הדפסה

בית משפט השלום ברחובות 25

בפני
כבוד ה שופטת רנה הירש

התובעים

1.אילנה אשר
2.דוד אשר
ע"י עו"ד לביא נעים

נגד

הנתבע

עודד קפלן
ע"י עו"ד שלמה כ"ץ

פסק דין
1. עסקינן בסכסוך שכנים שהתדרדר לתלונות ותביעות הדדיות, צווי הרחקה וצווים למניעת הטרדה מאיימת, הגשת כתבי אישום ועוד. כל אחד מהצדדים העלה טענות קשות כנגד הצד האחר, הגר בשכנות לו, בשני בתים שביניהם גדר המפרידה בין שתי החצרות.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2. התביעה הוגשה בטענה כי הנתבע פגע בפרטיות התובעים, הוציא כנגדם לשון הרע וביצע נגד התובעים עוולות נזיקיות של מטרד ליחיד ונגישה. על פי הנטען בכתב התביעה הנתבע הגיש עשרות תלונות סרק למשטרה כנגד התובעים ופנה במכתבי תלונה רבים מאוד לרשות המקומית בגין עבירות בניה שביצעו התובעים לכאורה בביתם. התובעים טענו כי כל התלונות בנוגע לעבירות בניה היו חסרות בסיס והן נבדקו ונדחו לגופן במהלך השנים. לשיטת התובעים כל תלונות הסרק שהוגשו למשטרה, ומדובר בעשרות תלונות כאלה, היו שקריות ומופרכות.
עוד נטען בתביעה כי הנתבע מצלם ומקליט את התובעים בחצר ביתם ואף בתוך הבית פנימה תוך הפרת פרטיותם והגדיל לעשות כאשר דרש פיצויים בלא כל בסיס בגין הריסת גדר רשת ובניית גדר אבן בין שתי החצרות, בשטח ביתם של התובעים. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבע פגע בשמו הטוב של התובע בפניה למעסיקתו במכתב מלא שקרים והכפשות שהוביל לשימוע ועשוי היה להביא לאבדן מקום עבודתו. כמו כן נטען, כי הנתבע פגע גם בשמה הטוב של התובעת בפני שוטרים בהפצת שקרים בדבר פיטוריה בעקבות שערוריית מין. התובעים העמידו את תביעתם על סכום כולל של 300,000 ₪.
3. הנתבע כפר בטענות שנטענו כלפיו וטען כי לא היה מדובר בתלונות סרק, וכי התלונות שהוגשו הן לרשות המקומית והן למשטרה, כולן היו טענות מבוססות. הנתבע הבהיר כי הוא במקצועו אדריכל ומתכנן ערים, בעל ניסיון מקצועי של עשרות שנים ויש לו את הידע המקצועי המבסס את כל התלונות שהוגשו בעניין חריגות בניה. הנתבע סבור כי התלונות שהוגשו במשטרה היו תלונות רציניות ובעלות בסיס, וכי מרבית התלונות שמספריהן פורטו בכתב התביעה לא הוגשו על ידו ואינן קשורות אליו כלל. הנתבע טען כי פנייתו לעיריית נס ציונה לא נועדה כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע אלא כדי להביא להפסקת ההטרדות, האלימות וחריגות הבניה וכי מדובר במכתב שנשלח לפני למעלה מ- 7 שנים טרם הגשת התביעה ועל כך, גם אם היה בסיס לטענה, הרי העילה התיישנה.
הנתבע טען כי התובעים הם אלה שמפרים את פרטיותו בכך שהתקינו מצלמה על קיר ביתם שצופה לתוך שטחו וכי התובעים הם אלה שהכפישו את שמו בפני עובדי הרשות המקומית ולא להיפך.
הנתבע הבהיר כי הצילומים וההקלטות נועדו להוכיח את התלונות והטענות שהעלה כנגד שכניו, כי היה צד לשיחות שהקליט וכי הצילומים באו לתעד את מעשי ההטרדה והאלימות מצד התובעים.
4. הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד ועתר לפיצוי בסך 350,000 ₪ בגין נזק ממוני ובלתי ממוני שגרמו לו התובעים במעשי מטרד, הוצאת לשון הרע, פגיעה ברכוש וירידת ערך ביתו כתוצאה מחריגות הבניה בבית התובעים.
בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טענו התובעים כי כל העובדות המפורטות נדונו והוכרעו בהליך שהתקיים בבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת עת"מ 28910-11-14 ועל כן קיים מעשה בית דין ואין לדון פעם נוספת באותן טענות.
בעתירה המנהלית שהגיש הנתבע כנגד התובעים דנן והרשות המקומית, פורטו טענותיו בנוגע לפעולות בניה בלתי חוקית שביצעו התובעים, כאשר הנתבע הלין על העדר אכיפה ראויה מצד העירייה. כאמור בפרוטוקול הדיון בעתירה המנהלית מיום 28.05.15, הגיעו הצדדים באותו הליך להסכמות על פי המלצת בית המשפט.
בהתאם להסדר הפשרה, העתירה נדחתה והיחידה הארצית לפיקוח על הבניה של משרד הפנים הוסמכה לבצע בדיקה יסודית בבתיהם של שני הצדדים, על מנת לבחון קיומן של חריגות בניה.
