הרשלנות הכלליים – קיו מו של מפגע:

מעבר לנדרש, ולצורך הדיון, גם אם התקנות דלעיל אינן חלות במישרין, אני קובע כי בגרם המדרגות המדובר נפל מפגע רשלני רלוונטי, אשר הוביל לכך שהתובעת פספסה את המדרגה השנייה.

בתמונה, שאינה במחלוקת, ניתן לראות כי גובה רום המדרגה הראשונה מן הקרקע משתנה לאורך המדרגה מימין לשמאל ( לפי ד"ר איל ביקלס – 2 8 ס"מ באגף הימני – 14 ס"מ באגף השמאלי - לפי אינ' בר זאב שרשמה כי מדדה בעצמה – 22 ס"מ באגף הימני ו – 14 ס"מ באגף השמאלי) .

כלומר נוצר שיפוע, זאת ככל הנראה, בעקבות התרוממות חלק מהקרקע שלפני המדרגה (האבן המשתלבת) .

גם ביחס למדרגה השנייה קיים הפרש גבהים מ – 16 ס"מ באגף הימני ל – 12 ס"מ באגף השמאלי .

כלומר המדרגה השנייה אינה מפולסת – אינה בעלת גובה שווה לכל אורכה.

פגמים במדרכה (באבן המשתלבת) אינם יכולים להעניק מענה לשאלה מדוע המדרגה השנ ייה אינה מפולסת לכל אורכה ומדוע הרום בינה לבין המדרגה הראשונה אינו אחיד.

לצורך הדיון בלבד, בין אם התקנות חלות, משום שמדובר במדרגות לפי התקנות , ובין אם לאו, משום שמדובר בשני הפרשי גובה (כהגדרת ד"ר איל ביקלס בחוות דעתו) התבוננות במדרגות עצמן מלמד על קיומו של ליקוי מובנה בבניית המדרגה השנייה .

עוד ניתן ללמוד, כי מדובר בשני מפלסים, באותו צבע, עשויים מאותו חומר שבהחלט היו יכולים להוביל את התובעת לפול לטעות בהבנת פני השטח, לפספס את המדרגה השנייה ועקב כך ליפול ארצה.

בסופו של יום הוצב במקום גרם מדרגות שאינו אחיד במידותיו, ללא מסעד יד נוח לאחיזה הטומן בחובו סיכון לפוסע עליו, ששני המומחים הסכימו כי היה ניתן לנקוט כלפיו בצעדים נוספים אשר יפחיתו את הסיכון הקיים בו.

בהחלט היה מקום לנקוט באמצעי הגנה וזהירות נוספים, כגון מאחזי יד נגישים בצד שמאל , ובכלל זה מעקה בצד הימני, ולסמן את שפת הפרשי הגובה לכל אורכם בצבע נוגד כדי שיבליט להולך את הפרשי הגובה ויזהיר מפני הסיכון , כל זאת מכוח דיני הרשלנות הכלליים הדנים במפגעים ואף מכוח היקש לדרישת התקנות, שהרי בבסיסן של התקנות היגיון שתכליתו מניעת פגיעה בהולכי רגל הנכנסים דרך המדרגות אל הבניין.

במיוחד יפים הדברים, כאשר נקבעה במקום מרפאת שיניים, המזמינה את הקהל הרחב, שעל מגוון לקוחותיה נמנים גם אנשים מוגבלים, בין השאר אנשים קשישים, כתובעת, וראוי היה לנקוט באמצעי זהירות אשר יבטיחו מפני אי זיהוי המדרגה השנייה ונפילה.

הוסיף לכך, קיומו של מעקה, גבוה, מרוחק ובלתי נגיש, בצד השמאלי בלבד של גרם המדרגות, שלא "הזמין" את התובעת, נמוכת קומה, לאחוז בו.

עיון בתמונות המדרגות בהחלט מלמד – וכך אני פוסק - כי נפלה בהן לקות שמקשה על האבחנה ביניהן, במבט ראשון, ובעת שהצמחייה מצד ימין והמבנה מטילים בהן את צילם, עלולים ליצור אצל ההולך אשליה כי מדובר בכבש מדרגות אחד.

ד. האחריות:

(א). התרחיש העובדתי:

הוכח תרחיש עובדתי המאפשר לקבוע ממצא, כנדרש בהליך זה, מדוע התובעת נפלה.

