הדפסה

בית משפט השלום ברחובות ת"א 8754-06-15

בפני
כבוד ה שופטת שרון צנציפר הלפמן

תובעים

חדווה אמסל
באמצעות עו"ד אליהו שטיינר ועו"ד לאה רז שפילר

נגד

נתבעים

  1. מגדל חברה לביטוח בע"מ
  2. אדי אברהם אייזנקרפט
  3. כלל חברה לביטוח בע"מ

באמצעות עו"ד אריה כרמלי ועו"ד מריה נימן ממן

פסק דין

לפני תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התביעה הוגשה מלכתחילה נגד שתי מבטחות: הנתבעת 1, מבטחת רכב התובעת והנתבעת 3, מבטחת הרכב הפוגע (להלן: הנתבעת). בסופו של יום, הגיעו המבטחות להסכמות ביניהן וההליך נוהל מול הנתבעת בשאלת הנזק בלבד.

התובעת והתאונה

התובעת, ילידת 1.1.1960 (בת כ-60 כיום), מנהלת חשבונות.

התובעת נפגעה ביום 25.4.2014 בתאונת דרכים. התאונה ארעה שעה שהרכב שבו נסעה ביחד עם בעלה עמד תקול בשולי הכביש, בעלה ביצע בו תיקון דרך והתובעת עמדה לצידו . או אז רכב זר סטה ממסלולו בכביש , פגע בתובעת בעוצמה רבה מאחור, המשיך לנסוע ופגע ברכבם של בני הזוג, אשר פגע בבעל.

כתוצאה מהתאונה נפגעה התובעת באורח קשה ופונתה באמצעות אמבולנס לבית החולים תל השומר, שם אובחנה כסובלת מפגיעות רב מערכתיות, פנימיות ואורתופדיות. בין השאר, אובחנו פגיעה בשלפוחית השתן, פגיעה ריאתית ופגיעות אורתופדיות: ירך וברך מרוטשת, אגן שבור, שברים בחוליות L1-L3 וכן שברים בצלעות 7-3.

התובעת הובהלה לחדר ניתוח, שם עברה ניתוח משולב אורולוגי ואורתופדי, במהלכו נותחה שלפוחית השתן, נעשתה רדוקציה לאגן וקיבוע שברים כולל קיבוע זמני לברך המרוסקת.

התובעת אושפזה ביחידת הטראומה וביום 8.5.2014 הועברה להמשך טיפול במחלקה האורתופדית.

ביום 14.5.2014 עברה התובעת ניתוח שני בהרדמה כללית, של הברך המרוסקת .

ביום 22.5.2014 הועברה התובעת להמשך טיפול במחלקת שיקום אורתופדי. במהלך האשפוז נוצרה ברגל שמאל סרומה והתובעת נאלצה לעבור ניקוז, אשר לא הועיל.

ביום 20.6.2014 חזרה התובעת למחלקה האורתופדית ונאלצה לעבור ניתוח נוסף לניקוז הסרומה מירך שמאל עם הכנסת נקזים.

ביום 29.6.2014 שבה התובעת למחלקה השיקומית להמשך טיפול. ביום 7.7.2014 אושרה לה דריכה על רגל שמאל.

ביום 30.7.2014 שוחררה התובעת מבית החולים, לאחר 95 ימי אשפוז. התובעת שוחררה, תוך שהיא מתניידת על קביים קנדיות כשרגלה השמאלית נתונה בסד צירים. הומלץ לה על טיפולי פיזיותרפיה בתדירות של שלוש פעמים בשבוע, טיפול אורולוגי, פסיכיאטרי וכן ביקורות במרפאות האורתופדיות ובמסגרת שיקומית בבית החולים תל השומר.

הנכות הרפואית

במסגרת ההליך מונו מטעם בית המשפט שלושה מומחים רפואיים.

