הדפסה

בית משפט השלום ברמלה ת"א 17676-01-18

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיאה מנחם מזרחי

תובעת:
פלונית
באמצעות ב"כ עוה"ד אמיר שניידר

נגד

נתבעת:
אגו מודיעין בע"מ
באמצעות ב"כ עוה"ד יוסי בן משה, רוית גיא דרור

פסק-דין

תביעה נזיקית לפי דיני הרשלנות.

א. עדות התובעת:

התובעת, ילידת 1982, שוטרת.

לטענת התובעת (עמוד 1 שורה 27 והלאה) , בתאריך 31.8.16 בשעת ערב היא התאמנה אצל הנתבעת באימון קבוצתי, שבו נכחו 20 מתאמנות, והייתה זו הפעם הראשונה בה התאמנה אצל הנתבעת באימון גופני מסוג TRX (אימון באמצעות רצועות גומי) .

לטענתה, היא מעולם לא התנסתה בפעילות שכזו (עמוד 2 שורות 15 – 16). היא הבהירה למדריך הנתבעת, שנכח במקום, כי היא חסרת ניסיון באימון מסוג זה והמדריך השיב לה ש" אני יכולה להיכנס ולנסות" (עמוד 2 שורה 1) והציעה לה שתנסה לתרגל עם שאר הקבוצה.

לטענתה, המדריך הורה לה ולקבוצת הנשים, שכולן היו "בעלות ניסיון" (עמוד 2 שורה 1) לבצע תרגיל מסוים שבמסגרתו, הניחה את רגלה הימנית ברצועת TRX כשהרגל מושטת במתיחה לאחור, ואילו רגלה השמאלית, שעליה מונח כל כובד משקל הגוף, מושטת קדימה בכיפוף ברך, ובה בעת היא החזיקה משקולת בידיה כדי להוסיף משקל (עמוד 2 שורה 3 והלאה) .

בעדותה, הדגימה התובעת, באופן כללי במה דברים אמורים (עמוד 2 שורה 10 והלאה) ולתצהיר הנסיבות, שהוגש מטעמה, לשם המחשה , צורף התצלום הבא, אך יש לדמות את התובעת במצב זה, אך רגלה השמאלית היא זו שמושטת קדימה ואילו רגלה הימנית לכודה אחורה בתוך הגומי:

לטענת התובעת, היא החלה ב ביצוע התרגיל, מבלי שקיבלה הדרכה נאותה, ובשעת ביצוע התרגיל המדריך סר הצידה לשיחה אישית עם מתאמנת אחרת (עמוד 2 שורה 16 והלאה) .

היא הדגישה, כי ההדרכה שקיבלה ממנו התמצתה כדלקמן : "הוא הדגים לעשות ככה, אף אחד לא עמד לידי, אף אחד לא בדק איך היכולות שלי, אמרתי שזה שיעור ראשון שלי" (עמוד 2 שורות 13 – 14).

בעדותה, ובתצהיר הנסיבות שמסרה הוסיפה, כי נותרה בתנוחה הלא נוחה במשך דקות ארוכות ללא הוראות נוספות מהמדריך. היא העידה כי באותה עת המדריך שוחח עם מישהי אחרת – השניים "צוחקים" (עמוד 2 שורה 19). היא הוסיפה שלא קראה אל המדריך כדי לקבל הערה או סיוע.

לדבריה, בשלב זה, רגלה נתקעה בגומי (עמוד 2 שורה 21), היא לא הצליחה להוציא אותה "ניסיתי איזה חצי דקה, זה היה נראה לי כמו נצח, עפתי קדימה וסיבבתי את הרגל, זה היה הכאב נוראי, זוועה ממש, זה כאב לי בכל הגוף" (עמוד 2 שורות 21 – 22).

היא מסרה, שעובר לנפילה, רגלה השמאלית של עייפה, היא ביקשה להוריד את רגלה הימנית כדי להחליף בין הרגליים ולתת מנוחה לרגל שמאל.

כשנפלה צעקה מכאב ורק אז הגיעו הבנות המתעמלות והמדריך ובדקו את מצבה (עמוד 2 שורה 23 והלאה).

