הדפסה

בית משפט השלום ברמלה ח"נ 52309-06-21

בפני
כבוד ה שופטת רבקה גלט

בעניין:

מועצה מקומית שהם

ע"י ב"כ עו"ד טל
(המאשימה) המשיבה

נגד

אברהם שיפמן

ע"י ב"כ עו"ד תירם
(הנאשם) המבקש

החלטה

לפני בקשה לפסיקת הוצאות המבקש בשל זיכויו.

רקע
בהכרעת דין שניתנה ביום 19.12.21 זוכה המבקש מעבירה לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק עזר לשוהם העמדת רכב וחנייתו, התשס"ב-2002. כתב האישום ייחס לו חניית רכב באופן העלול להפריע או לעכב את התנועה, והוגש בעקבות בקשתו להישפט.

על פי הכרעת הדין, לא עלה בידי התביעה להוכיח כי נגרמה הפרעה פוטנציאלית באופן קונקרטי בנסיבות המקרה, ועל כן לא הוכחה העבירה.

הבקשה וטענות הצדדים
המבקש טוען כי שלח למשיבה ערעור על הקנס אך נענה בשלילה. לפיכך, ועל מנת להוכיח את חפותו, נאלץ לשכור שירותיו של עו"ד אשר ייצגו בהליך, ואף נגזל ממנו זמן רב בשל ניהולו. המבקש ביקש לחייב את המשיבה בהוצאותיו הריאליות לרבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בצירוף מע"מ כדין, אך לא נקב בסכום המבוקש ולא הציג אסמכתאות.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי המבקש לא הוכיח שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והבקשה לא נומקה כלל. נטען כי התמונות נשוא הדו"ח מלמדות שבנסיבות מסוימות אופן העמדת הרכב עלול היה להפריע לתנועה ולפיכך לא ניתן לקבוע שלא היה יסוד להגשת כתב האישום. אשר לתנאי השני הקבוע בחוק "נסיבות אחרות", טענה המשיבה, כי גם חלופה זו אינה מתקיימת בעניינו שכן התיק הסתיים בתום ישיבה אחת, לא התנהל הליך הוכחות, אלא הצדדים סיכמו טענותיהם, ועל כן המקרה בכללותו אינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה, לצורך פסיקת הוצאות.

הכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, אינני מוצאת צורך לקיים דיון במעמד הצדדים, שכן הטענות כולן נפרשו בכתבי הטענות. אזכיר כי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך הפלילי מוסדרת בסעיף 80 לחוק, ובתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982, המחילות על ההליך את תקנות סדר הדין האזרחי. נקבע בע"פ (י-ם) 4131/09 אכרם דענא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.04.2009) , כי לאור הוראת התקנות, והיות שאין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים לגבי בקשות ביניים בהליך האזרחי, יחול אותו דין אף לגבי בקשות לפי סעיף 80 (ראו גם: ע"פ 353/88 וילנר נ' מ"י ( 18.2.91); ת"פ (חיפה) 4111/05 אגרונוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.09.2005); ת"פ 51033-12-11 מדינת ישראל נ' סמיראת (פורסם בנבו, 13.12.17) ).

לגופו של עניין, סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע:

משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

כידוע, ההלכה הפסוקה קובעת כי עצם זיכויו של הנאשם אינו מקנה זכות ל פסיקת הוצאות, אלא נדרש קיומה של אחת משתי העילות שצוינו (ע"פ 5928/19 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.10.21); ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'ל (פורסם בנבו, 02.02.20); ע"פ 1325/19 פלוני נ' מדינת ישראל (09.01.20)). עוד נקבע, כי הפיצוי הוא חריג השמור לנסיבות מיוחדות (ע"פ 4818/18 הריסון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.08.19); ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.01.13) עפ"א 11708-09-21 אבו רומי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה שפלת הגליל (פורסם בנבו, 03.11.21)).

לדעתי, בעניינו של הנאשם לא התקיים אף אחד משני התנאים החילופיים הנדרשים, כפי שאבהיר.

לעניין התנאי הראשון – לא היה יסוד לאשמה – יש לבחון באופן אובייקטיבי האם נוכח התשתית הראייתית שהייתה מונחת לפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש להגיש כתב אישום. נקבע בפסיקה כי על מנת להיכנס לקטגוריה זו יש להוכיח כי כתב האישום הוגש ללא בסיס כלשהו, או שהיסוד לאשמה היה רעוע ביותר, והכוונה למצבים חריגים של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או אי סבירות מהותית ובולטת (ע"פ 5928/19 פלוני נ' מד"י (5.10.21) ). בענייננו, לא ניתן לומר בשום אופן כי כתב האישום הוגש מתוך מניע שכזה , שכן הדבר לא נטען ולא הוכח. בנוסף, הראיות שהוצגו והטענות שנשמעו עוררו דיון משפטי חיוני המפורט בהכרעת הדין. אמנם קבעתי כי דעת הרוב היא שלצורך הוכחת עבירת הפרעה לתנועה על ידי חניה החוסמת חלק מנתיב, יש להוכיח שאותה חסימה גרמה פוטנציאל קונקרטי להפרעה, והדבר לא הוכח בנסיבות המקרה. עם זאת, ציינתי כי קיימת גם פסיקה מנחה התומכת בעמדת התביעה , ל פיה די בעצם החסימה של חלק מנתיב על מנת שתתגבש העבירה. משכך, לא ניתן לקבוע שלא היה יסוד לאשמה.

לעניין התנאי השני – נסיבות אחרות – נקבע בפסיקה כי מדובר במושג שנוסח בעמימות על מנת לאפשר לבית המשפט שיקול דעת רחב, וכי יש לבחון נסיבות הקשורות באופן ניהול ההליך, אופי וטיב הזיכוי, הפגיעה בשמו הטוב של הנאשם , בבריאותו, במשפחתו וכיוב' (ע"פ 5928/19 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.10.21); ע"פ 1325/19 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 09.01.20); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל ואח' (פורסם בנבו, 22.01.02); ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 08.05.97)). בענייננו, עסקינן בהליך פשוט שאין רישום פלילי בצדו, ולא נגרם סיכון לשמו הטוב של הנאשם. בנוסף, ההליך נוהל ביעילות, במהלך ישיבה אחת לא ארוכה, כך שלא נגרם כל עינוי דין. ושוב, כפי שנכתב קודם, הזיכוי הושתת על הקביעה לפיה קיימות דעות סותרות בפסיקה, ולאחר ש צירפתי דעתי לעמדת הרוב, אך אין המדובר בהכרעה חותכת וחד משמעית לפיה לא בוצעה עבירה.

לאור כל האמור, לא התקיימו התנאים לפסיקת הוצאות, על כן אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשפ"ב, 27 דצמבר 2021, במעמד הצדדים