בתחום האורתופדיה מונה פרופ' תום הלל. המומחה פירט את פגיעותיה של התובעת בתחום האורתופדי: שברים בצלעות 7-3 מימין עם המוטורקס קטן מימין; שברים בזיזים הרוחביים בחוליות המותניות 5,4,3L מצד שמאל; שבר עם תזוזה באגן הכולל את עצם הצולב ( sacrum) ואת עצמות הבושת (pubis) מצד שמאל; שטף דם תוך רקמתי גדול שהפך לסרומה גדולה ברקמות הרכות בחלק הצדדי של הירך השמאלית; וקרעים ברצועות הברך השמאלית. עוד פירט המומחה כי ביום התאונה בוצע שחזור של השברים באגן וקיבועם על ידי ברגים בעמדה טובה. השבר בעצם הצולב גורם כיום לכאב במקום זה. השבר בענף העליון של עצם הבושת התרפא עם התעברות ועם רגישות מקומית וכאב בסוף תנועת הפיסוק. על רקע פגיעות אלה, קבע המומחה כי לתובעת נכות בגובה 10% עקב השברים באגן, לפי סעיף 35(1)ב לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 (להלן: התקנות). המומחה הוסיף ופירט כי הסרומה הגדולה בהיבט הצדדי של ירך שמאל עברה ניקוז פתוח והתרפאה עם צלקת מכוערת וכואבת. המומחה העריך את נכותה של התובעת עקב הצלקת ב-10% לפי סעיף 75(1)ב לתקנות. לבסוף ציין הוא כי בברך השמאלית בוצע ניתוח ארתרוסקופי לשחזור הרצועה הצולבת הקדמית (ACL) וניתוח פתוח לשחזור הרצועה הקולטרלית הצדדית (LCL) והזווית האחורית-צדדית של הברך, בעזרת שתל גיד שנקלח מבנק הרקמות. המומחה העריך את נכותה של התובעת ב -10% בגין הגבלה קלה-בינונית בכיפוף הברך, לפי סעיף 35(1)ב לתקנות . בנוסף קבע המומחה כי התובעת סבלה מאי-כושר מלא במשך 10 חודשים, עד ליום 25.2.15 וכן סבלה מנכות זמנית בגובה 50% למשך חצי שנה. נכותה המשוקללת של התובעת בתחום האורתופדי הועמדה, אפוא, על 27%.

פרופ' צבי זמישלני, המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ציין כי במהלך השנה הראשונה שלאחר התאונה, התובעת התלוננה על דכדוך, החמרה בהפרעות השינה, פלאשבקים בלילות ואף הופנתה לפסיכיאטר שהמליץ על טיפול תרופתי. המומחה העריך כי התובעת סבלה לאחר התואנה מהפרעת הסתגלות למצבה הגופני וכי בשל הפרעה זו סבלה מנכות זמנית בשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות.

ד"ר אביתר מוריאל, המומחה בתחום האורולוגיה, ציין כי התובעת סבלה כתוצאה מן התאונה מקרע בשלפוחית באורך 3 ס"מ שנתפר בניתוח וכן משברים באגן. עם זאת, מצא המומחה כי אין קשר בין מצבה האורולוגי של התובעת ותלונותיה בתחום זה לבין התאונה.

נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת עומדת, אפוא, על 27%.

הנכות התפקודית

התובעת סבורה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור גבוה מנכותה הרפואית וכי יש לקבוע נכות בשיעור 35%. התובעת מבקשת להביא בחשבון, בין השאר, את גילה בעת הפגיעה ואת פגיעותיה האורתופדיות. עוד נטען כי היא סובלת עקב התאונה מבעיות אורולוגיות ונפשיות, אשר גם אם אינן עולות כדי נכות, הן מקשות על שיגרת יומה (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 15-13). היעדרותה הממושכת מעבודתה וחזרתה בהיקף מופחת עם מגבלות, כך נטען, מעידות על פגיעה תפקודית גבוהה בהרבה מן הנכות הרפואית שקבעו המומחים.

הנתבעת מצדה טוענת כי הנכות בגין הצלקת אינה תפקודית או לחילופין, השפעתה נמוכה משיעורה המספרי וכי השפעתה התפקודית של הנכות האורתופדית שנקבעה בשיעור 19% היא חלקית. נטען כי בנכות בשיעור זה התובעת יכולה לתפקד באופן מלא, בייחוד כאשר עבודתה היא במושב בו היא מתגוררת, והעבודה אינה פיזית. עוד נטען כי ככל שתפקוד התובעת מוגבל, הדבר נובע ממגבלות שאינן קשורות לתאונה וכי התובעת טסה לחו"ל ומטיילת בארץ, דבר המעיד כי מגבלותיה הן מינוריות.

