הדפסה

בית משפט השלום ברחובות ת"א 71602-11-17

בפני
כבוד ה שופטת שרון צנציפר הלפמן

תובעים
פלונית
באמצעות עו"ד אדיר שויגמן

נגד

נתבעים

1.מטב עמותה לשרותי טיפול ורווחה (ע"ר)
2.הראל חברה לביטוח בע"מ
באמצעות עו"ד מיכל סירקוביץ

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, שיצאה ללא השגחה ופיקוח ממרכז יום לתשושי נפש בו שהתה, איבדה את דרכּה ונמצאה לאחר כעשרים שעות ב חולות חוף ימה של אשקלון.

הצדדים והאירוע

התובעת, ילידת 1938 (בת כ-81), אובחנה בשנת 2006 כסובלת מדמנציה מסוג אלצהיימר. במועדים הרלבנטיים נמנתה התובעת על מטופלי מרכז יום לתשושי נפש "אהבה" באשקלון (להלן: המרכז).

הנתבעת 1 היא עמותה לשירותי טיפול ורווחה (להלן: הנתבעת). במ ועדים הרלבנטיים הפעילה הנתבעת את המרכז.

הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת במועדים הרלבנטיים בביטוח אחריות.

ביום 15.11.16, במהלך שהותה של התובעת במרכז ומסיבה שלא התבררה עד תום, יצאה התובעת מחוץ לכותלי המרכז ללא השגחה ופיקוח. דבר היעלמותה של התובעת נודע למשפחתה רק כאשר ההסעה מן המרכז הגיעה לביתהּ, שאז התחוור לבני המשפחה כי התובעת לא עלתה לרכב ההסעה.

לאחר כעשרים שעות של חיפושים קדחתניים על ידי המשטרה, מתנדבים ובני משפחה, נמצאה התובעת בחוף ימה של אשקלון, כשהיא מבולבלת, שרוטה מקוצים וללא שיניה התותבות. עם הִמצאה של התובעת היא אושפזה בבית החולים ברזילי למשך חמישה ימים, במהלכם טופלה על ידי נוזלים ואנטיביוטיקה. בוצע CT של המוח, שהדגים אוטמים מוחיים דו צדדים. עלה חשד לאירוע מוחי חדש, אך זה נשלל על ידי הנוירולוג. התובעת שוחררה כשהיא עדיין מבולבלת, אינה שולטת על סוגר השתן, מסוגלת להלך עם הליכון בהשגחה והומלץ על מינוי אפוטרופוס. לאחר שחרורה, לא חזרה עוד התובעת למרכז.

האחריות

התובעת טענה כי אינה יודעת ואינה יכולה לדעת מה היו הסיבות המדויקות שגרמו ליציאתה מהמרכז וכי עצם יציאתה מן המרכז מתיישבת יותר עם המסקנה לפיה הנתבעת התרשלה. בּתה של התובעת, גב' אילנה קקיאשוילי (להלן: הבת אילנה) פירטה בתצהירה ובעדותה כי מצילומי מצלמות האבטחה עולה ש התובעת יצאה מן המרכז בשעה 12:00 ולא הגיעה לארוחת הצהריים במרכז, אך עובדי המרכז לא הבחינו בהיעלמ ותה (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 32-31). עוד תיארה היא כי רק לאחר שהתובעת לא הגיעה עם ההסעה לבּיתה והבת התקשרה לברר עם מנהלת המרכז היכן ה תובעת, דיווחה המנהלת למשטרה על היעלמות התובעת, תוך שהיא מסתירה את הדבר מהבת (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 2-1).

בכתב הגנתן פירטו הנתבעות כי התובעת יצאה מהמרכז במהלך אירוע "מחזירים אהבה לקשישים" שהתקיים באותו היום, אליו הוזמנו תלמידי בית ספר, מנהלת המרחב, עובדות סוציאליות מאגף הרווחה וכן צלמים. נטען כי כל המוזמנים תודרכו על ידי עובדי המרכז בדבר נוהלי המרכז , לפיהם עליו להיות סגור ונעול לאורך האירוע . עוד הובהר למשתתפים, כך נטען, כי אסור לשוהים במרכז לצאת ממנו ללא השגחה, ואולם, עוזר צלם המגנטים לא ציית להנחיות הנתבעת ואפשר לתובעת לצאת מהמרכז. על רקע זה, נטען כי מדובר בגורם זר מתערב, במעשה בלתי צפוי שניתק כל קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעת לבין האירוע ותוצאותיו ומשכך יש לדחות את התביעה (סעיף 1 ל כתב ההגנה).

