הדפסה

בית משפט השלום ברחובות 5

בפני
כבוד ה שופטת רנה הירש

התובע
פלוני
ע"י עו"ד עדי כהן

נגד

הנתבעים
1.בנימין כחלון
2.רונן מלכה
ע"י עו"ד אנג'לו ניסים גניש

פסק דין
1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתקיפה שהנתבעים ביצעו כלפיו.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2. התובע, יליד 1974, עבד כקב"ט מחלבות גד בחודש פברואר 2015. במסגרת עבודתו, בין היתר, ביצע חקירה ומעקב אחר הנתבע 1, בשל חשש כי בוצעה על ידי נתבע זה, שפעל כמפיץ של המחלבה, הפרה של הסכם ההתקשרות בין הצדדים.
לטענת התובע, ביום 24.02.15 בהיותו במרכז הלוגיסטי של המחלבה, התנפל עליו הנתבע 1 וחבט בו, ובהמשך הצטרף הנתבע 2 לתקיפה הפיזית, עד ששני הנתבעים נהדפו על ידי עובדים במקום.
התובע פנה בהמשך אותו יום להגיש תלונה במשטרה, וקיבל טיפול רפואי בבית החולים אסף הרופא.
בעקבות האירוע המתואר לעיל הוגש נגד הנתבעים כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה בת"פ 32538-06-16 (להלן: ההליך הפלילי). הנתבעים הורשעו על בסיס הודאתם בעבירה של תקיפה סתם כלפי התובע, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ההודאה ניתנה במסגרת עסקת טיעון בהם עתרו לעונש של מאסר מותנה וקנס של 1,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים (הכרעת הדין צורפה כנספח א' לכתב התביעה).
2. לטענת התובע, הנתבעים אף הגדילו לעשות והגישו נגדו תלונת שווא בגין תקיפה שביצע כלפיהם, תלונה שהביאה לחקירתו, ובמסגרת זו אף לביטול רישיון כלי הירייה שלו, העמדה והתליה של רישיון חוקר פרטי שלו, רישיון מנהל ביטחון ותעודת ממונה בטיחות בעבודה. התובע טען כי אמנם בהמשך נסגר התיק נגדו מחוסר אשמה ורישיון הנשק שלו הושב לו, אולם בשל החקירה שנבעה מתלונת השווא, נגרמו לו פגיעה בשמו הטוב והפסדי הכנסות. התובע עתר לפיצויים בגין הפסקי השתכרות, הוצאות רפואיות, עזרת צד שלישי, פגיעה בשמו הטוב, פגיעה במוניטין, הוצאות ונזק בלתי ממוני.
התובע לא הגיש חוות דעת רפואית, ולא טען כי נותרה לו נכות צמיתה.
3. על אף הרשעתם בפלילים, טענו הנתבעים כי אירוע התקיפה הוא תוצאה של "רשלנות מירבית מצד התובע", כי רובצת על התובע רשלנות מלאה או תורמת, בשיעור מרבי, באופן המנתק את הקשר הסיבתי בין תוצאות האירוע לבין רשלנותם, וכי בהיותם עובדי המחלבה, היה על התובע לתבוע את המעסיק בגין נזקיו.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי בהעדר חוות דעת רפואית או תעודה רפואית, מנוע התובע מלהוכיח כל עניין שברפואה ועל כן, לא קמה זכותו לפיצוי כלשהו, אף לא בגין נזק בלתי ממוני.
עוד טענו הנתבעים, כי התובע לא פעל להקטין את נזקו, כי לא נגרם נזק של ממש לתובע והחבלה היתה קלה, שלא הותירה כל השפעה.
דיון והכרעה
4. אקדים ואציין כבר כעת, כי לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, מצאתי לקבל את טענת התובע כי הותקף על ידי הנתבעים וכי הוא זכאי לפיצויים. מאחר שרק מקצת הנזקים הוכחו על ידי התובע, התביעה מתקבלת בחלקה.
החבות
5. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע לגבי קבילות של פסק דין מרשיע בהליך פלילי, כי: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."
הנתבעים בהליך הפלילי הודו בתקיפת התובע, ואישרו הודאה זו במסגרת חקירתם הנגדית. משכך, מדובר בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, לפי סעיף 42א לפקודת הראיות. הנתבעים בתיק דנן לא הגישו בקשה להבאת ראיות לסתור את הכרעת הדין בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות, ועל כן, תקיפת התובע על ידי הנתבעים נחשבת כעובדה מוכחת בהליך זה.
