הדפסה

בית משפט השלום ברחובות תו"ב 10018-03-15

בפני
כבוד ה שופטת אושרית הובר היימן

בעניין:
ועדה מקומית לתכנון ובנייה יבנה

המאשימה

נגד

נאורה בכר גיטר

הנאשמת

גזר דין

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בשני אישומים של אי קיום צו של בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965.

עפ"י עובדות כתב האישום, ביום 04.07.01, הורשעה הנאשמת בת.פ (שלום רחובות) 4645/00 בבניה ללא היתר. בגזר הדין ציווה, בין היתר, בית המשפט על הנאשמת להרוס את הבניה – המפורטת בפריט אישום א' - עד ליום 01.12.01, מועד שהוארך מאוחר יותר עד ליום 01.04.02. בביקורות שנערכו בנכס, ביום 13.03.12 וביום 23.11.14, נמצא כי אין לנאשמת היתר בניה וכי אף לא הרסה את הבניה ובכך הפרה צו שיפוטי.

כמו כן, ביום 11.07.10, הורשעה הנאשמת בתיק עמ"ק (שלום רחובות) 5505/04, בבניה ללא היתר. בגזר הדין ציווה, בין היתר, בית המשפט על הנאשמת להרוס את הבניה – המפורטת בפריט אישום ב' - עד ליום 11.11.10. בביקורות שנערכו בנכס, ביום 13.03.12 וביום 23.11.14, נמצא כי אין לנאשמת היתר בניה וכי אף לא הרסה את הבניה ובכך הפרה צו שיפוטי.

במסגרת טיעוניה לעונש, טענה ב"כ המאשימה, כי הנאשמת התמידה באי קיום צווי בית המשפט, במשך תקופה ארוכה. לקולא, נטען כי יש ליטול בחשבון את הודאתה של הנאשמת בעבירות נשוא כתב האישום, את מאמציה להכשיר את הבניה נשוא כתב האישום ואת נסיבותיה הכלכליות של הנאשמת. בנסיבות אלו, עתרה ב"כ המאשימה להטלת מאסר על תנאי, קנס כספי בסך הנע בין 15,000 ₪ ל – 25,000 ₪ וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה.

ב"כ הנאשמת בטיעוניו, עתר כי ביהמ"ש יקל עם הנאשמת. נטען, כי הבניה נשוא כתב האישום נהרסה חלקית וביחס לחלק הנותר, נטען כי הנאשמת פועלת נמרצות להכשירו. ב"כ הנאשמת טען עוד , כי יש להקל עם הנאשמת בשים לב לנסיבותיה האישיות – הנאשמת הינה אלמנה מזה כ – 16 שנה, ולאחר פטירתו של בעלה המנוח נותרה עם חובות רבים , בעטיים פתחה הנאשמת הליך פש"ר, המתנהל עד היום. כן, נטען כי בשל נסיבות רפואיות, יכולתה של הנאשמת לעבוד הינה מוגבלת ביותר, וכי כל הכנסתה מורכבת משכר ע"ס 2000 ₪ בחודש, קצבת שארים ממל"ל ע"ס 1,133 וקצבת זקנה ע"ס 2,297 ₪, סה"כ 5,430 ₪ לחודש. כן נטען, כי הנאשמת נעדרת כל תמיכה משפחתית וריגשית, בשל פטירתם המצערת של בעלה, אימה ואחותה , במהלך השנים האחרונות. בנוסף, נטען כי הנאשמת הוציאה משאבים וכספים רבים על מנת להכשיר את הבניה וכן כי יש להתחשב בהודאתה של הנאשמת. ב"כ הנאשמת עתר, כי ביהמ"ש ימנע מהטלת קנס כספי ו יסתפק בעונש מינימאלי ביותר.

בהתאם לסעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ( להלן: "חוק העונשין" ), העיקרון המנחה בענישה הנו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בקביעת מתחם העונש ההולם , שומה על ביהמ"ש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות כאמור בסעיף 40ט לחוק. בהתאם לסעיף 40ח לחוק העונשין, אם קבע ביהמ"ש כי מתחם העונש ההולם כולל עונש קנס, יתחשב, נוסף על האמור בסעיף 40ג(א), במצבו הכלכלי של הנאשם.

העבירות נשוא כתב האישום הינן עבירות, אשר יש להתייחס אליהן בחומרה נוכח העובדה שעניינה אי קיום החלטות שיפוטיות, ובכך הבעת זלזול במערכת החוק והמשפט במדינת ישראל.
יש לראות בהפרת צו שיפוטי, שניתן מכוח חוק התכנון והבנייה, לא רק משום פגיעה בערך המוגן שהינו המערך התכנוני לפי דיני התכנון והבנייה, אלא אף משום פגיעה בערך המוגן של שלטון החוק.