התובעת עלתה על המדרגה הראשונה, הגיעה אל השנייה, לא הבחינה בה ופספסה אותה .

לא הוכח, כי המדרגות נבנו בניגוד להיתר כדין.

לא צמחה לתובעת עילה לפי חוק זכויות לאנשים גם מוגבלויות.

הוכח, כי גרם המדרגות נבנה בניגוד לתקנות התכנון והבנייה.

בנוסף, גם מחוץ לתקנות, בהחלט נפל בגרם המדרגות ליקוי המוביל למסקנה, שהיה מקום לנקוט בצעדי זהירות ומניעה נוספים, אף מעבר לדרישת התקנות, כגון סימון קצה המדרגות בפס מבדיל לכל אורכן, דאגה כי רום המדרגות יהיה אחיד לכל אורכן, התקנת מאחז יד זמין ונגיש יותר.

מדובר בגרם מדרגות המוביל למרפאת הנתבע 2 בלבד ולמרות שהוא חלק מן הרכוש הציבורי הוא אינו משרת את כלל הדיירים במבנה, הנהנים מכניסה נפרדת.

(ב). הקשר הסיבתי:

תחילה אזכיר בשנית את קביעותיי אודות הפגמים במדרגות:

רום המדרגות אינו אחיד.

המדרגות היו חייבות להכיל, לפחות 3 מדרגות.

אילו היו המדרגות בנויות מ – 3 מדרגות לפחות, היה על הבנאי להתקין מעקה בצד הימני. בנוסף, עם הפעלת המרפאה והזמנת הקהל הרחב להגיע אליה דרך המדרגות המדוברות, היה על המזמין, הנתבע 2, נוכח רוחב המדרגות, להתקין מעקה בצד הימני, אשר "יזמין" את המטפס על המדרגות לאחוז בו.

אכן, במהלך עדותה התובעת היא נשאלה שוב ושוב מהי הסיבה לנפילתה והיא לא יכולה הייתה למסור ראיה ישירה ביחס לכך. כל שניתן היה לקבל מפיה היה שהיא הלכה, לא הבחינה במדרגה השנייה, פספסה אותה ונפלה.

אזכיר, כי התובעת העידה שהיא טיפסה על המדרגות מעט שמאלה מקו האמצע שלהן.

אדם המגיע אל גרם המדרגות, מטפס על המדרגה הראשונה, מרגיל את עצמו בתודעתו הטבעית לגובה המדרגה הראשונה, והוא מצפה כי זה יהיה גוב הה של המדרגה השנייה. והנה הכזיבה המדרגה השנייה את צפייתה הסבירה של התובעת בעניין זה.

בנוסף, אילו היה מותקן במקום מעקה מצד ימין, זמין, נגיש ונוח (להבדיל מהמעקה בצד שמאל) , סביר להניח שהתובעת הייתה נאחזת בו, ויתכן אף שהייתה עושה כן בעת מעידתה.

על כן, מתקיים מבחן הקשר הסיבתי הכפול בין הרשלנות והפרת החובה אשר נפלו במדרגות ובין התוצאה החבלתית לתובעת.
(ג). אחריותו של מי ?

נציג הנתבעת 1 העיד (עמוד 103 שורה 13 והלאה), כי הוא העניק למדרגות המדוברות שירותי ניקיון (עמוד 104 שורה 4) ואם היה צורך הוא היה מעניק להן שירות תיקונים (עמוד 104 שורה 19), אך אין בכך כדי לראות את הנתבעת 1 כמי שנטלה אחריות מלאה לכל דבר ועניין על אותו גרם המדרגות.

חוזה השכירות אשר הוביל להקמת מרפאת הנתבע 2 נכרת בין הנתבע 2 לבין הצד השלישי 1.

חוזה השכירות בין הנתבע 2 לצד השלישי 1, שבמסגרתו הוזמן הקהל הרחב לקבל שירות מאת הנתבע 2, הקים לשניהם אחריות להסב את גרם המדרגות ולהתאימו לכלל המוזמנים – הציבור על כל גווניו, להנגיש אותו (גם אם לא במישרין מכוח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח- 1988), ובכלל זה לתובעת, שהיא קשישה ילידת 1931, באופן שיתריע וימנע את פספוס המדרגה השנייה.

