הדפסה

בית משפט השלום ברמלה עמ"א 38584-02-11

בפני
כבוד ה שופט הישאם אבו שחאדה

המבקש

יוסף כהן
ע"י עוה"ד רן הרפז

נגד

המשיבה
עיריית רמלה
ע"י עוה"ד נטע בר-קמאלי

החלטה

1. בפני בקשה להורות על ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו כנגד הנאשם בהעדרו בעבירות קנס.

ההליכים עד כה

2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה במסגרת תיק מספר עמ"א 38584-02-11 (להלן: "כתב האישום הראשון"). בכתב האישום הראשון יוחסו למבקש עבירות לפי סעיפים 2, 5, ו – 13 לחוק שמירת הנ יקיון, התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק שמירת הניקיון). על פי עובדות כתב האישום, בשלושה מועדים שונים, ביום 7.10.10, 2.12.10 ו- 12.12.10, הנאשם או מי מטעמו, השאירו נגררת שהיא גרוטאת רכב ועליה גרוטאות ברזל ושקי חומרי בניין, וזאת ברחוב גטו וורשה 15 ברמלה בשטח ציבורי.

3. מחמת טעות, הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף לבית משפט השלום ברמלה במסגרת תיק מספר עמ"א 40992-07-11 (להלן: "כתב האישום השני") ואשר הינו העתק מילה במילה של כתב האישום הראשון.

4. כתב האישום הראשון נקבע לדיון ליום 30.10.11 וכתב האישום השני נקבע לדיון ליום 8.1.12. לימים, הטעות בדבר הגשת כתב האישום השני התגלתה ולכן התיק מושא כתב האישום השני נסגר ביום 4.8.11.

5. לדיון ביום 30.10.11 בכתב האישום הראשון, המבקש לא התייצב ולכן ניתנה בעניינו הכרעת דין שמרשיעה אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ונגזר דינו לקנס כספי בסך של 10,000 ₪ (להלן: הכרעת הדין וגזר הדין).

6. ביום 13.2.19 המבקש הגיש בקשה לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו ביום 30.10.11. לאחר קבלת תגובתה של המשיבה, ביום 6.3.19 דחיתי את הבקשה מבלי לקיים בה דיון במעמד שני הצדדים . המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, ואשר הורה לאחר דיון שהתקיים בפניו במעמד שני הצדדים, על החזרת התיק בפנַי לקיום דיון במעמד שני הצדדים וזאת לאחר שכל אחד מהצדדים יגיש תצהיר מטעמו לגבי השתלשלות הדברים בנוגע לפסק הדין שניתן בהעדר המבקש.

טענות המבקש

7. המבקש טען בתמצית כדלקמן:

א. ראשית, לאור הטעות בהגשת שני כתבי אישום באותו עניין בדיוק וקביעתם של שני דיונים שונים, אחד בכל כתב אישום, אחד ליום 30.10.11 ואחד ליום 8.1.12, המבקש התבלבל בתאריכים וסבר לתומו שהדיון שהיה קבוע ליום 30.10.11 נדחה ליום 8.1.12 ולכן התייצב בבית משפט ביום 8.1.12. בהגיעו לבית המשפט נודע לו לראשונה שכבר התקיים דיון בכתב האישום הראשון ביום 30.10.11, ואף ניתנו הכרעת דין וגזר דין בהעדרו.

ב. שנית, עם היוודע העובדה למבקש ביום 8.1.12 שניתנו הכרעת דין וגזר דין בעניינו בכתב האישום הראשון עוד ביום 30.10.11, המבקש פנה לתובעת שמייצגת את עיריית רמלה ולטענתו היא הבטיחה לו שהעניין יטופל, קרי, שהיא תדאג לביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדרו בכתב האישום הראשון. לטענתו, בדיעבד התברר לו שהיא לא עשתה דבר בעניין.

ג. שלישית, המבקש לא קיבל את הכרעת הדין ואת גזר הדין שניתנו בכתב האישום הראשון במשך שנים רבות. לטענתו, הוא קיבל את הכרעת הדין ואת גזר הדין שנים רבות לאחר שניתנו, ולכן יש לבטלם.