בפתח ישיבת ההוכחות טענו הנתבעות כי אינן מודות באחריות ובחבות (עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 14), אך בפועל, בחרו הן שלא להביא עדים מטעמן להוכחת טענות ההגנה. אין חולק כי בהתאם לנוהלי המרכז , המרכז צריך "להיות סגור ונעול... וכי אסור לשוהים במרכז לצאת ממנו ללא השגחה" (סעיף 1.ג לכתב ההגנה). עוד אין חולק כי התובעת, בהיותה חסרת ישע, הייתה נתונה להשגחתם המלאה של עובדי המרכז. בשים לב לכך שעלה בידי התובעת לצאת את פתח המ רכז בלא שמי מעובדיו הבחין בכך ובלא שדבר היעלמה נודע במשך שעות – דומה שלא יכולה להיו ת מחלוקת בעניין האחריות. בנסיבות אלה, נראה כי בחירתן של הנתבעות שלא להביא ראיות מטעמן, כמוה כהכרה של הנתבעות באחריותן לאירוע. לאור האמור, יתמקד הדיון בנזקי התובעת.

הנכות

המומחית מטעם התובעת בתחום הגריאטריה , ד"ר קרולה ויגדר, הייתה ערה לכך שהתובעת אובחנה בשנת 2006 כסובלת מדמנציה מסוג אלצהיימר ומאז נזקקה להשגחה. המומחית עמדה על האירוע הטראומטי שעברה התובעת , שכלל התייבשות, צום ממושך וחשיפה ממושכת לקור וציינה כי גרם למצב בלבולי (דליריום). עוד קבעה המומחית כי הגם שלפני האירוע, סבלה התובעת מתחלואה רבה, הרי שהשפעתו הניכרת של האירוע הובילה להחמרת הסימפטומים וגרמה להידרדרות קוגניטיבית ותפקודית ניכרת בהשוואה למצבה טרם האירוע. לאור האמור, קבעה מומחית התובעת כי נכותה מלאה, בת 100% , ו כי השפעת האירוע על מצבה הרפואי היא ב שיעור של 25%.

המומחה מטעם הנתבעות בתחום הפסיכוגריאטריה , פרופ' שלמה נוי, קבע בחוות דעתו כי התובעת סבלה מדמנציה קשה מסוג אלצהיימר ומאוטמים במוח עוד משנת 2010. מאז סבלה התובעת מהמשך התדרדרות, כולל אובדן שליטה על סוגרים והופעת הפרעות התנהגות האופייניות למצב דמנטי מתקדם. מהלך קליני זה, כך קבע מומחה הנתבעות , אופייני לדמנציה שהחלה כבר בשנת 2010 וממשיכה להתדרדר באופן הדרגתי, וניתן לקבוע שהאירוע הנדון לא השפיע כלל ועיקר על התקדמות מהלך המחלה וכי אין לאירוע זה כל קשר למצבה הנוכחי.

לאור הפער בין חוות דעת הצדדים, מונתה פרופ' יפה לרמן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הגריאטריה. המומחית הגישה חוות דעת מקיפה, יסודית ומפורטת.

המומחית ציינה, בהסתמך על התיעוד הרפואי שעמד בפניה, כי התובעת אובחנה כסובלת מדמנציה עוד בשנת 2006. הובהר כי מדובר בדמנציה משולבת – מחלת אלצהיימר יחד עם מחלת כלי דם שגרמה לאוטמים במוח. בשנת 2010 הדמנציה הייתה בשלב מתקדם עם ליקוי קוגניטיבי משמעותי. בשנת 2013 הוגדרה התובעת כתשושת נפש, הזקוקה להשגחה 24 שעות ביממה, מצב המעיד גם הוא על דמנציה בדרגה קשה. כבר בשנה זו נמסר לרופאה הגריאטרית כי התובעת יוצאת בשעות הערב מהבית ונעלמת לשעות, היא חוזרת בכוחות עצמה, אך אינה יודעת לומר היכן ביקרה. הומלץ למשפחה על מינוי אפוטרופוס לגוף ואף בסמוך לאירוע מושא התביעה הומלץ שוב על מינוי כזה, אך המשפחה בחרה שלא לפעול בנידון. בשנת 2015, לאחר החמרה קוגניטיבית נוספת, הפסיקה התובעת לשלוט על סוגר השתן. בפברואר 2016, כתשעה חודשים לפני האירוע מושא התביעה, הלכה התובעת לאיבוד ונמצאה מוטלת ברחוב. דווח על יציאות מהבית, שוטטות בשעות הערב, תופעות של בלבול, חוסר התמצאות ודיבור לא לעניין. כן החל חוסר שקט, אגרסיביות מילולית והפרעות בשינה. כל אלה, כך ציינה מומחית בית המשפט, מעידים על דמנציה בדרגה קשה. במאי 2016 נפלה התובעת ושברה חוליה בגבה. חודש לאחר מכן, כחמישה חודשים לפני האירוע מושא התביעה, דווח כי היא מסרבת לאכול ולשתות. בנובמבר 2016 אירע האירוע מושא התביעה.