דיון והכרעה
5. התרשמתי מהצדדים במהלך הדיונים. הנתבע שהוא בעל מקצוע בתחום האדריכלות ותכנון ערים, רואה עצמו כמי שמבין ומתמצה בדין באופן מיטבי ועדיף על פני ההכשרה והידע של מפקחי הבניה של הרשות. בשל כך, הוא מצא לנכון להעביר תלונות רבות לרשות המקומית, על אף העדרם של ממצאים בבדיקות הפקחים. הנתבע עשה רושם של אדם לוחמני השש אלי קרב, פעיל בכל ויכוח, מקניט, מתנשא ומזלזל בתובעים . הנתבע ראה כל ליקוי או פגם בהתנהגות התובעים כסיבה להגשת תלונה, אם לרשות המקומית ואם למשטרה, גם אם הדבר בעניינים של מה בכך שאחרים היו מתעלמים מהם ועוברים לסדר היום.
מנגד, התרשמתי כי התובעים אינם יכולים לעבור לסדר היום, כועסים מאד על הנתבע ועל תוצאות התלונות שהגיש, ורואים בכך משום הצדקה להתנהגות נקמנית, עד כדי צעקות ואיומים באולם בית המשפט כי ימררו את חייו של הנתבע. התובעים הגיעו עד כדי פעולות של הטרדה שהובילה להגשת כתבי אישום, כפי שיפורט בהמשך.
לטעמי, שני הצדדים נושאים באחריות להמשכו של הסכסוך הפעיל, לתחושה הרעה ולכעסים המצטברים. הנתבע, בחוסר יכולתו או נכונותו להעלים עין מכל מעשה או עניין שבו מעורבים התובעים. התובעים, בתגובות המתלהמות והבלתי ראויות כלפי התנהלות הנתבע.
סברתי – וכך גם מסרתי לצדדים – כי עליהם לעשות מאמץ למצוא דרך לחיות בשלווה זה בצד זה אולם לא הושגה הסכמה שתאפשר יציאה לדרך חדשה. מאחר שלא ניתן היה להגיע לפתוח דף חדש במערכת היחסים שבין הצדדים, אין מנוס ממתן הכרעה מנומקת בטענות שהועלו. לפיכך, אדון בטענות התובעים תחילה, ובהמשך בטענות הנתבע אשר הועלו בתביעה שכנגד.
6. הנתבע טען שתצהירי התובעים זהים אחד לשני לחלוטין, ועל כן כל טענה של אחד בנוגע לאחר, היא עדות שמיעה פסולה. אינני מקבלת טענה זו: שני התובעים העידו בבית המשפט, וניתן היה להפנות אליהם שאלות בחקירה נגדית, וכך נעשה בפועל.
במקום המחסום האוסר כליל על קבלת עדות שמיעה, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, מתפתחת גישה, המבכרת בדיקה עניינית של הראיה על-ידי הערכאה השיפוטית. כך, למשל, נפסק ברע"א 3411/16, פלוני נ' משרד הרווחה ירושלים [20.06.2016]: "כידוע, בהלכה הפסוקה ניכרת מגמה להרחיב את תחולת החריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה – כחלק ממגמה רחבה שעניינה מעבר מכללי קבילות למשקל – כך שתתאפשר קבלת העדות מקום שבו ישנה, על פני הדברים, נקודת אחיזה למהימנותה של אותה עדות".
על כן, מצאתי לקבל את עדות התובעים ולבחון עת טענותיהם לגופן.
נגישה
7. התובעים מלינים כנגד תלונות סרק שהגיש הנתבע שגרמו להטרדה משמעותית, מהם הם סובלים מהלך שנים ארוכות. לטענת התובעים, נדרשו להתייצב פעמים רבות במשטרה לצורך חקירה בעניינים שנסגרו, היה עליהם להגיע למשרדי העירייה לבירורים, לרבות עם נציג מבקר המדינה, והכל בגין תלונות שלא נמצא בהם דבר.
8. סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת כי "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."
עוולת הנגישה כוללת מספק תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם קמה העוולה והנפגע זכאי לפיצוי בגינה. התובע נושא בנטל הראיה להוכיח את התקיימותם של כל התנאים יחד. בהעדר זדון, שהוא אחד התנאים ההכרחיים שיש להוכיחו, אין הנתבע אחראי בעוולה זו. בת"א (מחוזי מרכז) 5726-08-07, אליעזר יעקב זילברבוים נ' מועצה מקומית גני תקווה [27.05.2009], הבהיר בית המשפט כי דרישת הזדון משמעה כי "קיים מניע נפסד לפתיחת ההליך המשפטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם המטרה של אכיפת החוק".
התלונות למשטרה
9. בסעיף 17 לתצהיר כל אחד מהתובעים, נטען כי לפיה "אף אחד מההליכים בהם פתח נגדנו לא נשא פירות מעבר לבדיקת התלונה." טענות דומות נשמעו בחקירתם הנגדית: התובעת (עמ' 10-11, שורות 24-6) כמו גם התובע (עמ' 15, שורות 9-20) טענו כל אחד "בתורו", שלא היו צד להליך פלילי משפטי שנפתח כתוצאה מתלונות הנתבע.
