הדפסה

בית משפט השלום ברחובות 05

בפני
כבוד ה שופטת רנה הירש

התובע

עזרא קהא

נגד

הנתבעת
משטרת ישראל / תחנת רחובות
ע"י מתמחה מפרקליטות מחוז מרכז – אזרחי, גב' רן קפלינסקי

פסק דין
1. לטענת התובע, בעת שהמתין בתחנת המשטרה לסיום חקירה של קרוב משפחה, הטיח בו שוטר שעבר במקום דברים שפגעו בו. בהמשך, עוכב התובע לחקירה. התובע סבור כי הדברים שנאמרו הם בבחינת הוצאת לשון הרע, כי עוכב שלא כדין, וכי יש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים בגין התנהלות פגומה זו. הנתבעת אינ ה סבורים שיש בדברים שנאמרו משום לשון הרע, ומכל מקום, עומדות לה ההגנות שבחוק, והתובע אינו זכאי לפיצוי.
בהכרעה להלן אתייחס למשמעותם של דברי המושמעים בתחום תחנת משטרה על ידי שוטר, ואבהיר כבר כעת, כי מצאתי טעם לפגם הן בתוכן הדברים, הן בנסיבות אמירתם, והן בעובדה שהתרשמתי כי השוטר היה סבור, גם במהלך הדיון בתובענה, כי התנהל באופן ראוי וללא דופי .
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2. התובע הגיש תביעה כנגד מדינת ישראל – משטרת ישראל, וכנגד שמשון קבדה, אשר במועד הרלבנטי לאירועים שבסיס התביעה היה שוטר בתחנת המשטרה ברחובות (להלן: השוטר).
התובע טען כי העילה להתפרצות השוטר הייתה עובדת התעכבותו ליד ח לון חדר החקירות שבו נחקר קרובו, כאשר מדובר בחלון סגור ומוגף בתריס, וכי אף שניסה להסתכל לתוך החדר, לא יכול היה לראות דבר. התובע טען כי לאחר שמסר לשוטר כי בשל הדברים שנאמרו לו יגיש תלונה למח"ש, הוא עוכב על ידו בתחנה ונחקר בגין שיבוש הליכי חקירה. עוד טען התובע כי למרות שהגיש תלונה כנגד השוטר בגין עיכוב שלא כדין ובגין עוולת לשון הרע, המשטרה סגרה את התיק מבלי לבצע חקירה כלשהי.
התובע טען כי בשל האירועים המתוארים בכתב התביעה, נגרמו לו פגיעה קשה בזכותו לחירות; פגיעה ממשית על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: החוק); ועוולה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
התובע דרש בכתב התביעה פיצוי כספי בסך 12,000 ₪ בגין עיכוב שלא כדין והוצאת לשון הרע, בטענה כי באירוע המתואר, השוטר "עיכב אותו שלא כדין ... וכינה אותו גנב וגזלן".
3. בעקבות הודעת המדינה על קיומה של חסינות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], נדחתה התביעה האישית כנגד השוטר, וההליך התנהל מול המדינה/המשטרה בלבד.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה להיעדר עילה. לטענת הנתבעת, התובע נצפה מסתכל לתוך חדר החקירות במשך שניות ארוכות, שעה שבאותה עת הוקרן סרטון לנחקר, בנסיבות המעלות חשש לשיבוש חקירה, והתנהגות זו של התובע היא שהביאה לאמירות מושא ההליך.
השוטר העיד, בתשובה לשאלות בית המשפט בקדם המשפט (עמ' 1 שורה 27 עד עמ' 2 שורה 21), לעניין הדברים שנאמרו על ידו, כך: "אמרתי לו אדוני אתה מציץ לחדר חקירות, אתה משבש הליכים, ראיתי שהוא איש דתי ואמרתי אתה יודע שעל פי דיני התורה זה גזלה מה שאתה עושה, אמר למה? אמרתי אתה גונב מידע... ציינתי בגלל שהוא דתי שמה שהוא עושה זה גזלה על פי דיני התורה... ברגע ששאל מה עשיתי קיבל את הפירוט או את המינוח 'מה שאתה עושה על פי דיני המידע זה שיבוש הליכים וגזלה'. כשהוא שאל מה גזלתי אמרתי לו שהוא גונב מידע."
