הדפסה

בית משפט השלום ברחובות תו"ב 60219-05-17

בפני
כבוד ה שופטת אדנקו סבחת- חיימוביץ

בעניין:

ועדה מקומית לתכנון ובנייה נס ציונה

המאשימה

נגד

1.אילן אימרה
2.ענבל אימרה

הנאשמים

נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד קארן בן עטר
ב"כ הנאשמים עו"ד שי קידר
הנאשמים בעצמם

הכרעת דין

כתב האישום ורקע
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") ושימוש במבנה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק.

על פי האמור בכתב האישום, הנאשמים הינם בעלי הזכויות, המשתמשים והמחזיקים בבית פרטי ברחוב לוחמי הגטאות 26 נס ציונה הידוע כחלקה 176 בגוש 3637 (להלן: "המקרקעין"). במהלך שנת 2011, נבנה במקרקעין ללא היתר מבנה בשטח של כ- 16 מ"ר והחל ממועד זה נעשה שימוש חורג במבנה ללא היתר (להלן: " המבנה"/"המחסן").

למען שלמות התמונה יצוין, כי ביום 22.5.18 כפרו הנאשמים בבנייה ו בשימוש המפורטים בכתב האישום וכן העלו טענת התיישנות. התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 18.12.18 ובמועד זה נשמעה עדותו של המפקח והתיק נקבע להשלמת שמיעת הראיות ליום 3.6.19. ב יום 3.6.19 הודיעו הצדדים על הסדר טיעון במסגרתו הודו הנאשמים ולא הורשעו על מנת לאפשר להם לפנות בבקשה לסיום עניינם בהסדר מותנה. הנאשמים הגישו בקשה לחזור בהם מהודייתם ונוכח הסכמת הצדדים התרתי לנאשמים לחזור בהם מהודייתם. בדיון ביום 9.7.19 הודיעו הנאשמים , כי הם כופרים באמור בכתב האישום מאחר שיש בידיהם היתר עבור הבניה מושא כתב האישום .

לנוכח טענת הנאשמים לקיומו של היתר מכוחו בוצעו הבניה והשימוש ביקשה המאשימה להעיד את המפקח שוב בקשר לסוגיה זו.
ביום 4.1.21 נשמעה עדותו המשלימה של המפקח וכן נשמעה עדותו של הנאשם 1. כן הוגשו מטעם הצדדים הראיות ת/1 עד ת/ 11 וו- נ/1 עד נ/3.

דיון והכרעה
נאשמים לא יורשעו אלא אם הוכחה אשמתם מעבר לכל ספק סביר.