המסמכים מעידים כי טענות התובעים בסוגיה זו, חוטאות לאמת, שכן עולה מהם כי בשני מקרים שונים הודו התובעים בעובדות שיוחסו להם במסגרת הליכים פליליים שננקטו נגדם.
בת.פ. 1649/06 הודתה התובעת בתוכנם של שני כתבי אישום מתוקנים שהוגשו הן באותו הליך והן בהליך נפרד בת.פ. 5424/06, הדנים בעבירות שמקורן בסכסוך שכנים. בהתאם לכתב האישום המתוקן בת.פ. 5424/06 הפעילה התובעת מוסיקה באופן בלתי ראוי ב- 4 מועדים שונים. על פי פרוטוקול הדיון שצורף לכתב ההגנה, חתמה התובעת על התחייבות להימנע מביצוע עבירת אלימות לרבות איומים ומכאן כי נקטה באלימות או באיומים כלפי התובע. העובדה כי התובעת לא הורשעה, במסגרת ההסכמות שהביאו להסדר הטיעון, אינה משנה את המסקנה כי היה ממש בתלונת הנתבע כלפיה, לפחות בשני אירועים הנ"ל.
התובע הואשם בת.פ. 5616/05, והודה בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, חתם על התחייבות להימנע מעבירת אלימות. על פי כתב האישום המתוקן (שצורף לכתב ההגנה) גרם התובע בשני אירועים שונים לשאון והמולה במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת השלום. בעקבות הסדר הטיעון והודאות התובעים, נגנזו יתר התיקים הקשורים לסכסוך בין הצדדים בתיק דנן, לרבות ביטול כתב אישום נוסף שהוגש בת.פ. 2072/06. יש בהסכמות אלו כדי להעיד על קיומן של הטרדות המפרות את הוראות הדין מצד התובעים ועל הקושי של התובעים לשלוט בתגובותיהם ובמעשיהם, המגבירים עוד יותר את הסכסוך בין הצדדים.
10. בסיומה של הגדרת עוולת הנגישה, מופיע סייג לפיו לא ניתן להגיש תביעה בשל מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. הסייג מעיד על כך שצעדים שננקטו על ידי רשות, המחוייבת על פי הדין לבחון תלונות ולהעריך מידע המגיע אליה, תפתח בהליכים משפטיים רק אם יש ממש בטענות שהובאה בפניה. במקרה דנן, הוכח כי המשטרה פתחה במספר הליכים כנגד התובעים, ועל כן בענייננו חל הסייג המונע קביעה כי הנתבע פעל באופן המהווה נגישה.
התובעים טענו כי הנתבע הגיש נגדם 76 תלונות, וכראיה לטענה זו צירפו רשימת תיקים, ערוכה בכתב יד על מספר דפים, שאינם נושאים כל לוגו רשמי (נספח א' לכתב התביעה). הרשימה של מספרי התלונות אינה נושאת את שמות הצדדים ולא ניתן ללמוד ממנה על הקשר בין הנתבע לבין אותם מספרי תיקים.
מעבר לכך, הנתבע הציג מסמך שנושא חותמת הנחזית להיות חותמת רשמית של המשטרה, לפיה העמוד הראשון לאותה רשימה אינה נוגעת לנתבע. טענה זו של הנתבע הועלתה בתצהירו עדותו הראשית וחרף זאת, לא ביקשו התובעים לזמן גורם רשמי כלשהו ממשטרת ישראל להעיד ולשפוך אור על הטענות, לפרט ולהסביר מהם התיקים שמספריהם נרשמו בנספח א' הנ"ל, מה היו התלונות, מי הגיש אותן וכנגד מי, ומה עלה בגורלן.
התובעים לא הראו אפילו תלונה אחת שנסגרה מחוסר אשמה. כלל ראשון בהוכחת נגישה היא שמדובר בהליך סרק. אם היה ממצא כזה, חזקה ש התובעים היו מצרפים לתביעה לפחות ראיה לתלונה אחת בודדת שנדחתה מסיבה זו . סגירת תיק חקירה בשל חוסר עניין לציבור אינה אינדיקציה לתלונת סרק, ולא מהווה קביעה שאין אמת בתלונה שהוגשה לרשות המוסמכת.
זאת ועוד, בבג"ץ 64/91, סלים חילף נ' משטרת ישראל  פ"ד מ"ז(5)653 [1993] סוכמה ההלכה הרלבנטית, ונקבע שם, בעמ' 660 [ההדגשות שלי – ר.ה.]: "מהוראת סעיף 60 סיפא לפקודה נובע, כי מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על-פי עוולת נגישה... בצדק מציינת חברתי, כי הרעיון שביסוד הוראות חיקוק אלו הינו, שמסירת מידע לרשות מוסמכת מנתקת (כך, ברוב המקרים) את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינותו של המידע בטרם תנקוט פעולה על-פיו. נמצא שבדוגמה הנזכרת לא תעמוד לנפגע עילת נגישה כנגד מוסר המידע (אפילו אם פעל האחרון בזדון)."
