הדפסה

בית משפט השלום ברחובות ת"א 66991-09-16

בפני
כבוד ה שופטת שרון צנציפר הלפמן

תובע

שמשון טופר

נגד

נתבע

אדוארד יצחקוב

פסק דין

תביעה לתשלום סך של 321,700 ₪ המהווה את יתרת התמורה בהתאם להסכם למכירת מינימרקט.

הצדדים והרקע לתביעה

התובע, מר שמשון טופר (להלן: התובע), היה הבעלים של עסק להפעלת מינימרקט ביהוד (להלן: העסק).

ביום 26.2.2013 נחתם בין התובע לבין מר אדוארד יצחקוב (להלן: הנתבע) הסכם למכירת זכויותיו של התובע בציוד, בסחורות ובמוניטין של העסק (להלן: ההסכם).

בהתאם להסכם, התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 480,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, דהיינו סכום של 561,600 ₪ כולל מע"מ.

ביום 28.2.2013 קיבל הנתבע לידיו את מלוא הציוד, הסחורות והמוניטין בהתאם להסכם. אין חולק כי מאותו מועד ואילך, מפעיל הנתבע את העסק.

ביום 28.9.2016 הגיש התובע את התביעה שלפני. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר , תוך שנטען כי הנתבע שילם לתובע סך של 239,000 ₪ בלבד מתוך התמורה. לאור האמור, טען התובע כי הנתבע נותר חייב לו סך של 321,700 ₪ (להלן: החוב).

הנתבע מצדו עתר כי תינתן לו רשות להתגונן. טענתו העיקרית הייתה כי בעוד שהתובע טוען כי שולם לו סך של 239,900 ₪ בלבד, הרי שיש בידיו קבלה שהוציא התובע ואשר הוסתרה מבית המשפט , לפיה שילם הנתבע לתובע סך של 409,500 ₪ (להלן: המסמך; נספח א' לבקשה למתן רשות להתגונן) .

ביום 30.4.2017 התקיים דיון בבקשה למתן רשות להתגונן בפני כב' הרשם הבכיר אייל דוד וה נתבע נחקר על תצהירו. בו ביום, התקבלה החלטה בדבר מתן רשות להתגונן לנתבע. בהחלטה צוין, בין השאר, כי "בכתב התביעה נתבע סכום של 321,000 ₪ כשנספח א' לבקשת הרשות להתגונן הוא חשבונית קבלה לפיה מאשר המשיב כי המבקש שילם לו סך של 409,500 ₪". בנסיבות אלה, לא סבר בית המשפט כי יש מקום להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדה כלשהי.

לאחר הדברים האלה, הגישו הצדדים ראיותיהם והליך ההוכחות נתקיים בפני.

גרסאות הצדדים וטענותיהם

התובע טוען, כאמור, כי הנתבע שילם לו סך של 239,000 ₪ בלבד. התובע פירט את התשלומים שקיבל מן הנתבע כדלקמן:
סך של 10,000 ₪ - שולם במעמד החתימה על ההסכם.
סך של 96,000 ₪ - שולם ב-24 המחאות בסך 4,000 ₪ כל אחת, שנפרעו על ידי התובע.
סך של 38,900 ₪ - שולם ביום 13.3.2013.
סך של 95,000 ₪ - שולם באמצעות התחייבותו של הנתבע לשלם לצד ג' על חשבונו של התובע (נספח 2 לכתב התביעה).