ד"ר איל ביקלס מסר בחוות דעתו, כי "היה על המתכנן, על הקבלן המבצע ועל המחזיקים בבניין, לבחון את המעבר ולשנותו על ידי בניית כבש תוך חדירה באמצעות מבואה לתחום המרפאה או על ידי בניית מהלך בן ארבע עד חמש מדרגות חוקיות, וכן להתקין מאחזי יד לצדי המהלך ואף במרכזו...לפחות היה צורך בהתקנת מאחזי יד תקינים והפניית תשומת הלב בדרך של אזהרות ושלטים. כמו כן, ניתן היה לגדר את הפרש הגובה שבו מידת הרום מסוכנת ולהוריד רק קטע שבו מידת הרום תקינה, וכן סימון השפות בצבע זוהר. כך ניתן היה למנוע את התאונה".

גם אינ' אילנה בר זאב העידה, בהגינותה, כי היה ניתן לנקוט באמצעים סבירים למניעת התאונה (עמוד 100 שורה 28 והלאה): "אז בואו נחזור ל - common sense ולמקצועיות שלך ולניסיון שלך, ביקרת במקום, יש שם מרפאה שמזמינה אנשים...הייתה עושה משהו, משנה משהו, כשאת יודעת שכל האוכלוסייה, כל סוג של אדם, כל אדם, גם אם הוא נכה, גם אם הוא מוגבל, גם אם הוא חזק...גם אם הוא אלוף העולם בריצה ? ת: הייתי עושה שם כבש, כבש עם מעקות וברוחב מינימאלי שזקוק לכבש, שזה מטר ו- 10, משהו כזה, לא יותר...ש: לתכנן את זה, גם לא הוצאה בשמיים...כמה עולה ? ת: עשרות אלפי ₪".

אזכיר, כי מדובר במדרגות המובילות לכניסה בלעדית של הנתבע 2 ואינן משמשות את כלל הדיירים של הבניין, של הנתבעת 1 (סעיף 2.3 לחוות דעת אינג' בר זאב).

הנתבע 2 והצד השלישי 1 הם הנהנים העיקריים מבחינה כלכלית מקיומה של המרפאה.

על כן, אני סבור כי האחריות הנזיקית רובצת בלעדית לפתחם של השניים אשר יצרו את המפגע, ופעלו במסגרתו והם הנתבע 2 והצד השלישי 1.

ה. הנזק:

הוסכם על ניהול הוכחות לפי מיצוע הנכויות לאמור לפי 27.5% והלכה למעשה נוהל התיק בדרך זו.

(א). שכר עבר:

אין הפסדי שכר מוכחים לעבר.

(ב). אובדן כושר השתכרות:

התובעת ילידת 1931.

אין הפסד כושר השתכרות.

(ג). כאב וסבל:

התובעת העידה אודות הנפילה, החבלות, הטיפולים הרפואיים, אובדן ההנאה העתידית, בין השאר, כדלקמן:

"כן, עברתי טיפולים, מספר פעמים, עברתי צילום רנטגן, מרחתי על היד והכאב עבר, כאילו עבר, אבל לא כבר...הייתי אצל אורתופד...קבע לי בדיקת CT, ושם שוב קבעו לי שהיד לא מתאחה, כי היד שבורה" (עמוד 7 שורה 9 והלאה).

לפני התאונה הייתה עצמאית, נהגה לעסוק בספורט: "יצאתי לבד מהבית, התאמנתי על מכשירי כושר" (עמוד 7 שורה 28).

הפיצוי בראש נזק זה צריך להעניק משמעות לעצם התאונה, לכאב שאותו חוותה, לטיפול הרפואי, לגילה המתקדם, לבטא את אובדן הנאת החיים מעת התאונה וזו העתידית, את ההשפעה על התפקוד היום-יומי, את העובדה כי מדובר במי שחיה לבד ולמעט הנכדה אין לה בני משפחה בארץ.

כל אלו מובילים למסקנה כי יש לקבוע פיצוי בעל משקל בראש נזק זה .

על כן, נוכח גילה, שיעורי הנכות, טיב החבלה, הטיפול הרפואי, מצבה הרפואי שקדם לתאונה, אני פוסק פיצוי בסך 70,000 ש"ח בראש נזק זה.