על רקע זה, קבעה מומחית בית המשפט כי "בשנת 2016 ישנו רצף אירועים שהלכו ותכפו עד לאירוע בו הלכה לאיבוד כשיצאה ממרכז היום. [התובעת] כאמור היית המשוטטת בלילות ומחפשת את הוריה, תחילה חזרה הביתה בכוחות עצמה ובפברואר 2016 נמצאה מוטלת ברחוב ואושפזה בבית חולים ברזילי. בהמשך נפלה מספר פעמים והבלבול הפך קשה. הדיבור היה שוטף אך חסר משמעות והופיעו חוסר תובנה, אגרסיביות, מחשבות שווא והפרעות שינה ואף סירוב לאכול. כל אלה הצריכו טיפול בתרופות אנטיפסיכוטיות. בשלב סופי זה של המחלה אירעה ההליכה לאיבוד מתוך מרכז היום... אין ספק כי האירוע בו הלכה לאיבוד, שוטטה שעות ללא מזון ושתייה ושכבה לילה שלם בשדה בקור גרם לנזק קוגניטיבי נוסף. ואולם, אין זה מקרה של קליפת אגוז, אלא ירידת מדרגה למצב שהיה מגיע ממילא, אך מאוחר יותר במספר חודשים. הדמנציה היא מחלה שמאופיינת בהתדרדרות כרונית תוך תנודות של עלויות וירידות, אך בקו כללי של ירידה ו[התובעת] היא א ישה חולה שנמצאת קרוב לתחתית המדרון. שנת 2016 היא כנראה שנת מפנה בה ההתדרדרות הואצה עוד לפני הליכתה לאיבוד".

מומחית בית המשפט קבעה בהתייחס לחוות דעתה של ד"ר ויגדר כי "אני מסכימה כי האירוע מושא התביעה גרם לירידה נוספת תפקודית וקוגניטיבית, אולם אני חולקת על דעתה באשר למידת הירידה לאחר האירוע, בהתחשב בחומר הרפואי שמפרט את ההתדרדרות שקדמה לאירוע זה ואת תפקודה הירוד ער ב האירוע". המומחית ציינה לעניין זה כי התובעת "נזקקה לטיפול אנטי דכאוני במשך שנים, סבלה נפילות חוזרות, אבדן שליטה על השתן עוד ב-2015, טופלה [ב]תרופה אנטי פסיכיאטרית מפברואר 2016 וסירבה לאכול ממאי 2016 . כל אלה לא הובאו בחשבון המלא של הנזק בחוות דעתה". באשר לחוות דעתו של פרופ' נוי, ציינה המומחית כי היא מסכימה עם דעתו לגבי התדרדרות מחלתה של התובעת שקדמה לאירוע, אך חולקת על מסקנתו לפיה האירוע לא השפיע כלל על התקדמות המחלה. "דווקא בחולי דמנציה" – כך נקבע – "כל יציאה מהשגרה עלולה להחריף את הירידה הקוגניטיבית". במקרה דנן, כך נקבע, "חברו יחדיו שוטטות, נפילה ואשפוז. אבל הירידה התפקודית לפי הבדיקה שערכתי הייתה מעטה יחסית והסתכמה בהחמרה מזערית".

בסיכומם של דברים, קבעה המומחית כי כיום התובעת נכה 100% לצמיתות והינה תשושת נפש הזקוקה לעזרה רבה ולהשגחה צמודה. אשר לתרומת האירוע מושא התביעה למצבה הנוכחי, הבהירה המומחית כי התובעת "סבלה מדמנציה מתקדמת לפחות 10 שנים לפני האירוע מושא התביעה. הדמנציה החמירה מאד בחודשים שלפני האירוע וכל התלונות והסימנים היו כבר קודם, אך הייתה החרפה מינימלית בעקבות אותה הליכה לאיבוד, למעשה הם היו קורים גם בלעדיה, אך בזמן מאוחר יותר – מספר חודשים מועט . הנזק שנגרם [לתובעת] בעקבות האירוע של ההליכה לאיבוד ממרכז היום תורם 3% מנכותה המלאה" .

