הדפסה

בית משפט השלום ברחובות ת"פ 38416-12-16

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה אפרת פינק

בעניין:

פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה

המאשימה

נגד

דוד בלום

הנאשמים

הכרעת דין

כתב האישום
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961.
לפי כתב האישום, בחודש ינואר 2008 הקימו הנאשם ואפרים פיינבלום את חברת "יובי סטרים בע"מ (להלן – "החברה"). עם הקמתה של החברה, החזיק הנאשם, לכל הפחות, 70% מהון המניות של החברה, וגם עבד בה כשכיר עד לחודש יולי 2009.
עוד מייחס כתב האישום, כי בין השנים 2008 – 2009, העביר הנאשם לפיינבלום כ-22% ממניות החברה, בתמורה לסכום כולל של 635,995 ₪ באופן הבא:
ביום 15.12.08 נחתם הסכם משולש בין הנאשם, פיינבלום והחברה, לפיו הנאשם ימכור לפיינבלום 2,353 מניות החברה, שהיוו 16% מהון המניות של החברה, ויקבל תמורתם 299,995₪. המניות הועברו במועד הנזכר, ואילו התמורה הועברה לנאשם קודם לכן, כבר במהלך שנת 2008 (להלן – "ההסכם הראשון").
ביום 20.4.09 נחתם הסכם משולש נוסף בין הנאשם, פיינבלום והחברה, שלפיו מכר הנאשם לפיינבלום 883 מיתרת מניותיו, שהיוו 6% מהון מניות החברה, וקיבל תמורתם 336,000₪. המניות הועברו במועד הנזכר ואילו התמורה הועברה לנאשם קודם לכן במהלך שנת 2009 (להלן – "ההסכם השני").
כתב האישום ממשיך ומייחס כי הנאשם לא דיווח על ההסכם הראשון וההסכם השני (להלן יחד – "ההסכמים") ועל ההכנסות שנוצרו לו כתוצאה ממכירת המניות, וזאת בניגוד לסעיף 91 לפקודת מס ההכנסה. עוד מייחס כתב האישום, שכתוצאה ממכירת המניות, נוצרו לנאשם בשנת 2008 הכנסות בסכום של 299,995₪, ובשנת 2009 הכנסות בסכום של 336,000₪.
היעדר ייצוגו של הנאשם
בטרם דיון לגופו של עניין, לא ניתן להימנע מלהתייחס להיעדר ייצוגו של הנאשם ולאופן ניהול ההליך על ידו.
לאור עתירת התביעה, ובהתאם לסעיף 15א(א)(1) לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו – 1996, הוצע לנאשם כי בית המשפט ימנה לו עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית. יתר על כן, נמסר לנאשם, כי לאור מהות האישומים, והיעדר בקיאותו בסדרי דין ובדיני הראיות, ייצוגו על ידי עורך דין יועיל להגנתו.
הנאשם מסר פעמיים לאורך ההליך כי הוא מסכים למינוי עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית, ומונו לו שני עורכי דין. אולם, מיד לאחר מינוי עורכי הדין, חזר בו הנאשם מהסכמתו וסירב לכל שיתוף פעולה עם הסניגוריה הציבורית ועם עורכי הדין שמונו. בית המשפט שיחרר את הסניגוריה הציבורית פעמיים מייצוגו של הנאשם (ראו, למשל: החלטות מיום 2.3.17, 19.9.17, 26.6.18).
עוד יש להוסיף, כי ההחלטה בדבר מינויה של הסניגוריה הציבורית בפעם השנייה ניתנה בסיום שמיעת הראיות ולאחר שהנאשם נתן הסכמתו לכך. מינוי עורך דין בשלב כה מאוחר של ההליך נועד אך לסייע בידי הנאשם לסיים ההליך בצורה מכובדת לאחר שהודה בחלק גדול מהמיוחס לו במהלך עדותו. בהמשך, ביקש בא כוחו כי תיערך בדיקה פסיכיאטרית בעניינו. לפי חוות הדעת הפסיכיאטרית, הנאשם נמצא כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו. בסמוך לאחר מכן, חדל הנאשם משיתוף פעולה עם בא כוחו, מסר כי כלל לא הסכים לייצוג על ידי הסניגוריה הציבורית, ואף טען כי פרוטוקול הדיון, שלפיו הסכים למינוי, זויף ואינו משקף כלל את שהתנהל בבית המשפט. בהמשך לכך, הסניגוריה הציבורית שוחררה פעם נוספת מייצוגו.
מכאן, שלמעט דיונים ספורים ובלתי מהותיים, ניהל הנאשם את ההליך הפלילי בעצמו וללא ייצוג.
לאורך ההליך, שנמשך למעלה משנתיים, הגיש הנאשם עשרות רבות של בקשות, כתבי טענות הודעות ותגובות, ובהן העלה טענות מטענות שונות בקשר להליך ולהתנהלותו. חלק גדול מהטענות לא ניתן להבין כלל, תוך שטענותיו שזורות, פעמים רבות, בחלקי מסמכים שהקשרם אינו נהיר (ראו, למשל: מסמך טענות להגנה מן הצדק מיום 21.2.17; מסמך סיכומי הנאשם). רוב בקשותיו וטענותיו של הנאשם, למעט ספורות שבהן, הוגשו שלא בהתאם לסדרי הדין ולדיני הראיות, תוך צירוף חלקי ראיות. בית המשפט העיר לנאשם פעמים רבות, אולם במקביל ניסה לסייע בידו, תוך מתן הסברים בדבר הכללים החלים. דא עקא, כי הנאשם סירב להיעתר להנחיות בית המשפט בדבר הכללים לניהול הליך פלילי, תוך שהוא מטיח בתביעה ובבית המשפט טענות בדבר גיבוש דעה מוקדמת והחלטה להרשיעו בכל מחיר. הנאשם אף ביקש מספר פעמים לפסול את בית המשפט מהמשך דיון, אולם בקשותיו נדחו בהיעדר עילה. גם ערעורים שהגיש בעניין הפסלות נדחו.
בית המשפט נתן החלטות, לגופם של דברים, בכל הבקשות הרבות שהגיש הנאשם, וזאת למרות שחלק מהבקשות כללו שימוש בשפה בוטה, קשה ובלתי מכובדת. בית המשפט אף התרה בנאשם כי יהא עליו להטיל הוצאות לצורך כפיית התנהגות ראויה, אולם לבסוף לא הטיל עליו הוצאות מעין אלו, אך בשל היעדר הייצוג (ראו, לשם המחשה בלבד, החלטות מיום 2.8.17, 6.9.17, 22.10.17, 31.1.18, 7.2.18).
יתר על כן, היה קושי ממשי בהבנת קו ההגנה של הנאשם וטענותיו, לאור ניסוח בלתי מובן של טענות, שזירת חלקי מסמכים ועניינים שאינם קשורים כלל. הנאשם גם לא ניהל חקירות נגדיות ראויות. כך למשל, לא שאל את העדים המהותיים שאלות כלשהן על טענות רבות שבפיו, אשר התבררו רק במהלך עדותו שלו. לטענת הנאשם "רצה לגרום הפתעה" (פרוטוקול הדיון, בעמ' 58), וכן מסר כי לא ערך חקירות נגדיות בשל חוסר אמון בעד (שם, בעמ' 60). מטעם זה, גם לא יכול היה בית המשפט לסייע בידו.