הוראות החיקוק בסעיפים 42א' ו- 42ג' לפקודת הראיות, חלות גם כאשר ההרשעה בהליך הפלילי הייתה בעקבות הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, ומבלי שהתקיים בירור עובדתי בפני בית המשפט. "מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על- פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה'ממצאים' שבפסק הדין" (ע"א 71/85, "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט, מא(4) 327, 332 [1987]). שיקולי הנאשמים שהביאו להודאה - בענייננו במסגרת עסקת טיעון - אינה גורעת ממשקלם של הממצאים שבהכרעת הדין. זאת, בין אם מדובר בשיקולים כלכליים, אי נוחות מניהול הליך פלילי, רצון לסיים הליך באופן מהיר, רצון להימנע ממתן עדות וכיוב'.
6. עוולת התקיפה מוגדרת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בסעיף 23(א) כך: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית..."
בענייננו, לנוכח ההודאות בהליך הפלילי, ניתן לקבוע כי התובע עמד בנטל הנדרש להוכיח כי הנתבעים ביצעו כלפיו את עוולת התקיפה.
7. ההגנה אליה לכאורה מפנים הנתבעים, היא זו הנזכרת בסעיף 24(1) לפקודה, וענינה אדם אשר "עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;"
למעט טענות הנתבעים כי התובע פעל ברשלנות כלפיהם וביצע נגדם עוולה, לא הובאה על ידם כל ראיה התומכת בטענה זו. על מנת לבסס הגנה של אשם תורם, נדרש נתבע בכתב ההגנה לפרט את הטענה, לרבות פירוט מלא של ההתנהגות המהווה לטעמו מעשה רשלנות. ר' לעניין זה ת"א (מחוזי ת"א) 2310/00, גדסי אושר נ' מוסך ישראל טורס בע"מ [12.08.2007], המפנה לספרו של כב' השופט זוסמן "סדר הדין האזרחי", וקובע כי "באמירות כלליות כגון אלו המופיעות בכתב הגנה, אין די בכדי לבסס אשם תורם מצד התובע."
ממילא, הטענה בדבר אשם תורם לא הוכחה. נטל הראיה לגבי קיומו של אשם תורם מונח על כתפי הנתבע, במידת הוכחה של מאזן ההסתברויות, בהיותה טענת הגנה. בענייננו, לא הובא כל חיזוק וסיוע לטענת ההגנה של הנתבעים.
8. ב"כ הנתבעים הלין בחקירתו הנגדית של התובע על כך שלא צירף את תיק המשפט, שהוצג במסגרת ההליך הפלילי (עמ' 11, שורה 20) אולם מאחר שהנתבעים היו נאשמים בהליך זה, ניתנה להם זכות לעיין ולהעתיק את כל תיק המשטרה, וחזקה שאם היה בתיק זה ראיה שהיתה מועילה להם, היו דואגים להציגה בפני בית המשפט. העובדה שהנתבעים לא הביאו מסמכים כלשהם או את הסרטון המתעד את האירוע, שבוודאי העתיקו במסגרת התיק הפלילי (או למצער, יכלו לקבל עותק מאלה), פועלת לחובתם.
9. על בסיס האמור לעיל נקבע כי הנתבעים אחראיים לפיצוי התובע בגין נזקיו, ללא ניכוי אשם תורם כל שהוא.
הנזקים
מהות וחומרת הפציעה
10. התובע צירף לתצהירו תיעוד רפואי המעיד על קבלת טיפול לאחר האירוע. התובע התקבל לחדר המיון ביום האירוע 24.02.15 בשעה 16:32 והתלונן על כאבים בצלעות ימין ובצוואר, ועל חבלה בפנים בעין ימין. בתעודת חדר המיון נרשם כי בבדיקתו הרפואית נמצאו "נפיחות קלה סביב העין... חזה + צלעות רגישות קלה..." והוא נשלח לביצוע צילום רנטגן.
בהמשך, טופל התובע במסגרת קופת חולים: ביום 26.02.15 ציין הרופא כי "היום רגישות נכרת בצלעות, בצואר וסביב עין ימין - אדומה! מגורה!". הרופא המטפל ציין כי ניתן לתובע אישור מחלה מיום האירוע ועד 06.03.15. ביום 02.03.15 ניתנה לתובע על ידי הרופא המטפל "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" שם נרשמה אבחנה של פגיעה בחזה, בצוואר ובעין, ובשל תלונה על כאבים ביד ימין, הופנה התובע לכירורג כף יד.