המפקח פביאן סקונדק העיד, כי בביקורת שערך במקרקעין מצא שיש בנייה בניגוד להיתר (ת/2) . יש לו הכשרה כמפענח תצלומי אוויר (להלן: "תצ"א") והוא ערך השוואה בין התצ"אות של המ קרקעין (ת/4) ומצא שיש חריגת בניה. ב- ת/4 ניתן לראות, כי בתמונה הדרום מערבית של המגרש בשנת 2013 קיים המבנה מושא כתב האישום בשטח של 16 מ"ר כאשר בתצ"א משנת 2011 המבנה אינו קיים. העד ערך את התשריט, ת/5, כדי ל הראות שהמבנה חורג מקו בניין ו סימן אותו באדום.
העד אישר, כי לא פגש בנאשמים בעת הביקור במקרקעין, שהצילומים בוצעו מחוץ למקרקעין, וכי המדידה של המבנה נעשתה על בסיס התצ"א.
העד הגיע לפרטי הנאשמים על בסיס האמור בנסח בטאבו (ת/1). אמנם יש בעלים נוספים למקרקעין אך מאחר שבבקשה להיתר מופיעים רק הנאשמים הוא ייחס להם את ביצוע העבירה.
בעדותו הנוספת מסר העד שבשנת 2009 לא היה מחסן במקרקעין להבדיל משנת 2017, בו ניתן לראות את המחסן. הבקשה של הנאשמים להיתר מ שנת 2018 לא אושרה. העד בדק את ההיתר האחרון משנת 2010, כי הוא הקובע ולא בדק אם היו היתרים למחסן לפני כן. העד לא יודע על היתר לצו הריסה למחסן. ככל שהמבנה היה קיים כטענת הנאשמים, אזי הם מסרו מידע כוזב בבקש ה להיתר שהגישו.
הביקורת הייתה ביום 16.3.14 , אז אף צילם תמונה אחת, והמסמך נרשם על ידו ביום 18.3.14. השווא ה של התצ"אות נערכה ביום 16 או 18 למרץ 2014. העד אישר שהוצאה הזמנה למסירת גרסה לנאשמים ולא יודע אם אכן נחקרו, הוא מניח שכן, וזה אמור להימצא בתיק.
העד אישר את נ/2, מכתב ללא ציון נמען על סגירת התלונה מיום 18.3.14 בגין תוספת מבנה בחצר של הנאשמים, ללא היתר. לשיטת ההגנה מדובר בתלונה של מישהו, כנראה שכן , ולא בביקור יזום של העד.
העד הוסיף, כי ההיתר של השכן הוא אמנם באותו גוש וחלקה אבל לא רלוונטי לנאשמים, זאת ניתן לראות מכח ההשוואה בין ההיתרים. גם ב"כ הנאשמים הודה, כי בבקשה שהוגשה על ידי השכן על הבית של הנאשמים רשומה ההערה " לא כלול בבקשה". לשיטת העד, לא כל מה שרשום לגבי הנאשמים בבקשת ההיתר של השכן רלוונטי לנאשמים או מעיד שזה נבנה בהיתר. המחסן של הנאשמים מופיע בבקשה להיתר שהגיש השכן שלהם אבל זה לא אומר שיש היתר "זה היתר מ-2002, שמדברים על היתרים לא עושים פס על כל החצי של המגרש אלא על הבניה" (עמ' 28 שורה 29).
ובהמשך:
" ת. לא כל מה שרשום בהיתר של השכן שזה כולל הנושא של השכן בלבד, מה שכתוב בצד השני זה לא אומר שיש לו היתר. זה מופיע בהיתר אבל לא כלול בו.
ש. כלומר אתה מסכים איתי שהמחסן הזה מופיע בהיתר.
ת. מופיע במדידה. מופיע בצד שלא כלול בהיתר" (עמ' 29 שורות 10-13).

הנאשם 1 מסר בעדותו בפניי, כי הנאשמים רכשו את הבית ב שנת 2008 והמחסן היה קיים במקרקעין בעת הרכישה. לדבריו, המחסן נבנה בהיתר. הם שיפצו וחיזקו את המחסן אך לא הגדילו או הקטינו אותו .
לדבריו, בתמונה משנת 2009 (ת/9) לא רואים את המחסן, מאחר שזה היה בשיפוצים באותה העת .
הוטח בו שבבקשה להיתר משנת 2018 המחסן לא ממוקם א יפה שהוא טוען והנאשם השיב שאינו מודד ואינו יודע לקרוא שרטוט או מפות.
מבקשת הנאשמים להיתר מיום 9.6.10 ניתן ללמוד שהתבקש היתר שעניינו "בית פרטי דו משפחתי- הריסה ותוספת למבנה קיים. תוספת בניה לחצי מדו משפחתי" (ת/7) .

מהחלטת המאשימה מיום 17.7.18 הדוחה בקשת הנאשמים להסדרת המבנה מושא כתב האישום , עולה שמהות הבקשה הייתה " שינוי מחסן קיים מהיתר מס' 2010073- הסדרת רישוי למחסן קיים ללא היתר" (ת/10) .

עיקר טענת ההגנה נסמכת על נ/3, הבקשה להיתר של השכן, הבעלים של המחצית השנייה של המקרקעין מושא כתב האישום. הבקשה הוגשה על ידי השכן ולא הנאשמים. בשים לב לכך שהשכן והנאשמים חולקים את אותם מקרקעין לשיטת ההגנה, ציון המחסן בבקשה שהוגשה על ידי השכ ן מהווה היתר כדין עבור אותו מחסן שצוין בבקשה להיתר , נ/3.