ד. רביעית, המבקש כופר בעובדות כתב האישום הראשון וכלל לא ביצע את העבירות שיוחסו לו ולכן יש לתת לו את יומו בבית המשפט על ידי שמיעת המשפט מראשיתו.

עבירות קנס הן חריג לכלל שנאשם ידון בפניו

8. בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), נקבע הכלל לפיו "באין הוראה אחרת בחוק זה, לא ידון אדם בפלילים אלא בפניו". לגבי עבירות קנס, נקבעה "הוראה אחרת" בחוק והיא הוראת סעיף 240 לחסד"פ ולכן, נאשם שאינו מתייצב וזומן כדין, יורשע וייגזר דינו בהעדרו (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (פורסם בנבו) 25.3.18, פסקאות 25 – 28 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם).

9. כמו כן, סעיף 221(א) לחסד"פ קובע ששר המשפטים רשאי לקבוע שהעבירה על הוראה פלונית שאיננה פשע היא עבירת קנס. בסעיף 2 לצו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – שמירת הנ יקיון), תש"ס-2000, נקבע על ידי שר המשפטים שהעבירות על פי החוק לשמירת הניקיון, הן עבירות קנס.

10. סעיף 240(א)(2) לחסד"פ קובע כדלקמן:

"240. (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או כעבירות מנהליות או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, אישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:

(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום זולת אם התייצב סניגור מטעמו."

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

11. על כן, כאשר נאשם בעבירת קנס, כדוגמת עבירה לפי חוק שמירת הניקיון, זומן כדין לדיון ולא התייצב לבית המשפט, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום. במלים אחרות, עצם הזימון כדין בצירוף א י ההתייצבות לדיון , מהווים הוד יה בעובדות כתב האישום וחזקת החפות שעמדה לנאשם עד הדיון, נעלמת מהעולם ומתבטלת.

12. המשיבה הגישה העתק מאישור המסירה בדבר זימונו של המבקש לדיון שנקבע ליום 30.10.11 במסגרת כתב האישום הראשון (ת/2). המבקש טען שאישור המסירה איננו קביל כראיה מאחר ולא הוגש על ידי עד מטעם המשיבה, תוך צירוף תצהיר. בהחלטתי בפרוטוקול מיום 5.7.20 קבעתי ששאלת הקבילות תוכרע במסגרת ההחלטה בתום ההליך (פרוטוקול מיום 5.7.20, עמ' 6 שורה 32 עד עמ' 7 שורה 3).

13. אלא מאי? בעדותו של הנאשם בבית המשפט ביום 5.7.20, הוא אישר שקיבל מבעוד מועד את הזימון לדיון שנקבע בכתב האישום הראשון ליום 30.10.11 (פרוטוקול מיום 5.7.20, עמ' 5, שורות 14 – 17). בנוסף, בא כוחו של המבקש ציין שכלל אין מחלוקת שהמבקש קיבל את כתב האישום הראשון עובר לדיון שנקבע ליום 30.10.11, וגם ציין שאין מחלוקת שהמבקש קיבל מבעוד מועד את הזימון לדיון האמור (פרוטוקול מיום 5.7.20, עמ' 18 שורות 24 – 25) . בנסיבות אלה , שבהן המבקש מאשר שקיבל את כתב האישום הראשון וגם את הזימון לדיון ביום 30.10.11, שאלת הקבילות של אישור המסירה (ת/2) הפכה לתיאורטית ולכן מתייתר הצורך להכריע בה.

14. על כן, מאחר ואין מחלוקת שהנאשם זומן כדין לדיון ביום 30.10.11 בכתב האישום הראשון, וגם אין מחלוקת שלא התייצב לדיון, הרי שיש לראותו כמי שמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום . לפיכך, ברור גם שהרשעתו וגזירת דינו בהעדרו, נעשו כדין.