בתצהירה ובעדותה פירט ה התובע ת בהרחבה את הקשיים היומיומיים עמם היא נאלצת להתמודד בעקבות התאונה. לדבריה: "לאחר התאונה בה נפגעתי קשה, אושפזתי ונותחתי, קיבלתי את כל הטיפולים הרפואיים עליהם הומלץ לי, כולל עשרות טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים רפואיים ותרופתיים בהיקף גדול ולמרות כל ניסיונותיי נשארתי מוגבלת ביותר בתפקוד היום יומי ובוודאי בכל מה שקשור לעבודה. אני מוגבלת בתפקוד, מתקשה בהליכה, סובלת מהגבלות ומכאבים תמידיים, מוגבלת בהרמת משאות (אפילו קלסרים ותיקים כבדים), בעליה וירידה במדרגות, כאבים בחילופי עונות, מתקשה בישיבה ובכלל סובלת ממגבלות רבות המקשות על חזרתי לפעילות... למגבלות האמיתיות שאני סובלת מהן, יש השפעה ממשית על התפקוד שלי בכל מה שכרוך בחיי היומיום ובעבודה. כיום אני רק בת 57 ואני מרגישה שככל שאני מתבגרת מגבלותיי הולכות ומחמירות" (סעיפים 37-36 לתצהיר התובעת). תיאור דומה נמסר מפי התובעת לפרופ' זמישלני, המומחה בתחום הפסיכיאטריה. התובעת פירטה באזני המומחה כי היא "מתקשה לישון בשל כאבים גופניים"; כי היא מכריחה את עצמה לתפקד; כי היא "מתקשה להתרכז"; כי היא עובדת לאחר התאונה במשרה חלקית שכן הגוף שלה "לא מתפקד טוב"; וכי היא "משתדלת להיות פעילה... נלחמת... מול הפציעה של בעלי אני צריכה להחזיק ולסחוב את המשפחה בעצמי" (עמוד 6 לחוות הדעת. להתרשמות המומחה מאמינותה, ראו שם, בעמוד 5). התובעת חזרה על הדברים בחקירתה בבית המשפט (ראו, בין השאר, בעמוד 20 לפרוטוקול, שורות 15-9).

לעניין הצלקת, פירטה התובעת כי מאחר שבמשך האשפוז גדלה הסרומה ברגל שמאל, וניקוז שעברה לא הועיל, היא נאלצה לעבור ניתוח נוסף בירך, במהלכו "נכרתו גושי צלקת והירך נותרה ללא שכבת רקמת שריר פנימית (שמעבר לצלקות הגדולות והמכוערות שנותרו) מקשה על שכיבה על הצד וכאבים חזקים עד היום" (סעיפים 17-16 לתצהיר התובעת). המומחה בתחום האורתופדיה תיאר בחוות דעתו את הצלקת כ"צלקת אורכית בהיבט הצדדי-עליון של ירך שמאל, באורך 15 ס"מ, שקועה ודבוקה לעומק" (עמוד 3 לחוות הדעת). כן קבע הוא כי "הסרומה הגדולה בהיבט הצדדי של ירך שמאל, עברה ניקוז פתוח והתרפאה עם צלקת מכוערת וכואבת (עמוד 4 לחוות הדעת). יצוין כי המומחה, פרופ' הלל, תיאר "צלקת נוספת בצורת האות ר' על פני הצד החיצוני של ברך שמאל, באורך 13 ס"מ, עדינה ולא דבוקה לעומק" (בעמוד 3 לחוות דעתו). התובעת טוענת לעניין זה כי המומחה קיפח אותה ולא זיכה אותה באחוזי נכות בגין צלקת זו.

מצאתי כי יש לתת אמון מלא בעדותה של התובעת. התובעת הותירה רושם מהימן מאד והתרשמתי כי היא מתארת נכונה את הקשיים שחוותה לאחר התאונה כמו גם את הקשיים עמם היא מתמודדת כיום כתוצאה מנכויותיה הקשורות לתאונה. התובעת תיארה את הדברים כהווייתם, ללא כל ניסיון להאדיר את מצבה. התובעת נפגעה בהיותה בת 54 שנים. אופי נכותה האורתופדית הוא כזה המשפיע על כל תחומי החיים. כתוצאה מהתאונה מתניידת התובעת כיום בעזרת מקל הליכה ועצמאותה הפיזית נפגעה. עוד שוכנעתי כי הצלקת בגינה נקבעו 10% נכות אינה אסתטית גרידא. הוכח כי מדובר בצלקת גדולה, שקועה, דבוקה לעומק ומכאיבה, שלמיקומה השפעה על תפקודה של התובעת (השוו לע"א (מחוזי חי') 5321-04-18 פלוני נ' ביטוח חקלאי – אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (פורסם בנבו, 15.7.2018)).

נוכח מכלול הנתונים שהובאו בפני, יש להניח כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת משקפת את נכות ה התפקודית. עם זאת וכפי שיבואר להלן, בנסיבות העניין מצאתי כי נכון יהיה לפסוק לתובעת בגין הפסדי השתכרותה סכום גלובלי. משכך, איני נדרשת לכִּמותה המדויק של הנכות התפקודית.

הנזק

בסיס שכרה של התובעת

התובעת עבדה כמנהלת חשבונות במשרה מלאה במושב בו היא מתגוררת. בהתאם לתלושי השכר שצורפו, ממוצע שכרה של התובע ת לפני התאונה עמד על כ- 13,400 ₪ ברוטו ובניכוי מס הכנסה – 12,300 ₪ (נספח ז' לתיק המוצגים ומוצג נ/1).

הפסדי שכר בעבר

התובעת הציגה אישורים מרופא תעסוקתי לפיהם היא לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודה עד ליום 16.3.2015 (נספח ו' לתיק המוצגים).