במסגרת שאלות הבהרה שנשלחו למומחית בית המשפט, היא נתבקשה, בין השאר, להעריך את מספר החודשים שהיו חולפים אלמלא האירוע ועד להתדרדרות מצבה של התובעת . המומחית השיבה כי מדובר ב"חודשיים שלושה" (תשובה 1.א מיום 7.5.19).

הדברים הובאו בהרחבה, נוכח הפער בין קביעותיה של מומחית בית המשפט לבין העדויות שנשמעו בדיון. בני משפחת התובעת – נכדהּ ובנותיה – תיארו את מצבה עובר לאירוע ולאחריו. הנכד, מר שגיא אליגולאשוילי, תיאר כי התובעת עברה שינויים מהותיים בשלושה תחומים עיקריים: צרכים, אוכל ואישיות (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 10). לדבריו, לאחר האירוע חדלה התובעת לשלוט בסוגריה לחלוטין (שם, שורות 16-11); התובעת הפסיקה לאכול וירדה יותר מ-20 ק"ג במשקלה: "היא הייתה אישה מלאה, אישה בריאה... היום כל מה שהיא אוכלת, זה רק מרוסק... את השיניים שלה היא איבדה מתי שהלכה לאיבוד. לשיניים החדשות היא לא התרגלה, היא בלי שיניים בכלל" (שם, שורות 21-17); וכן השתנתה לחלוטין מבחינת אישיותה (שם, שורות 27-22). הבת אילנה תיארה באופן דומה כי "אין מה להשוות בין מה שהיא הייתה לבין מה שהיא חזרה... היא פשוט חזרה אדם אחר לגמרי, היא נהייתה מאד אגרסיבית, בלי שמחת חיים, על הצרכים שלה בכלל היא הפסיקה לשלוט לגמרי... אחד מההנאות שלה, מה שלפחות אני זוכרת, זה היה אוכל. כל פעם היא הייתה אומרת מה היא רוצה... היינו מדברים מה היא רוצה, זה היה סוג של הנאה בשבילה. היא לא יודעת בכלל מה היא אוכלת, מה היא רוצה לאכול... היא ירדה במשקל בצורה דרסטית מאז שהיא הלכה לאיבוד ועד היום..." (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 22-13). גב' ללי מגור, בת נוספת של התובעת (להלן: הבת ללי), העידה אף היא כי "רק מי שנוכח וקיים וחי את אותה סיטואציה יכול להגיד ולהראות מה ההבדל. אני מכבדת את כל הרפואה ויודעת שיש התדרדרות אבל לא כזה קיצוני, פתאום בבת אחת לא לדעת מי הנכד שלה, לא לדעת איפה השירותים... המטפלות שבאו וחיבקו אותה, היא לא זיהתה אותן, יום לפני זה הייתה עושה איתן עבודות..." (עמוד 19 לפרוטוקול , שורה 32 עד עמוד 20, שורה 3).

תיאור דומה נמסר למומחית בית המשפט. ד"ר לרמן התייחסה לכך באופן מפורש בחוות דעתה, בציינה כי: "בעת הבדיקה, הבת [אילנה] תיארה את האם כאשה שמחה, ששרה להנאתה, אך לפי תיקה הרפואית, [התובעת] סבלה שנים רבות מדיכאון, התלוננה על מצב רוח ירוד וטופלה בתרופות נוגדות דיכאון. לכן מסקנתי היא כי תיאור הבת מתאים יותר לעבר הרחוק מאשר לתקופה הסמוכה לאירוע. גם הירידה במשקל המתוארת, סביר שהחלה מספר חודשים טרם האירוע מושא התביעה בעת שהחלה לסרב לאכול – מצב האופייני לדמנציה בדרגה קשה, אם כי הייתה כאן ירידה נוספת עקב אובדן השיניים". לאור האמור, קבע ה המומחית כי "לאחר 10 שנים של דמנציה בגלל מחלת אלצהיימר ובנוסף מחלת כלי הדם של המוח (דמנציה וסקולרית) ובהתחשב בירידה החדה יותר שקרתה בשנה האחרונה טרם האירוע – הרי שלמעשה הרוב המוחלט של הירידה התפקודית כבר היה קיים לפני האירוע. ההחמרה בתפקוד התבטאה ביתר אפטיות, בהחמרת בעיית התזונה ובהאצת אי השליטה בצואה בחודשים ספורים בלבד. על כן האירוע עצמו – ההליכה לאיבוד, השכיבה בשדה ללא אוכל ושתיה – תרומתם לירידה הנוספת אינה מעבר ל-3%".