לאחר קבלת התשלומים האמורים, כך טוען התובע , נותר לנתבע חוב בסך של 321,700 ₪. התובע טוען כי פנה לנתבע מספר רב של פעמים ודרש את תשלום החוב, אך הנתבע דחה אותו בכל פעם בתירוצים שונים, ולבסוף התכחש לחוב הנטען. לטענת התובע, מאחר ש הנתבע הודה באופן מפורש כי חתם על ההסכם, כי התחייב לשלם את התמורה הנקובה בהסכם במלואה וכי קיבל לידיו את העסק – הרי ש מדובר בטענת הודאה והדחה מובהקת, המעבירה את נטל השכנוע אל הנתבע. לשיטת התובע, הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי שילם לו את מלוא התמורה. בין השאר, נטען כי הנתבע לא הציג אסמכתאות לתשלום וכי רוב טענותיו הן לתשלום במזומן, שאין עליו כל ראיה. עוד נטען כי מדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב (ההסכם). התובע מוסיף וטוען כי בכל ההזדמנויות שבהן העלה הנתבע את טענותיו – ב מסגרת בקשת הרשות להתגונן והתצהיר התומך בה, בעדותו בדיון בבקשת הרשות להתגונן, בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית בשלב ההוכחות בתיק זה – ציין הנתבע סכומים שונים לחלוטין, תוך שגרסאותיו השתנו תדיר. באופן דומה, כך נטען, אין לייחס כל משקל ראייתי לעדויות בני משפחת הנתבע , שמסרו גרסאותיהם בדבר העברת כספים במזומן לנתבע ללא כל אסמכתא לכך. כמו כן, יש לזקוף לחובת הנתבע את הימנעות ו המכוונת מהבאת רעייתו לעדות. לבסוף טוען התובע כי ה מסמך שצורף לבקשה למתן רשות להתגונן אינו מהווה ראיה או אסמכתא לתשלום בפועל. אף אם יתקבל מסמך זה כראייה לתשלום, כך נטען, הרי שעדיין אין בו כדי לספק הסבר להפרש שבין הסכום הרשום במסמך לבין סכום התמורה בהסכם, הפרש העומד על סך של 152,100 ₪.

הנתבע טוען כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב משווע, שנים לאחר שהושלמה עסקת המכר בין הצדדים ולאחר ששילם לתובע את מלוא התמורה בגינה. הנתבע מפרט כי בסמוך לאחר הגשת התביעה, עלה בידיו לאתר את המסמך שהוצג במסגרת בקשתו למתן הרשות להתגונן . מדובר, כך נטען, בקבלה המהווה אסמכתא לתשלום סך של 409,500 ₪, המפריכה את טענת התובע לפיה קיבל סך של 239,000 ₪ בלבד. הנתבע מדגיש כי המסמך הוסתר על ידי התובע ולא צורף לכתב תביעתו. רק לאחר שהוצג המסמך, כך נטען, החל התובע לספק מיני הסברים למסמך, כל זאת כאשר כתב תביעתו אינו מאזכר את המסמך כלל. העובדה שהתובע הסתיר ראייה זו, כך נטען, היא בעלת השלכות במישור המשפטי ויש בה כדי לפגום במהימנות התובע. עוד טוען הנתבע כי התובע לא פנה אליו ישירות או באמצעות אדם אחר במשך השנים שחלפו מאז שנחתם ההסכם והוא קיבל לידיו את החזקה בעסק. משכך, תמוהה בעיניו הטענה לפיה התובע ויתר על סכום של למעלה מ-300,000 ₪ במשך שנים. בהקשר זה, מפנה הנתבע להליך פלילי בו, לטענתו, הורשע התובע בעבירה של סחיטה באיומים. לשיטת הנתבע, ניתן להסיק מהרשעתו של התובע כי אופיו אינו כשל מי שימתין לחוב הנטען , בסך של מאות אלפי שקלים, במשך פרק זמן ממושך. לגופו של עניין, טוען הנתבע כי שילם לתובע את מלוא התמורה. הנתבע מציין כי סכומי כסף גדולים הועברו לתובע במזומן ומבהיר כי משפחתו סייעה לו במימון הרכישה, תוך פירוט הסכומים שנמסרו לו במזומן על ידי בני המשפחה השונים. בתצהירו, מפרט הנתבע את הסכומים שהעביר לתובע, ומספק הסבר באשר לאופן תשלומם, כדלקמן:
סך של 409,500 ₪ - שולם כעולה מן המסמך שהוצג (קבלה על תשלום).
סך של 38,900 ₪ - שולם בהעברה בנקאית ביום 31.3.2013.
סך של 95,000 ₪ - חוב של התובע כלפי צד שלישי שהנתבע שילם.
סך של 10,800 ₪ - חוב של התובע כלפי צד שלישי, מאפיית ברמן, שהנתבע שילם.
סך של 7,400 ₪ - שולם לטענת הנתבע במזומן.

דיון והכרעה

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וכן הוגש מטעמו תצהירו של רואה חשבון משה כהן (להלן: רו"ח כהן), המשמש כרואה חשבון של התובע משנת 2011.