מיום 16.3.2015 ועד ליום 2.11.2015 ניתן אישור עבודה חלקי הכולל יום עבודה מקוצר של 3 שעות במשרד.

ב-11/2015 חזרה התובעת לעבודתה עם מגבלות.

אישורי אי הכושר צורפו כנספח ו' לתיק המוצגים ועולים בקנה אחד עם הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי פרופ' תום הלל: אי כושר מלא למשך 10 חודשים ונכות בגובה 50% למשך חצי שנה.

מתלושי השכר שהוצגו עולה כי התובעת ניצלה בתקופה שלאחר התאונה את כל ימי המחלה שעמדו לרשותה – 95 ימים (תלוש שכר 5/2014, נספח ז' וסעיף 44 לתצהיר התובעת); לאחר שאלה הסתיימו, ניצלה התובעת כל ימי החופשה הצבורים שעמדו לר שותה – 71.5 ימים (תלוש שכר 9/2014, נספח ז'); ולאחר שאלה הסתיימו, הוסיפה לקחת ימי חופשה על חשבון ימי חופשה עתידיים, תוך שהיא מתחייבת להשיב עלותם – 98 ימים (סעיף 44 לתצהיר התובעת; אישור ה מעביד בדבר אישור 98 ימי חופש ה הוגש כמוצג ת/1).

התובעת עותרת לפיצוי בגין פדיון 264.5 ימי מחלה, ימי חופשה וימי חופשה שקיבלה ממעבידה על החשבון בסך של 163,119 ₪.

הנתבעת סבורה כי אין לפצות את התובעת מעבר ל-71.5 ימי החופשה שניצלה, ולפיכך מציעה פיצוי של כ-40,000 ₪ (במעוגל) בגין אובדן ימי החופשה (חישוב לפי סך של 559 ₪ ליום). נטען כי התובעת לא הוכיחה את זכותה לפדיון ימי מחלה. עוד נטען כי אין מקום ליתן פיצוי בגין הפסד זכויות סוציאליות ופנסיה לעבר, שכן לתובעת שולם שכר מלא, והופרשו הזכויות הסוציאליות ופנסיה.

אין חולק – כך עולה גם מן התלושים שצורפו – כי שכרה של התובע ת לא נגרע לאחר התאונה, אף לא בתקופת אי-הכושר. עוד אין חולק כי התובעת ניצלה את כל ימי המחלה וימי החופשה שעמדו לרשותה.
הוכח כי התובעת קיבלה שכר על חשבון ימי חופשה עתידיים, בכפוף להתחייבותה להשיב סכומים אלה. נוסף על הצהרתה של התובעת בעניין זה, הוגש אישור המעביד (ת/1), חתום על ידי מרכז המשק של המושב, מר יאיר אפל, שהינו גם אחיה של התובעת. מר אפל אף הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. הנתבעת טענה כי נעשה ניסיון להסתיר את העובדה שמר אפל הוא אחי התובעת, ואולם בפתח חקירתו ובטרם נשאל על כך, ציין מר אפל כי הוא "ממלא תפקיד. יש מזכירות של המושב. במסגרת זאת, אני מדווח לוועד ההנהלה, על אירועים מסוג זה... דיווחתי על כל מה שקרה. הייתי חייב גם, כיוון שהיא אחותי, הייתי צריך לשים קצת יותר לב כדי שלא יהיו ניגודי עניינים" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 32-30). מר אפל לא נחקר אודות ת/1 ועדותו לא נסתרה.

נתתי דעתי למכלול הנתונים, לרבות המספר הרב של ימי המחלה (95 ימים) והחופשה (169.5 ימים) שנוצלו על ידי התובעת; ההלכות אליהן הפנתה התובעת לפיהן "שכר המשולם לנפגע על ידי מעבידו על חשבון ימי חופשת מחלה הינו למעשה שימוש שעושה העובד במשאביו העצמיים, דהיינו, הוא עושה שימוש בזכותו הראויה לדמי מחלה... ההצדקה לפיצוי בגין תקופה בה קיבל התובע שכר על חשבון ימי מחלה, היא שאין לדעת לבטח אם התובע יחלה בעתיד ויקלע ל"מחסור" בימי מחלה שנוצלו כדי לכסות את היעדרותו עקב התאונה" (ת"א (מחוזי חי') 11293/97 גאנם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י"ד (פורסם בנבו, 28.8.2001). ראו גם את ת"א (מחוזי חי') 211/92 גלט נ' כהן, פסקה ל' (פורסם בנבו, 15.6.2003)); כמו גם העובדה שלא הוצג הסכם עבודה מסודר עם התובעת המעגן את זכותה לניצול ימי מחלה וערכם לפידיון .

נוכח כל אלה, מצאתי כי פיצוי גלובלי בסך של 95,000 ₪ ישקף נכונה את הנזק המיוחד שנגרם לתובעת בגין הפסדי העבר.