בנסיבות העניין, שוכנעתי כי חוות דעתה של המומחית משקפת נכונה את מצבה של התובעת ואת תרומתו של האירוע למצבה התפקודי של התובעת . ממצאי המומחית נסמכים על מכלול התיעוד הרפואי שהונח בפניה , מסקנותיה מנומקות והצדדים אף לא ביקשו לחקור את המומחית על חוות דעת ה. לאור האמור, יש לקבל את קביעת המומחית לפיה תרומתו של האירוע לירידה בתפקודה של התובעת היא בגובה 3% מתוך נכותה המלאה של התובעת.

נכות בתחום השיניים

בסיכומיה עתרה התובעת כי תקבע לה נכות בגובה 40% בתחום השיניים, בהתאם לסעיף 74(1)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל), הקובע נכות בשיעור זה לאדם שאיבד את שיניו מסיבה כלשהי ללא יכולת להחזירן. נטען כי במהלך האירוע איבדה התובעת את שיניה התותבות וכי שיניים חדשות סופקו לה רק לאחר ארבעה חודשים. על רקע זה ו"לאור מצבה של התובעת והעובדה שלמעלה משנתיים ממועד התאונה, התובעת לא מצליחה להרכיב שיניים", נטען לקיומה של הנכות האמורה (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 16-13).

אין בידי לקבוע לתובעת נכות בתחום השיניים. הטענה בדבר העדר יכולת להחזיר את שיני התובעת היא טענה שבמומחיות. ככל שביקשה התובעת להוכיח טענה זו, שומה היה עליה להגיש חוות דעת של מומחה, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 .התובעת בחרה שלא להגיש חוות דעת של מומחה בתחום השיניים וביקשה להיבנות ממומחית בית המשפט בתחום הגריאטריה. כך, נתבקשה המומחית להשיב, במסגרת שאלות הבהרה, אם מצבה הרפואי של התובעת מתאים לסעיף 74(1)(א) לתקנות המל"ל, כמי שאיבדה את כל שיניה מכל סיבה שהיא ללא אפשרות להתקין תותבות. המומחית השיבה בשלילה על שאלה זו (תשובה 2.ב מיום 7.5.19). עוד נשאלה המומחית "האם באפשרותה של [התובעת] להתקין שיניים תותבות במצבה הרפואי כיום?". המומחית השיבה כי הנושא אינו בתחום מומחיותה (תשובה מיום 29.5.19). לאור תשובה זו , טענה התובעת כי "נימוק המומחית באשר לתחום מומחיותה אינו מאפשר הגשת חוות דעת נוספת, שכן אי היכולת בהרכבת שיניים אינו נובע מנימוק כירורגי, אלא מנימוק גריאטרי" (עמוד 23, שורות 18-16). דין הטענה להידחות, שכן מתשובת המומחית עולה כי אי היכולת להרכיב את ה שיניים אינו קשור לתחום מומחיותה, תחום הגריאטריה. לבסוף, נשאלה המומחית במסגרת שאלות ההבהרה אם "אלמלא האירוע המתואר ובמצב בו הייתה נותרת עם שיניה התותבות הקודמות הייתה מסוגלת כיום [התובעת] לאכול גם סוגי מזון אחרים?" . המומחית השיבה כי : "יתכן אך סביר שלא. יש להביא בחשבון כי עובר לאירוע היה סירוב לאכול ולשתות, מצב האופייני לדמנציה קשה, ובמקרים אלה נוצר הצורך להזנה במזון מרוסק" (תשובה 2.א מיום 7.5.19). לאור האמור ובהעדר חוות דעת מומחה בתחום השיניים, לא הובהר לבית המשפט מדוע לא סופקו לתובעת שיניים תותבות חלופיות במשך ארבעה חודשים כנטען (הצעות המחיר ותוכניות הטיפול שהוצגו – ת/1-ת/3 – הן מיום 22.11.17, כשבוע לאחר האירוע); מדוע לא עלה בידי התובעת להסתגל לשיניים התותבות; איזו מערכת שיניים תותבות הייתה לתובעת לפני האירוע וכיוצא באלה נתונים חיוניים לבחינת הטענות שהועלו בדיון. משכך, אין מקום לקבוע לתובעת נכות נוספת בתחום זה.