מטעם הנתבע הוגש תצהירו וכן הוגשו תצהיריהם של בני משפחתו: מר ניסן יצחקוב, אביו של הנתבע; גב' ליליה סריקוב, חמותו של הנתבע; מר רדיק סריקוב, חמו של הנתבע; גב' ליובה חודג'ייב, סבתהּ של רעיית הנתבע ; ומר נתן חודג'ייב, דודהּ של רעיית הנתבע. בנוסף, הוגש תצהיר עדות ראשית של רואה חשבון יוסף פרג' (להלן: רו"ח פרג').

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע התשתית הראייתית שהונחה בפני, הגעתי למסקנה כי עלה בידי הנתבע להוכיח ששילם לתובע את מלוא התמורה בהתאם להסכם ומשכך, דין התביעה להידחות. להלן אפרט את טעמי.

המסמך ונפקותו

כפי שצוין, הנתבע צירף לבקשתו למתן רשות להתגונן את המסמך שכותרתו "חשבונית מס/קבלה מס' 0450". אין חולק כי המסמך הונפק ביום 10.3.2013 על ידי התובע, כעוסק מורשה , ונמסר לנתבע. במסמך פורטו סכומים בהתאם לרכיבים הבאים: בגין מכירת ציוד – ס ך של 120,000 ₪ ובגין מכירת סחורה – ס ך של 230,000 ₪. הסכום הכולל עמד על 350,000 ₪ ובצירוף מע"מ – סך של 409,500 ₪.

בין הצדדים נטשה מחלוקת עזה אודות נפקותו של מסמך זה.

התובע טוען כי המסמך אינו מהווה ראיה לתשלום, אלא מדובר בחשבונית מס גרידא, המעידה על ביצוע העסקה "ועל כן לא היה כל מקום לצרפה על ידי התובע מלכתחילה, שכן אין בה דבר וחצי דבר" (סעיף 47 לסיכומי התובע) . בין השאר, נטען לעניין זה כי הנתבע שילם חלק מן הסכום הנקוב במסמך ב-24 המחאות מתועדות, שסכומן הכולל 96,000 ₪, ואשר זמן פרעונן הוא לאחר התאריך הרשום במסמך (10.3.2013). מכאן, כך נטען, שלא יתכן שהנתבע קיבל אסמכתא על תשלום בפועל לגבי סכומים ששולמו לאחר מועד המסמך. עוד טוען התובע כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח ששילם במזומן 264,600 ₪ מתוך הסך של 409,500 ₪ הנקוב במסמך. התובע סומך טענותיו על עדותו של רו"ח כהן, המשמש, כאמור, כרואה חשבון של ו משנת 2011. רו"ח כהן מסר בתצהירו בנוגע למסמך כי "החשבונית אינה מהווה אסמכתא לקבלת תשלום בפועל, ואין מדובר בעסקה שבמסגרתה חשבונית מס מהווה ראיה לתשלום בפועל" (סעיף 3 לתצהיר). רו"ח כהן הוסיף והצהיר כי "ראיה לתשלום בפועל בעסקה מסוג זה יכולה להוות רק העברה בנקאית מתועדת או המחאה שנמשכה כדין ונפרעה בפועל, כאשר יש אישור שההמחאה אכן נפרעה בחשבון הנמשך ולא חוללה מסיבה כלשהי בתום שלושה ימי עסקים" (סעיף 5 לתצהיר). לדבריו: "אני כרו"ח, לא אקבל טענה לתשלום במזומן כל עוד אין כנגדה קבלה שהיא האסמכתא היחידה המוכיחה קבלת כסף במזומן במקרים שבהם היה תשלום במזומן, ולא ניתן להסתמך על טענה שכזו לצרכים חשבונאיים או לצרכי מיסוי" (סעיף 6 לתצהיר). לתצהירו של רו"ח כהן צורף מכתב ששלח לתובע (להלן: המכתב) ובו נרשם כי "כרואה החשבון שלך הריני לאשר בזאת כי החשבונית שבנדון הוצאה כחוק וזאת כיוון שמדובר בעסקה לפי חוק מע"מ המחויבת בהוצאת חשבונית. חשבונית זאת אינה מעידה על תקבול כלשהו שהתקבל בגין העסקה, במקרה שכזה יש להוציא קבלה".