הפסדי השתכרות לעתיד והפסדי פנסיה

התובעת סבורה כי יש לקבוע שנכותה התפקודית משקפת את הגריעה מכושר השתכרותה. התובעת מציינת כי בעת אשפוזה והשיקום הארוך אותו עברה, נאלצו במ ושב להביא לה מחליף . לעניין זה העיד גם מר אפל כי "מכיוון שזה לקח הרבה חודשים כל הסיפור הזה... גם הבאנו מנהל חשבונות חיצוני, כדי שיגבה אותה" (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 14-12). גם כיום, כך נטען, מאחר שהתובעת עובדת פחות שעות ומסיימת את עבודתה בשעה 14:00, גויסה עובדת נוספת, בין היתר כדי לסייע לה. התובעת מוסיפה ומפרטת כי "בהתחשב בכלל העובדות והקשיים שעומדים בפני כל הזמן אני בחשש מתמיד כי אפוטר מעבודתי ובמקרה שכזה אין כל ספק בליבי שבגילי, בנכותי ובמגבלותיי לא אוכל למצוא כל מקור פרנסה אחר" (סעיף 53 לתצהיר התובעת). עוד טוענת היא כי גיל הפרישה במושב אינו מוגבל ו היא יכולה הייתה לעבוד עד גיל 70 ויותר (סעיפים 52-51 לתצהיר התובעת; ראו גם סעיף 10 לתצהירו של מר אפל). לאור האמור, נתבקש בית המשפט לחשב את הפסדי השתכרותה לעתיד עד גיל 70.

הנתבעת מצדה מדגישה כי מאז התאונה חלפו מעל חמש שנים, התובעת ממשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, באותו היקף ושכרה לא נפגע ואף עלה מעט. בשים לב לנכותה של התובעת ולאופי עבודתה כמנהלת חשבונות, שאינה נדרשת לעבודה פיזית, יכולה התובעת לעבוד באופן מלא. עוד נטען כי התובעת עובדת במושב שיתופי ומאחר שאחיה הוא מרכז המשק, מקום עבודתה מובטח. לאור האמור, סבורה הנתבעת כי אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה ולכל היותר – מציעה היא לשקול פיצוי בסך של 25,000 ₪.

כפי שציינתי לעיל, מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה ביותר. התובעת פירטה את הקשיים עמם היא מתמודדת ותיארה כי היא "מרגישה מאד מאד פגועה... השלכות על היום יום שלי, מילא על העבר הכואב מאד, אך על ההמשך של הדרך, הכל משפיע... בכל מצב, בכל מקום בו אני נמצאת בו בחיים שלי, בהוויה שלי. זה גם משפיע על זה, הכאבים, הלחצים... אני צריכה לנוח הרבה מאד. אני לא יכולה לעמוד הרבה או לשבת הרבה, אני סובלת, יש לי משיכות מהאזורים הפגועים, צריבות, דקירות... אחרי התאונה אני לא יכולה לעשות את כל השעות האלה [בעבודה].. אני לא יכולה לעבוד יום מלא. אני מגיעה בשמונה וחצי, תשע ובשתיים אני לא יכולה יותר" (עמוד 20 לפרוט וקול, שורות 15-19 ועמוד 27, שורות 25-14). עוד התרשמתי כי התובעת פועלת להקטנת נזקה ועושה כל מאמץ לעבוד חרף הנכויות שנגרמו לה.

אכן, התובעת נהנית ממסגרת עבודה סובלנית ותומכת. יש להניח כי העובדה שאחיה הוא מרכז המשק סייע ה לה לשוב לעבוד במגבלותיה, מבלי שנדרשה להקטין את משרתה. ואולם, נתונים אלה אינם צריכים לעמוד לתובעת לרועץ. הלכה היא כי "גם כאשר חוזר נפגע נכה לעבודתו הקודמת, אין לשלול את האפשרות שבעתיד לא יהיה מסוגל לחזור לכושר עבודתו הקודם וכי עקב כך תיפגע השתכרותו. כן יש להביא בחשבון את השיקול שהנפגע ישנה את מקום עבודתו או יעזוב אותו – מרצונו או בכורח הנסיבות – והשתכרותו תיפגע בשל כך " (ע"א 6553/96 צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מלצר, פ"ד נג(1) 611, 617 (1999). אין לשלול את האפשרות שאחיה של התובעת יסיים את תפקידו כמרכז המשק ותחת הנהלה אחרת, קיים חשש שהתובעת תפוטר.