בענייננו, התרשמתי כי מסירת התלונות במשטרה נועדו בשל תחושתו – למצער הסובייקטיבית – של הנתבע, כי התובעים פועלים בדרך בלתי ראויה ובלתי חוקית, ולא לצורך פגיעה בתובעים גרידא. על כן, לא עמדו התובעים בנטל להוכיח כי הנתבע פעל בזדון. בהתאם, אני דוחה את הטענה כי הנתבע ביצע כלפי התובעים עוולת נגישה בשל תלונות אלו.
התלונות לרשות המקומית
11. התובעים מלינים על כך שביתם היה פרוץ ופתוח ל"מצעד" של פקחים עירוניים ושוטרים המגיעים בעקבות תלונות סרק. לשיטת התובעים, עמדת העירייה כפי שמצאה ביטוי בתגובתה לעתירה מנהלית, שם היא מתייחסת לנתבע כ"תובע סדרתי" (נספח עמ' 165 לתצהיר הנתבע), כמו גם העובדה שלא בוצעה כל הריסה משמעותית בשטחם, מוכיחה כי מדובר בתלונות שווא.
גם בפן זה, אין בידי לקבל את הטענה כי מדובר בנגישה.
12. הנתבע אישר כי הגיש תלונות רבות, שכן לשיטתו, ביצעו התובעים חריגות בנייה "אין סופיים" (עמ' 20 שורה 33). עם זאת, עיון במכתב משרד מבקר המדינה אשר צורף במסגרת נספח ג' לכתב התביעה, מעלה כי על אף שלא נמצא מקום להגיש בגינן כתב אישום, לפחות מקצת הנושאים עליהם הלין הנתבע נמצאו מוצדקות. היו תלונות אשר לא התקבלו מאחר והמדובר בבודות לגביהן חלה התיישנו ת; בנוגע לעבודות נוספות נקבע כי אכן בוצעו עבודות בלא כל חריגה או סטייה מהיתר; ולעניין אחרות, נמסר כי בוצע תיקון בהתאם לדרישת הועדה המקומית.
כאמור בהגדרת העוולה, תלונה למי שאמון על בירור ומיצוי זכויות, אינה מהווה נגישה. כאשר הרושם הוא שמחמת התיישנות או חוסר עניין לציבור, לא נאכף הדין בגין עבירות בנייה (וגם אם מדובר בעבירות פעוטות או זניחות, או כאלו שתוקנו), הרי שלא ניתן לקבוע שלא מדובר בתלונת סרק. לעניין זה אציין כי התובעים הכחישו באופן גורף וללא סייג כי בוצעו חריגות בניה, חרף הממצאים והקביעות של נציג תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, ועמדה זו גורעת עוד ממהימנותם.
13. על בסיס האמור בפרק זה, נדחית טענת התובעים כי הנתבע אחראי כלפיהם בגין נגישה.
הוצאת לשון הרע
14. הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן בפרק זה: החוק), מגדירות את המונחים הרלבנטיים (סעיפים 1-3); קובעות את העוולה האזרחית והיקפה (סעיפים 7 ו-11); קובעות את הפרסומים המותרים, ההגנות וההקלות (סעיפים 13-15); ותוחמות את הפיצוי המגיע ללא הוכחת נזק (סעיף 7א).
הגדרת "לשון הרע" מפורטת בסעיף 1 לחוק, על פיה: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ..."
15. על בסיס פסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 751/10, פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבוך [08.02.2012] (בעמ' 105), יש להכריע בשאלות שלהלן, על פי השלבים האמורים, כאשר רק תשובה חיובית תביא להמשך הבדיקה בשלבים הבאים: (א) האם מדובר בלשון הרע; (ב) האם מדובר בפרסום מצד הנתבע, או בפרסום באמצעי תקשורת עליו חלה אחריותו של הנתבע; (ג) האם חלה איזו מהגנות החוק; (ד) אם מגיע לתובע סעד.
כפי שנקבע בע"א 4534/02, רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 [2004], בפסקה 9 לפסק הדין: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק..."
עוד נקבע בפסיקה, ביחס לשלב הראשון, כי יש לבחון את הביטוי בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר מבלי שנלקחים בחשבון כוונת המפרסם, או האופן בו הבין הנפגע את הפרסום (ע"א 723/74, הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) [1977]; ע"א 334/89, רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555 [1992]; ע"א 1104/00, דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607 [2002]).
כמו כן, לגיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה בעקבות ההתבטאויות הפוגעניות; די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (ע"א (מחוזי ירושלים) 1003/96, מיכאל בן חורין נ' רן לוי, פ"מ תשנ"ז(1) 424, 434 [1998]).
ברע"א 10520/03, איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [12.11.2006] , נקבע כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן."
16. בסיכומי התובעים נטען כי יש משום לשון הרע בדברים שמסר הנתבע ל"אישה ממשרד הפנים" עמ' 28 שורה 21 (תמליל שיחה צורף לתצהיר הנתבע עמ' 221 ואילך). אלא, שהתביעה לא הוגשה בגין אותה שיחה אלא בגין טענות ממוקדות שפורטו בפרק ה' לכתב התביעה: מכתב מאוקטובר 2006 למעסיק התובע (סעיפים 37-40), אשר חוסה תחת הגנת התיישנות; והודעה במשטרה מיום 10.7.09 (סעיף 4, נספח ה' לתצהיר התובעים ) – לעניין זה טען הנתבע כי חלה הגנת אמת דיברתי.