11. אינני מקבלת את טענת הנתבעים, כי אין להתיר לתובע לטעון טענות בדבר פציעתו, שכן לא צו רפה חוות דעת או תעודת רופא לכתב התביעה. הנתבעים סבורים כי בהעדר המסמך הנדרש, לא עלה בידי התובע "להוכיח עניין שברפואה" לביסוס טענתו. כידוע, חוות דעת רפואית נועדה לבסס טענה כי נותרה לנפגע נכות כתוצאה מאירוע מושא הליך משפטי. בענייננו, התובע לא טען לקיומה של נכות, אף לא נכות זמנית. לא מצאתי כי בנסיבות אלו היה על התובע לצרף חוות דעת שתציין אך את עצם פגיעתו והטיפול שעבר, כתנאי לקבלת טענתו כי נגרמה לו פגיעה פיזית כתוצאה מהתקיפה.
אין כל מניעה לקבוע כי התובע נפגע פגיעה פיזית, בגינה הוא זכאי לפיצוי, גם בהעדר חוות דעת רפואית, ואולם בנסיבות אלו, הפיצוי ייפסק על בסיס ההנחה שלא נותרה לתובע כל נכות, זמנית או קבועה, לאחר תקופת אי הכושר שנקבעה לו בסמוך לאחר התאונה. ר' לעניין זה, רק כדוגמאות בודדות מיני רבים: ת"א (שלום י-ם) 48640-11-17, פלוני נ' אור לי עד בע"מ [24.08.2018]; ת"א (שלום בית שאן) 44627-05-16, פלונית נ' עיריית בית שאן [11.06.2017]; ת"א (שלום נצרת) 6882-05-13, מג'דיה אבו סריה נ' ויאצ'סלב לובקי [17.02.2015]; ת"א (שלום כ"ס) 2945/09, בחאש עבד אלרחמאן נ' בחאש עלי [19.03.2014].
הפסדי השתכרות
12. התובע עתר בכתב התביעה (סעיף 22א1) להפסד השתכרות בעבר בסך של 200,000 ₪. עם זאת, בתצהיר העדות הראשית של התובע, טענתו היחידה של התובע היתה (בסעיף 11) כי "בשל אופי עבודתי, אין ספק הרישיונות אותם אני אוחז הינם 'מטה לחמי' על כל הנובע והמשתמע מכך".
בתצהיר לא נכללה טענה בדבר הפסד הכנסה בפועל , לא כל שכן בסכום נקוב ומוכח. התובע צירף לראיותיו מכתב שנערך לכאורה על ידי מר אייל גור, מי ששיתף פעולה בפרויקטים מסוימים עם התובע לביצוע עבודות אבטחה (ר' דף הפרסום שצורף לתצהירי הנתבעים, ועדות התובע בעמ' 8, שורות 19 ואילך). התובע לא הגיש ראיות ואסמכתאות מתאימות על בסיסן ניתן לקבוע כי נגרם לו נזק בשל הפחתה בהכנסות, או מסמכים שיאפשרו כימות הנזק בגין הפסדי הכנסה. התובע צירף לתצהירו גם דו"ח רווח והפסד לשנת 2015, אולם אין במסמך זה משום ראיה להפסד הכנסה, אלא לכל היותר ראיה לגובה הכנסתו הכוללת של התובע, סכום הוצאותיו והרווח הנקי שלו, באותה שנה.
לנוכח דברים אלה, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.
הוצאות
13. התובע עתר לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, ובסך של 15,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי. לא הובאה כל ראיה להוצאות בפועל, או לצורך בעזרה אינטנסיבית מצד בני משפחה. בשל כך, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין הוצאות, נסיעות ועזרה.
פגיעה במעמד המקצועי ובשם הטוב
14. התובע עתר לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין פגיעה בשמו הטוב, ולפיצוי בגין "השבת מעמדו המקצועי אחר תלונת השווא של הנתבעים" (סעיף 22ב' לכתב התביעה, סיכומי התובע, עמ' 20 שורות 18-24).
התובע טען כי התלונה נגדו היתה תלונת שווא וכי התלונה נסגרה מחוסר אשמה (סעיף 10 לתצהירו). לתצהיר צורפה הודעה על סגירת התיק בשל חוסר ראיות, העתק פניה של התובע למשטרה בבקשה לשינוי עילת הסגירה, ומענה של המשטרה מיום 24.09.15, לפיה פנייתו הועברה לטיפול שלוחת התביעות ברמלה. לא צורפה אסמכתא לשינוי בפועל של סיבת הסגירה. עם זאת, חרף חקירה נגדית ארוכה של התובע (הפרוסה על גבי למעלה מתשעה עמודי פרוטוקול), לא הופנתה אליו כל שאלה בעניין זה.