המדריך (היא לא זיהתה את המדריך שהעיד באולם בית-המשפט ) ביקש שהיא תמשיך בתרגיל אך משהתובעת הבהירה לו שאינה מסוגלת להמשיך, הוא ביקש שתצא מהאולם ותמתין על הספה שבחדר ההמתנה (עמוד 2 שורה 24 והלאה) .

תוך דקות, רגלה התנפחה , היא נאנקה מכאבים, נאלצה לעזוב את המקום ולשוב לביתה שנמצא בסמוך (עמוד 2 שורה 27 והלאה).

היא המשיכה ותארה את הטיפול הרפואי שקיבלה, את הק ושי שהיה מנת חלקה (גרה בבית ללא מעלית ונאלצה לרדת במדרגות (עמוד 3 שורה 1 והלאה), את העזרה שלה נזקקה וכיו"ב.

היא הדגישה, כי החלה בתרגיל מבלי שהמדריך הדגים ועשה את התרגיל כי "ראיתי את הבנות לידי מה הן עושות..."(עמוד 6 שורה 30). לדבריה, המדריך לא הראה לה פיזית מה יש לעשות (עמוד 7 שורה 3).

אישרה, כי "זה התחיל ב – 19:00 וב – 19:10 נפלתי כי זה היה מסובך" (עמוד 6 שורה 20). כלומר, לפי התיאור שמסרה התובעת היא ביצעה כבר מספר דקות את התרגיל. כפי שנראה בהמשך , לא יתכן שהיא ביצעה אותו מבלי לבצע אותו בשלמותו מספר פעמים בטרם לטענתה נפלה.

היא אישרה כי בטרם נפלה לא קראה לעזרת המדריך - "לא עשיתי תנועה שיבוא" (עמוד 7 שורה 14). כלומר, למרות המצוקה הנטענת שלה היא לא קראה למדריך שיסייע לה. היא טענה כי המדריך "הוא נעלם, הוא היה שקוע בשיחה ולא היה איתי" (עמוד 8 שורה 29).

ב. עדות המדריך:

מנגד, העיד המדריך א.ב., הבעלים המשותף של הנתבעת (עמוד 13 שורה 17 והלאה).

הוא סיפר על ניסיונו והכשרתו כמדריך ספורט (עמוד 13 שורה 18 והלאה).

לדבריו, הוא זוכר את המקרה המדובר במעורפל – הוא אינו זוכר את כל פרטי המקרה עצמו (עמוד 16 שורה 1), אך היטיב לתאר את נוהג העבודה שלו במקום האימון (עמוד 13 שורה 22).

הוא אישר כי באותו יום הוא זה שנכח במקום והעביר את השיעור (עמוד 13 שורה 23).

הסביר, כי התובעת נכנסה לשיעור, שכולו סב סביב רצועות ה – TRX (עמוד 13 שורה 26).

תאר את גודלו של החדר, את העובדה כי מדובר בחדר בגודלו של אולם בית-המשפט, את העובדה שבכל עת הוא רואה את כל המתאמנות מולו, שבטרם השיעור מתחילים בחימום, אחר הוא נוהג להסביר את התרגיל, מדגים אותו ומאפשר למתאמנות לבצעו (עמוד 13 שורה 29 והלאה).

מסר כי דרך עבודתו זו הינה "ריטואל קבוע" (עמוד 14 שורה 1).

הדגים בבית-המשפט במה דברים אמורים ומה פשרו של התרגיל (עמוד 14 שורה 1 והלאה). .

לדבריו, התובעת לא פנתה אליו ולא אמרה לו כי זוהי הפעם הראשונה שהיא מבצעת את התרגיל, ולא ביקשה הסבר מפורט יותר. אילו הייתה מבקשת הסבר פרטני היה מעניק לה אותו, אלא שלאחר ההסבר וההדגמה שלו היא נגשה לבצע את התרגיל בלא שאלות, אומר ודברים (עמוד 15 שורה 3 והלאה).

העיד, כי לאחר שהתרגיל החל, בשלב מסוים, הוא הבחין בתובעת "יושבת על הרצפה עם הרצועות, לא הייתה צעקה..." (עמוד 16 שורות 12 – 13). היא אמרה לו שכואבת לה הרגל ו"שהיא רוצה להוציא את הרגל מהרצועה, שכואבת לה הרגל, אני מוציא את הרגל מהרצועה" (עמוד 16 שורה 14).

