הדפסה

בית משפט השלום ברחובות 18

מספר בקשה: 42
בפני
כבוד ה שופטת רנה הירש

התובעת

יוליוס הנדסה בע"מ
ע"י עו"ד יריב שגיב

נגד

הנתבעים

  1. חיים קרמר
  2. רמי אברמוב

ע"י עו"ד חיים זליכוב

3. מועצה מקומית אבן יהודה
ע"י עו"ד מרינה מידן

4. הועדה המרחבית לתכנון ובנייה שרונים
ע"י עו"ד אלעד יעקבסון

החלטה
השאלה העומדת בפני היא האם יש לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעת התובעת כנגד הנתבעים 1 ו- 2, או שזו מסורה לבית המשפט המחוזי מכוח חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות).
הרקע הנדרש וטענות הצדדים

  1. התובעת הגישה תביעה כספית בשל נזקים שנגרמו, לטענתה, בשל כך ששטח הנכס שרכשה היה קטן מזה שהיה בדעתה לקנות, בשל הפקעה שנרשמה בחלק מהשטח. התביעה הוגשה, בין היתר, כנגד מי ששימשו בזמנים הרלוונטיים כנאמנים שהוסמכו ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב לנהל מו"מ למכירת הנכס מושא ההליך. לפי התובעת, תחילה ניהלו הנתבעים, בכובעם כנאמנים, הליך אחר שנפסל לבקשתה, ולאחר מכן זכתה התובעת בהתמחרות וחתמה על הסכם המכר.
  2. לטענת התובעת, הן בהסכם המכר והן במסגרת המשא ומתן שנערך לקראת כריתתו, ניתנה הצהרה מפורשת של הנתבעים בעניין גודל הממכר, והם נמנעו מלמסור כי קיימת בנכס הפקעה, אשר כתוצאה ממנו השטח שיועבר לתובעת בפועל קטן בכ- 350 מ"ר מהשטח הקיים. לתובעת אף הסתבר, בדיעבד, כי הנתבעים הסתירו חוות דעת שמאית שהוגשה במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, שממנה ניתן היה באופן סביר ללמוד על קיום ההפקעה.