יש לציין לחובת הנאשמת את מהות העבירה של אי קיום צו שיפוטי, שכן עסקינן בעבירה חמורה ונפוצה, אשר קלה לביצוע ובעצם טומנת בחובה עשיית דין עצמי בתחום הבנייה ללא היתר.

על חומרתה של תופעת הבניה ללא היתר כנדרש בחוק אשר הינה מכת מדינה, ואשר יש לעשות הכל כדי למנועה אותה, עמדה כב' השופטת גילאור בפסה"ד בעניין ע"א 1003/05 אסדי סאלח יוסף נ' ועדה לתכנון ולבניה "בקעת בית הכרם" בקובעה כי:

"...עבירות על חוקי התכנון והבניה הפכו עוד לפני שנים למכת מדינה. מדובר בעבירות בעלות תוצאות קשות, אשר אין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפי העבריינים כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן. יש לראות בחומרה יתרה את התופעה של בניה ללא היתר. הפרת הוראות חוק התכנון והבניה גורמות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים ומובילות לזילות שלטון החוק...".

כמו כן, ברע"פ 6665/05 מריסאת נ' מ"י התבטא כב' השופט ג'בראן במילים אלו נגד תופעת הבניה הלא חוקית:

"... על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו...".

בפס"ד רע"פ 2809/05 כב' השופט העליון א. רובינשטיין, קבע כי " אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק ושל תורה מתוקנת, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם שמדובר בעבירה שנמשכה שנים רבות".

בענייננו, יש ליטול במסגרת השיקולים הקשורים בנסיבות ביצוע העבירות, את העובדה שעסקינן בהפרה של שני צווים שכל אחד מהם ניתן במסגרת הליך עצמאי שנוהל כנגד הנאשמת וכן את משך ההפרה, עובדות המצביעות על כי הנאשמת לא הפנימה את המסר הגלום בשתי ההרשעות וכי לא היה בהן בכדי להרתיעה. מנגד, שקלתי את היקף הבניה שאינו מאוד רחב.

בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, כאמור בסעיף 40יא לחוק, יש לזקוף לזכותה של הנאשמת את העובדה שהודתה ונטלה אחריות על העבירות המיוחסות לה, תוך חיסכון בזמן השיפוטי ובזמנם של עדי התביעה. כן שקלתי לקולא את העובדה שהנאשמת הרסה באופן חלקי את הבניה ופועלת על מנת להכשיר את החלק שנותר על תילו. עוד שקלתי את נסיבותיה האישיות והכלכליות, כפי שהן עולות מטיעוני ההגנה ומן המסמכים שהוצגו לעיונו של ביהמ"ש.

מתחם הענישה ההולם בנסיבותיו של תיק זה, כולל בחובו עונש של מאסר על תנאי, קנס כספי והתחייבות כספית.

אשר לסכום הקנס, עתרה המאשימה, כאמור לעיל להטיל על הנאשמת קנס כספי בסך של 15,000-25,000 ₪. לכשעצמו, אין המדובר בסכום חריג, זאת בשים לב לחומרת העבירות והישנותן. עם זאת בחינת הנתונים שהציג ב"כ הנאשמת בפני ביהמ"ש מלמדים כי הכנסתה הפנויה של הנאשמת המצויה גם בהליך פש"ר, הינה נמוכה. אין בכך בכדי להביא לידי הימנעות כליל מהטלת קנס, כבקשת הסניגור, אולם נסיבות אלו בהחלט היוו שיקול משמעותי בקביעת שיעורו.

לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים לחומרא ולקולא כפי שפורטו לעיל, החלטתי להטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

1. הנאשמת תשלם קנס בסך של 12,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב -40 תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 28.06.16 ובכל 28  לחודש שלאחר מכן. במקרה של אי תשלום אחד משיעורי הקנס במועד, תעמוד כל יתרת הקנס לתשלום מיידי.

2. הנאשמת תחתום על התחייבות להימנע מלבצע כל עבירה על לפי הוראות פרק י' ל חוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965. ההתחייבות תהיה בסכום של 36,000 ש"ח למשך שלוש שנים מהיום. אם לא תיחתם התחייבות כאמור, בתוך 7 ימים, ת יאסר הנאשמת למשך 10 ימים.

3. מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור במשך שלוש שנים מהיום על העבירה בה הורשעה.

זכות ערעור בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ו, 31 מאי 2016, בהעדר הצדדים.