(ד). עזרת הזולת עבר עתיד:

התובעת סבלה מתחלואה שונה עוד בטרם לתאונה.

נעשתה פניה מטעמה לקבלת אחות סיעודית (נספח ב' לתחשיב הנתבעות).

לדבריה הייתה עצמאית. עוד שמעתי כי נהגה ללכת ברגל אל בית נכדתה.

נמסר כי נהגה לעלות אל ביתה באמצעות המדרגות.

בעת המקרה, בטרם התאונה, לוותה התובעת במטפלת שלה, אך לא נזקקה לתמיכה פיזית בהליכתה.

עתה מסתייעת במטפלת אשר מעניקה לה 18 שעות שבועיות (עמוד 7 שורה 14).

המטפלת ממומנת על-ידי ביטוח לאומי ואין לפצות בגין שעות אלו.

יחד עם זאת, אני סבור כי בעניין זה נדרשה התובעת , נדרשת ותידרש לעזרה נוספת של בני משפחה, כפי שהעידה העוזרת שלה ונכדתה, שאותה יש לשום באופן גלובאלי.

אכן, היא נזקקה ותיזקק לעזרת בני המשפחה, לעזרת המטפלת אך לא כל העזרה הנדרשת נובעת מן התאונה והנחה סבירה היא שהחלק הניכר קשור לגילה המתקדמת על התחלואה שלה.

מעדות נכדתה ניתן ללמוד, כי בסמוך לאחר התאונה, נזקקה התובעת לעזרה צמודה יותר של נכדתה והייתה הלכה למעשה כמעט מוגבלת לחלוטין.

רעיה נודרמן, המטפלת של התובעת, העידה כי היא עובדת אצלה "קרוב ל – 4 שנים, לפני האירוע זה היה משהו 3 חודשים" (עמוד 41 שורה 16).

היקף המשרה שלה ביחס לתובעת היה 9.75 שעות שבועיות (עמוד 46 שורה 24 והלאה).

לאחר התאונה היקף המשרה גדל ל – 18.75 שעות שבועיות (עמוד 47 שורה 14). לפי עדותה התובעת זקוקה לשעות רבות יותר (עמוד 47 שורה 26).
משרתה ממומנת דרך ביטוח לאומי (עמוד 48 שורה 5 והלאה).

היא העידה כי התובעת הייתה "די עצמאית" (עמוד 41 שורה 20).

גם לפני התאונה, עזרה לה "בניקיון, בקניות" (עמוד 45 שורה 31).

גם לפני התאונה, עזרה לה "להתרחץ עזרתי לה, להתלבש קצת עזרתי לה..." (עמוד 46 שורה 3).

לאחר התאונה, המצב היה "ממש קשה, כי זה כמו בן אדם עם יד אחת...היה קשה לה לאכול, היה לה קשה להתלבש, היה לה קשה לעשות אמבטיה, להיכנס לשירותים...אני עזרתי, עזרה נכדה...אז כל הזמן היה מישהו צריך שבן אדם היה על ידה, כל דבר, אפילו להיכנס לשירותים היא לא יכולה לבד..." (עמוד 46 שורה 8 והלאה).

לאחר התאונה התובעת התקשתה אפילו לפתוח בקבוק מים (עמוד 47 שורה 21).

לאחר התאונה, בחודשים הראשונים, התובעת לא הצליחה לאחוז בסכו"ם לבדה, לא יכלה לפתוח "מעדנים" (עמוד 51 שורה 23)

טטיאנה ויסמן, נכדתה היחידה של התובעת, עו"ד במקצועה, העידה אף היא על השינוי בחייה של התובעת לאחר התאונה:

לפני התאונה הייתה התובעת הולכת אל ביתה מרחק של עשר דקות הליכה ועתה אינה עושה כן (עמוד 55 שורה 26 והלאה).

תיארה את הסיוע שהתובעת נזקקה לו לאחר התאונה ואת העזרה שהגישה לה (עמוד 56 שורה 11 והלאה) ולדבריה: "באתי כל יום אחרי העבודה, ישבתי איתה שעות, כל מה שהיה צריך להכין, מה שיכולתי להכין לבוקר, להכין הכל, לעזור להתלבש, לזוז, להתקלח, מקלחת עשינו ביחד..." (עמוד 56 שורה 17 והלאה).