נזקי התובעת

כאב וסבל

התובעת עותרת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין הכאב והסבל שנגרמו לה כתוצאה מהאירוע מושא התביעה . הנתבעת לעומתה מציינת כי תובעת עם אותם נתוני גיל ונכות, הייתה זכאית לפיצוי בסך של 2,830 ₪ בגין כאב וסבל [נתון זה אינו נכון שכן אינו מביא בחשבון את ימי האשפוז] . עוד מדגישה הנתבעת כי הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל נפסק לתובעת ולא לבני משפחתה וכן מציינת היא כי ספק אם התובעת הייתה מודעת לאירוע. הנתבעת סבורה, אפוא, כי יש לפסוק פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

אין חולק כי התובעת נמצאה בדיונות של אשקלון כעשרים שעות לאחר שיצאה את פתח מרכז היום. בתה של התובעת, אילנה, תיארה כי מצאה את אמהּ " זרוקה בחוף... היא הייתה עם צרכים, בלי שיניים, עם כוויות קור, כולה חבולה, שריטות, לא היה אפילו גרביון עליה. איך היא שרדה שם כמעט 24 שעות. נס משמיים. בלי אוכל, בלי שתייה, בלי תרופות... הייתי עם שני מעילים ורעדתי... לאמא שלי אפילו גרביון לא היה, משעה 12:00 כשהיא יצאה" (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 19-16 ועמוד 15 לפרוטוקול, שורות 30-28). לאחר מציאתה, אושפזה התובעת למשך חמישה ימים בבית חולים ברזילי. מומחית בית המשפט ציינה בבדיקתה במיון נרשם כי "'לא נמצאו סימני מצוקה'. למרות זאת בדיקת ה דם העלתה כי רמת פירוק השריר הייתה גבוהה, עדות לשכיבה של שעות לאחר הנפילה" (עמוד 3 לחוות הדעת). עוד עולה מסיכום האשפוז כי התובעת נמצאה כשהיא סובלת משריטות בשוקיים, טופלה במיון בעירוי נוזלים, אנטיביוטיקה וחיסון טטנוס, במהלך אשפוזה חומה עלה , היא קיבלה אנטיביוטיקה, עירוי נוזלים וכן שלוש מנות של זריקות בשריר. לבית המשפט אף הוצג סרטון המתעד את התובעת ברגע מציאתה. התובעת אינה יכולה לתאר את שעבר עליה במשך השעות בהן שוטטה לבדה והייתה מוטלת בדיונות בקור, ללא מַכסה, מזון או שתייה. מומחית בית המשפט קבעה אמנם כי הירידה התפקודית בעטיו של האירוע "הייתה מעטה יחסית והסתכמה בהחמרה מזערית", אולם על פי הערכתה, האירוע הטראומטי האיץ את הירידה הקוגניטיבית בפרק זמן לא מבוטל של חודשיים-שלושה. לאחר שנתתי דעתי למכלול הנתונים שפורטו, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לתובעת על סך של 35,000 ₪ .

עזרת הזולת

התובעת עותרת לפיצוי בסך של למעלה מ-200,000 ₪ בגין ראש נזק זה : 61,500 ₪ לעבר ו-150,000 ₪ לעתיד. נטען כי בשלושת החודשים שלאחר האירוע, התובעת נזקקה לעזרה צמודה של בני משפחתה, שיש ליתן בגינה פיצוי מלא בסכום מוערך של 10,000 ₪ לחודש , בגין 10 שעות מטפל ביום. עוד נטען כי המשפחה נדרשה ונדרשת להכין לתובעת אוכל מרוסק בעקבות אובדן שיניה. לגבי התקופה שמתום שלושת החודשים שלאחר האירוע ועד היום וכן לעתיד, עותרת התובעת לתשלום סך של 1,500 ₪ לחודש, סכום המשולם על פי הנטען מדי חודש למטפלת מהביטוח לאומי על ידי המשפחה בגין שעות נוספות. הבת אילנה העידה בהקשר זה כי המשפחה משלמת למטפלת מהמל"ל "כסף מזומן, בערך בין 1,200 ₪ ל-1,500 ₪ כל חודש בנוסף, כי אנו לא יכולים להשאיר את אמא לבד" (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 22-19).