הפירוט בדבר התנהלותו של הנאשם לאורך ההליך נועד אך כדי ללמד על הקשיים שהערים הנאשם בבירור המחלוקות, ועל כך, שהנאשם, במו ידיו, פגע באפשרות לניהול הגנה ראויה. אולם, בסופו של דבר, הכרעת הדין, כפי שיפורט להלן, מבוססת על הראיות שהוגשו לבית המשפט ועל יישומו של הדין על המסכת הראייתית כפי שהתגלתה במהלך ההליך הפלילי.

טענות הצדדים
תמצית טענות התביעה
בסיכומיה טענה התביעה, כי עלה בידיה להוכיח במכלול הראיות, לרבות גרסתו של הנאשם עצמו, שהנאשם חתם על הסכמים למכירת מניות במהלך השנים 2008 – 2009, ומכוחם מכר את מניותיו לפיינבלום בתמורה לסכום כולל של כ- 636,000 ₪.
עוד טענה, כי עלה בידיה להוכיח, כי הנאשם לא דיווח על הכנסותיו לרשויות מס הכנסה, וזאת בניגוד לסעיף 91(ד)(1) לפקודת מס הכנסה, וכי היה מודע לצורך לדווח על הכנסותיו ולשלם מס בגינן.
על מודעותו של הנאשם, לכוונה להתחמק מתשלום מס, למדה התביעה ממכלול ראיות: הנאשם משכיל ומבין את משמעות מעשיו; הנאשם פתח תיק עצמאי במס הכנסה והגיש דו"חות על הכנסותיו בשנים 2005 – 2007, ובגינם אף הכליל בקשה להחזר מס בגין תרומה; הנאשם אישר כי היה "לחוץ" מתשלום המס; הנאשם קיבל ייעוץ שעליו לשלם בסוף השנה הרלוונטית; הנאשם ערך בירורים אצל רשויות המס בדבר הצורך לדווח.

תמצית טענות הנאשם
במענה לכתב האישום אישר הנאשם את סעיף 2 לכתב האישום, משמע כי העביר לפיינבלום 22% ממניות החברה בתמורה לסכום של 635,995 ₪. עם זאת, כפר בקיומם של ההסכמים. הנאשם גם כפר בכך שהעלים מס וטען כי היו לו הפסדים באותה שנה וכי רואה חשבון אמר לו שאינו צריך לשלם מס בשל הפסדיו.
עוד הגיש הנאשם מספר מסמכים ובהם טענות להגנה מן הצדק. במסמכים אלו חזר על טענותיו, והוסיף טענות רבות נגד התנהלותו של פיינבלום והתנהלות חוקרי מס הכנסה, אשר לטענתו התנהגו בצורה שערורייתית שיש בה משום רדיפה והתעמרות בנאשם.
בסיכומיו חזר והטיח טענות נגד התנהלותו של פיינבלום, וטען כי הלה חבר לרשויות אכיפת החוק על מנת לסייע לו לזכות בתביעה אזרחית שהגיש נגדו. עוד הטיח בחוקרי מס הכנסה כי "הם חיילים של פיינבלום" וכי "מותר להם לשקר". הסיכומים כוללים גם הטחת האשמות בבית המשפט וברשויות התביעה, לרבות כי "זייפו פרוטוקול", "אין להם בעיה לשקר", "מחקו מהפרוטוקול", ועוד.
עוד חזר הנאשם בסיכומיו, ככל שניתן להבינם, על טענותיו נגד ההסכמים ונגד קבלת התקבולים מכוחם. לטענתו, לא היתה לו כוונה להתחמק מתשלום מס והוא רשאי היה לקזז את הפסדיו.

דיון
מתווה הדיון
כתב האישום מייחס לנאשם, כאמור, ביצוע שתי עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס הכנסה. לפי כתב האישום, נערכו שני הסכמים בין הנאשם ופיינבלום להעברת מניות החברה. עבירה אחת יסודה בהסכם הראשון במסגרתו העביר הנאשם מניות החברה לפיינבלום בשנת 2008 בתמורה לסכום של 299,995 ₪, ללא דיווח על אודות ההכנסה לרשויות מס הכנסה. העבירה השנייה יסודה בהסכם השני במסגרתו העביר הנאשם מניות לפיינבלום בשנת 2009 בתמורה לסכום של 336,000 ₪ ללא דיווח על אודות ההכנסה לרשויות מס הכנסה.
כאמור, זירת המחלוקת בין הנאשם והתביעה היא רחבה ביותר, ולאור היעדר ייצוגו, קשה היה לתחום המחלוקות. מכאן, שהכרעת הדין תתייחס לכל הרכיבים הנדרשים להוכחת ביצוע העבירות, וכן לטענות הנאשם להגנה מן הצדק ובדבר פגמים בחקירה.
על מנת להוכיח את שתי העבירות המיוחסות לנאשם של שימוש במרמה בכוונה להתחמק מתשלום מס, על התביעה להניח תשתית ראייתית ליסודות הבאים: קיומם של הסכמים בין הנאשם ופיינבלום להעברת מניות; העברת מניות בשנת 2008 על ידי הנאשם לפיינבלום וקבלת סכום של 299,9995 ₪ תמורתה; העברת מניות בשנת 2009 על ידי הנאשם לפיינבלום וקבלת סכום של 336,000 ₪ תמורתה; אי דיווח למס הכנסה על שתי העסקאות; קיומו של יסוד נפשי להתחמק מתשלום מס.
יתר על כן, הנאשם חלק על קבילותם של חלק מראיות התביעה, ואילו התביעה חלקה על חלק מראיות הנאשם. מכאן שיש להכריע גם בקבילותן של הראיות שבמחלוקת.
קבילות ראיות
נפתח בהכרעה בדבר קבילותן של מספר ראיות שהוגשו על תנאי.
תעודה בדבר רשומה מוסדית מיום 25.7.12 (ת/5, על תנאי) – בא כוח התביעה ביקש להגיש תדפיסים של בנק לאומי ובהם פירוט תנועות חשבון (פרוטוקול הדיון, בעמ' 16). הנאשם טען, לעומת זאת, כי מדובר במידע חלקי בלבד, ויש להגיש גם את הפסדי הנאשם (שם, בעמ' 17).
לפי סעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, הגדרת רשומה מוסדית כוללת "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". בסעיף 36 לפקודת הראיות נקבעו התנאים להגשת רשומה מוסדית, כדלקמן: המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום האירוע; דרך איסוף הנתונים ועריכת הרשומה מעידים על אמיתות תוכנה; דרך הפקת הפלט מעידה על אמינותה; המוסד נוקט באופן סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב.