על רקע האמור לעיל, מצאתי כי מדובר במקרה בו נכון לפסוק פיצוי גלובלי, המשקלל את מכלול הנתונים שפורטו . במקרה דנן הבאתי בחשבון, בין השאר, את הפגיעה התפקודית המשמעותית בתובעת ואת מגבלותיה ; את גילה של התובעת (כ-60); את השכלתה וניסיונה המקצועי של התובעת (כמנהלת חשבונות); את העובדה שהתובעת עובדת במסגרת תומכת וסובלנית, במושב, כשיום אין פגיעה בשכרה, אך קיימת אפשרות שמצבה יחמיר והיא תאלץ לעזוב את עבודתה. בנסיבות העניין, לא הוכח כי נתקיימו אותן נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מגיל הפרישה. בשים לב לכל אלה, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 185,000 ₪. סכום זה כולל את כל רכיבי השכר, לרבות פנסיה (ומשקף כ-65% מחישוב אקטוארי בצירוף פנסיה).

עזרת הזולת

עם חזרתה של התובעת לביתה היא נזקקה לעזרה רבה בניהול משק הבית, בלבוש, בהיגיינה, ברחצה ובתזונה מתאימה (ראו סיכום הערכה פסיכוסוציאלית שבוצעה במהלך אישפוזה , בהעברה לשיקום) . התובעת פירטה לעניין זה כי בכל תקופת אי-הכושר הארוכה היא הייתה מוגבלת לחלוטין בתפקוד. כך הצהירה היא כי: "לא הייתי מסוגלת לעשות כמעט שום דבר בכוחות עצמי ונזקקתי לעזרה וסיעוד צמודים אותם קיבלתי בעיקר מבנותיי, מאחר וגם בעלי היה פצוע ומוגבל קשות עקב התאונה ולא יכול לסייע לי. אני מבקשת להדגיש שבתקופה זו סבלתי מכאבים עזים, הייתי מוגבלת ביותר, לאחר הניתוח ברגל לא יכולתי לעמוד על הרגליים למשך חודשים רבים ובהמשך נזקקתי לכסא גלגלים ולסדים למשך חודשים ארוכים. גם כיום אני מתניידת בעזרת מקל הליכה. כמובן שבתקופה זו לא יכולתי לדאוג לצרכי הבית או לצרכיי האישיים. נזקקתי לעזרת הזולת לכל צרכיי היומיומיים כמו סיוע להתנייד ממקום למקום, סיוע ברחצה, בהכנת המזון, קניות, שירותי כביסה וכל צרכי היומיום" (סעיפים 27-26 לתצהיר התובעת). התובעת ציינה כי בסמוך לאחר התאונה ובעת שהייתה בבית החולים, בּתה הצעירה קיבלה חופשה מיוחדת מהצבא, סייעה לה וסעדה אותה כל יום. לאחר שחרורה מבית החולים, נעזרה בבתה הבכורה, שהגיעה לצורך כך מהרצליה ולאחר זמן מה שבה לגור בבית כדי לסייע לתובעת (סעיף 74 לתצהיר; ראו גם את תצהירה של הבת, תמר אמסל ואת עדותה, בעמוד 16 לפרוטוקול, שורה 26 ואילך עד עמוד 17, שורה 26 – לעניין היקף העזרה שניתנה לתובעת בעת אשפוזה ולאחר מכן). עוד פירטה התובעת כי בשל מצבה היא לא יכלה להגיע עצמאית לטיפולים השונים ונאלצה להיעזר בבני משפחה שייקחו אותה לקופת החולים או לרופאים השונים, ימתינו ויחזירו אותה הביתה (סעיף 20 לתצהיר התובעת).

התובעת הצהירה כי לפני התאונה לא העסיקה בביתה עזרה בשכר והייתה מבצעת בעצמה עבודות ניקיון וכל הכרוך באחזקת הבית. בשל התאונה, כך פירטה התובעת, היא נאלצה להעסיק עוזרת בית בתדירות של פעם בשבוע במשך 4 שעות, בעלות של 800 ₪ לחודש (תצהיר תשובות לשאלות 57 ו-58 בתיק מוצגי הנתבעת 1; סעיפים 72, 75 ו-77 לתצהיר התובעת ; אישורי המל"ל על תשלום דמי ביטוח לעובדת משק בית החל מחודש 7/2014 ואילך צורפו בדיון וסומנו ת/2). התובעת נחקרה בעניין זה והשיבה כי הצורך בעוזרת נובע מפציעתה בתאונה ואין לו קשר לפגיעה של בעלה: "הוא לא היה עושה את הבית. אני זו שתפעלה את כל הבית, אני זו שטיפלתי בהכל" (עמוד 20 לפרוטוקול, שורה 26). באופן דומה העידה הבת, תמר אמסל, כי הצורך בעזרה בבית נבע בשל מצבה של התובעת: "אמא בעיקר טיפלה בבית, היא גם ככה מועדת על הרגל של כל הזמן בהליכה רגילה. קשה לה לעמוד הרבה זמן. התנועות קשות לה" (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 26-25).

