הדפסה

בית משפט השלום ברחובות 08

בפני
כבוד ה שופטת רנה הירש

התובעת

פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ
ע"י עו"ד יעל צרפתי

נגד

הנתבעות

1.יעל שירוני
2.שלמה חברה לביטוח בע"מ
ע"י עו"ד יוסי נחמיאס

פסק דין
1. רכבי הצדדים היו מעורבים בתאונת דרכים. אין חולק כי הנתבעות אחראיות לאירוע התאונה, ועל כן, נושאות באחריות לפצות את התובעת בגין הנזקים הנובעים מאותה התאונה.
המחלוקת נוגעת לרכיב נזק אחד בלבד: שמאי התובעת קבע כי יש להחליף חלק פנימי הנקרא "מגבר הגה כח" (להלן: המגבר), כך שבעת תיקון הרכב, הוחלף חלק זה, ועלותו נכללה בדרישת הפיצוי שהועברה לנתבעת. גישת הנתבעת היתה – לאחר שנועצה עם שמאי מטעמה – כי לא היה מקום לקבוע כי יש צורך להחליף חלק זה, בלא שנערכו הבדיקות האפשריות הנדרשות לצורך הקביעה כי החלק נפגע וכי הפתרון הראוי היא להחליפו. לפיכך סירבה הנתבעת לשלם את עלות החלפת המגבר, והדיון בסוגיה הובא בפניי.
2. במהלך הדיון העידו שני השמאים, כאשר מצאתי לנכון להפנות אליהם שאלות הן במהלך חקירתם על ידי הצד שכנגד, והן לאחר מכן, לצורך הבהרה והבנה מלאה של המחלוקת שהיא טכנית ומקצועית בעיקרה.
3. מטרת דיני הנזיקין היא להעמיד את הניזוק במצב בו היה אילולא התאונה. על כן, על המזיק לשאת בכל הוצאה סבירה של ניזוק, שהוצאה כדי לתקן נזק שגרם אותו מזיק. זאת, בכפוף לנטל המוטל על ניזוק להקטין את הנזק, ואף זאת באופן סביר. במקרה דנן, לאחר ששקלתי את עמדות שני הצדדים, מצאתי כי אין הכרח להכריע בשאלה המקצועית אשר בנוגע לה העידו שני השמאים . בנסיבות המקרה, חובת הפיצוי מוטלת על הנתבעת לנוכח העובדה כי התובעת פעלה באופן סביר על פי המלצת שמאי מטעמה, שאין חולק כי הוא גורם מקצועי רציני וראוי , ונשאה בעלות התיקון. ואבאר.
4. הנטל להקטנת הנזק פורט כבר לפני שנים ארוכות על ידי בית המשפט העליון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, פ"ד כא(1) 281 [1967], שם נקבע (בעמ' 284) כי התובע אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד אשר היה יכול למנעו, אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו.
מכאן, כי מזיק לא יחוייב בפיצוי בסכום הנובע מכך, שהניזוק נמנע מנקיטה באמצעים סבירים לצורך הקטנת נזקיו, שכן כל ניזוק חייב לפעול באופן סביר למניעת הפסד מיותר. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 252/86, יצחק גולדפרב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 [1991], בעמ' 51-53:
"7. השאלה הראשונה עניינה בהקטנת הנזק. הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה... להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו...
8. ...הגישה המקובלת הינה כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית. על הניזוק לנקוט, להקטנת נזקו, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין...
9. בקביעת הנטל להקטנת הנזק יש להתחשב במספר גורמים: מחד גיסא עומד הנתון, כי לא הניזוק הוא שהביא את הנזק על עצמו אלא המזיק הוא שגרם לנזק... מאידך גיסא, עומד הנתון כי הניזוק אינו צריך להיטיב את מצבו כתוצאה מהתאונה. מטרת הפיצוי אינה בהענשת המזיק, ואין צידוק חברתי לפצות על נזק שניתן למונעו ..."
5. ומהכלל אל הפרט: לטעמי, לא ניתן לצפות מניזוק, המקבל שירותי שמאות, לקבל חוות דעת נוספת משמאי אחר בגין כל חלק, רכיב, עבודה או תיקון שהומלצו על ידי השמאי, וזאת כאשר פנה לשמאי מקצועי וראוי. פניה לגורם מקצועי, כמו גם בביצוע תיקון על פי חוות דעתו של השמאי, היא התנהלות סבירה במטרה להביא להשבת המצב לקדמותו, בלא שיפור והטבה של מצב הניזוק (או רכבו), בהשוואה לזה שהיה לפני התאונה.
מהדיון שהתקיים בהליך זה עלה כי קיימת מחלוקת עניינית בין השמאים אולם אין כל טענה – ואין בסיס לסבור כך – כי ההמלצה בנוגע להחלפת הרכיב ניתנה בחוסר תום לב. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע כי התובעת הטיבה את מצבה, או פעלה באופן שאינו סביר, בקבלת חוות דעת וביצוע התיקון שהומלץ על ידי שמאי מקצועי. לאחר שהתיקון בוצע ושולם עבורו, נראה כי די בכך כדי לקבוע כי על הנתבעים לפצות את התובעת בגין עלות תיקון זה, גם אם בדיעבד, מצא בעל מקצוע אחר (שאף מומחיותו אינה נתונה בספק) כי ראוי היה לבצע בדיקות מקדימות טרם קביעה כי יש צורך להחליף את המגבר. בשל כך, אני סבורה שיש לקבל את התביעה במלואה.