כאמור בספרו של כב' השופט קדמי על הראיות (מה' תש"ע, 2009), חלק רביעי, עמ' 1949: "היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת... כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסויים, ההנחה היא - בהיעדר הסבר סביר אחר - כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא." מכאן, שאין מחלוקת כי בסופו של יום, ההחלטה שלא להעמיד את התובע לדין התקבלה על בסיס עילה של העדר אשמה. על בסיס מסקנה זו, אני קובעת כי התלונה שהוגשה היתה תלונת שווא, אשר הוגשה על ידי הנתבעים חרף ידיעתם שאין בה ממש. מדובר אם כן בתלונה שלא היה לה בסיס, והיא נועדה רק כ"מתקפת שכנגד" בעקבות תלונת התובע נגדם.
15. פגיעה במוניטין, או נזק הנובע מהצורך ב"השבת מעמדו המקצועי של התובע", כלשון כתב התביעה, אינו נזק כללי אלא נזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות ומסמכים. התובע לא צירף מסמכים, ראיות או תצהירים של אחרים, מהם ניתן להוכיח מהו הנזק הממוני שנגרם לו בשל אלה.
16. שונה הדבר באשר לעוולת לשון הרע. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), מגדיר את המונחים הרלבנטיים (סעיפים 1-3); קובע את העוולה האזרחית והיקפה (סעיפים 7 ו- 11); קובע את הפרסומים המותרים, ההגנות וההקלות (סעיפים 13-15); ותוחם את הפיצוי המגיע ללא הוכחת נזק (סעיף 7א).
17. כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 751/10, פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבוך [08.02.2012] (עמ' 105), יש לבחון תחילה אם הביטוי מהווה לשון הרע ואם מתקיים יסוד הפרסום, אם התשובה לאלה חיובית יש לבחון אם חלה חסינות או הגנה לפרסום, לסיום, לדון בסוגיית הסעד.
בהתאם, בענייננו, יש להכריע בשאלות שלהלן, על פי השלבים האמורים.
ההגדרה הרלבנטית למונח "לשון הרע" מפורטת בסעיף 1(3) לחוק, על פיה: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול... לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ..."
הנתבעים לא הכחישו כי הגישו תלונה כנגד הנתבעים, שיש בה משום פרסום. אין ספק כי התלונה הוגשה על ידי הנתבעים, שגררה ביטול רישיון נשיאת נשק של התובע, עשויה לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, ועל כן מהווה לשון הרע. בנוסף, אין ספק כי מדובר בפרסום, בהתאם להגדרה שבסעיף 2 לחוק, כאשר מדובר באמרות בכתב, שהיו מיועדות לאנשים נוספים זולת הנפגע.
18. במקרה זה, אף לא חלה הגנה כלשהי, לא מדובר בפרסום מוגן או בפרסום שיש בו משום אמת ועניין ציבורי. לא הוכח (ולא נעשה ניסיון להוכיח) את אמיתות הפרסום, ולא ניתן לקבוע בשים לב לאופי ההאשמה והדברים המיוחסים לתובע, כי פרסום דברים אלה חוסה תחת הגנת תום הלב.
אמנם לכאורה, תלונה לרשות מוסמכת לקבלת תלונה נהנית מהגנת סעיף 15(8) לחוק. עם זאת, הנתבעים נדרשים לעמוד בנטל להוכיח את הגנת תום הלב, ובמקרה זה עליהם להוכיח שניים: הן כי מתקיימות נסיבות סעיף 15(8) לחוק, והן כי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" (סעיף 16(א) לחוק).
נקבע לעיל (פסקה 14) כי התלונה שהוגשה על ידי הנתבעים היתה תלונת שווא . משכך, מדובר בתלונה שעצם מסירתה, בוודאי חרגה מתחום הסבירות.
בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141 [1981] נקבע, כי חוסר אמונה באמיתות התלונה אינו מתיישב עם תום לב לעניין ההגנה הקבוע בסעיף 15(8) לחוק, וכי "אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו."
