הדפסה

בית משפט השלום ברחובות 22

בפני
כבוד השופטת רנה הירש

התובע
ש.א.
ע"י עו"ד חיים דויד

נגד

הנתבעות

  1. קריגר נדל"ן ת"א
  2. הפניקס חברה לביטוח
  3. קריגר זימן 4 בע"מ
  4. קריגר 0404 בע"מ

ע"י עו"ד יצחק שיבובסקי ועו"ד חן קלפה

פסק דין
1. דייר מתגורר בבניין שבו נעשות עבודות לחיזוק המבנה. המעלית הושבתה, והוא נפל כאשר ירד במדרגות הבניין. האם הקבלן או היזם אחראיים לפיצוי הנפגע בגין נזקיו? פסק דין זה עוסק בשאלת האחריות של יזם וקבלן לפציעת התובע, וכן לסוגיית האשם התורם של הדייר ולגובה הנזק.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2. התובע התגורר בקומה שלישית בבניין ברחוב זימן 4 בתל אביב (להלן: הבניין), אשר בו בוצעו עבודות לחיזוק המבנה, במסגרת תכנית תמ"א 38. בין העבודות שבוצעו, נעשתה בנייה של עמודים בחדר המדרגות ובין היתר פורק המעקה באותו מקום, כאשר המעלית בבניין היתה מושבתת מאז חודש 12/15. התובע נפגע כאשר מעד במדרגות ביום 01.02.16 לאחר שיצא מדירתו שבקומה השלישית והחל לרדת במדרגות על מנת לצאת מהבניין (להלן: התאונה). עקב הנפילה, נגרם לתובע שבר בקרסול רגל ימין, טהוא אושפז ונותח לשחזור וקיבוע פנימי של השבר. הצדדים הגיעו להסדר דיוני אשר לפיו הועמדה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 7.5% בתחום האורתופדי, ובנוסף, נותרה לתובע צלקת ניתוחית בקרסול.
התובע טען כי בשל עבודות הבנייה בחדר המדרגות, נעשה שימוש בקורות עץ וברזל שהונחו בחדר המדרגות לאחר פירוקן ובנוסף, היו במקום אבנים ופסולת בנייה אשר הקשו על השימוש התקין במדרגות והיוו מכשול אשר גרם לו לאבד את שיווי משקלו כאשר ביקש לרדת במדרגות.
לטענת התובע הנתבעות אחראיות לפציעתו ולתשלום פיצוי בגין נזקיו, שכן התרשלו בתחזוקת חדר המדרגות, באי פינוי פסולת הבנייה, באי התקנת מעקה שיאפשר אחיזה ותמיכה במהלך השימוש במדרגות ובהשבתת המעלית משך תקופה ארוכה.
התובע טען כי לא יכול היה לאחר הפציעה לטפס במדרגות לקומה השלישית ולכן, עזב את הדירה וגר בשכירות כאשר בתקופה בה עדיין בוצעו עבודות שיפוץ בבניין, לא יכול היה להשכיר את דירתו, דבר שהגדיל עוד יותר את נזקיו. עוד טען התובע כי בשל הפציעה, נאלץ לבטל נסיעה לחו"ל אשר הוזמנה עבורו, עבור אשתו ובתו וגם בשל כך נגרמו לו נזקים משמעותיים. התובע טען כי הוא נדרש להוצאות נסיעה מוגברות ועזרה בשל הנכות שנגרמה לו.
3. הנתבעות הכחישו כי קיימת חובת זהירות מצידן כלפי התובע. לחילופין, טענו כי לא הופרה חובת זהירות או כל חובה חקוקה ולכן לא בוצעה מצידן עוולה כלפי התובע ובשל כך, אינן חייבות לזכותו בגין נזקיו. עוד טענו הנתבעות כי ככל שקיימת חובה מצידן, הרי שהתובע לא פעל כנדרש להקטין את נזקיו. הנתבעות המשיכו וטענו כי התובע נושא באחריות תורמת מלאה או משמעותית שכן כדייר בבניין, בחר לגור במקום עת מבוצעות בו עבודות בנייה תוך שהוא מסתכן, ואף מיהר לרדת במדרגות למונית שהמתינה לו למטה ובשל כך ירד באופן פזיז ורשלני שהביא לנפילתו.
דיון והכרעה
נסיבות התאונה