כמו כן, התובעים התייחסו בסעיף 29 לתצהירם להוצאת לשון הרע מצד הנתבע, אולם התייחסו לצעקות בפני עוברים ושבים ולא להודעה במשטרה. אם כן, מדובר בטענה שעלתה לראשונה בסיכומי התובעים. מעבר לכך, לא הוכח הפרסום הנטען אלא בדברי התובעים עצמם, והדברים הללו הם בבחינת עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. באשר לדברים המיוחסים לנתבע, אלו נאמרו בקשר לבתם של התובעים , כאמור בעיף 43ג' לתצהירי התובעים. תביעת הבת נדונה בהליך נפרד ואין מקום להתייחס אליה בתובענה דנן.
17. בהתאם לטענה אחרת הנוגעת לעוולת לשון הרע, הנתבע הציג את התובע כאדם אלים ומסוכן, באמצעות מכתבים, שיחות ופנייה למעסיקו של התובע. באשר לפרסום במכתב שצורף לראיות התובעים, נטען כי חלה התיישנות, וטענה זו לא נסתרה.
באשר לפרסומים האחרים, הם לא הוצגו כראיות. מאחר והנטל על התובע להוכיח את הפרסום, והוא לא עמד בנטל זה באשר לאותם "מכתבים ושיחות" (מעבר למכתב שהעילה על פי התיישנה), לא ניתן לקבוע כי היו פרסומים נוספים בכלל, או שהיה בהם משום הוצאת לשון הרע בפרט.
18. אין חולק כי הנתבע הגיש תלונות, הן למשטרה והן לרשות המקומית. עם זאת, סעיף 15 לחוק קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."
אני רואה בתלונות שהעביר הנתבע לעיריית נס ציונה, הנוגעות לעבירות בנייה שביצעו התובע ים (לגישת הנתבע) משום תלונות לרשות המוסמכת לקבל תלונות בנושאים אלה, הגם שמדובר באותה רשות שהיא גם המעסיקה של התובע. העובדה שמדובר בגורם אחד בעל שני "כובעים" רלבנטיים, אינה גורעת מהעובדה כי זוהי ה"כתובת" להגשת תלונות מסוג זה.
19. התובעים סבורים כי היה לשון הרע בכך שהנתבע ייחס לתובע תקיפה במשור דיסק, פעולה אלימה במיוחד. אכן, הנתבע צירף לתצהירו תמונה של דיסק שבו שני חתכים של סוודר שלכאורה לבש כאשר הותקף על ידי התובע .לשיטת התובעים, הנתבע לא הוכיח הגנת "אמת דיברתי" בנוגע לפרסום זה, שכן לא הציג ראיה פוזיטיבית, למעט צילום של סוודר. מעבר לכך, טענו התובעים שלא ייתכן שהנתבע הותקף בדיסק , בלא שנגרמה לו פציעה כלשהיא.
על פי ההלכה הפסוקה, סעיף 13(5) לחוק מקנה הגנה מלאה ומוחלטת, מעין "חיסיון מוחלט" לכל פרסום של דברים הנאמרים תוך כדי דיון משפטי. אין לסייג את החסינות האמורה על ידי הוספת תנאים ודרישות כדוגמת אמיתות בפרסום, העדר זדון או רלבנטיות, כפי שנקבע בדעת רוב ברע"א 1104/07, עו"ד פואד חיר נ. עו"ד עודד גיל [19.08.2009].
על כן, אף אם נכונה טענת התובעים, הרי שאין מקום לקבוע כי הנתבע ביצע עוולה של הוצאת לשון הרע, בגין טענות שהועלו רק במסגרת ההליכים המשפטיים בין הצדדים.
20. מכל האמור לעיל עולה כי התביעה הנוגעת להוצאת שם רע – נדחית.
פגיעה בפרטיות והטרדה
21. חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן בפרק זה: החוק) קובע בסעיף 2, כי "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ... (2) האזנה האסורה על פי חוק;".
22. הוכח מקרה בודד של פגיעה בפרטיות, כאשר הקליט שיחה של התובעים בעת שהיו בג'קוזי שבחצר ביתם. הנתבע לא הכחיש את ביצוע ההקלטה. אין לי ספק כי התובעים לא היו מודעים להקלטה והרושם הוא שהנתבע לא היה צד לשיחה, אף אם זו נגעה אליו. העובדה כי במהלך השיחה נתבקש הנתבע, שככל הנראה היה סמוך לגבול בין החצרות, להתרחק מהמקום, אינה מהווה הכללתו בשיחה ולהפיכתו לצד לאותה שיחה, באופן המצדיק ומתיר הקלטת השיחה על ידו. בנסיבות אלו, מצאתי כי הקלטה זו – בדומה לצילום נושא פסה"ד בבג"ץ 6650/04, פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581 [2006] (להלן: עניין פלונית), מהווה הפרה של החוק להגנת הפרטיות.