הנתבע מצדו טוען כי המסמך מהווה אסמכתא לקבלת התמורה הנקובה בו, בסכום הגבוה מזה שהוצהר על ידי התובע. כן עומד הנתבע על כך שהמסמך הוסתר מבית המשפט . הנתבע צירף לעניין זה את תצהירו של רו"ח פרג', שציין כי "המסמך הינו מסוג חשבונית מס/קבלה, המהווה אסמכתא לעסקת המכר ואסמכתא לקבלת התמורה בגין עסקת המכר" (סעיף 3 לתצהיר). רו"ח פרג' הוסיף והתייחס לתצהירו של רו"ח כהן. לדבריו: "בתצהירו של רואה החשבון מר משה כהן צוין כי המסמך הינו חשבונית מס בלבד מבלי שצוין שהמסמך מהווה גם קבלה כפי שרשום בגוף המסמך. אם המסמך אינו מהווה קבלה כטענת רואה החשבון מר משה כהן, למרות שבגוף המסמך רשום קבלה, אזי היכן הקבלה שהוצאה בגין התמורה ששולמה?" (סעיפים 4 ו-5 לתצהיר). רו"ח פרג' נחקר על תצהירו ארוכות. בין השאר, הבהיר הוא בחקירתו שמן המסמך עולה כי "יש פה שתי עסקאות: אחת עסקת מכר, החשבונית יוצאת במעמד מסירת החזקה. חשבונית המס עדיין לא מהווה אינדיקציה לקבלת כספים... ואילו מסמך הקבלה, הוא המסמך שמעיד על קבלת התמורה" (עמוד 54 לפרוטוקול, שורות 8-5). כן הבהיר הוא כי "מתוך המסמך הזה לא ניתן לדעת איך שולם הסכום, אך עדיין זה מהווה קבלה לכל דבר ועניין" (עמוד 53 לפרוטוקול, שורה 10). רו"ח פרג' נשאל אם יכול להיות שלתובע, שהפיק את המסמך, היה רק פנקס אחד שכתוב עליו "חשבונית מס/קבלה":
"ש. במצב כזה, אם הוא רוצה להוציא רק חשבונית ולא קבלה, כי הוא מסר חזקה ולא קיבל את התמורה, אז מה הוא עושה?
ת. הוא מוחק את המילה קבלה ומשאיר את המלה חשבונית.
ש. זה בהכרח?
ת. בהכרח " (עמוד 54 לפרוטוקול, שורות 26-22).

יוער כי תצהיריהם של רואי-החשבון הוגשו כתצהירי עדות ראשית ואינם ערוכים כחוות דעת מומחים, כמובנן בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. משכך, אין בפני בית משפט "חוות דעת סותרות" (כטענת הנתבע בסיכומיו).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו לפיה המסמך הוא בבחינת חשבונית מס בלבד. שוכנעתי כי המסמך מהווה ראיה לכאורה לקבלת תשלום בפועל בסכום הנקוב בו וכי לא עלה בידי התובע לסתור ראיה זו. מעבר לכך, מצאתי כי יש לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שהמסמך הוסתר מבית המשפט ולא צורף לכתב תביעתו.

כידוע, חשבונית מס היא מסמך שמטרתו לתעד את ביצוע העסקה. חשבונית המס מונפקת בעקבות מכירה או מתן שירות ומחייבת בתשלום מס ערך מוסף. קבלה היא מסמך המעיד על קבלת תקבול (תשלום עבור השירות או המוצר). היטיב להסביר זאת רו"ח כהן. לדבריו:
"חשבונית מס זה לפי חוק מע"מ. קבלה, מס הכנסה מבקש כאשר קיבלת תקבול. כשיש עסקה, חייבים להוציא חשבונית מס. כשאתה מקבל כסף, אתה חייב להוציא קבלה. זה דבר שמבחינה טכנית, יש עסקים שרושמים חשבונית מס וקבלה בנפרד, ויש עסקים שנוח להם לעשות חשבונית מס/קבלה באותו מסמך" (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 25-22. הדגשות הוספו).