תדפיסי הבנק עומדים בתנאים שנקבעו להגשת רשומה מוסדית, כפי שניתן ללמוד מחוות הדעת שצורפה לתדפיסים. למעשה, כפי שטען הנאשם, אין הוא חולק למעשה על אמיתות תוכנם, אלא טוען כי מדובר במסמכים חלקיים בלבד. מכאן, כי מדובר במסמכים קבילים, ויש לדון בטענה בדבר חלקיות המידע, בהתאם לרלוונטיות שלה. יתר על כן, הנאשם יכול היה להגיש תדפיסים נוספים מחשבונות הבנק שלו, לו ביקש להוכיח כי מדובר בתדפיסים חלקיים, אולם הוא לא עשה כן.
ההסכמים (ת/8, ת/9 – הוגשו על תנאי) – התביעה ביקשה להגיש ההסכמים שנערכו לטענתה בין פיינבלום ובין הנאשם. פיינבלום טען בעדותו, כי חתם על ההסכמים, וכן חתמו עליהם הנאשם ונורית הרוש. עוד מסר פירוט בלתי מבוטל על הנסיבות בהן נערכו ההסכמים, כפי שעוד יפורט ( פרוטוקול הדיון, בעמ' 35 – 37). לעומת זאת, הנאשם טען, כי החוזה הראשון לא חתום בעמוד הראשון, כי מספר תעודת הזהות המופיע בהסכם אינו שייך לו, וכי לא חתם מול נורית, החתומה, לכאורה על ההסכם הראשון. עוד טען, כי גם לגבי ההסכם השני יש לו הערות לעניין מספר תעודת הזהות, וגם מדובר בהסכם שנחתם בשנת 2009, ולא 2008 כפי שצוין עליו (שם, בעמ' 36 - 37).
במהלך עדותו אישר הנאשם את קיומם של שני ההסכמים הנזכרים, ואף ציין כי אינו זוכר אם חתם עליהם אם לאו. הנאשם אף אישר קבלת כסף תמורת המניות לפי ההסכמים (שם, בעמ' 59 – 63). מכאן שבעדותו חזר בו הנאשם, הלכה למעשה, מהטענות בדבר קבילותם של ההסכמים.
תמליל הקלטת שיחה שערך הנאשם עם פיינבלום (נ/5 – הוגש על תנאי) – הנאשם ביקש להגיש תמליל הקלטת שיחה שלטענתו נערכה בינו ובין פיינבלום (פרוטוקול הדיון, בעמ' 55 – 56). התביעה התנגדה להגשת התמליל ללא ההקלטה עצמה.
מעיון בתמליל עולה כי מדובר בשיחה שאין עניינה באירועים מושא כתב האישום. לפי התמליל עניינה של השיחה מחלוקות בין פיינבלום ובין הנאשם באשר לזכויותיו עם סיום עבודתו בחברה. משנמצא כי השיחה אינה רלוונטית כלל לכתב האישום, לא מצאתי מקום להידרש לשאלת קבילות התמליל.
עריכת הסכמים בין הנאשם ופיינבלום, העברת המניות וקבלת התמורה
להוכחת קיומם של הסכמים בין הנאשם ופיינבלום, העברת מניות מהנאשם ופיינבלום, וקבלת תמורה בעדן על ידי הנאשם, נשמעו מטעם התביעה העדויות והראיות הבאות: עדויותיהם של פיינבלום ושל רואה החשבון אברהם שכטר, מסמכי התאגדות החברה, הסכמים ותדפיסי בנקים. הנאשם העיד מטעמו.
תחילה לעדותו של עד התביעה, פיינבלום.
בעדותו מסר פיינבלום, כי הוא מעורב בתעשייה הישראלית שנים רבות, חתן פרס קפלן ומפעלי חיים. לדבריו, פנו אליו חברים והציעו לו לעבוד עם הנאשם, שלו המצאה בתחום האלקטרוניקה. כן ציין כי הנאשם שימש כמנהל כללי של החברה ושולמה לו משכורת בעבור עבודתו בחברה. עוד הוסיף, כי לנאשם היו 22% ממניות החברה (ת/10 ו- ת/15) וכי רכש ממנו את מניותיו תמורת סכום של 636,000 ₪. לדבריו, ערך הסכם ראשון עם הנאשם ביום 15.12.08, לפיו שילם לנאשם תמורת 2,353 מניות סכום של 300,000₪ (ת/8). הסכם שני ערך עם הנאשם ביום 20.4.09, ולפיו שילם לנאשם תמורת 883 מניות סכום של 336,000₪ (ת/9; פרוטוקול הדיון, בעמ' 35 – 37).
עוד הוסיף פיינבלום, כי העביר לחשבון הנאשם כספים, חלקם מחשבונו האישי וחלקם מחשבון החברה שלו. עוד הוסיף, כי רצה להוציא לשוק את הפיתוח של הנאשם ולסייע לנאשם. לדבריו, בדיעבד התברר כי הנאשם שיקר לו, נטל ממנו כספים שלא כדין, ואף פעל בצורה דומה גם בעסקאות קודמות שערך (פרוטוקול הדיון, בעמ' 37 – 38, 43).
כן ציין פיינבלום, כי הנאשם תבע אותו בבית הדין לעבודה בקשר לזכויותיו הסוציאליות, והתביעה הסתיימה בתשלום סכום של 60,000 ₪, שממנה נוכה מס במקור (ת/11 – ת/14).
לא מצאתי קשיים של ממש בגרסתו של פיינבלום, שהיא גרסה עקבית, קוהרנטית ונעדרת סתירות של ממש. גרסתו של פיינבלום נתמכת במסמכים, לרבות ההסכמים שנערכו, והתנועות בחשבונו של הנאשם. למעשה, כפי שעוד יפורט, חלקים מהותיים מתוך גרסתו של פיינבלום גם נתמכים בגרסתו של הנאשם בעדותו.
הנאשם שאל את פיינבלום, בחקירתו הנגדית, שאלות באשר למעורבותו בפרשות אחרות. אולם, לא מצאתי כל רלוונטיות לפרשות אלו. פיינבלום גם עמד על כך, כי לא פעל להרע לנאשם, למרות התנהלותו של הנאשם. גם לא מצאתי ממש בטענת הנאשם, כי פיינבלום הציג עצמו בעדותו כבעל יכולת פיסית נמוכה, כאשר הוא נצפה עושה כושר. פיינבלום לא הציג עצמו כמוגבל בתנועותיו, וכך או כך, אין לדבר כל רלוונטיות לגרסתו.
מכאן, כי מצאתי לנכון לייחס לפיינבלום מהימנות מלאה. גרסתו של פיינבלום גם נתמכת בעדותו של רואה החשבון אברהם שכטר.
עתה לעדותו של עד התביעה, רואה החשבון שכטר.
בעדותו מסר שכטר, כי שימש כרואה חשבון של אחת מהחברות שהיו בבעלותו של פיינבלום. עוד ציין, כי במסגרת היכרותו עם פיינבלום, הגיע הלה עם הנאשם לפגישה, לאחר שנכנס כמשקיע בחברה, מתוך מטרה כי ישמש כרואה חשבון של החברה. לדבריו, החל משנת 2008 שימש כרואה החשבון של החברה. לדבריו, הנאשם הוצג כבעל השליטה, גם לאשתו היה נתח של מניות, והיו בעלי מניות קטנים נוספים. הנאשם היה היזם והממציא והיה המנהל הכללי של החברה וקיבל משכורת של 20,000₪ ברוטו החל משנת 2008, לאחר מכן המשכורת ירדה ל-14,000₪, וגם אשתו של הנאשם קיבלה משכורת של 6,000₪. ממאי 2009 הופסקה פעילות החברה. כן הוסיף, כי נוכה מס מהמשכורות כדין (פרוטוקול הדיון, בעמ' 45 – 46).