מעבר לאותה הקלטה, לא הובאו כראיות אותם צילומים נטענים אשר הגשתם הינה תנאי הכרחי לקביעה כי בוצעו על ידי הנתבע פעולות נוספים שהיתה בהן הפרת פרטיות התובעים.
23. סעיף 29(ב)(1) לחוק קובע את הזכות לפיצוי בגין פגיעה בפרטיות, וכאמור בו "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק". סעיף 29 ב)(2) קובע כי כאשר "הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פיסקה, בלא הוכחת נזק".
לאחר ששקלתי ובחנתי את הנסיבות שבפניי, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעים פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות. בקביעת הפיצוי התחשבתי בין השאר, בכך שהתובעים היו מודעים לנוכחותו של הנתבע ולאפשרות שהוא מקליט את השיחה, כי התייחסו אליו בשיחה, וכי הם הציבו מצלמה על קיר ביתם, שעשויה לצלם גם את הנעשה בחצר ביתו של הנתבע, וכי לא הוכחה כוונה לפגוע.
24. מקצת מהטענות שהובאו בסיכומי התובעים, הורחבו בהשוואה לאלה שמצאו ביטוי בכתב התביעה. כאמור בע"א 546/04, עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית [20.08.2009] (בפסקה 18 לפסה"ד) "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא... הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון."
לכאורה, טענה שהועלתה בתצהירים וחורגת ממסגרת המחלוקת בכתבי הטענות יכולה להצדיק הרחבת חזית בהעדר התנגדות של הצד האחר, שמשמעה הסכמה מכללא. אולם בענייננו, מדובר בטענות שלא נכללו בתצהירי התובעים כי אם בסיכומיהם בלבד. עניינים אלה לא הובאו בפני בית המשפט – או בפני הצד שכנגד – בשלב מוקדם יותר, ולפיכך מצאתי כי אין להתייחס אליהם בהכרעה זו, מעבר לנעשה לעיל.
טענות להשגת גבול וגרימת נזק
25. בתצהיר עדותם של התובעים הועלו טענות נוספות הנוגעות לגרימת נזק לשטח ביתם (סעיפים 36-38), תקיפה פיזית (סעיף 39) ו איומים על אנשי מקצוע (סעיפים 40-41).
טענת התובעים כי הנתבע נכנס לחצר ביתם ללא רשות תוך "הסגת גבול ברורה", עוקב אחר כניסתם ויציאתם ונכנס לחצר בשעה שאינם בבית, "בודק את תכולתה ומצלם כאוות נפשו", מבוססת על השערה בלבד. למעט טענה כי ראו את הנתבע "מסתלק בזריזות" מהמקום במספר מקרים (ללא פירוט המקום המדויק ), לא הובאה כל אסמכתא לטענה על בסיסה ניתן יהיה לקבוע כי הנתבע ביצע עוולה של הסגת גבול. התובעים לא התעמתו עם הנתבע באיזה מאותם המקרים הנטענים ולא עלה בידיהם לציין מועד ספציפי שיאפשר לנתבע להתמודד עם הטענה שהועלתה כנגדו.
על כן, אני קובעת כי טענות אלו לא הוכחו בכל ראיה, עדות או מסמך שיאפשר קביעת ממצאים עובדתיים.
סיכום הדיון בטענות התובעים
26. התובעים סבורים שיש בהתנהגות הנתבע משום גזענות ופנטזיות. אינני מקבלת טענה זו, ומוטב היה אלמלא נטענה.
העובדה כי הנתבע מגיש תלונות רבות אינה מעידה על כך שאין ממש באותן תלונות. ניתן ללמוד על בסיס עובדתי ראוי, לכל הפחות לחלק מהתלונות, במכתב התגובה של משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, בכתבי אישום שהוגשו במסגרת הליכים פליליים, ובהסכמה של העיריה שניתנה בהליך המנהלי לבדיקה יסודית של היחידה הארצית לפיקוח על הבניה. בהתאם להסכם הפשרה בהליך המנהלי, הועדה המקומית שמרה על זכותה לשקול אם להגיש כתב אישום בגין חריגות בניה שתימצאנה, אם תימצאנה. אציין כי הן התובעים, הן הנתבע והן הועדה המקומית היו צדדים להסכם פשרה זה.
אף אם התנהגות הנתבע מכעיסה ומקוממת את התובעים, אין בסיס לקביעה כי מדובר בהתנהגות גזענית.
התביעה שכנגד
27. בנוגע לטענות הנתבע בתביעה שכנגד, טענו התובעים כי קיים פס"ד חלוט של בית משפט מחוזי (להלן: פסה"ד המנהלי), המהווה מעשה בית דין.
28. השתק פלוגתא מותנה בהתקיימם של ארבעה תנאים: הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון (ר' למשל, ע"א 4087/04, מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [08.09.2005]).
29. הנתבע בעתירה המנהלית שהגיש, העלה טענות בנוגע לירידת ערך ביתו, וכן הטרדה מצד התובעים. המסקנה היא כי בעניינים אלו מדובר באותה פלוגתא, וכי התקיימה התדיינות בנוגע לה. עם זאת, טענות אלו נמחקו ביחד עם ההסכמה על דחיית העתירה כולה מבלי שנקבע כממצא פוזיטיבי דבר באשר לקיומן - או העדרן - של חריגות בניה בבית התובעים.