4. כאמור, התובע טען כי מעד במדרגות בשל פסולת בנייה שהיתה מפוזרת במקום, וזאת למרות התראות ופניות רבות שפנו הדיירים והמפקח מטעמם לקבלן ולעובדים, להסיר את הפסולת ולנקות את המדרגות.
לטענת התובע "בחדר המדרגות היו מונחות על הרצפה אבנים מרוסקות מעין חצץ, ופסולת בניין כגון קרשים ולכלוך רב אחר. כתוצאה מכך רגלי החליקה, איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי במדרגות". לעניין זה, מסר עד התובע מר אייל אנדרסון אשר שימש מפקח מטעם הדיירים, כי התריע פעמים רבות על סכנות רבות וליקויי בטיחות בבניין כתוצאה מהעבודות שבוצעו. לתצהירו של מר אנדרסון צורפו מכתבים ששלח, המתייחסים לתקופה שאחרי התאונה. מטעם התובע הוגשו גם תצהירים של דיירים אחרים בבניין אשר מחזקים את גרסת התובע לפיה חדר המדרגות היה במועד התאונה מלוכלך בחצץ ופסולת בנייה (סעיף 5 ו- 6 לתצהיר הדיירים).
5. אשתו של התובע ציינה אף היא בתצהירה כי בעת התאונה היה בחדר המדרגות חצץ ופסולת בנייה אחרת (סעיף 2 ג' לתצהירה). לתיק המוצגים של התובע צורפו תמונות אשר בהן תיעדה גב' א' את חדר המדרגות סמוך לאחר נפילת התובע (תמונה ראשונה במוצג 7). בתמונה ניתן להבחין בדופן חדר המדרגות עם חוטי ברזל המזדקרים ממנו לכיוון המדרגות, ומדרגות שעליהן לכלוך שלא ניתן להבחין בטיבו המדויק.
6. הנתבעות אמנם כפרו בנסיבות הנפילה והתובע נחקר ארוכות בעניין זה בחקירתו הנגדית (עמוד 34 שורה 26 עד עמוד 36 שורה 20). בכל מהלך חקירתו של התובע, היתה גרסתו עקבית וברורה ולפיה, ירד באיטיות, בניסיון להיזהר מהפסולת במקום אולם החליק בשל שברי האבנים על המדרגות, איבד את שיווי משקלו ונפל. טענת הנתבעות כי התובע מיהר למונית שהמתינה לו, לא נתמכה בעדות או ראיה כלשהי. זאת, על אף שכאשר נחקר התובע בחקירה נגדית, הוכיח בו ב"כ הנתבעות כי קיים עד לכך שהמונית המתינה לו, ואף צפרה (עמ' 29 ש' 9-12) אולם הנתבעות בחרו שלא לזמן עד זה לבית המשפט, בלא שניתן לכך כל הסבר.
הלכה היא, כי "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87, זאב קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 [1990], וכן ע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980]), וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 [1990]). בהתאם, הימנעות הנתבעות לזמן את העד שמסר להן גרסה וזהותו ידועה להם, פועלת לחובתם.
7. הנתבעות נמנעו מהבאת עדים שיכלו לפרט את מצב חדר המדרגות במועד הרלוונטי. מר אציל היה העד היחיד שתצהירו הוגש והתייצב להעיד בתיק זה. אולם לדבריו, לא נכנס לבניין בסמוך לאחר התאונה על אף שהגיע לבניין לאחר שנמסר לו כי התובע נפל במקום (עמ' 47 ש' 31-32). עד הנתבע ות לא ידע לומר בוודאות מתי פורק המעקה (עמ' 49 ש' 25-27) והובהר מעדותו, כי היה קיים מפקח בנייה מטעם היזם (עמ' 49 ש' 14-16 ועמ' 50 ש' 9). לא ברור מדוע המפקח היזם לא התייצב למסור עדות על אף שמדובר במי שמנהל את הפרויקט כאמור בעדותו של עד הנתבעות (עמ' 50 ש' 31-32). הימנעות הנתבעות מלזמן את המפקח נזקפת לחובתן.