עוד מסר, כי דווח לו בדיעבד על העסקאות בין הנאשם ופיינבלום. לדבריו, בשנת 2010, פיינבלום פנה אליו וביקש כי יערוך תחשיבים והעביר לו ההסכמים ואסמכתאות. כן ציין, כי בדק העברות בחברת א.פ. סחר בע"מ (להלן – "א.פ"), בספריו של פיינבלום ובספרי החברה ונמצא כי הועבר לטובת הנאשם סכום כולל של 635,995₪. על בסיס המסמכים שהעביר לו פיינבלום ערך מסמך המרכז את כל הסכומים שהועברו (ת/11, ת/11א – ת/11ח). המדובר, לטענתו, בסכום זהה לסכומי ההסכמים. לדבריו, היה על הנאשם, ולא על פיינבלום, לדווח על העסקאות שנערכו, משום שתמורה שולמה לנאשם (פרוטוקול הדיון, בעמ' 46 – 47). כן ציין שכטר כי הגיש עבור הנאשם דו"ח מס הכנסה לשנת 2007 במרץ 2009 (שם, בעמ' 47).
גם בעדותו של שכטר לא מצאתי סתירות או תמיהות, ומדובר בעדות קוהרנטית ומהימנה, עדות זו מחזקת את עדותו של פיינבלום, ולמעשה שתי העדויות עולות בקנה אחד זו עם זו, ועם מכלול המסמכים שהוגשו.
מעדותם של פיינבלום ושכטר עולה, אפוא, כי הנאשם ערך עם פיינבלום שני הסכמים בשנים 2008 – 2009 למכירת מניות, ולפי ההסכמים, היה על פיינבלום לשלם לנאשם סכום של כ-300,000₪ בגין ההסכם הראשון וסכום של 336,000₪ בגין ההסכם השני. עוד עולה מהעדויות, כי הסכומים אמנם שולמו.
עדותם של פיינבלום ושל שכטר עולה בקנה אחד עם מכלול המסמכים שהוגשו, ובכלל זה מסמכי רישום החברה, ההסכמים, ותדפיסי הבנקים.
הנאשם החזיק לפני ההסכמים עם פיינבלום ב-22% ממניות החברה (ת/10; ת/15).
כפי שמסרו פיינבלום ושכטר, לפי ההסכמים (ת/8 ו- ת/9), היה הנאשם אמור לקבל סכום של 299,995₪ בגין מכירת מניותיו לפי ההסכם הראשון מיום 15.12.08, וסכום של 336,000₪ בגין מכירת מניותיו לפי הסכם השני מיום 20.4.09. בסך הכל היה הנאשם אמור לקבל סכום של 635,995₪ בגין מכירת 22% ממניות החברה.
יתר על כן, עדויותיהם של פיינבלום ושל שכטר עולות גם בקנה אחד עם המסמכים הבנקאיים שהוגשו, המלמדים על העברות מחשבון לחשבון. מהמסמכים שהגיש רואה החשבון שכטר, הכוללים מסמכי בנקאים וריכוז העברות שערך (ת/11א – ת/11ח), עולה התמונה הבאה: ביום 28.2.08 הועבר מהחברה לנאשם סכום של 32,679 ₪; ביום 1.7.08 הועבר סכום של 267,316 ₪ מפיינבלום לנאשם; ביום 21.1.09 הועבר סכום של 280,000 ₪ מ-א.פ. לנאשם; וביום 3.5.09 הועבר סכום של 251,000 ₪ מ-א.פ. לנאשם. במקביל, הועבר ביום 9.3.09 סכום של 195,000 ₪ מהנאשם ל-א.פ. מכאן, שבמהלך השנים 2008 – 2009 הועבר מפיינבלום, או מחברות שבבעלותו, סכום של 830,995 ₪ לנאשם, ומהנאשם לחברה שבבעלות פיינבלום הועבר סכום של 195,000 ₪. בסך הכל, קיבל הנאשם מפיינבלום או מחברות בבעלותו את הסכום שהיה אמור להתקבל משני ההסכמים יחדיו, משמע סכום של 635,995 ₪.
במקביל, דפי תנועות החשבון של הנאשם (ת/5) מאותם מועדים ממש מלמדים כי הנאשם קיבל תקבולים דומים, גם אם לא זהים, כדלקמן: ביום 28.2.08 סכום של 32,679 ₪; ביום 21.1.09 סכום של 280,000 ₪; ביום 5.5.09 סכום של 251,000 ₪; במקביל, ביום 9.3.09 העביר הנאשם מחשבונו סכום של 120,000 ₪; וביום 11.3.09 העביר סכום של 75,000 ₪.
למעשה, ישנה זהות לגבי הסכומים שהועברו והתקבלו ברוב המועדים, ובכלל זה, בימים 28.2.08, 21.1.09, 5.5.09, 9.3.09 ו-11.3.09. עם זאת, אין בתדפיסי חשבון הבנק של הנאשם שהוגשו התייחסות לתקבול של 267,316 ₪ שהועבר אליו ביום 1.7.08. למרות זאת, לא מצאתי בכך קושי ממשי. יובהר: הוגשו תדפיסי חשבון הנאשם מספר 119891/10. אולם, לפי מסמכי התביעה (ת/11א – ת/11ח) ההעברה ביום 1.7.08 התבצעה לחשבון הנאשם מספר 12-636-4854. אמנם, התביעה לא הבהירה מדוע לא הגישה תדפיסי חשבון זה של הנאשם, ואף טענה כי ביקשה צו ביחס לכל חשבונותיו. אולם, די בכך שהוגשו מסמכים על העברת הסכום, גם אם לא הוגשו המסמכים על קבלתם. יתר על כן, לו רצה הנאשם לטעון, כי לא קיבל הסכום, יכול היה בעצמו להגיש תדפיסים מחשבון זה, והוא לא עשה כן.
גם לא מצאתי קושי של ממש בעובדה, כי חלק מהסכומים שולמו לפני חתימת ההסכמים, שהרי ההסכמים עצמם אינם מציינים את מועדי התשלום.
הנה כי כן, יש בראיות התביעה ללמד על העברת סכומים מפיינבלום או מחברות שבבעלותו, אל הנאשם בסכומים המתאימים להסכמים שנערכו להעברת מניות מהנאשם לפיינבלום, ביום 15.12.08 וביום 20.4.09. ההסכמים ומועדי התשלומים תואמים זה את זה, ומשלימים את התמונה העובדתית כפי שתיארו עדי התביעה, פיינבלום ורואה החשבון שכטר.
עתה לגרסתו של הנאשם, באשר לעריכת ההסכמים והתקבולים שהתקבלו מכוחם, כפי שהיא עולה מתוך החקירות ועדותו.