בענייננו: הוצג מסמך, שנרשם והונפק על ידי התובע עצמו, ואשר כותרתו היא "חשבונית מס/קבלה". המסמך שהוצג מדבר בעד עצמו. המונח "קבלה" הרשום עליו מעיד על קבלת תקבול. אין חולק כי המלה "קבלה" לא נמחקה על ידי התובע כשמסר את המסמך לנתבע . לאור האמור, יש במסמך משום ראיה לכאורה לכך שהתובע קיבל מהנתבע את הסכום הנקוב בו – סך של 409,500 ₪. בנסיבות אלה, עובר הנטל לתובע, להוכיח כי הרישום ה ברור והמפורש על גבי המסמך שהוצא מטעמו – לפיו מדובר בקבלה – אינו נכון. מדובר בנטל כבד, בשים לב לכך שהתובע מבקש להעלות טענות כנגד מסמך בכתב. יודגש כי כל עוד לא הורם הנטל, אין הנתבע צריך להוכיח כיצד שולם הסכום הנקוב במסמך ומהם מקורות המימון שעמדו לו .

בנסיבות העניין, לא עלה בידי התובע להרים נטל זה. היפוכם של דברים הוא הנכון.

התובע ביקש להיבנות מעדותו של רו"ח כהן, ואולם בחקירתו הנגדית של רו"ח כהן לא עלה בידיו ליתן לבית המשפט תשובות ברורות באשר לרשום בתצהירו. הסבריו היו מתחמקים, לא הניחו את הדעת, בלשון המעטה, לא נתמכו בתיעוד חשבונאי רלבנטי (תיעוד שהיה מצופה מרואה החשבון של התובע להציג) , ועמדו בסתירה לעדות התובע עצמו.

כך, העיד רו"ח כהן כי ראיה לתשלום בפועל היא קבלה (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 10-9 ומכתבו שלעיל). רו"ח כהן אישר כי על המסמך שהוצג נרשם כי הוא מהווה קבלה:
"ש. מה כתוב בכותרת?
ת. חשבונית מס/קבלה.
ש. המילה קבלה מחוקה?
ת. לא.
ש. מה המסמך הזה, מה כתוב שהמסמך הזה?
ת. כתוב חשבונית מס/קבלה, אך לא כתוב שהתקבל כסף.
ש. לפני רגע אמרת שקבלה זה אסמכתא לקבלת כסף...
ת. עניתי שהקבלה מהווה קבלה, כשרואים איך התקבל הכסף, זה רשום בגוף הקבלה. פה זה מסמך מבית דפוס" (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 35-22).

אין לקבל את תשובתו של רו"ח כהן לפיה המסמך – לגביו רשם במכתבו כי "כרואה החשבון שלך הריני לאשר בזאת כי החשבונית שבנדון הוצאה כחוק" – אינו אלא "מסמך מבית דפוס". רו"ח כהן לא נתן הסבר, חשבונאי או אחר , לכך שהמלה קבלה לא נמחקה ממסמך זה.

זאת ועוד, רו"ח כהן, ששימש כרואה חשבון של התובע במועדים הרלבנטיים , נמנע מלצרף לתצהירו מסמכים חשבונאיים אחרים (חשבוניות מס וקבלות), אשר יציגו את התמונה במלואה ויאפשרו לבית המשפט להתחקות אחר השתלשלות האירועים בין התובע לבין הנתבע מבחינה חשבונאית. מסמכים כאלה לא צורפו גם לתצהיר התובע.

כך למשל, אישר התובע כי קיבל מן הנתבע סך של 10,000 ₪ במעמד החתימה על ההסכם (סעיף 4.1 לתצהיר התובע) וכן אישר הוא קבלת 96,000 ₪ בהמחאות (סעיף 4.2 לתצהיר התובע). הנתבע פירט כי תשלומים אלה מהווים חלק מן הסכום הכלול במסמך (409,500 ₪). ככל שביקש התובע לסתור טענה זו, שומה היה עליו להציג קבלות אחרות בגין הסכומים, אשר אין חולק ששולמו לו . רו"ח כהן נחקר בעניין זה, תשובותיו היו מתחמקות ואין לקבלן:
"ש. הלקוח שלך בזמן שאתה מלווה אותו, כן מקבל כספים במסגרת העסקה, נכון?
ת. נכון.
ש. הוצאו קבלות עבור הכספים שהוא קיבל?
ת. אני לא יודע. לא ראיתי.
ש. אתה רואה חשבון שלו משנת 2011?
ת. כן" (עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 36 ועמוד 18, שורות 5-1).