הוא לא זיהה איזו נפילה או כל סממן של נפילה קדימה או תאונה (עמוד 16 שורה 16).

הוא ראה את התובעת "ישובה" על הרצפה, ולא ראה את הנפילה עצמה (עמוד 21 שורה 14).

הוא חילץ את רגלה מתוך הגומי, ראה אותה הולכת בכוחות עצמה לשבת על הספה הסמוכה (עמוד 16 שורה 17 והלאה).

היא לא צלעה בהליכתה (עמוד 22 שורה 24).

ניכר היה שהוא זוכר את חילוץ רגלה: "אם יש משהו אחד שאני זוכר זה את העובדה שעזרתי לה לשחרר את הרגל מהרצועה ולכן גם לא חשבתי שיש כאן פציעה מורכבת, כי לא ראיתי משהו שיעיד על פציעה מורכבת, לא שמעתי שום דבר במהלך האימון, לא צעקה, אני לא יכול להגיד משהו שאני זוכרת שראיתי" (עמוד 21 שורה 20 והלאה).

הכחיש את הטענה, כי לאחר שראה אותה ישובה, הוא האיץ בה שוב להמשיך את התרגיל (עמוד 21 שורה 25).

אין לומר, בנסיבות תיק זה, כי התובעת מסרה גרסה סדורה בה תארה את השתלשלות האירועים ומנגד מדריך הנתבעת לא יכול היה למסור גרסה עובדתית אודות אותו יום, ולפיכך יש חיסרון של אמינות לגרסתו. דווקא להיפך – אילו היה בפני עד אשר מתיימר להעיד ביחס לעובדות שאירעו במסגרת אימון, שמבחינתו לא היה כה יוצא דופן, והיה מבקש למסור עדות מוטה ומגמתית, הוא היה מתיימר למסור עדות במסגרתה יעיד על כל תג ותו עובדתי – ולא כזה היה העד שבפניי.

נשאל ביחס לתשובה לשאלה 11, שלפיה אמר כי ההבדל בין שיעור TRX למתחילים ובין זה למתקדמים הוא "הבדל משמעותי", ואני מקבל את הסברו שאמנם לא היה שיעור נפרד בין מתחילים למתקדמים, אלא שכוונתו הייתה לדרגת הקושי, מספר החזרות, השימוש במשקולת (עמוד 24 שורה 18 והלאה).

ג. עדות מתאמנת נוספת:

הנתבעת העידה את אחת המתאמנות באותה תקופה בנתבעת (עמוד 26 שורה 23).

עדותה הייתה מהימנה ואמינה ולא מצאתי נימוק לדחות את עדותה כעדות נגועה או "מטעם" או שבין השניים (היא והמדריך) קיים קשר שמוביל לדחיית העדות. הכרות השניים מקצועית בלבד על רקע האימון במקום (עמוד 28 שורה 20 והלאה).

היא סיפרה כי היא מתאמנת במקום בתדירות גבוהה משך שנים (עמוד 26 שורה 24).

העידה, כי לפני שהשיעור מתחיל "בדרך כלל המדריך שואל אם יש תלמידות פעם ראשונה..." (עמוד 26 שורה 29).

לאחר מכן, מתחיל חימום שאורך כשבע דקות (עמוד 26 שורה 30).

לאחר מכן, המדריך מדגים את התרגיל (עמוד 27 שורות 4 – 5).

השיעור מתחיל, המדריך נמצא מולם, מסתובב "כדי לראות שלא יקרה שמישהי לא תפצע" (עמוד 27 שורה 15).

התרגיל המדובר הינו תרגיל "מאוד שכיח" (עמוד 27 שורה 21 והלאה) (הדגימה).

הדגימה כיצד היא מלבישה את הרצועה על כף הרגל וכיצד היא מורידה אותה עם סיום התרגיל (עמוד 28 שורה 1).

אכן, היא אינה זוכרת את המקרה של התובעת (עמוד 29 שורה 1 והלאה) , ולא יכולה הייתה למסור מידע האם נכחה באותו יום (עמוד 27 שורה 9), אלא שעדותה הייתה כללית על נוהג האימון, אך רלוונטית, והיא בהחלט תומכת בעדות מדריך הנתבעת ובעמדת הנתבעת בדבר העדר רשלנות.