הנאשם נחקר לראשונה ביום 29.12.13. בחקירתו מסר, כי פיינבלום הגיש נגדו תלונה על רקע המלחמות שהוא מנהל מול פיינבלום, וכי הוא משוכנע כי פיינבלום מפעיל את חוקרי מס ההכנסה. לדבריו, פיינבלום שולט בחברה. תחילה מסר שאינו יודע אם פיינבלום העביר את המניות בשנת 2009, משום שבאותה העת פיינבלום הוציא צווים נגדו והוא לא ידע מה מתרחש בחברה. עם זאת, אישר כי אמנם העביר לפיינבלום מניות בשנת 2008 ואת כל התמורה שקיבל הפסיד בהשקעה בבורסה. בהמשך הוסיף, כי העביר מניות לפיינבלום גם בשנת 2009, ופיינבלום אף שילם לו תמורתן. הנאשם הוסיף, כי מכר את מניותיו לפיינבלום או לחברה שבבעלותו, וזאת בשנים 2008 – 2009. לדבריו, בגין העסקה בשנת 2008 קיבל 300,000₪. אולם, לדבריו העסקה בשנת 2009 "בטלה", משום שפיינבלום לא שילם לו את זכויותיו כעובד. הנאשם הודה כי לא החזיר את הכספים שקיבל בגינה (ת/1).
באשר לחקירתו של הנאשם ביום 29.12.13, מסר החוקר כהן, כי במהלך החקירה נכנס לחקירה, הרכז אבי אביסרור, שאל את הנאשם אם הוא משתמש במכשיר הקלטה, הנאשם השיב שלא. אולם, לאחר זמן מה, הודה הנאשם כי הוא מחזיק במכשיר הקלטה. לדבריו, הואיל והיה חשש לשיבוש הליכי חקירה, המכשיר נתפס ותועדה תפיסת המכשיר וצילומו (שם, בעמ' 14 – 15; ת/2; ת/3).
הנאשם שמר על זכות השתיקה בחקירתו השנייה מיום 12.1.15 וסירב לחתום על ההודעה ועל צרופותיה.
בעדותו מסר הנאשם, כי יש לו תארים בפיסיקה ובמתמטיקה, וכי ערך הסבה לתוכנה. עוד ציין, כי בשנים 2008 – 2009 התגורר בנס ציונה עם אשתו דאז (שם, בעמ' 63).
עוד מסר הנאשם בעדותו, כי בסוף שנת 2007 החל לעבוד על מערכת לשידורי וידאו בקצבים נמוכים. לצורך כך פגש את גודשה ביניאשווילי, אשר קישר בינו ובין פיינבלום בעזרת מתווך. עד תחילת שנת 2008 השקיע מההון העצמי שלו כ-200,000₪ בחברה. ההשקעה באה לידי ביטוי בכך שלא קיבל משכורת בגין עבודתו.
לדבריו, כשבועיים לאחר שפגש את פיינבלום, "הבין כי יש בעיה" משום שפיינבלום מסר שהוא רוצה למכור את החברה ב-100,000,000 ₪ תוך 3 חודשים. בתחילת 2008 חתם הסכם השקעה עם פיינבלום. לפי ההסכם, התחייבו להעסיק אותו ואת גודשה בחברה תמורת משכורת של כ-20,000₪ ורכב. לפי ההסכם, בעלי המניות בחברה, היו גודשה, פיינבלום, אהרונוב, עורך דין מזרחי, וגרושתו. בפועל, פיינבלום קיבל את ההחלטות, ואילו הוא הועסק בחברה כשכיר (נ/4). עוד הוסיף, כי גויס עובד נוסף בשם מורד ומספר פרילנסים נוספים. את הכסף לחברה השקיעו פיינבלום וחברת א.פ (ת/15; פרוטוקול הדיון, בעמ' 54 – 59).
כן הוסיף, כי פיינבלום ביקש למכור את החברה בסביבות מאי – יולי 2008, אולם הוא לא רצה בכך. בהמשך לכך, פיינבלום הציע לרכוש חלק ממניותיו ומסר כי ערך חוזה שבו התחייב לקחת אליו את נושא הנהלת החשבונות. לדבריו, הוא לא מצא את החוזה המדובר, אולם מדובר היה במכירת מניות תמורת 260,000 או 300,000₪ בשנת 2008. כן ציין, כי אינו זוכר כי מזכירה בשם נורית חתמה על ההסכם. בה בעת, הנאשם הודה בקיומה של עסקה בשנת 2008 (פרוטוקול הדיון, בעמ' 60 - 61).
כן הוסיף, כי בשנת 2009 לא היתה עסקה של מכירת מניות, וה"מצב הזה הוא לא אמיתי", והכסף ששולם לו הוא למעשה משכורת וזכויות שלא שולמו, וכן בגין "הוצאת לשון הרע" (שם, בעמ' 57).
לדבריו, באותה העת, החלו בעיות עם גודשה, ובמהלך שנת 2009, פיינבלום רצה לקנות מניות נוספות. לדבריו, אינו זוכר את ההסכם השני, ויכול להיות שהחתימה על גביו היא שלו אולם יכול להיות שלא. עם זאת, אישר כי קיבל סכומים בשנת 2009. לדבריו, פיינבלום העביר לו בינואר 2009 סכום של 280,000₪, ואמר לו שמדובר בסכום עבור רכישת דירה, ולאחר מכן העביר לו סכום נוסף של 251,000₪. את הסכומים העבירה א.פ הוא החזיר חלק מהכסף, משמע כ-200,000₪.
לטענתו, פיינבלום טען בהמשך כי רימה אותו וחסם לו העברות שכר, פנה לבתי המשפט והחל סכסוך ביניהם. בהמשך לכך, ביקשה אשתו דאז להתגרש והוא פונה מביתו. במרץ 2010 מצא עבודה בצפון, ישן ברכב כ-3 חודשים, מצא בת זוג, החלו חקירות מס הכנסה, וגם בת זוגו נפרדה ממנו (שם, בעמ' 62 – 63).
מחקירתו ומעדותו של הנאשם עולה, כי הנאשם מאשר קיומם של שני ההסכמים, מושא כתב האישום, למכירת מניות, ואף מאשר קבלת תקבולים על חשבון ההסכמים, וזאת למרות ההסתייגויות שהביע. הנאשם אמנם מסר גרסאות סותרות לעניין קיומם של ההסכמים. כך למשל, מסר כי אינו זוכר שמזכירה בשם נורית חתמה על ההסכם הראשון ומספר תעודת הזהות שגוי, אולם בה בעת אישר את קיומו של ההסכם. הנאשם שלל עריכת עסקה בשנת 2009, אולם בה בעת ציין כי יכול להיות שחתם על ההסכם השני ויכול להיות שלא. למעשה, הנאשם אישר קבלת רוב רובם של הסכומים שהועברו אליו לפי ההסכמים על ידי פיינבלום והחברות שבבעלותו, למעט סכום אחד שלא צוין בתדפיס הבנק שלו (ת/5). מכאן, כי הנאשם אישר בגרסתו את רוב רובן של עובדות כתב האישום.