למען שלמות התמונה יצוין כי הנתבעת ביקשה מתן ארכה להגשת סיכומיה לצורך איסוף תיק המל"ל (ענף עובדים במשק בית) על מנת לקבל את מלוא הדיווחים של התובעת ובעלה על העסקת עובדים במשק בית. לנתבעת ניתנה ארכה לשם כך. הנתבעת בחרה שלא לצרף לסיכומיה מסמכים מתיק המל"ל שנאסף ובכך יש כדי לאשר את גרסת התובעת לפיה הצורך בעזרה במשק הבית נולד רק לאחר התאונה וכתוצאה ממנה.

התובעת העידה כי אין בעזרה בתשלום לה היא נזקקת כיום כדי לספק את כל צרכי הבית ("היא עובדת רק יום אחד בשבוע, זה כלום, יש לי בית ענק. זה לא נותן כלום. מסוכן לי לעשות" – עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 24-22). עוד נטען כי התובעת נושאת בשירותי גנן בסך של 400 ₪ לחודש. הנתבעת מצדה סבורה כי נכותה האורתופדית של התובעת אינה מגבילה בצורה ממשית את תפקודה וכי היא יכולה לבצע את עבודות משק הבית; כי העוזרת המועסקת על-ידי התובעת מטפלת גם בצרכי בעלה ; וכי יש לערוך את חישוב הפיצוי עד גיל 67, שכן מגיל זה סביר כי התובעת הייתה זקוקה לעזרת צד ג' ללא קשר לתאונה.

שקלתי את טענות הצדדים והבאתי בחשבון, בין השאר, את גובה הנכות הצמיתה ש ל התובעת; תקופות אי הכושר הממושכות שנקבעו (אי כושר מלא למשך 10 חודשים ונכות זמנית בגובה 50% למשך חצי שנה) ; העזרה המוגברת שניתנה לתובעת על ידי בני משפחה בחודשים שלאחר התאונה, החורגת מעבר למקובל; השכר המשולם בפועל בגין 4 שעות עזרה בשבוע (800 ₪ בחודש), החל מחודש 7/2014, שהינו סביר על רקע התשתית הראייתית שנפרשה; ותוחלת חייה של התובעת (נספח 3 לסיכומי התובעת) . בשים לב לכל אלה, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת בגין עזרת הזולת לעבר (68 חודשים) סך של 55,000 ₪ ו לעתיד – סך של 150,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות

התובעת גוללה בתצהירה באופן מפורט את הוצאותיה לעבר, אשר כללו, בין השאר, רכישת עזרי ריפוי, השתתפות עצמית בביקורי רופא, ברכישת תרופות ובטיפולי פיזיותרפיה ורפואה משלימה (סעיפים 63-55 לתצהיר התובעת). התובעת צירפה קבלות וכן הודעות בגין חיוב הכרטיס של התובעת ובעלה במושב בגין נסיעות לקופת חולים ותרופות בסכום כולל של כ-25,000 ₪ ( נספח ח' לת יק המוצגים; ראו פרוט בסעיפים 61-52 לסיכומי התובעת). התובעת הוסיפה וציינה כי לאחר התאונה היא נאלצה לקנות רכב פרטי, שכן הרכב בו נעשה שימוש לפני כן היה מעבודתו של בעלה ועקב התאונה הוא לא נותר לשימושם (סעיפים 68-66 לתצהיר התובעת). התובעת פירטה לעניין רכישת הרכב הפרטי לאחר התאונה בחקירתה: "קנינו לאחר התאונה. כמה יכולתי להתחנן שיקחו אותי ולבקש רכב מהמושב. אני לא יכולה לנסוע באוטובוס. אין סיכוי שאני אגיע לתחנה ברגל, כי בתחבורה ציבורית אני לא יכולה. גם הרכב של המשק, לא היה לי זמין כל כך, היו לוקחים אותי, גם הילדות וגם חברים. בשלב הזה, לאחר חצי שנה אני חושבת, קנינו אוטו" (עמוד 25 לפרוטוקול, שורות 28-24).

הנתבעת טענה כי הוצאות כאלה ואחרות מבין הקבלות שהוגשו הן הוצאות שהוצאו בגין פגיעתו של הבעל (לפירוט ראו עמוד 6 לסיכומי הנתבעת) . עוד נטען כי לא הובאו ראיות לכך שהתובעת נזקקת לטיפולים מעבר לאלה הכלולים בסל התרופות, כי חלק מן התרופות והטיפולים אינם קשורים לתאונה וכי אין מקום לפסוק הוצאות ניידות מוגברות שכן בשים לב לנכות האורתופדית – 19% - התובעת יכולה להתנייד כרגיל, לנסוע באוטובוסים, ברכבות ואף ללכת ברגל. לחלופין, כך נטען, יש לפסוק פיצוי שאינו עולה על 25,000 ₪.