8. התובע העיד כי שני פועלים היו במקום וראו את הנפילה, הם הגיעו אליו, הרימו אותו והורידו אותו למשרד של הקבלן בקומת הכניסה. על אף שב"כ הנתבעות בא בטרוניה לתובע על כך שלא ניסה להביא איזה מהעדים לבית המשפט כדי לתמוך בגרסתו, אני סבורה כי החובה להביא את העדים, שהיו עובדים במקום מטעם הנתבעות או מי מהן, היתה מוטלת על הנתבעות. התובע תמך את גרסתו בתמונות המעידות על מצב חדר המדרגות ביום התאונה. העובדה שהתובע נפל בחדר המדרגות נרשמה גם במסמך הרפואי הראשון (מוצג 11 למוצגי התובע).
הנתבעות, לו רצו לסתור את הגרסה, הי ו יכולות להביא את העובדים במקום שזהותם ידועה (או צריכה להיות ידועה) שכן הם בוודאי היו בשליטת מי מהנתבעות, לכל הפחות במועד התאונה. הימנעות הנתבעות מלעשות כן פועלת לחובתן, ולא לחובתו של התובע שהמידע בעניין העובדים באתר אינו ברשותו.
9. לנוכח כל האמור לעיל אני מקבלת את גרסתו של התובע לעניין נסיבות אירוע התאונה, וקובעת כי נפל בחדר המדרגות, בין הקומה השנייה לראשונה, כאשר רגלו החליקה על פסולת הבנייה שעל המדרגות, ובהעדר מעקה, לא היה לו במה להיאחז, והוא נפל ונחבל.
האחריות
10. כאמור בתצהירו של מר אילן אציל עד הנתבעות, עבד במועד הרלבנטי אצל הנתבעת 4, והיא זו שחתמה על חוזה מול הדיירים וביניהם התובע, בנוגע לביצוע עבודות חיזוק המבנה בבניין. הסכם ההתקשרות נחזה להיות בין הנתבעת 3 לבין בעלי הדירות בבניין (מסמך נ/3). הנתבעת 1 היתה ככל הנראה החבר ה הקבלנית שביצע ה את העבודות במקום. לא הובא מטעם הנתבעות 1 או 3 עד כלשהו למסור מידע על חלקן בבנייה, על מצב הבניין במועד התאונה או בתקופה שקדמה לה, על מועד פירוק המעקה או מידע רלבנטי נוסף, כפי שפורט לעיל.
11. שוכנעתי כי בעת התאונה, לא היה בחדר המדרגות מעקה שניתן היה להיאחז בו בעת ירידה במדרגות. מר אציל, עד הנתבעות, אישר כי המעלית לא עבדה בזמנים הרלבנטיים והמעקה בבניין פורק עובר לפציעת התובע (סעיף 6 לתצהירו).
הנתבעות לא טענו כי ביקש ו למנוע מהדיירים שימוש בחדר המדרגות בעת שהמעלית אינה עובדת ואין במקום מעקה, ולו לזמן מוגבל של מספר שעות. לא ניתן הסבר מדוע לא הותקן מעקה זמני או אמצעי זהירות אחר על מנת להקטין או לצמצם ככל שניתן את הסיכון שבשימוש בחדר המדרגות בהעדר מעקה.
12. לא ניתן כל הסבר לסיבה בגינה חדר המדרגות לא היה נקי מפסולת בניין כאשר הדיירים נאלצים לעלות ולרדת שם כאשר המעלית אינה פועלת. העובדה שהסכם ההתקשרות מול הדיירים חייב ניקיון בסוף יום העבודה, אינו מהווה אישור והצדקה להותרת פסולת מסוג הנראה בתמונה שהוצגה, כאשר לא נאסר על הדיירים להמשיך ולהתגורר במקום, להשתמש באופן חופשי בחדר המדרגות, להזמין אורחים למקום וליהנות עד כמה שניתן (בשים לב למפגעי הרעש והלכלוך) מדירותיהם. תנועת דיירים ואחרים בחדר המדרגות לא נמנעה ולא צומצמה, והקבלן לא הופטר מחובתו לדאוג לתנאי בטיחות בסיסיים שיאפשרו שימוש ראוי וסביר בדירות במהלך ביצוע הבנייה. לו רצה הקבלן/היזם למנוע את השימוש בדירות, יכול היה לעשות כן, ולממן לדיירים דיור חלופי לתקופת הבנייה. משלא עשה כן, אינו יכול לטעון כי היה על הדיירים להימנע מלעשות שימוש יום יומי ורגיל בדירות, לרבות בחדר המדרגות.