יתרה מכך, מדובר בטענות שלא נטענו לצורך הכרעה לגופן בעתירה המנהלית שכן אין בהן טענות בתחום המשפט המנהלי. בשל כך, לא מצאתי מניעה לדון באותן טענות במסגרת התובענה דנן.
ירידת ערך בית הנתבע
30. כאמור, הנתבע טען כי נגרמה ירידת ערך של ביתו, בשל בניה בלתי חוקית של התובעים המתגוררים בסמיכות.
על אף הקביעה כי לא קיים מעשה בית דין המונע את הדיון בטענות הנתבע, לא ניתן להתעלם מתוצאותיו של ההליך המנהלי. בהתאם לפסה"ד המנהלי, הוסכם בין הצדדים על מתווה לבדיקת הטענות לחריגות בניה ועבודות שלא על פי היתר. הנתבע (התובע שכנגד) מחויב למתווה מוסכם זה, ועל כן מצאתי כי אין מקום לדון לגופן בטענות לקיומן של חריגות בניה, או לנזקים הנטענים לרכושו של הנתבע.
בהמשך, ורק אם היחידה הארצית לפיקוח על הבניה תקבע כי בוצעו חריגות בניה כלשהן, יוכל הנתבע לעתור לפיצוי בגין אותם ליקויי בניה. מאחר וההסדר אליו הגיע הנתבע בנוגע לחריגות בנייה לא בוצע עד היום, בוודאי שאם וכאשר יתבצע הפיקוח של היחידה הארצית, תתייחס אותה בדיקה לכל ליקויי הבניה, בין אם אלו בוצעו לפני פסק הדין בעתירה המנהלית ובין אם לאחריה. מאחר ויש בידי התובע אמצעי שהוסכם עליו, בנוגע לדרך בה יוכל להוכיח את טענותיו, ראוי כי יפעל באותה דרך, לכל הפחות עד שימצה דרך פעולה זו.
31. לנוכח המסקנה האמורה, מצאתי כי אין צורך להתייחס למחלוקת בין הצדדים, בשאלה אם הנתבע סיכל את פסק הדין המנהלי, אם לאו. עם זאת ועל מנת שלא יימצא חסר, אציין כי התובעים צירפו מכתב של עו"ד שטרסנוב בסוגיה זו, הנתבע לא התנגד להגשת המסמך, לא ביקש לחקור את עו"ד שטרסנוב בחקירה נגדית, ולא הביא כל עד או ראיה נוגדת. על כן, ראוי שהנתבע יפעל למימוש ההסכמה – ככל שהוא מעוניין בכך – וישתף פעולה ככל שנדרש לצורך זה – ויפעל בעתיד בהתאם לממצאים שיתקבלו.
32. הנתבע טען בתביעה שכנגד כי התובעים ביצעו כנגדו עוולות שונות של גרימת נזק ומטרד. בתגובה לכך, טענו התובעים כי כל הטענות בעניין זה הועלו בעתירה המנהלית, כך שיש השתק שיפוטי בנוגע לסוגיה זו, לנוכח קיומו של פסק הדין המנהלי שהוא פסק דין חלוט.
השתק שיפוטי מונע מבעל דין שהעלה טענה או נקט עמדה בהליך אחד, לטעון או לנקוט עמדה נוגדת. כך נפסק ברע"א 8297/12, הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי [16.07.2013], בפסקאות 12-13 לפסק הדין, המסביר מהי "תורת ההשתק השיפוטי": "תורת ההשתק השיפוטי... שהוכרה בשיטתנו המשפטית, קובעת כי 'בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה'...
נראה שהיום הכול יסכימו כי בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית משפט, וכתוצאה מכך צמחה לו "הנאה" כלשהי – במובן הפשוט של המילה – בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם."
33. בהליך דנן, הנתבע אינו מנוע מלטעון טענות הנוגעת להטרדה. עיינתי בעתירה המנהלית ומצאתי כי אכן נכללו בה טענות לנזקים בשל מעשי הטרדה כמו זריקת אבנים, שפיכת חומצה בחצרו, חיתוך צמחיה וגרימת נזק לרכוש. הנתבע מעלה טענות דומות בהליך דנן שאינן טענות סותרות, ועל כן אין כל רלבנטיות לתורת ההשתק השיפוטי.
גרימת נזק
34. התובע שכנגד מייחס לתובעים (או למי מהם) פגיעה ברכוש והרעלת עץ הפיקוס שבחצרו, וצירף חוו"ד לפיה העץ הורעל. בחקירתו הנגדית הובהר כי הנתבע לא יודע מי פגע בעץ, וטענותיו נגד התובעים מבוססים על השערה כי הם המתנכלים לו. אין חולק כי בין הנכסים יש גדר גבוהה מאד, המקשה מאד על התובעים לעבור לחצרו של הנתבע, ולא די בסברה שהעלה הנתבע כדי להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את הקשר בין הנזק לעץ לבין התובעים.