15. כך למשל, בתיק אחר שנדון בפנ ַי בבית משפט השלום ברמלה, הוגש כתב אישום נגד נאשם לפי חוק שמירת הניקיון. היה זימון כדין לדיון שנקבע והנאשם לא התייצב ולכן ניתנו הכרעת דין וגזר דין כנגדו בהעדרו והושת עליו קנס כספי בסך 10,000 ₪. בשלב מאוחר יותר, הנאשם הגיש בקשה לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, וזאת מבלי לתת נימוק משכנע לאי התייצבותו לדיון. בקשתו נדחתה מבלי לקבוע דיון בבקשה במעמד שני הצדדים. ערעורו לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז נדחה וכן נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש לבית המשפט העליון (רע"פ 9297/12 אבו גזר נאג'י נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.12.12) ).

16. כמו כן, הלכה פסוקה היא שלגבי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר בעבירות קנס, אין חובה לקיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים ועל בית המשפט להפעיל שיקול דעת אם יש בכלל צורך בדיון (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (פורסם בנבו) 25.3.18 פסקאות 29 – 3 0 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם. פסק הדין ניתן בהרכב שלושה שופטים ופה אחד).

הטענה שהמבקש לא קיבל את פסק הדין לא יכולה לשמש נימוק לביטולו

17. המבקש השליך את יהבו בבקשתו שיש לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין, על הטענה שלא קיבל במשך שנים רבות את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדרו. המבקש נתפס לכלל טעות בטענתו זו, מאחר ומרכז הכובד בביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדר בעבירות קנס, כלל אינו מצוי בשאלה האם המבקש קיבל את פסק הדין או לא, אלא בשאלה האם קיבל את הזימון לדיון שנקבע, או לא (ראו ביתר הרחבה את הדיון בהמשך בהוראת סעיף 130(ח) לחסד"פ, ובמיוחד פסקאות 34 עד 39 להחלטה).

18. אין כל דרישה בהוראותיו של סעיף 240 לחסד"פ שהמבקש יקבל לידיו את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדרו, כדי שיהיה להם תוקף מחייב כלפיו. להכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדר יש חיות משל עצמן מהרגע שניתנו, וזאת במנותק לחלוטין מהשאלה האם הגיעו לידיו של המבקש במועד מאוחר יותר, או לא. בכל מקרה, חשוב להדגיש שהטענה של נאשם שלא קיבל את הכרעת הדין וגזר הדין איננה יכולה לשמש נימוק לביטולם.

המבקש קיבל את הכרעת הדין ואת גזר הדין ביום 9.11.2011

19. ביום 10.12.2019 התקיים הדיון בבית המשפט המחוזי במחוז מרכז בערעור שהגיש המבקש על החלטתי מיום 6.3.2019 בדבר דחיית בקשתו לביטול הכרעת הדין וגזר הדין. בעקבות בקשה שהוגשה מטעם המבקש במועד מאוחר יותר לתיקון השמטה מקרית מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז מרכז, המשיבה הגישה תגובה לבקשה וציינה שבמערכת "נט המשפט" קיים אישור מסירה ואשר לפיו המבקש קיבל לידיו את הכרעת הדין וגזר הדין עוד ביום 9.11.11 (להלן: אישור המסירה מיום 9.11.11 ). כבוד השופט אברהם יעקב קבע שבית משפט קמא ידון גם ב טענה האמורה שהועלתה על ידי המשיבה.

20. המשיבה הגישה את אישור המסירה מיום 9.11.11 (ת/3). מעיון באישור המסירה עולה שהוא מופנה למבקש ונרשם בו "בהעדרו, מסרתי את הכתב לבן/בת משפחתו/ה הגר/ה עימו/ה והנראה/ת שמלאו לו/ה 18 שנה". הכתובת שמופיעה על גבי אישור המסירה היא "רחוב גיבורי ישראל 1/17 רמלה". המבקש העיד כי "כתובת מדויקת [שלו – ה'א'ש'] זה גיבורי ישראל" (פרוט' מיום 5.7.20, עמ' 20 ש' 24). ללמדך, שהוא מאשר שזו כתובתו הנכונה.