13. ודוק: התובע לא טען כי אחריות הנתבעות היא מוחלטת, ואף לא הלין על העדר מעלית תקינה, כי אם על הלכלוך במדרגות שגרם לו למעוד, ולהיעדר מעקה שניתן היה להיאחז בו.
בעניין זה, מתאימים ביותר דברי בית המשפט העליון בע"א 6332/15, מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי [23.11.2017], שם נקבע (בפסקה 5 לפסק הדין) כי "יש בכוחה של הקביעה כי המדרגות לא היו מגודרות להוביל למסקנה כי הקבלן התרשל. לשם כך נכון להסתייע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין" ובהמשך (בפסקה 11): "לנוכח הקביעה כי המדרגות לא גודרו באמצעות מעקה, ובהתחשב בכך שהמשיבים לא הציגו ולו בדל ראיה בדבר אמצעי זהירות אחר שננקט – יש להכריע את הכף לחובתם בנסיבות העניין."
14. נכון הדבר, כי התובע לא הציג חוות דעת של מומחה בטיחות, עם זאת, מדובר בבניין שבו מתגוררים דיירים, דבר שכאמור, לא נאסר על ידי הנתבעות. הדיירים הצהירו בהסכם ההתקשרות מול היזם, כי "ידוע להם וכי לקחו בחשבון כי צפויים להם אי נוחות ומטרד, במשך כל תקופת הבנייה, וכי הם לא יהיו זכאים לכל פיצוי ו/או תשלום בגין כך ובלבד שלא יפגע השימוש הסביר בדירה ובדרכי הגישה אליו, ובלבד שהיזם נקט בכל דרך כדי להקטין את אי הנוחות והמטרד..." (סעיף 4.14. להסכם נ/3).
כפי שפורט לעיל, שוכנעתי כי הנתבעות לא נקטו "בכל דרך" כדי להקטין את אי הנוחות והמטרד, ובהחלט נפגע השימוש הסביר בחדר המדרגות, המהווה דרך גישה לדירות בבניין. מצב חדר המדרגות כפי שתואר לעיל (ותועד בתמונה מיום התאונה), יצר סיכון ממשי לנפילה. עד הנתבעות אישר כי המצב הנראה באותה תמונה הוא בעייתי (עמ' 7 ש' 11-16). הסיכון שייצרו הנתבעות, התממש במקרה דנן.
15. לנוכח האמור, אני קובעת כי הנתבעות 1, 3 ו-4 , כיזמי/מבצעי עבודות בנייה לחיזוק המבנה, חייבות בחובת זהירות מושגית כלפי התובע שהיה דייר בבניין ולכן בחזקת מוזמן להגיע ולהשתמש בחדר המדרגות בכל תקופת הבנייה.
עוד אני קובעת כי נתבעות אלו חבו חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע שכן סכנת נפילה בעת שימוש בחדר מדרגות בזמן השבתת המעלית, כאשר במקום אין מעקה ויש פסולת בנייה, ניתנת לצפייה. הנתבעות הפרו את חובת הזהירות בכך שלא פעלו כנדרש לנקות את חדר המדרגות ולהתקין מעקה או למנוע כל שימוש בחדר המדרגות בהעדר מעקה, וכתוצאה מכך נפל התובע ונחבל.
על בסיס האמור, הוכחה זכותו של התובע לפיצוי בגין עוולת הרשלנות, והנתבעת 2 כמבטחת אחריות הנתבעות האחרות (כולן או חלקן), חבה בפיצוי התובע עמן, ביחד ולחוד .
אשם תורם
16. נכון הדבר, כי התובע כדייר בבניין הכיר את המקום וידע שמתבצעות בו עבודות, ובחוזה ההתקשרות מול היזם הצהירו כלל הדיירים כי הם מבינים שהבנייה עשויה לגרום אי נוחות ומטרד וכי אינם זכאים לפיצוי בשל כך. בנסיבות אלו, יש לבחון אם נפל דופי בהתנהלות התובע ובהתנהגותו, אשר גרמה או תרמה להגברת הסיכון ולנפילתו.