בחנתי היטב את הראיות שהציגה התובעת לעניין הוצאותיה. מן התיעוד שהוגש עולה כי עם שחרורה של התובעת מבית החולים, היא נדרשה להתאים את ביתה לנכותה, שכן התקשתה בניידות והתהלכה באמצעות קביים קנדיות למרחקים קצרים בלבד ונזקקה לשימוש באביזרי עזר דוגמת כיסא הגבהה, כיסא לשירותים ומקל אחיזה (ראו מכתב שחרור/העברה סיעודי מיום 30.7.2014). כמו כן היה על התובעת להשתמש באביזרים מיוחדים מותאמים לצורך עליה וירידה ממיטתה, ניוד ומעברים בביתה (שם). לאחר התאונה והניתוח הייתה התובעת בתקופת אי כושר ממושכת, שבחלק ממנה נזקקה לקביים והייתה מנועה מנהיגה. בעטיה של התאונה נזקקה התובעת לנסיעות רבות מביתה במושב ניר גלים לצורכי שיקומה. התובעת נזקקה להסעות עם בן משפחה לביקורות בבית חולים תל השומר, לטיפולים רפואיים בקופת חולים במרפאות באשדוד, לרבות מכון הפיזיותרפיה באשדוד , לטיפולי הידרותרפיה לעבודה על טווחים וחיזוקים וכן טיפולים פרא רפואיים דוגמת דיקור.

התובעת נחקרה אודות ההוצאות הנטענות. כך למשל, נשאלה היא בעניין המיטה המתכווננת שנרכשה. התובעת אישרה בחקירתה כי המיטה נרכשה עוד כשהיא ובעלה היו בבית החולים והסבירה: "זה הגיע כשבועיים לאחר שהגענו הביתה. אני חושבת שזה הגיע, בפעם השנייה כשחזרנו לחופש משיקום, היינו בשיקום, שחררו אותנו לאט לשבתות הביתה. לנו זה היה מאד חשוב, שינה לי את כל התפקוד הפיסי שלי. אני לא יכולה לשכב כשהרגליים אינן מורמות. כשאני קמה, חייבת להרים את הגב ולהושיב אותי, בעיקר בלילה כשאני קמה לשירותים ויכולה למעוד בחושך. זה גם מונע כאבים, קצת כמה שאפשר" (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 30-16). בנוסף, נחקרה התובעת ארוכות אודות כרטיסי החיוב של המושב שצורפו לת יק מוצגיה. התובעת הבהירה כיצד מתבצע מנגנון החיוב של חברי המושב, הסבירה כי דיווחה בספר הרכב של המושב על נסיעותיה לקופת החולים ולטיפולי פיזיותרפיה וחויבה בהתאם. לדבריה: "בגזברות יודעים שנסעתי קילומטרים. אני דיווחתי על הנסיעות שהיו לקופת חולים. בכל רכב יש ספר רכב, שכל חבר שנוסע ברכב, חייב לרשום לפי הטבלה, תאריך, לאן הוא נסע, מקילומטר עד קילומטר. שם דיווחתי שנסעתי לקופת חולים או לאן שנסעתי" (עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 4-1. לחקירתה של התובעת אודות הוצאות נוספות ראו בעמוד 26 לפרוטוקול, שורות 17-7). עדותה של התובעת בדבר הצורך בהוצאות אלה מקובלת עלי. יצוין כי באת-כוחה של התובעת הבהירה ביחס לקבלות ספציפיות לגביהן נחקרה התובעת (נ/2) כי הן "לא חלק מהתביעה. לא ביקשנו זאת" (עמוד 23 לפרוטוקול, שורה 2). לבסוף, נתתי דעתי לכך שגם כיום התובעת מוסיפה להתנייד עם מקל הליכה ומתקשה ללכת למרחקים וזקוקה לניידות מוגברת לצורך טיפוליה הרפואיים ותפקודה היומיומי (סעיף 71 לתצהיר התובעת).

לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנתונים שלעיל, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין הוצאותיה של התובעת לעבר ולעתיד, לרבות הוצאות ניידות, בסכום גלובלי של 50,000 ₪.

כאב וסבל

בהתאם לדין, לשיעור נכותה הרפואית של התובעת (27%) ולימי האשפוז (95 ימים) עומד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 73,550 ₪ נכון למועד פסיקתי.

סיכום נזקי התובעת

הפסד שכר לעבר

95,000

הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה

185,000

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

205,000

הוצאות וניידות

50,000

כאב וסבל

73,550

סך נזקי התובעת

608,550

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 608,550 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף הוצאות משפט שהוציאה התובע ת. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, כ"ו אדר תש"פ, 22 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.