21. המבקש לא הסתפק בטענה שלא קיבל את הכרעת הדין וגזר הדין, אלא הוסיף שאישור המסירה מיום 9.11.11 הוא בגדר ראיה בלתי קבילה וזאת מאחר ומדובר במסמך שהוגש על ידי המשיבה שלא מטעם עורכו וללא תצהיר של עד המאמץ לתוך עדותו את תוכן אישור המסירה . טענה זו אין בה ממש ודינה להידחות.

22. סעיף 237(א) לחסד"פ קובע כדלקמן:

"237. (א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה,
המצאתו תהיה באחת מאלה:

(1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עימו ונראה שמלאו לו 18 שנים, ובתאגיד וחבר בני אדם – במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;

(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה."

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

23. כמו כן, בתקנה 54 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד – 1974 (להלן: " תקסד"פ") נקבע כדלקמן:

"54. מי שנמסר לו מסמך שהמצאתו במסירה, יידרש לאשר את המסירה בכתב על גבי עותק של המסמך. ואם סירב לקבלו או לאשרו, יאשר מוסר ההזמנה בחתימתו את דבר מסירתו וסירוב האישור, ובית המשפט רשאי לקבוע שהמסמך הומצא כראוי."

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

24. הטענה הכללית של המבקש שבית המשפט איננו רשאי להסתמך על "אישור מסירה" שמופיע בתיק בית המשפט ללא תצהיר של עד שיכול להעיד מידיעה אישית שתוכן אישור המסירה הוא אמת, ולכן אישור המסירה הוא ראייה בלתי קבילה מאחר ותוכנו הוא בגדר עדות שמיעה, היא טענה מופרכת מעיקרה.

25. בסעיף 237(א)(2) לחסד"פ נקבע במפורש כי "בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה", ואין כל דרישה לתצהיר מטעם גורם כלשהו כגון עובד הדואר או פקיד בית משפט. כך גם בתקנה 54 לתקסד"פ נקבע כי "ובית המשפט רשאי לקבוע שהמסמך הומצא כראוי", קרי בית המשפט רשאי לקבוע שהייתה המצאה כדין תוך הסתמכות על אישור המסירה בלבד , ואין דרישה כלשהי לקיומו של תצהיר המאמץ לתוכו את תוכן אישור המסירה.

26. מכוח האמור בסעיף 237(א)(2) לחסד"פ ובסעיף 54 לתקסד"פ, אישור המסירה שמופיע בתיק בית המשפט הוא ראייה העומדת בפני עצמה לאמיתות תוכנה ואין צורך בתצהיר של עד שיאמץ בעדותו את האמור בה. הדבר נכון הן לגבי "אישור המסירה" שעניינו ההזמנה לדיון שנשלחה לנאשם בשלב שלפני מתן הכרעת הדין וגזר הדין, והן לגבי "אישור המסירה" בשלב שלאחר נתינתם בנוגע לשאל ה מה נקודת הזמן שבה המבקש קיבל לידיו את ה כרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדרו.

27. יתר על כן, על מנת להמחיש אף יותר את הקביעה שאין צורך בתצהיר על מנת להוכיח שנאשם קיבל לידיו מסמך שנשלח אליו מטעם בית המשפט, אפנה גם להוראות סעיף 44א לתקסד"פ ואשר קובע כדלקמן:

"44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס, רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס, כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

(ההדגשות שלי – ה' א'ש')

28. תקנה 44א לתקסד"פ קובעת "חזקת מסירה" מעצם כך שחלפו 15 ימים מיום שההזמנה לדיון בעבירות קנס נשלחה בדואר רשום וזאת גם אם אישור המסירה איננו חתום על ידי הנמען. בנוסף, תקנה 44א מעבירה את נטל ההוכחה לנמען להוכיח שלא קיבל את ההזמנה לדיון (על "חזקת המסירה" לפי תקנה 44א, ראו : רע"פ 3698/17 יוסופוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.5.17) פסקה 7 להחלטתו של כבוד השופט שהם; ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים פ"ד נו(2) 787, 805 – 807 (2002)).