מצד אחד, התובע בחר לרדת במדרגות כאשר חדר המדרגות מלוכלך וחסר מעקה שניתן להיאחז בו ובשל כך, ניתן לסבור כי יש לייחס לו אשם תורם. אזכיר כי לגרסת התובע, המעקה הוסר זמן מה קודם לכן (ולא בבוקר יום התאונה), והוא ראה את הלכלוך כאשר החל לרדת במדרגות. עוד ציין התובע כי היו בחדר המדרגות עובדים, ולא ברור מדוע, כאשר היה מודע לסיכון הקיים, לא מצא לנכון לבקש מהעובדים שיפנו וינקו את הלכלוך, או ייסעו לו בדרך אחרת בירידה במדרגות. מאחר והתובע מסר שלא מיהר, גם לא היתה מניעה כי יחזור לדירתו ויתקשר לקבלן/מפקח היזם/מפקח הדיירים, כדי לבקש שהמפגעים יסולקו כך שיוכל לרדת בבטחה.
מצד שני, לא נמנע מהדיירים להמשיך ולהתגורר בבניין בעת ביצוע העבודות ולא נמנע מהם לצאת מדירותיהם ולהשתמש בחדר המדרגות גם כאשר הוסר המעקה ובטרם הותקן מעקה אחר, זמני או קבוע. בנסיבות אלו, כאשר ביקש התובע לצאת מביתו כפי שהיה רשאי, לא היתה לו למעשה אפשרות לבחור אם לעשות שימוש בחדר המדרגות במצבו שכן לא היתה לו אלטרנטיבה אחרת שתאפשר לו ירידה ויציאה מהבניין.
אין לי ספק כי הנתבעות היו "הצד החזק", האחראי על העבודות ותנאי המקום, על פירוק המעקה ועל קבלת ההחלטה מתי לפרק אותו ולא להתקין מעקה חלופי. הנתבעות גם היו אחראיות להחלטה שלא לנקות את הפסולת בחדר המדרגות ובמיוחד כאשר המעקה הוסר.
17. בנסיבות אלו, לאחר ששקלתי את מידת האשמה המושגית החלה על כל אחד מהצדדים, מצאתי להטיל על התובע אשם תורם בשיעור מינימלי ונמוך של 5% בלבד.
הנזקים
הנכות הרפואית
18. כאמור, הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות האורתופדית שנותרה לתובע בשיעור של 7.5%. מומחה התובע קבע כי בנוסף, נותרה לו נכות פלסטית בשיעור של 10% בשל שתי צלקות מכאיבות ואילו מומחה הנתבעת קבע כי הצלקת אינה מכערת ואינה מכאיבה, ועל כן אינה מקנה נכות.
לנוכח הפער ואופי הנכות הפלסטית, אני מעמידה את שיעורה על מיצוע קביעות המומחים, קרי, 5%, בשל צלקות רגישות. מכאן, שהנכות הרפואית שנותרה לתובע בשל התאונה היא בשיעור של כ- 12%.
הפגיעה התפקודית
19. אין ספק כי במהלך התקופה לאחר התאונה, בעת האשפוז ובתקופת השיקום שלאחר מכן, היה התובע מוגבל מאוד בכל תפקודו. שני המומחים הסכימו כי נותרה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודש וחצי ובשיעור של 50% למשך חודש נוסף לאחר מכן. נכותו של התובע נקבעה בשל הגבלה בתנועות הקרסול, והתובע התלונן בפני שני המומחים, וכך גם נראה בתיעוד הרפואי, כי הוא מתקשה בהליכה ממושכת, בעליה או בירידה במדרגות וסובל מכאבים בקרסול. עיון בתיעוד הרפואי שצורף ע"י שני הצדדים לתיקי המוצגים מעלה כי גם בסיום טיפולי הפיזיותרפי ה "הקרסול עדיין לא במצב תקין, סובל מכאבים קבועים, הגבלה בתנועות" וביום 9.08.16 תועדה פנייה של התובע לרופא המשפחה מאחר שסבל מכאבים עזים שלא הגיבו לטיפול תרופתי, והגבלה בתנועה.