הנאשם אמנם השמיע בעדותו טענות רבות נגד פיינבלום. כך למשל ציין, כי פיינבלום לא אמר אמת כשטען כי אינו זוכר ויש לו יכולת פיזית נמוכה, והראיה כי פיינבלום עושה כושר בחדר כושר (שם, בעמ' 54). עוד טען, כי פיינבלום נטל מהחברה כספים שלא כדין (נ/5; פרוטוקול הדיון, בעמ' 56 – 57). לטענתו, פיינבלום גם לא שילם לו את זכויותיו כשכיר, ואף בוצעה הרמת מסך בעניינו של פיינבלום (נ/6; פרוטוקול הדיון, בעמ' 57). עוד טען, כי פיינבלום פרסם נגדו טענות שקריות (שם, בעמ' 60).
הסכסוך בין פיינבלום והנאשם אינו חלק מכתב האישום, וגם אין כל דרישה להכריע בו, כחלק מבירור ההתרחשות מושא כתב האישום, שעניינה באי תשלום המס הנובע מהעסקות שנערכו. מטעם זה, לא מצאתי שיש צורך בהכרעה בטענות הנאשם נגד פיינבלום, כפי שהועלו, ובפרט, כאשר חלקן כבר הובא לבירור בערכאות משפטיות.
היעדר דיווח למס הכנסה על ההסכמים ועל התמורה ואי תשלום מס – היסוד הנפשי
הוכחת יסוד המודעות בתחום העבירות הפיסקליות מעורר קושי מובנה, וזאת משום הקושי לבחון כליות ולב בהיעדר הודאה. מכאן נפסק, כי בעבירות אלו ניתן להוכיח את מודעותם של הנאשמים ואת הכוונה להתחמק מתשלום מס, בין היתר באמצעות ראיות נסיבתיות ומעשיו של הנישום (רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ (בפירוק) (25.3.04); אהרן נמדר מס ערך מוסף (חלק ראשון, מהדורה חמישית, 2013) , בעמ' 919). בנסיבות מסוימות, עשיית מעשה ודרך התנהגות מסוימת ילמדו על קיומה של הכוונה הפלילית, ובמקרים אחרים, כלל נסיבות המקרה עשויות להצביע על כך. בהתאם למקובל, כשהנסיבות מצביעות באופן חד משמעי על קיומה של כוונה פלילית, ואין הסבר סביר אחר לאותן נסיבות, המסקנה המתבקשת היא שהתקיימה כוונה פלילית (ראו, למשל: ע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 1, 155-154 (2000)).
גם במקרה דנן, את יסוד המודעות יש לבחון לאור מכלול הראיות.
למעשה, אין מחלוקת, כי הנאשם לא דיווח על אודות ההסכמים שערך עם פיינבלום והתמורה שהתקבלה במסגרתם. מטענותיו של הנאשם עולה, כי קיזז הפסדי הון מעבר לתמורה שקיבל ממכירת המניות, ומכאן שלא היה עליו לדווח על הכנסותיו. עוד עולה מטענותיו, כי לאור הפסדיו, וכספים שהחברה היתה חייבת לו בגין עבודתו, גם לא התכוון לחמוק מתשלום מס, וממילא לא הוכח היסוד הנפשי של מרמה.
תחילה לראיות התביעה בסוגיית אי הדיווח והיסוד הנפשי. לעניין זה נשמעה עדותה של רואה החשבון שכטר ושל החוקרים.
בעדותו מסר שכטר, כי היה על הנאשם להגיש את הדו"חות, גם אם יש לו טענת קיזוז, אולם הוא לא עשה כן, ולא היה מנוס אלא לשלם את המס המרבי עבור הכנסותיו של הנאשם. הנאשם גם לא פעל, ולו באופן מינימלי, להגשת הדו"ח השנתי האישי שלו ולדווח על מכלול הכנסותיו (שם, בעמ' 48 – 49).
שכטר הכחיש מכל וכל כי ייעץ לנאשם שלא להגיש דו"ח כלשהו, או שלא לדווח על הכנסה כלשהי. כן ציין, כי פעל מול הנאשם על מנת שיגיש את הדו"ח לשנת 2007. לצורך כך, הגיש הנאשם טפסי 106 (שם, בעמ' 47). אולם, היה על הנאשם לדווח תוך 30 יום על מכירת המניות ולשלם את מקדמת המס. אם וככל, שישנן טענות בדבר הקטנת מקדמת המס, היה מקום להגיש בקשה לצורך כך, או לחלופין, לדווח על כך בדו"ח השנתי ולבקש קיזוז הפסדים כנגד מסמכי הבנק, על גבי נספח ג' לדו"ח השנתי. כל זאת, לא נעשה במקרה של הנאשם, משום שכלל לא הגיש הדו"ח לשנת 2008 (שם, בעמ' 48).
שכטר מסר כי אינו יכול לשלול שייעץ לנאשם למכור מניות בסוף שנה על מנת לקזז הפסדים מול רווחים. לדבריו, אף שאינו זוכר זאת, מדובר בעצה טובה, ואין בה כל פסול. עם זאת מסר, כי לו היה הנאשם מקבל את עצתו, היה עליו להגיש הדיווח למס הכנסה עם כל המסמכים (שם, בעמ' 48 – 49).
מעדותו של רואה החשבון שכטר עולה, אפוא, כי הנאשם לא דיווח על העסקאות כנדרש, וכי הוא שולל מכל וכל את גרסתו של הנאשם כי יעץ לו שאין עליו לדווח על הכנסותיו ולשלם המס הנובע מהן. יתר על כן, העובדה כי שכטר טיפל בענייני המס של הנאשם עד לשנת 2007 מלמדת, כי הנאשם ידע שעליו להגיש דו"חות ובהם פירוט הכנסותיו.
עתה לעדויותיהם של החוקרים.
החוקר כהן מסר בעדותו, כי היה על הנאשם לדווח על העסקאות, ושאלת התמורה אינה מהותית לשאלת הדיווח. לטענתו, הנאשם העלה בפניו טענות בדבר הפסדיו וזכות הקיזוז, אולם לא נמצא ממש בטענותיו (שם, בעמ' 22). לדבריו, הנאשם לא דיווח על העסקאות תוך 30 יום כנדרש בחוק (שם, בעמ' 26). עוד ציין כי יש להבחין בין התמורה ובין הרווח. התמורה חייבת בכל מקרה בדיווח, וזאת לא נעשה. לטענתו, מהמסמכים עולה, כי הפסדיו של הנאשם היו נמוכים יותר מרווחיו בגין מכירת המניות, ומכאן שטענתו של הנאשם בדבר היעדר מודעות - הופרכה. לעניין זה יש להפריד בין רווחים מניירות ערך שהבנקים מנכים במקור, ובין הפסדים מניירות ערך שהבנקים מותירים לדיווח של הנישום (שם, בעמ' 27). עוד ציין החוקר כהן, כי הדיווח בדבר הכנסה ממשכורת, שבגינה מנוכה מס, אינו קשור כלל לחובת הדיווח בדבר תמורה נוספת שקיבל הנאשם ממכירת מניות. בכל מקרה, היה על הנאשם לדווח על מכלול הכנסותיו בסוף השנה, וזאת לא עשה (שם, בעמ' 28).