לטענת הנתבעת, אין בדברים משום לשון הרע, והתובע עוכב כדין. הנתבעת טענה כי אף בהנחה שייקבע כי יש בתוכן הדברים שנאמרו על ידי השוטר משום "לשון הרע", הרי שדין התביעה להידחות לגופה בשל התקיימותן של הגנות הקיימות בחוק כאשר עומדת לנתבעת הגנת "אמת הפרסום" בהתאם לסעיף 14 לחוק והגנת "תום הלב" בהתאם לסעיף 15 לחוק, ובפרט סעיפים קטנים (2) ו-(4) . עוד טענה הנתבעת כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, שכן האירוע החל כתוצאה מהתנהגותו הבעייתית של התובע.
המסגרת המשפטית
5. לענייננו, רלבנטיות הוראות החוק, המגדירות את המונחים הרלבנטיים (סעיפים 1-3); קובעות את העוולה האזרחית והיקפה (סעיפים 7 ו- 11); קובעות את הפרסומים המותרים, ההגנות וההקלות (סעיפים 13-15); ותוחמות את הפיצוי המגיע ללא הוכחת נזק (סעיף 7א).
הגדרת "לשון הרע" מפורטת בסעיף 1(1) לחוק, ולפיה:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; ..."
6. כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 751/10, פלוני נ. ד"ר אילנה דיין-אורבוך [08.02.2012] (להלן: הלכת דיין), עמ' 105, דברי כב' השופט עמית, בפסקה 6 לפסק דינו: "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות... הקבועות בסעיף 13 לחוק... אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים."
בהתאם בענייננו, יש להכריע בשאלות שלהלן, על פי השלבים האמורים, כאשר רק תשובה חיובית תביא להמשך הבדיקה בשלבים הבאים: (א) האם מדובר בלשון הרע; (ב) האם מדובר בפרסום מצד הנתבע; (ג) האם חלה איזו מהגנות החוק; (ד) אם מגיע לתובע סעד.
דיון והכרעה
האם מדובר בלשון הרע?
5. בענייננו, הנתבעת אינה חולקת על הטענה שהשוטר אמר לתובע את הדברים עליהם העיד, כפי שפורט לעיל. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה באילו מילים בדיוק השתמש השוטר. בשים לב לזהות עדי התובע וקרבתם אליו, לא מצאתי כי יש בעדויות די על מנת לקבוע שהתובע עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, להוכיח כי גרסתו בנוגע לנוסח הדברים, טובה ועדיפה על פני גרסת הנתבעת. עם זאת, אני סבורה שאין צורך להכריע בשאלה הנוגעת לנוסח המילולי המדוייק של המילים, שכן התוצאה תהיה זהה בין אם אקבל את גרסת התובע, ובין אם תתקבל את גרסת השוטר. בנסיבות אלו, ייערך הדיון להלן על נוסח הדברים לגרסת השוטר.
התובע הגיש תלונה למשרד תלונות הציבור של המשטרה. על אף שנציב התלונות מצא לנכון לדחות את התלונה (נספח י' לכתב ההגנה) , שכן מצא שלא נפל פגם בהתנהלות הקצין אשר העיר לתובע בגין הצצה אל חדר החקירות, בשל חשש לשיבוש הליכי חקירה. יחד עם זאת, נציב התלונות העיר כי "יתכן והתעוררה אי הבנה שמקורה בטעות בניסוח. השוטר לא גידף אותך, אך בחירתו במילים 'גניבת מידע' או 'גזילת מידע' אינה מתאימה ואנו מבינים את מקור אי ההבנה, בייחוד כשאלו נאמרו בצמוד לביטוי הנכון 'שיבוש הליכים'... בעניין זה, חידדנו בפני השוטר את הניסוח המדוייק בהתאם לחוק."
מכאן שאין מחלוקת באשר לכך שהשוטר אמר בקול לתובע, אזרח שנמצא בתחנת המשטרה, שלא בחקירה, שהוא מבצע גניבת מידע וגזלה.