לנוכח האמור, ומאחר ומדובר בתלונת שווא, לא קמה לנתבעים הגנת תום הלב בנוגע לפרסום, אפילו אם מדובר בתלונה לרשות מוסמכת לקבל תלונות או לחקור בעניין, שכן הגנה זו באה להכשיר תלונות אמת ולהגן על מי שמבקש לברר תלונה לגיטימית.
19. ברע"א 10520/03, איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [12.11.2006] קבע בית המשפט העליון בפסקה 25 לפסק הדין את השיקולים אשר על בית המשפט לשקול, בקביעת הפיצוי הראוי בגין פרסום לשון הרע: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו בהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור נזק והערכתן".
לאחר ששקלתי את השיקולים הנדרשים, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין הגשת תלונת השווא ופגיעה בשמו הטוב, בסכום של 15,000 ₪.
נזק בלתי ממוני
20. אין ספק שיש מקום לפצות את התובע בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו. עם זאת, הפגיעה בתובע לא היתה חמורה, והטיפול הרפואי לא נמשך על פני תקופה ארוכה. התרשמתי כי התובע אכן סבל מפגיעה פיזית ממשית אשר אובחנה בחדר המיון והצדיקה חופשת מחלה של 11 ימים.
אני פוסקת לתובע פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, בשל כאב וסבל פיזי, בסכום של 5,000 ₪.
הקטנת הנזק
21. הנתבעים טענו כי התובע לא עמד בחובתו להקטנת הנזק, בכך שלא מיצה את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי. מצאתי לדחות טענה זו, על שני חלקיה.
לטענה כי היה על התובע לפעול לקבלת דמי פגיעה: חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 קובע, בסעיף 94(א) כי תקופת הזכאות הראשונה מוגדרת כ"שנים עשר הימים הראשונים שבעדם זכאי הנפגע לדמי פגיעה לפי פרק זה", ובסעיף 94(ו)(2), נקבע כי "היה הנפגע עובד עצמאי, לא ישולמו לו דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה." מאחר ולתובע ניתנה תעודת אי כושר לעבודה שכוללת 11 ימים בלבד, לא היה עליו לפנות לקבלת דמי פגיעה כאשר הוא אינו זכאי להם.
לטענה כי התובע הפר את חובתו להקטין את נזקיו בכך שלא הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות, לנוכח האפשרות שהיתה עשויה להיקבע לו נכות זמנית אפילו (אם בהעדר נכות צמיתה): אף זו נדחית. כאשר התובע אינו טוען לנכות, לא מבקש פיצוי בגין נכות זמנית ו לא טוען לנזק בתקופת נכות זמנית - הוא אינו מחויב להגיש תביעה למל"ל. ממה נפשך: יגיע התובע, בתום תקופת אי הכושר, ויאמר "כואב לי, אבל אני מסתדר ולא טוען שיש לי נכות". בוודאי שלא ניתן לצפות במקרה כזה כי וועדה רפואית תקבע נכות, ולו זמנית. הדבר רק יביא לטרחה ולבזבוז זמנו של התובע.
למען הזהירות אציין כי פסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 67154-10-13, מ.ט. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) [26.06.17], אליו הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, אינו דן בנסיבות דומות לאלו בו עוסק פסק דין זה, אלא במקרה של בחירה בגמלה נמוכה במקום גמלה גבוהה המגיעה לו, ובשאלה אם יש לנכות גם את הפרש הגמלה שלא שולמה לתובע בפועל. באותו עניין נקבע (בפסקה 47), כי " יש להחיל את אמות המידה של סבירות ותום לב בבחירת הגמלה" והדברים יפים גם במקרה של בחירה בהימנעות מהגשת תביעה, בנסיבות דנן, בחירה שהיא סבירה ואינה פעולה בחוסר תום לב.
ממילא, באם היתה נקבעת לתובע נכות זמנית, היה הפיצוי שנפסק לו בגין נזק לא ממוני גבוה בהרבה, וקשה להניח כי הפיצוי הסופי - לאחר ניכוי התשלום בגין אותה תקופת נכות - היה נמוך מזה שנפסק כאן.
סוף דבר
22. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסכום כולל של 20,000 ₪. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ בגין הטרחה והזמן שנדרשו לתובע בגין ניהול ההליך, לרבות התייצבותו לדיונים; אגרת בית משפט ששולמה בסך של 727 ₪ (הסכום המשוערך להיום); ושכר טרחת עו"ד בסכום של 4,680 ₪ (כולל מע"מ).
הסכום הכולל (26,407 ₪) ישולם בתוך 30 יום מהיום , שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטי התובע.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, 05 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.