גם החוקר טל הבהיר כי היה על הנאשם לדווח על תמורת העסקאות, ובכל מקרה, רווחיו היו גדולים יותר מהפסדיו (שם, בעמ' 31). יתר על כן, אין מקזזים רווחי הון כנגד הפסדים ממשכורת (שם, בעמ' 34). לטענת החוקר טל, נוצרו לנאשם הכנסות בסכום של 636,000 ₪ בגין שתי עסקאות, והיה עליו לדווח על סכום זה. אולם הנאשם לא הגיש דו"חות, לא דיווח, וממילא לא נערכו התחשבנויות בהמשך לכך, לרבות קיזוזים וניכויים (שם, בעמ' 33). גם החוקר טל הוסיף, כי את הניכויים והקיזוזים ניתן לקחת בחשבון רק בעת הגשת הדו"ח. (שם, בעמ' 31; ת/7, אח/15).
מראיות התביעה עולה, אפוא, כי הנאשם לא דיווח למס הכנסה על אודות ההסכמים מושא כתב האישום וגם לא על התקבולים שקיבל מכוחם. מודעותו של הנאשם נלמדת מתוך מכלול הראיות. הנאשם הגיש דו"חות מס הכנסה בשנים קודמות, משמע בשנים 2005 – 2007, ובגינם אף הכליל בקשה להחזר מס בגין תרומה. מכאן, כי ידע על חובת הדיווח. כפי שעוד יובהר, מעדותו של הנאשם עצמו עולה, כי לא דיווח על העסקאות, למרות שפנה להתייעץ עם גורמים מקצועיים בעניין זה, וזאת בשל מצבו הכלכלי. הנאשם גם קיבל ייעוץ שעליו לשלם בסוף השנה הרלוונטית. הנאשם ערך בירורים אצל רשויות המס בדבר הצורך לדווח.
עתה לגרסתו של הנאשם בדבר היעדר הדיווח למס הכנסה.
במהלך חקירתו של הנאשם, כאשר נשאל בדבר הכנסות שלא דיווח עליהן לשנים 2008 – 2009 מסר כי פרט למניות החברה עליהן לא דיווח אינו יודע על הכנסות נוספות שעליהן לא דיווח. עוד ציין, כי לאור הפסדיו בסכום של 300,000₪, פנה לרואה החשבון ושאלו אם עליו לדווח על מכירת המניות, ורואה החשבון מסר לו כי אם הפסיד כספי התמורה, אינו צריך לדווח. לדבריו, בגין העסקה שנערכה בשנת 2009 לא היה עליו לדווח, משום שבאותה העת, לא שולמו לו זכויותיו כעובד בחברה. הנאשם לא ידע למסור הסבר מדוע לא הגיש הדו"חות. לדבריו, היו לו מלחמות מול פיינבלום, יש לו חובות והוא מטפל בילד אוטיסט. עם זאת, הדגיש כי בכוונתו להגיש הדו"חות "מוקדם ככל האפשר" (ת/1).
בעדותו מסר הנאשם תחילה, כי עורך דין מסר לו שניתן לדווח על ההסכם עד סוף השנה, אולם בסופו של דבר לא דיווח על העסקה, משום שהיה "לחוץ". כן הוסיף, כי היתה פגישה עם פיינבלום ורואה החשבון. בפגישה ביקש פיינבלום להעביר את העברת המניות כהלוואה לחברה, או לדווח על הכסף כהלוואה לחברה. בהמשך, היו לו הפסדים בבורסה, ורצה לפנות לסניף מס הכנסה ברחובות על מנת להתייעץ עמם. אולם, הסניף נשרף, הוא הופנה ליבנה, וביקש פגישה עם רואה החשבון. לדבריו, רואה החשבון, אמר "הרווחת, הפסדת אתה לא חייב כלום". כן טען, כי חשב שעליו לשלם מס אולם לא ידע שעליו לדווח (פרוטוקול הדיון, בעמ' 60 – 61).
בחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי בעבר פתח תיק עצמאי במס הכנסה, ואף הגיש דו"חות אישיים לשנים 2005 – 2007. את דו"ח 2007 הגיש באמצעות רואה החשבון שכטר (שם, בעמ' 64 ת/18). הנאשם לא ידע להסביר מדוע לא הגיש דו"חות בהמשך לכך, וטען כי לא ידע שהיה עליו להגיש דו"חות משום שהיה שכיר. עם זאת, לא היה בידי הנאשם להסביר מדוע לא הגיש דו"חות בהיותו בעל מניות. כן הוסיף, כי פנה לרואה חשבון, משום שידע שיש מס שעליו לשלם, וציין "זה הלחיץ אותי מוות". במקביל מסר, כי לא ידע אם יש מס שעליו לשלם ולא ידע אם ניתן לקזז את התשלום בהפסדיו. לדבריו, לא היה לו כסף לתשלום וחשש מפני הצורך לשלם. תחילה ביקש לפנות למס הכנסה ברחובות עם המסמכים שברשותו. הנאשם אישר כי פנה לעו"ד קנטור בסביבות יולי 2008 שאמר לו כי עליו לשלם מס עד סוף השנה (שם, בעמ' 65). עם זאת טען, כי רואה החשבון שכטר אמר לו "הרווחת, הפסדת, אתה לא צריך לשלם". כן המליץ לו למכור את המניות לפני סוף השנה בשל הפסדיו, וכך אמנם עשה. הנאשם הדגיש כי לא אמר לו דבר באשר לחובת הדיווח (שם, בעמ' 66). בהמשך לכך, הוריד טפסי ניכוי מס במקור מבנק פועלים באפריל 2010, אולם לא הציגם לרואה החשבון (ת/17). עוד הוסיף הנאשם, כי קנה דירה במאי 2009 ורצה לדעת שאינו צריך לשלם מס גבוה (שם, בעמ' 67). כן אישר כי בשנת 2009 היה במצב כלכלי גרוע ולא יכול היה לבקש עזרה מבני משפחתו שניתקו עמו כל קשר (שם, בעמ' 68). הנאשם אישר כי גם לאחר החקירה, פנה לרואה חשבון, על מנת להגיש את הדו"חות אולם היא דרשה ממנו סכום גדול מדי (שם, בעמ' 70).
מעדותו של הנאשם עולה, אפוא, כי ידע שייתכן שרובץ עליו נטל לתשלום מס כתוצאה מההסכמים והתקבולים שקיבל מכוחם. יתר על כן, הנאשם הודה, כי התייעץ עם עורך דין ורואה חשבון בעניין, ואף פנה למשרדי מס הכנסה לבירור הנושא. טענת הנאשם כי לא ידע שעליו להגיש דו"חות אינה סבירה, כאשר במקביל הגיש דו"חות אישיים. יתר על כן, הנאשם מסר גרסאות רבות וסותרות באשר להתנהלותו סביב סוגיית ידיעתו בנושא החובה לשלם מס ולהגיש דו"חות. סוגיית מודעותו של הנאשם נלמדת לא רק מהבירורים שערך, אלא גם מעדותו שלו בדבר "הלחץ" בו היה נתון כתוצאה מהאפשרות שעליו לשלם מס. יש להדגיש, כי מעדותו של הנאשם עצמו עולה, כי לחץ זה נבע ממצבו הכלכלי, משמע מהחשש כי יהיה עליו לשלם מס. לכך יש להוסיף, כי טענת הנאשם שיכול היה לקזז את הפסדיו, או את זכויותיו כעובד, לא בוססה בראיות ממשיות, ואף הופרכה בראיות התביעה. מכאן, כי היא נותרה בגדר משאלת לב, והנאשם לכל הפחות "עצם עיניו" לאפשרות שיהא עליו לשלם מס.