6. המבחן לקביעה אם יש בדברים שנאמרו משום לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." ע"א 740/86, יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, בעמ' 337 [30/07/1989].
בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, [04.08.2008], טבע בית המשפט העליון את חשיבות הערך של השם הטוב ונאמר כי "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות".
7. אני סבורה כי הדברים שנאמרו לטובה, גם לשיטת השוטר, ובמיוחד בשים לב לנסיבות שפורטו, הם דברים שיכולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות ומשכך, הם מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק.
פרסום
8. השוטר לא הכחיש שהדברים נאמרו בקול רם (אפילו בצעקה, על פי המזכר שערך, נספח 1 לכתב ההגנה). השוטר לא חלק על כך שהדברים נאמרו לתובע כאשר קיימים אחרים בתחנה, אם בסביבה הקרובה לתובע ואם בהמשך המסדרון לאחר העיקול שבו. בדיון קדם המשפט אישר השוטר שהאנשים שציין התובע אכן היו נוכחים במקום (עמ' 2, שורות 10-11).
בנסיבות אלו, חזקה היא שהשוטר התכוון, או למצער היה אדיש לאפשרות, כי אנשים נוספים ישמעו את הדברים שהוטחו בתובע.
על כן מדובר בפרסום דברים שיש מהם כדי לשון הרע.
ההגנות
9. הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק: לא הובאה כל ראיה לאמיתות דבריו של השוטר: כך לעניין הגניבה, הגזל ושיבוש החקירה. התובע הכחיש כי יכול היה לצפות בסרטון שהוצג בתוך חדר החדירה, והנתבעת נמנעה מלזמן את החוקרת, מחדל שנזקף לחובתה.
מאחר שתיק החקירה נגד התובע נסגר בהעדר אשמה פלילית (נספח א' לכתב התביעה) , ברי שלא הוכחה אמיתות הדברים שהטיח השוטר בתובע.
אף בנוגע לשאלה האם היה ענין ציבורי "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו ...". ( הלכת דיין, פיסקה 101), נראה כי לא קיים אינטרס חברתי בהשמעת הדברים כלפי התובע בנוכחים אחרים אשר מצדיק פגיעה בפרטיות האדם. לפיכך לא עומדת למדינה הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק.
10. הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק : בענייננו, טענו הנתבעים לשתי הגנות מבין אלה שבסעיף 15 לחוק. האחת היא הגנת ס"ק 15(2) לחוק שעניינה חובה ח וקית לבצע את הפרסום לנוכח היחסים בין הצדדים; השנייה היא הגנת ס"ק 15(4) לחוק , הנוגעת לפרסום שיש בו משום הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או בנוגע לעניין ציבורי.
בענייננו, אין תחול להגנת סעיף 15(2) לחוק, החלה גם לגבי פרסומים שאינם אמת, אם ישנו אינטרס חשוב שמצדיק את אמירתם. במקרה דנן, לא נטען ולא הוכח קיומו של אינטרס חברתי אשר מצדיק פגיעה בתובע. לטעמי, לא יכולה להיות תחולה לסעיף 15(4) לחוק, שכן התובע לא היה בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.
איש משטרה יכול להטיח כל האשמה בנחקר, כאשר הדברים נעשים בתוך דלת אמות חדר החקירות, לאחר אזהרה כדין. עם זאת, הטחת האשמות באדם שאינו בסטטוס של "נחקר" אלא מבקר בתחנת משטרה, על ידי שוטר במדים ובתפקיד, והשמעתם בקול ובנוכחות אנשים אחרים, אינה ראויה, אינה רצויה, ויש מה משום פגיעה של ממש בכבוד האדם.
11. למעלה מן הצורך אציין כי אף לא ניתן לראות את הדברים כהבעת דעה מותרת.