העידה כי לא קרה לה מעולם שהיא נכנסה אל האימון על בסיס של מקום פנוי, כפי שסיפרה התובעת, ותמיד הייתה מזמינה מקום מראש לצורך תיאום ההגעה (עמוד 29 שורה 24).

ד. מסקנות:

לאחר שבחנת את עדותה של התובעת בבית-המשפט, ומנגד את עדותו של המדריך, הבעלים של הנתבעת ואת עדותה של המתאמנת הנוספת, הגעתי את המסקנה, כי התובעת כשלה מלהוכיח את טענה כלפי הנתבעת.

ראשית, אזכיר כי זוהי עדות יחידה של בעלת דין שיש לקבלה בזהירות הראויה.

שנית, התובעת יכולה הייתה להביא לעדות, כתמיכה לתרחיש העובדתי, מתאמנות נוספות שהיו באותו חדר, אשר ימסרו עדות עובדתית אל תוך זירת המחלוקת, והיא לא עש תה כן.

איני מקבל את הטענה, כי לא ניתן היה לאתר את אותן מתאמנות נוספות . הרוצה לאתר את עדיו בהחלט יכול לעשות כן, ואם קיים קושי מסוים, ניתן היה להסתייע בצווים מאת בית-המשפט. אזכיר, כי אין מדובר בעוברות אורח, אלמוניות, אלא במתעמלות רשומות, קבועות, המתאמנות אצל הנתבעת.

ודוק, לפנינו תרחישים עובדתיים שונים, כגון טענת הצעקה, טענת הנפילה קדימה, אי ההסבר, אי ההדרכה, אי ההדגמה, חוסר תשומת הלב של המדריך וכיו"ב והיה על התובעת להוכיח את גרסתה . כך, למשל, התובעת הדגישה: "ש: כשזה קורה את צועקת, אומרת משהו כשאת מועדת על הרצפה ? ת: צעקתי...כאב לי... הבנות צעקו, הוא בא..."(עמוד 9 שורה 29 והלא ה). מה טבעי הדבר להוכיח את הטענה באמצעות זימון עדים.

לפיכך, כשל ראייתי זה רובץ לפתחה של התובעת.

יצוין, כי התובעת כשלה מלהביא עדים נוספים: כך, למשל, היא העידה כי לאחר הפציעה היא נזקקה לעזרת חברים, אשר סייעו לה בניקיון הבית ובקניות, ואולם אלו לא הובאו לעדות בבית-המשפט, למרות ששמו של אחד מהם נמסר על-ידה (עמוד 4 שורה 9 והלאה).

שלישית, אין חולק, כי באותו יום התובעת נפגעה ברגלה, שהרי מדריך הנתבעת עצמו העיד כי ראה אותה ישובה על הרצפה, טוענת לכאב והוא הפנה אותו לנוח על ספסל סמוך. ואולם מה שגרם לה לפגיעה, מבחינת מנגנון הפגיעה, בהחלט שנוי במחלוקת.

במסמך הרפואי הראשון מתאריך 1.9.16 (יום למחרת המקרה) ניתן למצוא את גרסתה הראשונית: "לדבריה, יום טרם קבלתה סובבה כף רגל ימין, לא דורכת מאז". ודוק: לא נרשם היכן ובאילו נסיבות אירע הדבר. היא נשאלה ביחס לכך והשיבה: "זה נראה לי מוזר כי סיפרתי לו את כל הסיפור" (עמוד 3 שורה 14).

והנה, רק במסמך הרפואי מתאריך 21.11.16 ניתן למצוא, לראשונה, את הגרסה נשוא התביעה: "...לדבריה, 31.8.16 עשתה TRX ביצעה תנועה סיבובית...".

ויודגש: ער אני לכך שמסמכים רפואיים לא נועדו לתעד גרסה עובדתית, כאילו היו אלו גרסאות הנמסרות ליחידה חוקרת הדקה בפרטים, שכן איש הרפואה ממקד את שאלותיו לצרכים רפואיים, ולפיכך לא הנמקה זו עומדת במרכז העניינים.

רביעית, דעתי כדעת מדריך הנתבעת, אשר תאר את התרגיל באופן שונה מכפי שתואר בידי התובעת.