בשנת 2002 הגיש שכנם של הנאשמים שחולק עמם את המגרש בקשה להיתר (נ/3) . הבקשה הינה לאישור מצב קיים ואישור תוספות בניה, כאשר צוינו במפורש הבניה והשימושים ואלה אינם כוללים את המחסן של הנאשמים. יתירה מכך, בתיאור שטח המגרש עבורו נדרש ההיתר נרשם במפורש שהוא מתייחס למחצית המגרש, דהיינו לחלקו של השכן בלבד ולא של הנאשמים.

לטעמי דין טענת הנאשמים להידחות. אין מחלוקת, כי המקרקעין מושא כתב האישום מחולקים לשני ים, החצי האחד שייך לנאשמים ועליו המבנים והחצר השייכים להם והחצי השני, עם המבנים והחצר השייכים לשכן. בנסיבות אלה, בקשה המוגשת על ידי אחד הצדדים בקשר למבנים בחלק שלו וציון המבנים שנמצאים בחלק השני כשיקוף של המצב הקיים אינה יכולה להוות היתר גם עבור מי שלא הגיש את הבקשה. אחרת, כל בקשה המוגשת על ידי מאן דהוא, וכוללת ציון מבנים הנמצאים במקרקעין מושא הבקשה, כדי לשקף את המצב במקרקעין, משמ עה בקשה להיתר עבור כל מבנה שצוין בבקשה אף אם למגיש הבקשה אין כל נגיעה לאותו מבנה והוא לא ביטא את רצונו לקבל היתר עבור אותו מבנה. הדבר אף מנוגד להיגיון של האופן שבו מוגשות בקשות להיתר בניה ושימוש. אם תתקבל טענת ההגנה, הרי שיש להגיש בקשות להיתר ללא ציון המבנים שנמצאים במקרקעין ובכך בקשה המוגשת להיתר תכלול רק את המבנים שעבורם מוגשת הבקשה מבלי שהתשריט יכלול את המבנים שנמצאים על המקרקעין אשר בגינם לא נתבקשה הבקשה.

ככל שהנאשמים ביקשו לבסס טענת ההגנה על בקשה שהוגשה על ידי מי שמחזיק בבעלות במחצית השנייה של המגרש, היה עליהם לזמן אותו לעדות על מנת שיבהיר, כי אכן ביקש במסגרת הבקשה להיתר שהגיש , אף היתר עבור הנאשמים בגין המחסן ולהבהיר האם ההיתר שניתן לו כלל זאת להבנתו. אין בכך כדי לומר, כי טעות של השכן היה בה לבסס הגנה לנאשמים, אלא להבהיר שככל שהנאשמים ביקשו להתבסס על טעות מצד השכן, היה לכל הפחות מקום להשמיע את עדותו של אותו שכן. משהנאשמים נמנעו מכך, יש להניח כי עדותו של השכ ן לא הי יתה מסייעת להם אלא להיפך.
יתירה מכך, הבקשה להיתר של השכן הוגשה בשנת 2002 ואילו הנאשמים רכשו את הבית בשנת 2008, כך שהיה עליה ם להעיד אף את הבעלים הקודמים של הנכס אודות נסיבות בניית המחסן, מתי זה נבנה ועל בסיס איזה היתר לשיטת ם. אף אם הבעלים הקודמים שגו אין בכך להוות הגנה לנאשמים אך לכל הפחות היה עליהם להראות את בסיס הטעות על מנת שניתן יהיה לבחון את הבנתם ותפיסתם לגבי קיומו של היתר בטעות ובתום לב .
טענת הנאשמים אף חסרת היגיון שכן, אם בשלב הגשת הבקשה על ידי השכן בשנת 2002 המחסן צוין כמבנה קיים, אזי הנאשמים לא יכולי ם להתבסס על בקשה זו כמקור להיתר, שכן המשמעות היא שהמחסן נבנה עובר להגשת הבקשה, ללא היתר. גם מטעם זה דין טענת ההגנה להידחות.