עוד לא עלה בידי הנתבע להוכיח את אותו מעשה המיוחס לתובעים בסעיף 12 לתצהירו, קרי, כריתת עץ פיקוס בחצר ביתו ללא היתר וללא הסכמה. לא הובאו ראיות למעט עותק התלונה שהוגשה בעניין זה ועל כן, יש לראות בטענה משום עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, ואשר לא ניתן לבסס עליה קביעה עובדתית.
35. באשר לגדר (סעיף 14 לכתב התביעה שכנגד), זו נמצאת בשטח התובעים (עמ' 29 שורה 9). מאחר ובעניין זה התנהל הליך משפטי נפרד, לא מצאתי להתייחס לסוגיה בהכרעה דנן.
36. בהתאם, נדחות הטענות בתביעה שכנגד, המייחסות לתובעים גרימת נזק לנתבע.
מטרד
37. בהתאם להוראות סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג ... או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."
מצאתי ממש בטענות הנתבע שהועלו בתביעה שכנגד (סעיף 13), לפיה התובעים ביצעו עוולת מטרד בשל רעש שהקימו. זאת, בעיקר על בסיס הודאות התובעים במסגרת ההליכים הפליליים שפורטו לעיל.
38. באשר לנזק, הנתבע לא הוכיח הפרעה משמעותית ולא המציא לבית המשפט חוות דעת של מומחה למדידת רעשים, שיהא בה להוכיח את משך ועצמת הרעש במקרים המתוארים. כמו כן, הנתבע לא הציג ראיה לפיה נגרם לו נזק ממוני בשל מטרדי הרעש שגרמו התובעים. עם זאת, על פי ההגדרה שבסעיף 3 לפקודת הנזיקין, המונח "נזק" כולל "אי נוחות, ונחה דעתי כי במקרה דנן המקרים שבהם גרמו התובעים לרעש בלתי סביר שהצדיקו הגשת כתבי אישום, גרמו אי נוחות משמעתית לנתבע.
לאחר ששקלתי את כלל נסיבות המקרה, מצאתי לפסוק לנתבע, בתביעתו שכנגד, פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בגין המקרים המוכחים של מטרדי רעש שגרמו התובעים.
הוצאת לשון הרע
39. טענת הנתבע כי היה במעשי התובעים הפרה של חוק איסור לשון הרע לא הוכחה. התובע ביקש להתבסס על ראיה יחידה, והיא ההקלטה שצורפה כנספח יב' לכתב התביעה שכנגד. מסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות עולה כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות אינו פסול לשמש ראיה, ואולם זאת רק אם עומדת לפוגע הגנה או פטור לפי החוק,  מבין אלה הקבועים בסעיפים 18-19 לחוק.
בפסק הדין שניתן בעניין פלונית, נקבע כי יש לערוך איזון בין הפגיעה לפרטיות לבין ההגנות שנטענות בגין פגיעה זו. באותו הליך נפסק (בפסקה 35 לפסה"ד) כי "השיקול המרכזי השני קשור לחשיבותו של החומר הפוגע להליך השיפוטי. בפרשה שלפנינו, נקבע בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול, כי ניתן להכריע את הדין גם בלעדי הצילומים. דברים אלה סומכים עצמם כנראה על כך שהמשיב ראה במו עיניו את המעשה המיני של העותרת, והוא העיד על כך. לדעתי, גם עדות זו פסולה היא, שכן היא התקבלה בדרך של 'בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת' (סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות). הפגיעה בפרטיותה של העותרת אינה אך במעשה הצילום, אלא בחוסר תום הלב בבילוש ובהתחקות אחריה בביתה'".
40. במקרה דנן, מצאת כי מדובר בראיה פסולה, שהתקבלה בדרך של בילוש או התחקות מטרידה כלפי התובעים, באופן המהווה פגיעה בפרטיות, ואין לבסס על ראיה זו ממצא לטובת הנתבע בגין הטענה להוצאת לשון הרע, לנוכח מידת הפגיעה בפרטיות. בהעדר ראיה קבילה אחרת, דין הטענה להוצאת לשון הרע – להידחות.
סוף דבר
41. בהתאם להכרעה לעיל, שתי התביעות נדחו ברובן וכל אחת מהן התקבלה בחלקה הקטן בלבד, בסכום זהה של 5,000 ₪.
אני קובעת כי יש לקזז את הסכומים הנ"ל, וכפועל יוצא, אין מוטל כל חיוב על איזה מהצדדים לטובת הצד האחר.
42. בנסיבות אלו, יישא כל צד בהוצאותיו.
43. כפי שמסרתי לצדדים לא פעם במהלך ניהול ההליך, ראוי כי ימצאו דרך לחיות בשקט, בשלווה, בשלום ובכבוד הדדי זה עם זה. מדובר בשכנים שהקרבה ביניהם עשויה להביא לחיכוכים עתידיים, ומוצע כי יבחנו אפשרויות להידברות וליישוב סכסוכים בדרך אחרת בעתיד, שלא באמצעות הכרעה משפטית פורמלית של בית המשפט.
המזכירות תשגר את פסק הדין לב"כ הצדדים.
זכות ערעור – כחוק.

ניתן היום, י"א סיוון תשע"ח, 25 מאי 2018, בהעדר הצדדים.