הנתבעת מצדה טוענת כי הצורך בעזרה מוגברת ובהשגחה צמודה 24 שעות ביממה הוא ללא כל קשר לאירוע מושא התביעה, ונובע ממצבה הקוגניטיבי והתפקודי הקשה של התובעת בשל מחלת האלצהיימר והמחלות הנוספות מהן סבלה לפני האירוע. נטען כי אין מקום לפצות את התובעת כלל, מאחר שנזקקה לעזרה בהיקף מלא עוד בטרם האירוע.

בני משפחתה של התובעת הרחיבו בעדויותיהם באשר להשפעת האירוע על העזרה הדרושה לתובעת. הבת אילנה נשאלה מי היה עם התובעת לאחר האירוע והשיבה: "כל הזמן רק אנחנו, רק בני משפחה. לא היה לה הליכון. רק בני המשפחה היו איתה כל הזמן. היא לא הסכימה להשתמש בשום דבר. אנחנו מאז המקרה כל הזמן סביבה" (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 33-31). עוד תיארה היא כי "בגלל האירוע, בני המשפחה צריכים להיות תמיד איתה... החיים שלנו השתנו מקצה לקצה. אנחנו 24 שעות סביבה, לא עוזבים אותה לגמרי. אם זה אני, אם זה אחיין שלי, אם זה אחי, אם זו גיסתי... אנו כל הזמן סביבה... החיים שלנו התהפכו, השתנו מקצה לקצה. היא לא הייתה צריכה השגחה, מה שאני זוכרת, לא יודעת להגיד לך מה כתוב, לפני המקרה לא היינו סביבה 24 שעות... היום לא יכולה להישאר דקה אחת לבד" (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 11; עמוד 14, שורות 18-14; ועמוד 16, שורות 24-21). הבת ללי תיארה אף היא כי מאז האירוע, זקוקה התובעת לעזרה במשך כל שעות היום והלילה: "אני, הילדים שלי, אחי, אחותי, גיסתי, אחיינים שלי, המטפלת חוץ מהשעות שלה נמצאת איתה עוד שעות. במהלך הלילה תמיד יש מישהו איתה. כל שבוע מחדש, סרט מחדש, איך מארגנים, מי נמצא מתי, כל פעם שמישהו יהיה איתה" (עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 4-2).

מן העדויות עולה כי בני משפחתה של התובעת (חלקם עובדים למחייתם במקצועות הסיעוד ), סועדים את התובעת ומטפלים בה במסירות. עוד עולה כי לאחר האירוע, חל שינוי בהיקף העזרה הניתנת ובאינטנסיביות שלה. על אף האמור, אין להתעלם מכך שגם אם בפועל לא ניתנה עזרה כזו לפני האירוע, הרי שכבר בשנת 2013 הוגדרה התובעת כתשושת נפש הזקוקה להשגחה של 24 שעות ביממה. התובעת, כך הובהר, הייתה זכאית עובר לאירוע למלוא הניקוד והעזרה הניתנת בהתאם לחוק הסיעוד של המל"ל. מומחית בית המשפט עמדה על כך שהתובעת הייתה זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה לפי האירוע וציינה כי "המשפחה העדיפה לא להעסיק מטפלת צמודה והסתפקה במטפלת מטעם חוק סיעוד של הביטוח לאומי – כ-20 שעות שבועיות בתוספת השגחה על ידי הבעל והילדים ". מעדויות בני המשפחה נראה כי בפועל, המשפחה לא ניצל ה את מלוא העזרה לה הי יתה זכאי ת ונזקק ה לכשעתיים עזרה ביום של המטפלת, אשר הוציאה את התובעת אל ההסעה בבוקר ואספה אותה מן ההסעה לביתה ּ (עמוד 21 לפרוטוקול, שורה 17). המומחית תיארה בחוות דעתה את הירידה ההדרגתית והקבועה ביכולותיה הקוגניטיביות של התובעת וקבעה כי העזרה הרבה וההשגחה הצמודה להן זקוקה התובעת הן פועל יוצא של מחלתה. חוות דעתה של המומחית מדברת בעד עצמה. התמונה העולה ממנה היא של מחלה קשה, אשר פגיעתה הקוגניטיבית והתפקודית החלה עוד קודם לאירוע, המחייבת את ה טיפול וההשגחה האינטנסיביים שמתארים בני המשפחה , 24 שעות ביממה, גם אם לא ניתנו קודם לכן . בנסיבות שתוארו, קשה להעריך את תרומתה של הנכות המזערית שנקבעה ולא ניתן לערוך חישוב מבורר של התוספת הנטענת בעזרה הדרושה, כפי שהציע בא-כוח התובעת. נתתי דעתי למכלול הנסיבות, לרבות: ההאצה בת חודשיים-שלושה במצבה של התובעת ; היערכות המשפחה לטיפול בתובעת בשעות שבהן נהגה לשהות, עובר לאירוע, במרכז היום (התובעת יצאה כל יום למרכז בשעה 8:15 בבוקר ושהתה בו עד לשעות הצהריים – סעיף 4 לתצהיר הבת אילנה); והצורך בהכנת מזון מרוסק לתובעת בתקופה הסמוכה לאירוע בשל אובדן שיניה. בהינתן כל אלה, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת בגין עזרת הזולת סכום גלובלי של 14,000 ₪.