אף אם אלך כברת דרך לקראת הנאשמים ואניח שאכן השכן הגיש בקשה להיתר בקשר למחסן, הרי שבסופו של יום לא הציגו הנאשמים אסמכתא, כי היתר ניתן להם על בסיס אותה בקשה של השכן. שכן, עצם הגשת בקשה להיתר אינה מהווה היתר.

אמנם המפקח הודה שבדק רק את ההיתר האחרון אך הנאשמים לא הציגו היתר שניתן להם או לבעלים הקודמים של הנכס.

הנאשמת 2 נמנעה ממסירת עדות אף שהיא מודעת להשלכות של אי העדה במשפט. כאמור, הנאשמים אף נמנעו מהשמעת עדוי ותיהם של השכן והבעלים הקודמים של הנכס.

הלכה פסוקה היא, כי הימנעות מהעדתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה הניתנת לסתירה, לפיה אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת הצד השני , וכי הטעם לאי העדתו , היא החשש של בעל הדין, כי עדות זו תפגע באינטרס שלו ועלולה לחשוף אותו לחקירה נגדית בה אינו מעוניין (ראו ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל (19.7.87); ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל (6.4.83); רע"פ 6723/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.7.08), בפסקה 7 לפסק דינה של כבוד הנשיאה מ' נאור; ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.09), ע"פ 11331/03 קיס (אריק-בר) נ' מדינת ישראל (8.12.04), ע"פ 6056/07 יעלב אלחמידי נ' מדינת ישראל (26.3.09) וע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2.12.09)).

מקום שצד נמנע מהבאת עד ללא מתן הסבר סביר, אשר ניתן היה להעידו ויכול היה לשפוך אור על נסיבות הנוגעות לשאלות שבמחלוקת, הרי שהדבר עלול להיזקף לחובתו, שעה שמדובר בעדות או בראיה רלבנטית. כלל זה, נכון הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי. זאת אף זאת, הימנעות מהזמנת עד הגנה אשר לפי הגיונם של דברים עשוי היה לברר את העוב דות לאשורן ולאפשר לבית המשפט לרדת לחקר האמת - יוצרת את ההנחה שדברי אותו העד היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה נגדו. וכך נקבע בע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל ((6.4.83) סעיף 4) :
"זאת ועוד: האישה לא נקראה כעדת הגנה במשפט הראשון, ...עדות ניטראלית לכל הדעות, שיכלה לתמוך תמיכה נכבדה בגירסתו, אם אמת בפיו. הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה..."".

הימנעות זו מהבאת ראיה או עד שיש בהם כדי לחזק את טענות הנאשם, שעה שאין מניעה ממתן עדותם , "מחזקת" את הראיות העומדות לחובת הנאשם ואף יש בהימנעות זו כדי להשליך גם על הראיות מטעם הנאשם כך שעצם ההימנעות הבלתי מוסברת, יש בה כדי להחליש את הראיות אשר הובאו מטעם הנאשם להוכחת גרסתו. חיזוק זה לראיות התביעה משמעה משקל ראייתי נוסף לראיות התביעה שעל כפות המאזניים מן העבר האחד על דרך של מתן משקל ראייתי עודף נוכח ראיה שלא הובאה ואשר ניתן היה להביאה.

במקרה דנן, הנאשמת בחרה שלא להעיד מטעמה, אף שהיא מודעת למשמעות הדבר (פרוטוקול הדיון מיום 4.1.21 עמ' 32 שורה 18 ). הדבר ייזקף לחובת הנאשמים לא רק נוכח ההלכה הפסוקה בעניין זה אלא אף נוכח הוראות סעיף 162(א) לחסד"פ הקובעת, כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע...".

אי העדת הנאשמת, השכן והבעלים הקודמים של הנכס נזקפת לחובת הנאשמים ומחזקת ראיות המאשימה להעדרו של היתר למבנה.