אכן, יש להעריך את שווי עזרת בת המשפחה לעבר ולעתיד, הואיל והעוזרת מטעם הביטוח הלאומי אינה ממלאה את כל צרכיה והבת נדרשת להשלמה, ומנגד אין להעמיס את כל תחלואיה של התובעת על התאונה המדוברת.

לפי נתוני הלש"מ צפויה התובעת להאריך ימים ל – 6 שנים נוספות.

הלכה היא שאם ניזוק נזקק לעזרת קרובי משפחה, להבדיל מעזרה מקצועית בשכר, אין סיבה זו שוללת את זכאותו לעזרת זולת מהמזיק (ראו: דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997 עמוד 424: ע"א 93/73 שושני נגד קראוז, פ"ד כח (1) 277).

בהתאם להלכה (ע"א 315/83 עגור נגד אייזנברג, פ"ד לט (1) 197: ע"א 663/84 עטיה נגד עטיה, פ"ד מד (3) 720), בהעדר נתונים אובייקטיביים, אשר מאפשרים חישוב מדויק, ייפסק סכום נאות, גלובאלי, על דרך האומדנה.

אני פוסק גלובאלית, על דרך האומדנה 50,000 ₪ בראש נזק זה.

(ה). נסיעות, הוצאות רפואיות:

לא הוצגו ראיות התומכות בכל הנטען ובעיקר הקשורות לרכיב התאונה בראש נזק זה, למול המצב שקדם לו.

הוצאות אלו הינן נזק מיוחד שיש להוכיחו.

המטפלת, רעיה נודרמן, העידה כי התובעת נזקקת לנסיעות במונית "כי אוטובוס בטח שהיא לא יכולה להשתמש" (עמוד 47 שורה 23). הנסיעות לרופאים, אך לא רק רופאים הנוגעים לעניין הכתף, אלא גם לטיפולים רפואיים אחרים (עמוד 53 שורה 1 והלאה).

התובעת זכאית להוצאות רפואיות מקופת החולים.

ואולם, סביר להניח, כי התובעת, אשר נדרשה למעקב וטיפול רפואי נדרשה להוצאות בראש נזק זה, ויש לעשות כן על דרך האומדנה (ע"א 307/77 מור נגד שעיה, פ"ד לב (1) 654: ע"א 77/67 מדינת ישראל נגד דהאן, פ"ד כא (2) 128).

אני פוסק 5,000 ₪ גלובאלית.

(ו). רשלנות תורמת:

נוכח העובדה שהתובעת הכירה את המדרגות המדוברות, טופלה בעבר במרפאת הנתבע 2, הייתה שם יומיים קודם לכן, אני קובע את רשלנותה התורמת בשיעור של 20% (125,000-25,000=100,000 ₪).

סה"כ אני פוסק פיצוי בסך: 100,000 ₪, אשר בו יישאו הנתבע 2 והצד השלישי 1 בחלקים שווים.

ז. תוצאה:

אני מקבל את התביעה נגד הנתבע 2 (ד"ר גנדלמן) ואת הודעתו נגד הצד השלישי 1 (יחזקאל בן צור).
אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 1 (הצד השלישי 2)(נציגות הבית המשותף).

אני פוסק כי הנתבע 2 והצד השלישי 1 יישאו בסכום הפסק בסך 100,000 ₪, בחלקים שווים.

בנוסף, ישלמו הנתבע 2 והצד השלישי 1, בחלקים שווים, כדלקמן:
(א). שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ .
(ב). הוצאות שכר טרחת מומחי התובעת, כפי ששולמו.
(ג). אגרת המשפט כפי ששולמה.
(ד). שכר טרחתה של אינ' בן זאב בסך 2,000 ₪ כ פי שקבעתי בהחלטתי מיום 10.10.18 (עמוד 102 לפרוטוקול).

סכום הפסק ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין עד למועד התשלום בפועל.

התובעת תערוך פסיקתא לחתימתי.
זכות ערעור לבית- המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 45 ימים.
המזכירות תשלח עותק לצדדים - התיק סגור.

ניתן היום, ג' אדר א' תשע"ט, 08 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.