כלומר, התובעת מסרה, שהנפילה שלה ארעה בחלוף מספר דקות בהן לכאורה עמדה קפואה באותה תנוחה, עד אשר כשלה רגלה הכפופה והיא נפלה מטה.

איני סבור כי זה היה מצב הדברים, שהרי מדובר בתרגיל שמחייב תנועה מטה-מעלה, מספר פעמים והתובעת לא יכולה הייתה להישאר במצב של קיפאון, כפי ש היא תיארה דקות ספורות, מה גם שתיארה את עצמה כמי שמעולם לא ביצעה את התרגיל המדובר.

סביר להניח, כי היא התנסתה במספר סטים של התרגיל, עלתה מעלה, ירדה מטה והצליחה לשחרר את עצמה מן הגומי, ממש כפי מדריך הנתבעת תאר (עמוד 14 שורה 1 והלאה) והאירוע לא התרחש מיד, בתחילת התרגיל, כפי שהיא מסרה.

אני מקבל את עדותו של מדריך הנתבעת, כדלקמן: "ש: האם הדגמת להם את זה לפני. איך לרדת ואיך להתנתק מהרצועה ? ת: בוודאי, הראיתי להן איך שמים את הרגל ואיך להוציא את הרגל. במסגרת החמש דקות היא הוציאה את הרגל והחזירה שוב. סביר להניח ש – 5 דקות היא עשתה את התרגיל הזה מספר פעמים. הוציא את הרגל והכניסה שוב כי אי אפשר להישאר 5 דקות בתמונה הזו (עמוד 21 שורה 1 והלאה).

וכן: "אנחנו במקום מאוד קטן, וכמו שהיא תארה הפציעה נעשתה 5 דקות אחרי התרגיל, סימן שהיא הכניסה והוציאה כמה פעמים את הרגל מהגומי" (עמוד 23 שורות 14 – 15).

אכן, התובעת עצמה אישרה, כי בטרם התאונה הנטענת היא: "הסתכלתי, זה משהו שאתה עושה אותו שוב ושוב, הבנתי את הרעיון, עשיתי לבד מספר דקות, הבנתי שמאוד קשה לי, חיפשתי אותו, ראיתי שהוא עם מתאמנת אחרת ולא קשוב אלי, זה היה נראה לי כבר קשה, אמרתי אני אוציא את הרגל כי אני לא מסוגלת ואז קרה מה שקרה, לא הייתה לי כנראה מספיק מיומנ ות" (עמוד 9 שורה 13 והלאה). כלומר, התובעת ביצעה את התרגיל מספר דקות בטרם ארע המקרה.

חמישית, לפי עדותה של התובעת, היא הגיעה אל המקום בלא תיאום מראש, באופן ספונטאני, בקשה להיכנס לאימון המדובר - האדם שעמד בכניסה אפשר לה לעשות כן והיא החלה להתאמן בלא הדרכה או הסבר מוקדם.

אכן, אם היו אלו פני הדברים, לא היה מנוס מלקבוע כי הנתבעת נהגה כאן ברשלנות.

ואולם, מדריך הנתבעת העיד, כי אין אפשרות להגיע אל המקום באופן ספונטאני וכי בדרך כלל יש להירשם מראש. אכן, יש מקרים בהם מתפנה מקום ("יכול להיות" – עמוד 19 שורה 33) , אך הוא לא יקבל מתאמנת בלא הדרכה או ווידוא של יכולותיה במיוחד אם נודע לו שמדובר במתעמלת חדשה (עמוד 20 שורה 1 והלאה)..

העדה מטעמו, מתאמנת אחרת במקום, שאין לי סיבה לפקפק במהימנותה או אמינותה, שכן לא הוכח כל קשר בלתי אובייקטיבי בינה ובין הנתבע, העידה כי הנוהג היה שיש להירשם מראש לאימון כזה או אחר.

שישית, המדריך מטעם הנתבעת העיד כי בטרם החלו בתרגיל הוא הדריך והדגים למתעמלות כיצד בדיוק לבצע את התרגיל (עמוד 21 שורה 2) . הוא הסביר אודות "הנקודות הבעייתיות" (עמוד 21 שורה 11)

אני מקבל את הטענה, ש נוכח שתיקת התובעת, לא היה לו יסוד להניח, כמדריך סביר, שהיא אינה מבינה מה בדיוק נדרש ממנה.