אף אם הייתי מקבלת טענת הנאשמים, כי בנו את המחסן על בסיס ציונו של זה בבקשה להיתר שהוגשה על ידי השכנים, הרי שהריסתו, גם אם חלקית, ובנייתו מחדש טעונה היתר בניה.

הנאשם מסר, כי בתמונה משנת 2009 (ת/9 ו- ת/3) ניתן לראות הריסה של חלק מהמחסן, וכי התמונות המאוחרות הן לאחר שיפוצו או בנייתו של המחסן.

בתמונות שהוגשו על ידי המאשימה (ת/9 ו- ת/3), ניתן לראות, שבתמונה מיום 10.11.09 ישנו במקרקעין בסמוך לגדר קיר מפח בצבע לבן ואילו בתמונה מיום 18.5.17 ניתן לראות מבנה מעץ באותה הנקודה. גם בתמונה מיום 16.3.14 (ת/11) ניתן לראות מבנה מעץ וגג מחומר הנראה כפח ושני חלונות צרים בצד המצולם של המבנה (ראו גם ת/3).

מהתמונות שהציג הנאשם בטלפון הנייד במהלך עדותו ניתן לראות שהיה במקרקעין מחסן אבל בתמונה משנת 2009 הוא פורק ונבנה מחדש מחומרים שונים ולכן היה טעון היתר. בשים לב לפער בין התמונות הן מבחינת החומרים ופתיחת חלונות קטנים בו, הרי שמדו בר בבנייה חדשה או לכל הפחות הריסה ובניה, שאף אלה טעונים היתר.

סעיף 145 לחוק התכנון והבנייה שכותרתו "עבודות טעונות היתר" קובע כך:
"(א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו רשות הרישוי המקומית היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:
...
(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;
בפסקה זו –
"שינוי פנימי" – שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור;
"דירה" – חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר;
(3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית".

סעיף 1 לחוק מגדיר מהו בניין כך:
""בנין" – כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי ביטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות –
(1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע".

סעיף 203 מגדיר ""עבודה אסורה" – בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר".

אין מחלוקת, כי המבנה מושא כתב האישום, המחסן מ הווה בנין ("כל מבנה...עץ... לרבות- כל חלק של מבנה...") כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ולכן " הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבניין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה" חייבים בהיתר.

בין שמדובר בבניה חדשה שבוצעה לאחר שנת 2011 ובין שמדובר בהריסת מבנה ובנייתו מחדש, עסקינן בבניה טעונה היתר, שבוצעה ללא היתר. משמדובר בבניה ללא היתר ולא ניתן היתר לשימוש שנעשה במבנה, אזי מדובר בשימוש אסור.

נוכח כל האמור לעיל, הוכיחה המאשימה מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשמים בנו את המחסן ועשו בו שימוש ללא היתר ולא עלה בידם להוכיח קיומו של ספק סביר בראיות המאשימה.

טענת שיהוי
הנאשמים טענו לשיהוי בהגשת כתב האישום. יצוין, כי טענת השיהוי לא נטענה במענה לכתב האישום אלא בסיכומים.

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מספר 4.1202 בעניין "משפט פלילי- מדיניות התביעה פיקוח על רשויות אכיפת החוק" שכותרתה "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום" קובעות בסעיף 3, כי ממועד מסירת חומר החקירה ליחידת ה תביעות על תובע למסור החלטתו בעבירה מסוג עוון בתוך 12 חודשים ובעבירה מסוג פשע בתוך 18 חודשים.
אין חולק, כי לא בוצעו פעולות חקירה בתיק זה מאז הפעולות שביצע המפקח במרץ 2014 ולא התקיימו אי אלו מהעילות שבגינן לא ימנה פרק זמן מסוים במניין התקופה הנ"ל. כתב האישום הוגש ביום 24.5.17, בחלוף שלוש שנים.
בנסיבות אלה, המאשימה הגישה את כתב האישום בשיהוי.

סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מקנה לבית המשפט את הסמכות להורות על ביטול כתב אישום או זיכוי בנסיבות בהן "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

באשר למהותה של ההגנה מן הצדק, יש להפנות למבחנים שנקבעו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד בורוביץ (31.3.15) (להלן: " עניין בורוביץ"). ראשית, יש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם וניתוח עוצמת הפגם. שנית, יש לערוך איזון בין הנזק שיגרם מקיום ההליך, לבין הנזק שיגרם לציבור מאי העמדתו לדין (או הרשעתו) של הנאשם. שלישית, בדיקת דרכים חלופיות, קיצוניות פחות מביטול כתב אישום לריפוי הפגם.

בראיות המאשימה אין הסבר לפשר השיהוי המשמעותי. לטענת ב"כ הנאשמים בהגשת כתב האישום בתיק לנוכח התקופה שחלפה יש משום פגיעה בתחושת הצדק וההגינות המשפטית, כלשון סעיף 149(10) לחסד"פ ולכן יש להורות על ביטול כתב האישום. בתמיכה לכך הפנה ב"כ הנאשמים לע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מ"י, רע"פ 1611/16 מ"י נ' ורדי ואח' , ע"פ 6922/08 פלוני נ' מ"י, ע"פ 7014/06 מ"י נ' אהרון לימור, ע"פ 7696/14 גבריאלי נ' מ"י, ת"פ 21021-10-12 מ"י נ' מחאמיד ות"פ 38484-12-14 מ "י נ' א. גול נכסים והשקעות בע"מ ואח'.

אכן, תהיינה נסיבות ששיהוי כבד, אשר גרם נזק ממשי ומהותי ליכולתו של נאשם להתגונן, יכול ויביא לביטול כתב האישום/זיכוי. יחד עם זאת, "אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ויש להקפיד על כך שתיוותר מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק" (ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (12.5.09), סעיף 36).

ככלל, השתהות באכיפה אין בה כדי להקים הגנה מפני העמדתו לדין של נאשם בעבירה שהמשיך בביצועה (רע"פ 1520/01 שוויצר ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ואח' (18.3.02)).
חלוף הזמן אין בו לשנות בעניינם של הנאש מים בשים לב לכך שאלה המשיכו בביצוע העבירה.

גם ברע"פ 1520/01 שוויצר ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ואח' (18.3.02) במסגרת דיון שעניינו צו למניעת אכלוס נקבע, כי שיהוי באכיפה לא ימנע אכיפה בעבירות של תכנון בנייה , אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן , בשונה מעבירות פליליות אחרות. נקבע שהשתהות באכיפת החוק אינה יוצרת מניעות למעט במקרים יוצאי-דופן.

מנגד, ב עפ"א (נצ') 359/08 הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז צפון נ' גודלפארב ואח' (22.4.09) נקבע, כי המשיבים התיישבו במקום בעידודן של הרשויות ומכאן שכתב האישום בוטל בצדק מטעמים של הגנה מן הצדק לנוכח התנהלות הרשות באי מתן היתרים.

הפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ הנאשמים אינה מתייחסת לעבירות מתחום התכנון והבנייה ולכן לא מצאתי לגזור ממנה לענייננו .

יצוין, כי לא נטען בפניי באיזה אופן נפגעה הגנת הנאשמים עקב השיהוי בהגשת כתב האישום. אכן היה שיהוי בהגשת כתב האישום כ- 3 שנים מת ום החקירה, אך לא מצאתי שמדובר בשיהוי כבד ובוודאי לא באופן שהיה בו לגרום פגיעה בהגנת הנאשמים.

נוכח כל האמור לעיל, לא עלה בידי הנאשמים לשכנע, כי עומדת להם הגנה מן הצדק בשל השיהוי בהגשת כתב האישום .

סוף דבר
המאשימה הוכיחה את אשמתם של הנאשמים בראיות מעבר לכל ספק סביר, ולא עלה בידם לעורר ספק סביר בראיות אלה או לשכנע שעומדת להם הגנה מן הצדק, ועל כן אני מרשיעה אותם בעבירות של ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר בגין בניה ושימוש במחסן בשטח של כ- 16 מ"ר.

ניתנה היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, במעמד הצדדים