29. כפי שכבר הובהר בפרק הקודם, בעת שמדובר בעבירות קנס, מרכז הכובד בשאלת ביטולם של הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדר, שוכן בשאלת תוקף ההמצאה של ההזמנה לדיון, ולא בשאלה האם הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדר הומצאו לנאשם . קבלת ההזמנה לדיון על ידי הנאשם מבעוד מועד היא סוגיה מהותית שמכוחה קמה סמכותו של בית המשפט להרשיע את הנאשם ולגזור את דינו בהעדרו. לעומת זאת, ההמצאה של הכרעת הדין וגזר הדין היא שאלה טכנית לחלוטין שלא משליכה כהוא זה על תוקפם המחייב של הכרעת הדין וגזר הדין כלפי מי שנדון בהעדרו. למעשה, אין כל דרישה בדין להוכחת קיומה של המצאה למי שנדון בהעדרו של הכרעת הדין וגזר הדין כדי שיהיו בעלי תוקף מחייב כלפיו. כך גם אין הוראה בדין שקובעת שאי המצאתם לידי הנאשם יכולה לשמש עילה לביטולם.

30. לכן, אם בעניין המהותי של קבלת ההזמנה לדיון קיימת "חזקת מסירה" וזאת מעצם המשלוח בדואר רשום, ומבלי שיהיה צורך בקיומו של תצהיר שמאשש את האמור באישור המסירה שההזמנה לדיון הגיעה למבקש, הרי קל וחומר שלא צריך תצהיר שמאשש את האמור באישור המסירה מיום 9.11.11 (ת/3) לגבי העניין הטכני שהכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדר המבקש אכן הגיעו לידיו.

31. לא למותר לציין שהמבקש גם לא הביא למשפט כעד מטעמו אף אדם מבני ביתו שגילו ביום 9.11.11 היה מעל 18 שנים כדי להפריך את האמור באישור המסירה שלא קיבל לידיו את דבר הדואר מושא אישור המסירה עבור המבקש.

32. לסיכום, הנני קובע כממצא עובדתי שהמבקש קיבל לידיו את הכרעת הדין וגזר הדין מיום 30.10.11 שניתנו בהעדרו בכתב האישום הראשון , וזאת ביום 9.11.11.

המבקש איננו עומד בתנאי סעיף 130(ח) לחסד"פ

33. לאחר שקבעתי שהטענה של המבקש שלא קיבל את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדרו, לא יכולה לשמש נימוק לביטולם, ולאחר שגם קבעתי כממצא עובדתי שהוא אכן קיבלם עוד ביום 9.11.11, אעמוד כעת על העילות שנקבעו בדין לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בעבירת קנס בהעדר הנאשם. כפי שיובהר כעת, המבקש לא עומד באותן עילות.

34. סעיף 130(ח) לחסד"פ קובע כדלקמן:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך 30 ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

(ההדגשה שלי – ה'א'ש')

35. עינינו הרואות כי סעיף 130(ח) לחסד"פ כולל בתוכו מגבלת זמן להגשת בקשה לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדר ועוד שני תנאים חלופיים על מנת להיענות לבקשה:

א. לגבי מגבלת הזמן. ניתן להגיש את הבקשה 30 ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין ובי ת המשפט יהיה רשאי לדון בבקשה לאחר חלוף אותם 30 ימים, וזאת רק אם היא הוגשה בהסכמת התובע. אין הוראה בחסד"פ שמסמיכה את בית המשפט להאריך את המועד האמור מעבר לשלושים יום בהעדר הסכמה של תובע.

ב. התנאי החלופי הראשון לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, הוא שהייתה סיבה מוצדקת להיעדר ההתייצבות לדיון.