כפי שקבעו המומחים, ו אף התרשמתי בעצמי, התובע סובל מהשמנת יתר (שורה ראשונה בפרק הבדיקה לחוות דעתו של מומחה הנתבעת), דבר שלהערכתי מקשה עליו עוד יותר את תפקודו בכלל ואת ניידותו בפרט. אני מעריכה את הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע בשיעור הנכות הרפואית, על אף שמקצת הנכות נקבעה בשל צלקות, ובין היתר לנוכח משמעות הצלקות והשלכות הנכות הכוללת על תפקודו.
הוצאות מעבר לדירה אחרת
20. התובע הביא ראיות המעידות כי בסמוך לאחר התאונה שכר ביחד עם אשתו דירה שתאפשר לו מגורים ללא צורך לעלות ולרדת במדרגות, ואת הוצאותיו בשל כך (מוצגים 14 ו- 15). התובע בתצהירו ציין כי עד למועד עריכת התצהיר טרם הסתיימו עבודות הבנייה בבניין, והמעלית עדיין לא תקינה.
התרשמתי כי לנוכח הנכויות הזמניות המשמעותיות ואופי פציעת התובע, לא יכול היה לעשות שימוש בחדר מדרגות למשך שנה לפחות לאחר התאונה. הנתבעת בסיכומיה הפנתה למסמך של הפיזיותרפיסטית בעניינו של התובע שהופק ביום 12.07.16, מסמך זה מציין כי התובע לא מסוגל ללכת במהירות רגילה ומתקשה מאוד בעליה וירידה במדרגות.
נכון הוא, כי בתחילת מסמך זה נרשם כי מטרת הטיפול היא להביא למצב שבו התובע "יוכל לרדת שתי קומות במדרגות תוך 4 חד", אולם לא הובאה כל ראיה כי מטרה זו הושגה, אלא להיפך, מהמסמך עולה כי מטרות הטיפול הושגו באופן חלקי בלבד. לא כל שכן, לא הוכח כי מצבו של התובע אפשר לו לעלות ולרדת שלוש קומות במדרגות, כאשר דירתו בקומה שלישית והמעלית אינה פועלת.
אני מקבלת את עדויות התובע ואשתו בסוגיה זו שהכחישו בתוקף כי ביקשו לבצע שיפוץ ולעזוב את דירתם ללא קשר לפציעה, וכי בחרו לעזוב את הדירה לנוכח מצבו הרפואי של התובע שלא אפשר לו לצאת מהדירה בשים לב למצב הבניין. לא הונחה כל תשתית לטענה כי התובע לא יכול היה להמשיך ולהתגורר בדירה בזמן ששופצה, או למצער במרבית אותה תקופה, אלמלא פציעתו של התובע.
על כן, אני קובעת כי יש הצדקה להוצאות התובע בגין השכרת דירה חלופית עד לסיום תקופת השיקום. מאחר שחוזה השכירות צורף לתצהיר התובע והנתבע ות לא מצאו לנכון לזמן את המשכיר כעד מטעמ ן, אינני מוצאת לנכון לקבוע כי ניתן היה להגיע לתנאי שכירות טובים יותר מאלה שלהם הסכימו התובע ואשתו. בנסיבות המקרה ובשים לה ללחצים שבהם היו נתונים התובע ואשתו סמוך לאחר התאונה, די היה בפעולות שנעשו על ידם לאתר דירה מתאימה, הכוללת מעלית וחניה בפרק זמן קצר, שתהיה פנויה לכניסה מיידית, ולחתום על תנאי השכירות הכלולים בחוזה.
21. מבלי לפגוע באמור לעיל, אציין שלא הוצג תיעוד רפואי עדכני יותר ממסמך מחודש 9/16 ואילך, על בסיסו ניתן לקבוע כי מעבר לשנת שכירות אחת, לא יכול היה התובע לחזור ולהתגורר בדירתו.
22. אני מקבלת את טענת התובע כי בשים לב למצב הבניין לא עלה בידיהם למצוא דייר שיאות לשכור את דירתם בתקופה שבה הם מתגוררים בדירה אחרת. נראה כי מי שנפצע פגיעה רצינית וממשית ועסוק בטיפול הרפואי ובשיקום אינו נדרש להשקיע זמן יקר וטרחה ממשית על מנת לנסות ולאתר דייר שירצה לשכור דירה בבניין שבו מתבצעות עבודות בנייה מקיפות. אפנה בעניין זה לתשובותיה של אשת התובע לשאלות שהופנו אליה בנושא זה (עמ' 41 ש' 16-32). לא מצאתי לנכון לזקוף לחובת התובע את הימנעותו מהשכרת דירתו במהלך תקופת השכירות הראשונה שבה שהה בדירה השכורה.