הנה כי כן, ממכלול הראיות עולה, כי הנאשם ערך שני הסכמים למכירת מניות, קיבל תמורה בסכום של 635,995 ₪ ולא דיווח על ההסכמים ועל התמורה. טענות הנאשם בדבר קיזוז הפסדים אינן יכולות להתקבל, כאשר לא הוכחו ההפסדים. יתר על כן, הנאשם לא היה רשאי לקזז סכומים, לפי שיקול דעתו, ואף סכומים שכלל אינו רשאי לנכות, ובפרט שכלל לא הגיש דיווח לרשויות המס.
יסוד המודעות של הנאשם עולה מתוך מכלול הראיות, ובכלל זה: העובדה כי הגיש דו"חות מס הכנסה בשנים קודמות, משמע בשנים 2005 – 2007, ובגינם אף הכליל בקשה להחזר מס בגין תרומה; הפנייה לייעוץ עם גורמים מקצועיים בעניין זה, ובכלל זה עורך דין, רואה חשבון ורשויות המס; הלחץ שחש הנאשם בשל מצבו הכלכלי וחששו שיהא עליו לשלם מס. מכאן שהנאשם פעל מתוך מודעות להעלמת המס.
טענות הנאשם בדבר פגמים בחקירה וטענות להגנה מן הצדק
בפיו של הנאשם טענות רבות בדבר מחדלי חקירה ובדבר התנהלות לא תקינה של הרשויות כלפיו במהלך החקירה, לרבות חקירה לא הוגנת, הובלתו מבית המשפט ברמלה לחקירה, היעדר הקלטה של החקירה, אי הגשת מלוא החומר הרלוונטי, ועוד.
כאמור, הנאשם גם טען כי פיינבלום התנהל בצורה לא חוקית ולא תקינה וחבר לרשויות המס, תוך התעמרות בו. עוד הטיח טענות נגד התביעה ובית המשפט בדבר שקרים, זיוף, ומחיקת פרוטוקול.
ביחס לרוב טענותיו של הנאשם באשר לפגמים בחקירה, העיד רכז חקירות, שי כהן, אשר גבה את הודעתו הראשונה של הנאשם בתיק, וכן תפס דיסק-און-קי.
כהן מסר, כי מעורבותו בתיק החלה שבוע לפני חקירת הנאשם. בעדותו מסר כי בחקירה ביום 29.12.13, הזהיר את הנאשם בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין והזכות לשמור על שתיקה. כן מסר, כי רשם מילה במילה את כל מה שמסר הנאשם בחקירתו, וכי הנאשם אישר את שנרשם בהודעה בחתימתו (פרוטוקול הדיון, בעמ' 14). כן מסר כהן, כי הנאשם שלח לו מקבץ מיילים במהלך החקירה. לדבריו, בשל הקושי לאתר את הנאשם קיבל ממנו את כתובת האימייל, והתנהלה התכתבות בינו ובין פקיד שומה חקירות מרכז (ת/4). החוקר כהן מסר כי לא היה מעורב בהבאתו של הנאשם לחקירה מבית המשפט ברמלה, וגם לא היה מעורב בניסיונות האיתור של הנאשם (פרוטוקול הדיון, בעמ' 19, 21). לדברי כהן, לא היתה חובת הקלטה של החקירה וחובת התיעוד היא בכתב, כפי שנעשה. יתר על כן, הנאשם גם לא ביקש מהחוקרים להקליט את החקירה, אלא פעל שלא כחוק בהקלטת החקירה בסתר וללא ידיעת החוקרים. הנאשם גם אישר את האמור בהודעה בחתימתו על כל מסמכי ההודעה (שם, בעמ' 20 - 21). עוד הוסיף החוקר כהן, כי פנו לכל הבנקים לקבלת תדפיסי חשבון הבנק של הנאשם, והוא אינו זוכר שהתקבלו תדפיסים של בנק פועלים (שם, בעמ' 21 – 22; ת/6).
לא מצאתי כל פרכה או סתירה בעדותו של החוקר כהן. יתר על כן, טענותיו של הנאשם בדבר פגמים בחקירה היו ללא ביסוס ממשי. לעניין זה יש להעיר, כי גם אם החקירה היתה קשה, גם אם הנאשם הובא מבית המשפט ברמלה, וגם אם לא הוגשו כל תדפיסי החשבון, לא היה בכך כדי לפגוע בזכויותיו של הנאשם ובהגנתו. מכאן, כי לא נמצא ממש בטענותיו של הנאשם בדבר מחדלי חקירה והתנהלות לא תקינה של רשויות החוק.
גם טענותיו של הנאשם בדבר התנהלות לא תקינה של רשויות התביעה ושל בית המשפט, נעדרות אחיזה כלשהי במציאות, כפי שניתן להתרשם מההחלטות הרבות שניתנו במהלך ניהול ההליך ומהפרוטוקולים המתעדים את הדיונים.
לבסוף, לעניין השיהוי בהגשת כתב האישום. כתב האישום הוגש בחודש דצמבר 2016 ועניינו באי דיווח על הסכמים שנערכו בשנים 2008 – 2009. עם זאת, חובת הדיווח נבדקת בשנה שלאחר עריכת ההסכמים, משמע בשנים 2009 – 2010, משמע כי ניתן היה להתחיל בחקירה בשנת 2011. חקירתו הראשונה של הנאשם נערכה בשנת 2013 וחקירתו השנייה רק בשנת 2015, ובאותן שנים נאספו המסמכים הרלוונטיים. מכאן, כי החקירה אמנם התנהלה שלא ביעילות המרבית. אולם, אין המדובר בשיהוי קיצוני שיש בו כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם או כדי להצדיק זיכוי מטעמים של הגנה מן הצדק. כל העדויות הרלוונטיות נשמעו וכל המסמכים הרלוונטיים הוגשו. מכאן, שלא מצאתי שיש לשיהוי רלוונטיות באשר להכרעת הדין.
לאור כל האמור, נדחות טענות הנאשם להגנה מן הצדק.

סוף דבר
עלה בידי התביעה להוכיח כי הנאשם החזיק ב-22% ממניות החברה וכי העבירן לפיינבלום במסגרת שני הסכמים שנערכו בשנת 2008 ובשנת 2009. הנאשם קיבל תמורת העברת המניות סכום של 635,995 ₪, אשר הועבר לו בתשלומים מפיינבלום או מחברות שבבעלותו.
עלה בידי התביעה להוכיח כי הנאשם לא דיווח על ההסכמים ועל ההכנסות שנוצרו לו לרשויות המס, בניגוד לסעיף 91 לפקודת מס ההכנסה, וכי הנאשם פעל מתוך מודעות להתחמק מתשלום מס.
לאור האמור, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע שתי עבירות של שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ט, 31 דצמבר 2018, במעמד הצדדים