ג. התנאי החלופי השני לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, הוא האם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

36. לגבי למגבלת הזמן, במקרה שבפני, המבקש קיבל את הכרעת הדין וגזר הדין עוד ביום 9.11.11 ולכן היה רשאי להגיש בקשה לבטלם עד ליום 9.12.11. הבקשה לביטול הכרעת הדין וגזר הדין הוגשה רק ביום 19.2.19, קרי שבע שנים ועוד למעלה משלושה חודשים מהמועד שבו קיבל המבקש את הכרעת הדין וגזר הדין לידיו. למעשה, מאחר והבקשה שבפני לביטול פסק הדין מוגשת ללא קבלת הסכמת התובע לאיחור הניכר בהגשתה , בית המשפט כלל לא מוסמך לדון בבקשה, ודי בכך על מנת לדחות את הבקשה שבפני לביטול הכרעת הדין וגזר הדין על הסף מחמת חוסר סמכות. למעלה מן הנדרש, ראיתי לנכון לדון בכל זאת גם בתנאי החלופי הראשון ובתנאי החלופי השני, וזאת על מנת להמחיש לקורא אף יותר מדוע יש לדחות את הבקשה.

37. לגבי התנאי החלופי הראשון לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, והוא שה ייתה סיבה מוצדקת להיעדר התייצבות לדיון, במקרה שבפני, תנאי זה לא מתקיים. טענתו של המבקש שהתבלבל בין שני התאריכים, מצד אחד התאריך שנקבע ליום 30.10.11 בכתב האישום הראשון, ומצד שני התאריך שנקבע ליום 8.1.12 בכתב האישום השני, איננה מהווה "סיבה מוצדקת" להיעדר התייצבות לדיון. מדובר בשני כתבי אישום שונים שכל אחד מהם נושא מספר תיק שונה מרעהו, ולכל אחד מהם הייתה הזמנה נפרדת לדיון, ולכן טענתו שסבר שהדיון נדחה מיום 30.10.11 ליום 8.1.12, היא מופרכת וחסרת יסוד. החלטתו לבחור להתייצב לדיון ביום 8.1.12 תוך דילוג על הדיון שנקבע ליום 30.10.11, היא בעוכריו של המבקש ואין לו אלא להלין על עצמו .

38. ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו , 25.3.18 ) (להלן: פסק דין סאלם), נאמרו הדברים הבאים בפסקה 35 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם:

"מדוגמאות אלה ועוד רבות אחרות, נלמדים הכללים הבאים: כאשר דוח העבירה, ההזמנה לדיון או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. זאת, גם אם עבר המבקש למקום מגורים אחר מבלי ששינה את כתובתו במשרד הפנים; מסירת הזימון לאדם בוגר בכתובתו הרשומה של המבקש, מהווה מסירה כדין; טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר, יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין; ככלל, טענות בדבר בלבול או שכחה של מועד הדיון לא תתקבלנה כסיבה מוצדקת לאי התייצבות, הגם שבמקרים המתאימים ניתן לטעון לחשש לעיוות דין; גם טענות בדבר חוסר האפשרות לקבל את דבר הדואר בשל שהייה בחו"ל, שהייה ממושכת במקום אחר בארץ, אשפוז בבית חולים וכיוצ"ב, לתמוך במסמכים ואין לקבל טענות מעין אלה ללא תימוכין מספיקים".

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

39. עינינו הרואות שטענות בדבר בלבול או שכחה של מועד הדיון לא תתקבלנה כסיבה מוצדקת לאי התייצבות. בפסק דין סאלם נקבע כי " לאור חזקת המסירה המעוגנת בתקנה 44א לתקסד"פ, עומדת משוכה גבוהה למדיי בפני הטוען לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון" (פסקה 34 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם). במקרה שבפני, המבקש לא הצליח לחצות את אותה "משוכה גבוהה" ולכן התנאי החלופי הראשון לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, לא מתקיים.