בעניינים שכאלה, אין לדרוש ממדריך סביר, להעביר את התובעת קורס מפורט ארוך טווח שבמסגרתו יעביר לה את המצופה ממנה בתרגיל . די בנוהג, שבמסגרתו מעניקים הסבר, מדגימים את התרגיל, והמתאמנות ניגשות לביצוע.

אם התובעת לא הבינה את המצופה ממנה היא יכולה הייתה לקרוא לו לעזרה ואין חולק שהיא לא עשתה כן אלא נאלמה דום.

שביעית, אין להבין את התנהלות התובעת, שלפיה היא החלה בתרגיל, נקלעה למצוקה, אך לא קראה לעזרת המדריך, והסברה משום ש"הוא נעלם, הוא היה שקוע בשיחה ולא היה איתי" (עמוד 8 שורה 29).

הוברר, כי גודלו של אולם הספורט כגודל אולם בית-המשפט, כלומר המדריך לא "נעלם" אלא היה כל אותה עת מול המתאמנות, בטווח ראייה והיא בהחלט הייתה יכולה לקרוא לעזרתו גם אם מצב הדברים הרגעי היה כזה שהם לא הצליבו בהכרח מבטים.

ואכן, התובעת אישרה: "אמרתי שהטעות שלי שלא צעקתי לו שיגיע" (עמוד 9 שורה 24).

אכן, אין לצפות ממדריך באימון שכזה, שאינו אימון פרטי, שלא יסיר את עיניו בכל עת מכל מתאמנת ומתאמנת, או שיפתח תכונה על-אנושית של קריאת מחשבות, ובהחלט מצופה מאדם סביר, במסגרת אימון שכזה, הנקלע למצוק ה כלשהי, להרים קולו ולבקש עזרה ולא כך עשתה התובעת.

שמינית, מכל האמור לעיל, עולה התמונה העובדתית שלפיה, כפי הנראה, רגלה של התובעת כשלה נוכח התרגיל שאותו ביצעה, ובשל כך נחבלה, אולם אין לומר כי נפלה כאן רשלנות אצל הנתבעת שבאה לידי ביטוי באי הדרכתה כיצד לבצע את התרגיל, וכי קיים קשר סיבתי בין אי ההדרכה הנטענת ובין החבלה.

חבלות אינן זרות לעולם הספורט והעוסק בספורט בהחלט יכול להיחבל בלא קשר לקיומה של רשלנות.

התובעת החלה בתרגיל לאחר חימום, לאחר הסבר שקיבלה, לאחר הדגמה ויש לזכור כי לא היה זה אימון פרטי של אחד על אחד - היא החלה בתרגיל, ורגלה כשלה לאחר שהתנסתה בכך מספר פעמים. היא לא שידרה מצוקה, לא קראה לעזרה, לא פנתה בשאלה אל המדריך, ובמיוחד כאשר המדריך נכח במקום במרחק קרוב ביותר ממנה , במרחק של הרמת קול קלה.

תשיעית, אזכיר את הכללים המיוחדים שנקבעו ביחס לעולם הספורט.

מטבע הדברים, בכל סוג של פעילות ספורטיבית טמון סיכון מסוים, ברמה זו או אחרת, אשר הנוטלים בה חלק מודעים לו ומסכימים עמו.

"מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" [ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש (09.11.82)].

בע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נגד אסתר נחמיאס (10.09.74), קבע בית-המשפט העליון, בשינויים המחויבים, כי המתקן הספורט צריך להיות תקין, אך בדרך כלל אין לדרוש מן המחזיק או מן הספק הנותן את השירות הזה, שיעמיד משגיח על-יד כל מתקן: "עלינו לשקול אפוא בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למנעה וההוצאה הכרוכה בכך ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על-אף סכנתו. במאזן השיקולים האלה עלול האחרון להיות עדיף ."