הוצאות וניידות

הנתבעת שילמה לתובעת, ללא קשר להליך זה, את הוצאותיה בגין רכישת שיניים תותבות חלף השיניים שאבדו לה באירוע, בסך של 16,200 ₪, זאת בהתאם לתוכנית טיפול והצעת מחיר שהגישה התובעת (ת/2). בישיבת ההוכחות הציגה התובעת שלוש תוכניות טיפול והצעות מחיר : האחת – זו שאושרה, על סך 16,200 ₪, בגין "שתי תותבות ניילון גמישות". התוכנית חתומה על ידי ד"ר מריה גיא, מומחית לרפואת הפה, נרשם על גביה בכתב יד "מומלץ רק על תותבות ניילון"; ה צעת המחיר השנייה – על סך 38,880 ₪ , היא בגין "תותבות ניילון ושתלים", חתומה אף היא על ידי ד"ר מריה גיא. על גביה נרשם בכתב יד: "עקב הלציימר [כך במקור], GGPD, סכרת רגישות לאקריל מומלץ למטופלת תותבות ניילון [הדגשה במקור] על גבי שתלים" (ת/3); ההצעה השלישית – על סך 43,200 ₪ , הודפסה על נייר מכתבים של "מרפאת גיא –אשקלון", אך אינה נושאת את חתימתה של ד"ר גיא או של רופא אחר ( ת/4). כאמור, אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובעת את הוצאותיה בהתאם להצעת המחיר הראשונה. התובעת טוענת כי יש לפסוק לה הוצאות בהתאם להצעת המחיר השלישית , בסך של 43,800 ₪ , שכן הנתבעת בחרה לשלם דווקא את ההצעה הזולה "ללא כל נימוק" (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 20-18). בנוסף, טוענת התובעת להוצאות בגין שימוש נוסף בתרופות וכן לנסיעות לקבלת טיפולים (סעיפים 12-10 לתצהיר אילנה).

בהעדר חוות דעת של מומחה בתחום השיניים, אין לקבל את טענות התובעת בכל הנוגע לתוכנית הטיפול שאישרה הנתבעת. התובעת בחרה שלא לצרף חוות דעת מומחה לתמיכה בטענותיה הנוגעות לשיניים ואף לא זימנה את עורכי תוכניות הטיפול כעדים מטעמה, ומשכך לא עלה בידיה להוכיח את עדיפותן או נחיצותן של תוכנית הטיפול היקרות היותר (השנייה והשלישית). התובעת לא צירפה גם כל אסמכתא להוצאות להן היא טוענת או לטיפולים שקיבלה. מומחית בית המשפט לא המליצה במסגרת חוות דעתה על קבלת טיפולים רפואיים מעבר לטיפולים להם נזקקת התובעת ממילא. לאור האמור ועל מנת שלא לקפח את התובעת, מצאתי לנכון לפסוק סכום גלובלי בגין הוצאות ונסיעות בסך של 1,000 ₪.

לבסוף, טענה התובעת כי יש להפעיל את סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 ולחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 28-27). דין הטענה להידחות. הטענה הועלתה לראשונה ב ישיבת ההוכחות ונטענה בעלמא, ללא ביסוס. כידוע, "הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי" (רע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ( פורסם בנבו, 1.12.2004)). בנסיבות העניין, בשים לב לכך שהנתבעות נשאו בהוצאותיה המוכחות של התובעת ללא קשר להליך, הביעו לכל אורך הדרך את נכונותן להביא את התביע ה לסיום על דרך הפשרה ואף לא עמדו בדיון ההוכחות על טענותיהן לעניין החבות – אין מקום לפסיקת ריבית מיוחדת כמבוקש.

סוף דבר

התביעה מתקבלת. הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 50,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.4%, הוצאות משפט שהוציא ה התובע ת (בכפוף להצגת חשבוניות) ואגרה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ו תשרי תש"פ, 25 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.