40. לגבי התנאי החלופי השני לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, והוא שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. המבקש טוען שהוא לא ביצע את העבירות מושא כתב האישום שהוגש נגדו. כפירתו בעובדות כתב האישום היא למעשה טענתו המרכזית והיחידה שלפי שיטתו מצדיקה את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין מן הטעם שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. דא עקא, כבר נקבע לא אחת בפסיקה שכפירה בעובדות כתב האישום לא יכולה להוות כשלעצמה עילה לבטל הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדר בעבירות קנס .

41. כך למשל, ברע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו , 6.9.17 ), נקבע כי מבקש אשר אינו מנמק את טענתו מדוע ייגרם לו עיוות דין "זולת טענה כללית שהעלה לפיה הוא כופר במיוחס לו", אינו עומד באמות המידה לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר (פסקה 15 להחלטתו של כבוד השופט מלצר, כתוארו דאז) .

42. הכלל הוא שאין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין. כך למשל, ברע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.2.15 ), המבקש טען כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה וזאת על מנת לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדר. כראיה לכך, צורף תצהירו של אותו אדם. אף על פי כן, נקבע כי אין בכך די על מנת לבסס טענה של עיוות דין, שכן " תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין בתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו... כשנה טרם הגשתו של התצהיר" (פסקה 10 להחלטתו של כבוד השופט שהם) .

43. דוגמה נוספת היא רע"פ 4624/13 קוזניצוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.8.13), שבה נקבע כי אין די בתצהיר לקוני, אותו צירף המבקש לבקשתו לביטול פסק דין שניתן בהעדר בעבירת קנס , ושבו הועלתה טענה כללית וסתמית לפיה הוא סבור כי הוא לא ביצע את העבירה, כדי לבסס עילה של חשש ממשי לעיוות דין (פסקה 11 להחלטתו של כבוד השופט מלצר, כתוארו דאז).

44. כמו כן, בפסק דין סאלם (פסקה 38 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם), נקבע כדלקמן:

"לסיכום, על כל הטוען לקיומה של עילה זו [העילה של עיוות דין לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ – ה'א'ש'] במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

45. במקרה שבפני, הועלתה טענה כללית וסתמית בתצהיר של המבקש שהוא לא ביצע את העבירות מושא כתב האישום. מעבר לתצהיר לא הובא דבר על ידי המבקש ולא הוצגו ראיות או מסמכים שיש בהם כדי להצדיק את ביטול ההרשעה. על כן, ברור שלא מתקיים התנאי החלופי השני לביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדר, מהעילה של מניעת עיוות דין.

הטלת הוצאות על המבקש

46. לאור כל האמור לעיל, הבקשה להורות על ביטול הכרעת הדין וגזר הדין מיום 30.10.11, נדחית.

47. המשיבה טענה שיש להטיל על המבקש הוצאות משפט בגין מכלול ההליכים שהתקיימו במסגרת בקשתו לביטול הכרעת הדין וגזר הדין. בנסיבות המקרה שבפני, טענה זו יש בה ממש ועומדת על בסיס איתן.

48. סעיף 230ט לחסד"פ, שמתייחס להוצאות משפט לגבי עבירות קנס, קובע כדלקמן:

"נקנס שניהל את הליכי המשפט בעניינו לפי פרק זה בחוסר תום לב או תוך הכבדה שלא לצורך על ההליכים בבית המשפט, רשאי בימ"ש לחייבו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים, בסכום שקבע בית המשפט ויחולו לעניין זה הוראות סעיף 79 סיפה לחוק העונשין, בשינויים המחויבים".

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

49. כמו כן, סעיף 79 לחוק העונשין התשל"ז-1977, קובע כדלקמן:

"79. הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים, בסכום שקבע בית המשפט; לעניין ערעור ולעניין סעיפים 66 – 71, רואים הוצאות המשפט שחויב בהם אדם לפי סעיף זה, כאילו היו קנס."