הנתבעות טענו כי התובע לא פעל כנדרש להקטין את נזקיו ועל כן, אין מקום לפצותו בגין הוצאותיו בשל מעבר הדירה. הנטל להקטנת הנזק פורט כבר לפני שנים ארוכות על ידי בית המשפט העליון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, פ"ד כא(1) 281 [1967], שם נקבע (בעמ' 284), כי התובע אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד אשר היה יכול למנעו, אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו. מכאן, כי הנתבעת לא תחויב לפצות את התובע בסכום הנובע מכך, שהתובע נמנע מנקיטה באמצעים סבירים לצורך הקטנת נזקיו, שכן כל ניזוק חייב לפעול באופן סביר למניעת הפסד מיותר .
ר' לעניין זה גם ע"א 252/86, יצחק גולדפרב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45 [1991], עמ' 51-53, שם הובהר כי "הניזוק אינו צריך להיטיב את מצבו כתוצאה מהתאונה... אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק ..."
לטעמי, חיפוש דירה אחרת ומעבר אליה לא הטיבו את מצב התובע ואשתו אלא להיפך, גרם להם לטרחה ואי נוחות נוספת, כמו גם להוצאות ממשיות שלא ידעו אם יוכלו להיפרע בגינן. לא ניתן לראות בכך משום "התעמרות" בנתבעות, אלא דאגה לצורך קיומי בסיסי, של מגורים במקום שיאפשר לתובע לצאת מפתח הדירה על אף מצבו הרפואי, שנגרם בשל רשלנות הנתבעות.
23. לנוכח האמור, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות השכרת דירה המתאימה למצבו הרפואי במשך שנה שהיא תקופת השכירות המקובלת.
אמנם, חוזה השכירות עליו חתמו התובע ואשתו מתייחס לתקופה של 17 חודשים (סעיף 4 ב' לחוזה השכירות מוצג 14 במוצגי התובע), אולם לא ניתן הסבר מדוע מדובר בתקופה השונה מהמקובל.
מדובר בהוצאות כדלקמן: הוצאות הובלה, ניקיון ומעבר הדירה (שהוכחו בקבלות - מוצג 15) בסך של 4,340 ₪, הוצאות ארנונה למשך חצי שנה (ניתן פטור מתשלום ארנונה ל-6 חודשים) בסך של כ- 2,340 ₪ , ושכר דירה בסכום של 4,800 ₪ לחודש למשך 12 חודשים. סך הפיצוי המגיע לתובע בגין הוצאותיו לדיור חלופי בשנה שלאחר פציעתו, הוא בסכום כולל של 64,300 ₪ (במעוגל).
הוצאות ביטול נסיעה לפולין
24. התובע ואשתו העידו כי בוטלה נסיעתם ביחד עם בתם לפולין, שהיתה מתוכננת כחודש לאחר התאונה. מקובלת עלי לחלוטין עמדתה של אשת התובע כי לא היה סביר לצפות שתיסע עם הבת לפולין בסמוך לאחר פציעת התובע (עמ' 42 ש' 24-28). העלות אשר שולמה בעת הזמנת החופשה, כאמור במסמך שצורף לתצהירי התובע (מוצג 18) היה 1,854 דולר, לפי שער המכירה להעברות והמחאות.
התובע העיד כי השער רלוונטי עמד על 3.99 ₪ / דולר, אולם לא הובאה כל ראיה (שוודאי היתה ב אפשרות התובע להציגה) בדבר הסכום ששילם בפועל, בשקלים. בסיכומיו עתר התובע לפיצוי בסכום של 6,500 ₪ בראש נזק זה. מאחר ומדובר בחישוב לפי שער הנמוך מהשער היציג במועד ביצוע ההזמנה, אני מקבלת את הנתון המבוקש, במלואו.