בע"א (מחוזי ב"ש) 26767-12-14 מנחם גלילי נ' עירית אשדוד [07.06.2015], קבע בית המשפט כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה בלבד, ולא עובדה, אם קורא סביר יבין שמדובר בדעתו של הכותב ולא בהצגת עובדות מצדו. על מנת לבחון אם הקורא הסביר היה רואה את הפרסום כהבעת דעה בלבד, יש לבחון את המילים בהם בחר המפרסם, את סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח, ומבנה הפרסום בכללותו.
בענייננו, מדובר באמירות של דמות סמכותית, רשמית, שוטר בתפקיד, לבוש מדים, בתוך תחנת משטרה. בנסיבות אלו, השימוש במילים הנוגעים ל "גניבה" ו"גזל" באופן שבו נאמרו, לא יכולים לשמש כהבעת דעה אישית. השוטר אינו נוכח במקום כאדם פרטי, שיכול להביע את דעתו בצורה בלתי מחייבת, מבלי להבהיר כי מדובר בדעתו הפרטית בלבד. לא ניתן לקבל את הטענה שהדברים נאמרו בתום לב, שכן לו זה היה המצב, היה השוטר – במיוחד בנסיבות שפורטו – מבין שהתובע נפגע, מתנצל בפני התובע, ומפנים את הביקורת שהושמעה בעניין זה.
12. לסיכום סוגיה זו נקבע, כי בנסיבות העניין, לא עומדות לנתבע ת איזו מבין ההגנות הנ"ל.
13. כאמור, התובע טען כי נפגע מאמירות נוספות, ברחוב מחוץ לתחנת המשטרה. לא ניתן לקבוע, כקביעה עובדתית על בסיס הראיות שהובאו בפניי, אם היו אמירות נוספות, ומה היו בדיוק הדברים שנאמרו על ידי השוטר באותו מעמד. מצאתי כי התובע לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, שבמעמד זהו נאמרו לו דברים שיש בהם משום הוצאת לשון הרע.
14. באשר לעוולת העיכוב שלא כדין, לא הורם הנטל להוכיח את תנאיה. בדו"ח העיכוב נרשם כי התובע עוכב שכן סירב למסור את פרטיו, והתובע לא הוכיח שעיכוב בנסיבות אלה אינו חוקי, או כי עובדתית, מסר את פרטיו לשוטר בטרם עוכב והוחזר לתחנת המשטרה – הפעם לחדר חקירות, לצורך חקירתו.
15. באשר לעוולת הרשלנות, לא מצאתי שיש לדון בה שכן התובע הוכיח קיומה של הפרת חוק ספציפי, ולפיכך, אין צורך בדיון ב"עוולת מסגרת" על פי פקודת הנזיקין.
הזכות לסעד
16. יש לקבוע את סכום הפיצוי המגיע, הן בשים לב לאופי וחומרת הפגיעה, והן בשים לב למועד הגשת התביעה ותוך התחשבות גם בהתנהגותו של התובע.
ברע"א 10520/03, איתמר בן גביר נ. אמנון דנקנר [12.11.2006] קבע בית המשפט העליון בפסקה 25 לפסק הדין: "הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתן".
17. שקלתי את מכלול השיקולים האמורים, נתתי דעתי לכך שהפרסום היה בפני בני משפחה של התובע שבאו להעיד לטובתו ומכאן צמצום בהשפלה ובסבל, ובעובדה שבעת חקירתו של התובע, לאחר שעוכב, לא ראה לנכון להעלות טענה בעניין זה, דבר שיש בו להעיד שלא היה נסער בשל כך באופן מיוחד.
לנוכח כל הנסיבות, מצאתי לפסוק לטובת התובע פיצוי בסך של 3,000 ₪ בגין הפרסום.
סוף דבר
18. הנתבעת, אשר קיבלה על עצמה את החבות לפיצוי הנתבע ככל שייקבע כי השוטר אחראי לפי החוק, תשלם לתובע פיצוי בסך של 3,000 ₪.
בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בגין ניהול ההליך, תשלום האגרה ושכר העדים. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 2, 000 ₪.
הפיצוי והוצאות המשפט, המסתכמים בסך של 5,000 ₪ ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ט, 07 יוני 2019, בהעדר הצדדים.