50. במקרה שבפני, המבקש פעל בכל הנוגע לבקשה שהגיש לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, " תוך הכבדה שלא לצורך על ההליכים בבית המשפט", וזאת כאמור בסעיף 230ט לחסד"פ, ולכן יש להשית עליו הוצאות משפט. להלן נימוקַי:

א. ראשית, כבר קבעתי לעיל שהמבקש קיבל לידיו את הכרעת הדין וגזר הדין ביום 9.11.11 ולכן, כלל לא עמד במגבלת הזמן שנקבעה בסעיף 130(ח) לצורך הגשת בקשה לביטול הכרעת הדין וגזר הדין. למעשה, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר לאחר מגבלת הזמן של 30 ימים וללא קבלת הסכמת התובע להאריך את המועד מעבר לשלושים ימים. במילים אחרות, התקיימו הליכים ממושכים, לרבות ערעור בפני ערכאת הערעור והחזרת התיק לערכאה הדיונית, כאשר בפועל אין סמכות לבית המשפט לדון בבקשה בשל חלוף הזמן. מדובר בהכבדה משמעותית על הליכי בית המשפט שמצדיקה חיוב המבקש בהוצאות משפט.

ב. שנית, המבקש לא חולק על כך שזומן כדין לדיון שהתקיים ביום 30.10.11. כבר קבעתי לעיל שלא הייתה סיבה מוצדקת להיעדר ההתייצבות לדיון ולכן לא התקיים התנאי החלופי הראשון שבסעיף 130(ח) לחסד"פ . כאמור, סוגיית התוקף המשפטי של ההזמנה לדיון היא השאלה המהותית שמכוחה קמה סמכותו של בית המשפט להרשיע את המבקש ולגזור את דינו בהעדרו ומכוחה גם רואים אותו כמי שמודה בעבירות מושא כתב האישום ומכוחה גם מתבטלת חזקת החפות שעמדה לו עד לדיון שנקבע. המבקש הודה בעיקר (קרי, בקבלת ההזמנה לדיון ובכך שלא התייצב לדיון שנקבע), אך כפר בטפל (קרי, שלא קיבל לידיו את פסק הדין). ההתמקדות בטפל מצדיקה את חיובו של המבקש בהוצאות משפט. וזאת, לא כל שכן, כאשר ההיאחזות בטפל הובילה להגשת בקשה בכתב ביום 13.2.19 לערכאה הדיונית, לאחריה הגשת ערעור לערכאה גבוהה יותר עם דיון שהתקיים במעמד שני הצדדים בפני ערכאת הערעור, וכן הוראה של ערכאת הערעור להחזרת התיק לערכאה הדיונית ולאחר מכן הגשת תצהירים ודיון לגופו של עניין בפני הערכאה הדיונית.

ג. שלישית, גם הטפל שבו נאחז המבקש שלא קיבל את הכרעת הדין וגזר הדין במשך מספר רב של שנים לאחר מועד נתינתם, ומכוח אותו טפל התמשכו ההליכים בבקשה שהגיש לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, הוכח כלא נכון. בפועל, התברר שהמבקש קיבל את הכרעת הדין וגזר הדין 9 ימים בלבד לאחר שניתנו ולא לאחר מספר רב של שנים כפי שטען.

ג. רביעית, כבר קבעתי לעיל שלא התקיים התנאי החלופי השני לביטול הכרעת הדין וגזר הדין לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ, קרי, מניעת חשש לעיוות דין. בפסיקה נקבע, כפי שהובא בהרחבה לעיל, שאין להסתפק בכפירה כללית בעובדות כתב האישום, אלא יש להביא ראיות ממשיות ומהותיות שיצדיקו שמיעת המשפט מראשיתו. התצהיר שהובא על ידי המבקש הוא תצהיר לקוני וסתמי שיש בו רק כפירה כללית שלא ביצע את העבירה מושא כתב האישום ומבלי להביא ראיות ממשיות כפי שנ דרש על פי הפסיקה.

51. לפיכך, המבקש ישלם למשיבה, עיריית רמלה, הוצאות משפט בסך כולל של 3,000 ₪ (שלושה אלף ₪). התשלום יבוצע עד ליום 13.9.20 ולאחר מכן הסכום האמור יישא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשגר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, בהעדר הצדדים.