התובעת טענה שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפיה, "מאחר ופעלו באופן רשלני, בחוסר מיומנות, עת לא גילו לה אודות הפקעה שהיתה בידיעתם ו/או שהיו צריכים לדעת אודותיה כנאמנים", וכי הם "היו אחראים על מכירת הנכס, וככאלו היה עליהם לחקור ולדעת פרטים אודותיו... לו רק ביצעו את הבדיקות הנחוצות של נאמן ו/או עו"ד לבצע..." [ההדגשות שלי – ר.ה.] (סעיפים 22 - 23 לכתב התביעה). התובעת אף מציינת כי הנתבעים חבים בחובת זהירות, כעורכי דין, גם כלפי צד ג' - התובעת במקרה זה (סעיף 29 לכתב התביעה).
להשלמת התמונה יצוין כי התובעת טענה שכלל הנתבעים חבים כלפיה חובת זהירות מושגית וקונקרטית אשר הופרה, ועל כן הוגשה התביעה גם כנגד הנתבעות 3 ו- 4. לשיטת התובעת, נמכר לה נכס בשטח קטן מכפי שהוצהר, כתוצאה מרשלנותן הבלעדית ו/או המכרעת של הנתבעות 3 ו- 4 (סעי ף 31 לכתב התביעה).
התובעת טענה כי נגרמו לה נזקים ממוניים בסך של כ- 330,000 ₪ המהווים את הפער בין שווי המגרש הנרכש לבין שוויו לאחר ההפקעה, אשר היא זכאית לפיצוי בגינם, בצירוף פיצויים בגין עגמת נפש.
3. ההליך עצמו החל בחודש אוגוסט 2014. במשך מספר שנים, התבקשו אורכות חוזרות על ידי התובעת, שניהלה משא ומתן עם הנתבעות 3 ו- 4 , אשר אם היתה מניבה הסדר, ניתן היה לייתר את הצורך בקיום ההליך. משלא הגיעו הצדדים להסדר, הוגשו במהלך שנת 2019 ראיות הצדדים.
בדיון שהתקיים ביום 13.06.19, העליתי בפני ב"כ התובעת את השאלה האם בירור התביעה בעניינם של הנתבעים 1 ו- 2, אשר מונו כנאמנים במסגרת תיק ירושה שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב - הוא בסמכות בית משפט זה או שמא מקומו של ההליך בבית המשפט המחוזי לנוכח הוראות החוק. ב"כ התובעת ביקש להגיש את התייחסותו בכתב.
כמו כן, במסגרת אותו דיון, נקבע התיק לדיוני הוכחות ושמיעת סיכומים בעל פה במהלך חודש מרץ 2020, ונקצבו זמני חקירה של העדים המיועדים להיחקר.
4. בשל עיכוב בהגשת התייחסות התובעת, הגישו הנתבעים 1 ו- 2 בקשה למתן הוראות, במסגרתה טענו כי לפי סעיף 37 לחוק הנאמנות הם פעלו למכירת הנכס מתוקף תפקידם כנאמנים מטעם בית המשפט, ובנסיבות אלה היה על התובעת להעלות את טענותיה בפני בית המשפט המחוזי. לפי הנתבעים, התובעת לא טענה בכתב התביעה כי הנתבעים חרגו ממסגרת הסמכויות שהוענקה להם כנאמנים על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב וכי אין מדובר בתביעה כספית רגילה נגד הנאמנים באופן אישי, אלא בתביעה הנובעת כתוצאה ממעמדם כנאמנים שמונו על ידי בית המשפט המחוזי.
5. בהמשך, הגישה התובעת את עמדתה בקשר לטענת הסמכות העניינית. לפי התובעת, לסעיף 37 לחוק הנאמנות אין נגיעה לענייננו. זאת בשל כך שהנתבעים 1 ו- 2 "בסה"כ שימשו כבאי כח של שניים מבעלי המגרש, נשוא תיק זה (שאינם צדדים בתיק זה) ונתמנו ע"י בית המשפט המחוזי כמוסמכים לנהל מו"מ ולהתקשר בהסכם מכר - והכל בשם אותם בעלי המגרש", כאשר התובעת - חסרת כל קשר ליחסי הנאמנות - רכשה את המגרש מאותם בעלי קרקע בא מצעות הנתבעים 1 ו- 2.
לפי התובעת, הנתבעים 1 ו- 2 "לכל היותר פעלו בשם בעלי המגרש והיו נאמנים מטעמם" והתביעה "אינה באה לתקוף ענין שבנאמנות", אלא "את חוסר זהירותם של הנתבעים 1-2 שאין לה כל קשר ליחסי הנאמנות הלכאוריים".
התובעת עמדה על כך שתביעתה אינה עוסקת בתקיפת יחסי הנאמנות, אלא בתביעה אזרחית רגילה נגד עורכי דין שהתרשלו, לכאורה. לבסוף אף ציינ ה התובעת, לראשונה, שהנתבעים 1 ו- 2 מונו כנאמנים רק "לכאורה" ומעמדם לא בדיוק ברור.
6. הנתבעים 1 ו- 2 הגישו מסמך במסגרתו השיבו על טענות התובעת, וחזרו על טענתם כי הסמכות העניינית מוקנית לבית המשפט המחוזי מכוח חוק הנאמנות.