6. עם זאת, ועל מנת שלא יימצא הדיון חסר, ולנוכח האפשרות כי טעיתי בקביעתי הקודמת, מצאתי להבהיר כי גם במחלוקת בין השמאים מצאתי כי יש להעדיף את עמדת שמאי התובעת, ואבאר.
7. שמאי התובעת קבע כי בעת בדיקת הרכב מצא כי קיימות מספר נורות בקרה דלוקות, וביניהן נורה המעידה על תקלת מנוע, ונוספת המעידה על תקלה באחד הגלגלים. נורה שלישית דלוקה העידה על בעיה במערכת ההיגוי. שילוב זה של נורות הבקרה הביא את שמאי התובעת למסקנה כי קיימת אפשרות ממשית שהמגבר שרוף, ועל כן הוחלף המגבר ובכך נפתרה הבעיה. שמאי התובעת מסר כי לא קיימת בדיקה אחרת המאפשרת לקבוע אם המגבר נשרף אלא בהחלפתו ובדיקה אם התקלה תוקנה, אם לאו. ככל שהיה מתברר שהחלפת הרכיב לא פתרה את התקלה, היה מגיע למסקנה כי הבעיה אינה במגבר, ובמקרה כזה, היה ממשיך בבדיקה. שמאי התובעת עמד על כך שהפגם המדובר במגבר, אפשרי במנגנון התאונה כפי שאירעה לרכב התובעת.
מנגד, טען שמאי הנתבע כי טרם החלפת המגבר יש צורך לבצע בדיקה באמצעות סורק תקלות, המצביע על אופי התקלה ומלמד, אם זו ניתנת לתיקון או שמא נדרש להחליף את החלק כולו. שמאי הנתבעת טען כי העובדה שנדלקה נורת חיווי אינה מספיקה לצורך הקביעה שיש צורך בהחלפת המגבר, שכן באופן כללי, ניתן לבצע תיקון של המגבר במקרים המתאימים. על כך, לצורך הקביעה אם יש מקום לתקן את המגבר או להחליפו, יש לשלוח את המגבר למעבדה מתאימה, שם פותחים את המגבר וקובעים את אופי התיקון הנדרש. עמדת שמאי הנתבעת היתה ברורה, ולפיה בהעדר דו"ח תקלות לא ניתן לקבל את קביעת שמאי התובעת.
למרות הדברים הנחרצים של שמאי הנתבעת בחקירתו הראשית, הוא ריכך את עמדתו והבהיר בחקירתו הנגדית (עמ' 5, שורות 10-24) כך:
"ש. אם השמאי מטעמי מבחינתו האסמכתא שיש בעיה בהיגוי זו אחת הנורות כאשר הוא מוציא את המגבר, שם חדש והרכב ה\עובד, הנורה נכבית, יש לנו אישור...
ת. אם הוא היה שם פיזית וזה מה שאת טוענת אז יכול להיות. אם היה שם וראה את כל זה... אם כל זה נכון, אם זה מה שעשה בתיאורטית, זה בסדר..."
[ההדגשה שלי – ר.ה.].
8. הקושי של שמאי הנתבעת היה, בנסיבות האמורות, בכך שבחוות דעתו לא ציין שמאי התובעת כי נכח בעת ביצוע הבדיקה והחלפת המגבר, והדברים לא נרשמו בחוות הדעת. מאחר ושמאי התובעת אישר בהמשך, ולבקשתי, כי שהה במוסך בעת פירוק המגבר והחלפתו נעשתה לידו ובנוכחותו. על כן, מצאתי לקבל את עמדת שמאי התובעת – בהתאם לאישור המשתמע של שמאי הנתבעת – כי בדק אישית "בזמן אמת" את התקלה, אבחן את המצב, קבע מהו התיקון הנדרש ופיקח על ביצועו.
בהתאם, אני מקבלת את התביעה במלואה, בנוגע לעלות החלפת המגבר, העומדת על הפער בין עלות התיקון (בצירוף שכר השמאי) לבין הסכום ששילמה הנתבעת שלא היה שנוי במחלוקת, המסתכמת בסכום של 6,635 ₪.
9. באשר להוצאות המשפט: נראה כי לו היה שמאי התובעת מתעד את כלל העובדות, לרבות בחינה אישית של המערכת והתקלה וקביעה כי יש צורך בהחלפת החלק, לרבות פיקוח על ההחלפה והתיקון והממצא כי בכך נפתרה התקלה – ניתן היה למנוע את הצורך בהתדיינות המשפטית בין הצדדים.
בשל כך, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות המשפט של התובעת, למעט הוצאות התייצבות שמאי התובעת, שבדיון השלים והבהיר את המידע הנדרש לצורך קבלת "אישור" מצד שמאי הנתבעת לפיה ההחלטה להחליף את המגבר היתה סבירה ומקובלת באותן נסיבות.
10. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את יתרת עלות התיקון בסך של 6,635 ₪, בצירוף אגרת בית משפט בסך 374 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪. התובעת תישא בשכר השמאי מטעמה שהתייצב לדיון.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ח, 08 מאי 2018, בהעדר הצדדים.