הגברת א' העידה כי לא קיבלה החזר בגין פוליסת ביטוח כלשהי או מחברת הנסיעות, בעקבות ביטול החופשה. מצאתי לנכון לקבל את עדות אשת התובע בסוגיה זו, גרסה המתיישבת עם הערתה "הכועסת" בשולי הודעת הביטול שנשלחה לסוכנות הביטוח.
על כן, אני קובעת כי התובע זכאי להחזר בגין הוצאות הנסיעה של מומשה בעקבות ה פציעה, בסך של 6,500 ₪.
הוצאות ניידות מוגברות ועזרת הזולת
25. אין לי ספק כי בתקופה שסמוכה לתאונה נזקק התובע להוצאות מוגברות לניידותו. עם זאת, הנכות האורתופדית אינה בשיעור גבוה מאד ולאחר סיום תקופת השיקום הרפואית, יש להניח שהתובע מתנייד בדומה לניידותו קודם לכן ללא הוצאות חריגות. התובע לא הגיש תיעוד המלמד על הוצאותיו בפועל בגין הצורך בנסיעות מיוחדות במוניות או שימוש מוגבר ברכב לאחר התאונה (למעט קבלות בודדות) .
אני מודעת לפסיקה הנוגעת לנטל להוכיח הוצאות מיוחדות, ו מנגד, לנסיבות והאילוצים של מפגע בתאונה שאינו תמיד זוכר לשמור קבלות לאחר פציעה.
כאמור לעיל, פציעתו של התובע לא היתה קלה והוא נזקק לחודשים של שיקום, שלא השיג את מטרותיו במסגרת הזמן שנקבע בתחילתו, כמטרה שיש לנסות להשיגה. ברור כי בתקופה זו היה על אשתו לסייע לו בתפקודו היום יומי בכלל, ובכל הקשור לניידותו בפרט. עוד מקובלת עלי עמדת התובע לפיה הוא אינו יכול לסייע בעבודות משק הבית ובבישול כפי שנהג לעשות קודם לכן.
26. לאחר שנתתי דעתי לתקופת השיקום לאופי הנכות ולשיעורה, אני מעמידה את הפיצוי הכולל המגיע לתובע בגין הוצאות מוגברות לניידות ולצורך בעזרה מוגברת מצד אשתו, בסכום כולל של 20,000 ₪.
הוצאות רפואיות
27. התובע הציג אסמכתאות לפיהן רכש מייצב קרסול ושילם עבור פינוי באמבולנס. התובע לא העיד כי פנה לקופת חולים לא קיבל החזר בגין הוצאות אלו. גם לא נטען כי מדובר בהוצאות שאינן כלולות במסגרת סל התרופות המכוסה על ידי קופת החולים בה הוא חבר. על כן, אינני פוסקת לטובת התובע פיצוי בגין הוצאות אלו.
נזק בלתי ממוני
28. נתתי דעתי למהות הפגיעה, לאשפוז ולניתוח, לטיפול הרפואי שקיבל התובע לאחר הפציעה, לתקופת השיקום, לצורך לעבור דירה ולבטל חופשה ולשיעור ולאופי הנכות הרפואית שנותרה לו כתוצאה מהתאונה.
אני מעמידה את הפיצוי לו זכאי התובע בגין כאב וסבל בסך של 45,000 ₪.
29. ריכוז סכומי הפיצויים
דיור חלופי

64,300

ביטול נסיעה לחו"ל

6,500

ניידות מוגברת ועזרת הזולת

20,000

כאב וסבל

45,000

סה"כ נזקי התובע

135,800

בניכוי 5% בגין אשם תורם (במעוגל)

6,800

הפיצוי המגיע לתובע

129,000

סוף דבר
30. אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 129,000 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט כפי ששולמה, הוצאות התובע עבור חוות דעתו של ד"ר להב בסך 3,510 ₪, הוצאות העדים כפי שנפסקו ב סכום כולל של 1,800 ₪, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% בסך 30,186 ₪.
31. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ט, 22 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.