הנתבעות 3 ו- 4 לא הגישו את עמדתן לסוגייה.
דיון והכרעה
7. ככלל, הסמכות העניינית נקבעת לפי מבחן הסעד, ומקום בו הסעד הנתבע הינו סעד כספי המצוי בסמכותו של בית משפט השלום - הרי שהסמכות נתונה לבית משפט זה (ר', למשל, ע"א 2846/03, אלתרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 [2004]).
בענייננו, כאמור, הסעד הכספי שנתבע (כ- 330,000 ₪ בנוסף לפיצויים בגין עוגמת נפש), מצוי בסמכותו של בית משפט זה, ומבחן הסעד מוביל למסקנה כי התובענה מצויה בסמכות בית משפט זה.
כעת יש להידרש לשאלה האם הוראותיו של חוק הנאמנות יש בהן כדי להביא למסקנה אחרת בסוגיית הסמכות העניינית.
המסגרת הנורמטיבית
8. סעיף 37 לחוק הנאמנות קובע כך: "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה - למעט הליכים לפי סעיף 31 - הוא בית המשפט המחוזי."
את סעיף 37 הנ"ל יש לקרוא ביחד עם סעיף 39 לחוק הנאמנות, אשר קובע בזו הלשון: "בכל ענין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו ענין לציבור."
במסגרת ע"א 8751/11, י.ב. גלאור ייזום והשקעות בע"מ נ' יובל איתי [03.10.2013] , נקבע כי הכוונה מאחורי סעיף 37 הינה: "...להליכים הקשורים בטבורם לחוק הנאמנות, כמו יצירת נאמנות על פי כתב הקדש, הקדש ציבורי וכיו"ב. יש אפוא להבדיל בין טענה שעניינה מוסד הנאמנות על פי חוק הנאמנות, לבין טענה שעניינה יחסי נאמנות, כגון יחס נאמנות שנוצר בעקבות שליחות (ראו סעיף 10(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). ובקיצור, אין לפרש את סעיף 37 לחוק הנאמנות, כביכול כל אימת שתובע מעלה טענות נאמנות בכתב התביעה, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. מכאן, שהתביעה הכספית שהוגשה על ידי הנתבעים הייתה מלכתחילה בגדר סמכותו של בית משפט השלום."
מן הכלל אל הפרט
9. על מנת להכריע בסוגיית הסמכות העניינית בענייננו, יש לבחון ולסווג את אופיין ומהותן של טענות התובעת.
במקרה שבפנינו, עותרת התובעת בתביעה כספית, שעילתה נזיקית, כנגד כלל הנתבעים, לרבות הנתבעים 1 ו- 2. לטענת התובעת, כמפורט לעיל, הנתבעים התרשלו כלפיה בכך שלא גילו לה אודות הפקעת חלק מ הנכס, ללא קשר להיותם נאמנים, אלא כמי שניהלו משא ומתן וחתמו על הסכם למכירת הנכס בשמם ועבור מי שהיו הבעלים הקודמים. מדובר אם כן בתביעה כספית אשר ביסודה טענה להפרת חובות האמון והזהירות הנדרשות מעורך דין.
אשר על כן, ניתן להגיע למסקנה כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה.
התובעת תמקד טענותיה כלפי הנתבעים 1 ו- 2 בטענות הרשלנות והפרת חובות אמון וזהירות. יובהר, כי התובעים - לנוכח עמדתם כפי שפורטה - לא יוכלו לטעון כנגד הנתבעים 1 ו- 2 כי הופרה חובה החלה עליהם בשל מעמדם כנאמנים.
10. לסיום, ובמאמר מוסגר, אציין כי עצם העובדה שהתובעת לא צירפה להליך דנן את בעלי הנכס מהם רכשה אותו, אלא רק את הנתבעים 1 ו- 2 שהיו לטענתה השלוחים ופעלו בשם בעלי הנכס, עשויה לעורר בעייתיות.
ואולם, חזקה על התובעת שבחנה ושקלה מיהם בעלי הדין הדרושים, ואין באמור כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי, ככל שהדבר נוגע לשלב זה של ההליך.
סוף דבר
11. הליך זה - ככל שהוא נוגע לטענות התובעת כנגד הנתבעים 1 ו- 2 שאינן קשורות לתפקודם של הנתבעים כנאמנים - ימשיך להתקיים.
הצדדים יהיו ערוכים, בהתאם, לדיוני ההוכחות ושמיעת הסיכומים בעל פה, הקבועים בתיק.
12. מאחר שהיה זה בית המשפט אשר העלה את סוגיית הסמכות העניינית, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי - אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' כסלו תש"פ, 18 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.