בע"פ 119/93 לורנס נגד מדינת ישראל (30.06.94) נקבע: "בדין נקבע אפוא בפסק הדין קמא, כי לא הוכחה עדיפות הסתברותית-סטטיסטית לאפשרות של התרשלות מצד המשיבים, על פני האפשרות שהנזק הינו תולדה של סיכון טבעי העלול להיגרם במקרים מסוימים מפעילות ספורטיבית סטנדרטית באשר היא. פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסיבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי, ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה 'סיכון סביר', אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק, להיפצע בנפילה, בהתנגשות בשחקן אחר, במכת כדור וכד'".

בע"א 715/79 גדעון דניאלי נגד אורט ישראל (11.03.81), נ קבע: "בענייננו מדובר במשחק כדורגל, ואשר כשלעצמו – גם כאשר הוא מתנהל על פי הכללים – כרוך בסיכונים מסוימים, או מתיחות חורגת מהרגיל, תתכן, באופן סביר, האפשרות ששחקן אחד ידחוף את השני בעת המשחק, שני שחקנים יתקלו זה בזה, שחקן ייפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה".

אכן, כאשר עוסקים בספורט קיים סיכוי לא מבוטל להיפגע מסיכונים הכרוכים והשלובים באות ה פעילות ספורטיבית, ויש לבחון עד כמה הסיכונים האלה טבעיים ורגילים לאותה פעילות. מי שלוקח חלק בספורט כזה מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 2027/00 מרכז הספורט קנדה נגד גם חנה (09.12.02)].

בע"א 4486/11 פלוני נגד פלוני (01.05.11), נקבע : " לצורך הערכת ההתנהגות ביסוד ההתרשלות, יש להבחין בין סיכון צפוי לסיכון לא צפוי, ובין סיכון סביר לסיכון בלתי-סביר. סיכון צפוי הוא הצפיות הסבירה של מכלול הסיכונים והתוצאות של התנהגות מסוימת כלפי כלל האנשים שיכולים להיות מושפעים מההתנהגות. ודוק: על כל סיכון ניתן לומר שהוא צפוי במידה כזו או אחרת, אך קיימים סיכונים נדירים שאדם סביר אינו אמור לצפותם, ועל כן הרף הוא של צפיות סבירה. הצפיות במסגרת יסוד ההתרשלות נבחנת במועד ההתנהגות עצמה, מראש (ex ante) ולא בדיעבד(ex post) שהרי הנזק טרם התממש. כבר כעת נקדים ונאמר, כי לאחר שהנזק התממש, אנו בוחנים אותו שוב, בדיעבד, אך הפעם במסגרת הקשר הסיבתי. סיכון סביר, בשפת הניתוח הכלכלי, הוא סיכון שתוחלת הנזק שלו נמוכה מעלות מניעתו, וסיכון בלתי סביר הוא סיכון שתוחלת הנזק שלו גבוהה מעלות מניעתו. בשפה פשוטה, יראו אדם כמי שהתרשל, כאשר התנהגותו יצרה סיכון שאדם סביר היה יכול לצפות ואדם סביר לא היה יוצר בשל אי-סבירותו. הביטוי "סיכון סביר" אינו מוצלח במיוחד, ובאומרנו סיכון סביר, להבדיל מסיכון לא סביר, הכוונה לאותם "סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת...סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון...סיכונים שהינם אינהרנטיים לעצם הפעילות ועומדים ברקע לה...דוגמאות לסיכונים סבירים: בכל הליכה ובכל עליה במדרגות יש סיכון למעידה, בכל מסירת חפץ בעל משקל יש סיכון של נפילת החפץ, בכל פעילות ספורטיבית יש סיכון, בכל ניתוח ובכל לידה טבעית יש סיכון ליולדת וליילוד, וכיו"ב".

ה. תוצאה:

מכל האמור לעיל, התוצאה היא שהתובעת לא הוכיחה את התביעה, כנדרש בהליך זה.

על כן, אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות שכר טרחת הנתבעת בסך 10,000 ₪ + מע"מ וסכום זה ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כדין עד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 60 ימים.

בהערת אגב אציין, כי במסגרת ההליך המקדמי מסרתי הצעה זהירה, אשר התבססה על חומר הראיות הלכאורי, הממליצה לנתבעת להכיר באחריותה ולפצות את התובעת, אך במהלך שלב ההוכחות הדברים קיבלו תפנית אחרת, כפי שפירטתי בפסק-דין זה.

ניתן היום, כ"ז אדר תשפ"א, 11 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.