גם בחקירתו של התובע לא ניתן היה לקבל הסבר לאי הצגתן של קבלות לסכומים ששולמו:
"ש. בקשר לסכומים שאתה טוען שכן קיבלת, הוצאת קבלה?
ת. לא.
ש. אתה טוען שקיבלת כספים בערך שנתיים בערך, לא דיווחת עליהם והוא לא קיבל קבלה?
ת. הוא לא שילם לי את מלוא הסכום" (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 21-7).

באופן דומה, לא הוצגה חשבונית מס העול ה בקנה אחד עם סכום העסקה בכללותה . ודוקו: רו"ח כהן רשם במכתבו שהוא מאשר כי "החשבונית שבנדון הוצאה כחוק וזאת כיוון שמדובר בעסקה לפי חוק מע"מ המחויבת בהוצאת חשבונית". אין חולק כי סכום העסקה עמד על 561,600 ₪. ככל שביקש התובע לסתור את הטענה לפיה המסמך שהוצג היווה קבלה עבור הסכומים ששולמו לתובע עד למועד בו הונפק (10.3.2013), שומה היה עליו להציג חשבונית מס נוספת, בגין ההפרש שבין הסכום שנרשם במסמך (409,500 ₪) לבין סכום העסקה (561,600 ₪). רו"ח כהן נחקר אף בעניין זה ולא עלה בידיו ליתן תשובות ברורות:
"ש. הסכום שרשום על חשבונית מס/קבלה דווח לרשויות?
ת. כל החשבוניות דווחו.
ש. יש עוד חשבוניות חוץ מהחשבונית הזו?
ת. יכול להיות. לא זוכר...
ש. אני אומרת לך שסכום העסקה היה 561,600 ₪ - מדוע לא הוצאה חשבונית על כל הסכום?
ת. לא יודע אם הוצאה חשבונית. לא יכול לענות לך על השאלה הזאת.
ש. לפי ההסבר שלך, בעסקאות מסוג זה, מוציאים חשבונית על סכום העסקה, וכשמקבלים את הכסף מוציאים קבלה?
ת. נכון.
ש. אם כן, מדוע לא הוצאה, בהנחה וזו חשבונית, חשבונית על כל הסכום?
ת. אני לא יודע. יכול להיות שיש עוד חשבוניות. את חושבת שאני זוכר כל לקוח, את החשבוניות שהוא הוציא? אפשר לבדוק את זה" (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 9-6 ושורות 36-29).

לא זו אף זו, תשובותיו של רו"ח כהן, לפיהן הוא אינו יודע ואינו זוכר כיצד בוצע הרישום החשבונאי בעסקה מושא התביעה, עומדות בסתירה לתשובות התובע, לפיהן רישום המסמך היה בהוראת רו"ח כהן ובהנחייתו. כך, נתבקש התובע להסביר בחקירתו מדוע בהסכם נרשם כי "סך התמורה בגין הסחורה הנמצאת בעסק... נקבע בין הצדדים על סך של 150,000 ₪ לא כולל מע"מ כדין" (סעיף 10 להסכם), ואילו במסמך נרשם כי התמורה "בגין מכירת סחורה" עומדת על סך של 230,000 ₪:
"ש. מדוע בחשבונית מס/קבלה בגין מכירת סחורה של סעיף 10 להסכם, ציינת את הסכום 230,000 ₪ על פני 150,000 ₪ - מציגה לך את החשבונית מס/קבלה?
ת. במעמד ההסכם שעשינו ביני לבינו, הייתה הערכת סחורה ביני לבינו, הערכת סחורה שנראית לעין. בספירה לאחר מכן, התוודענו שיש הרבה יותר סחורה, וזה הסכום שיצא, 230,000 ₪, וזה מה שרואה החשבון שלי ביקש ממני שאוציא אחרי הספירה.
ש. רואה החשבון שלך הנחה אותך כיצד למלא את החשבונית הזו?
ת. בוודאי.
ש. לטענתך, המסמך הזה, מהווה חשבונית בלבד ולא קבלה?
ת. אמת.
ש. מדוע לא נרשמה סכום העסקה?
ת. באותו מעמד העסקה, סיכמנו על סכומים אחרים. לאחר שלא שולם לי מלוא התשלום, פניתי לרואה החשבון, הוא אמר לי שאוציא את הסכום, וזה הסכום שהוא אמר לי להוציא כרגע, לנכון לרגע זה, היות ואתה סוגר את העסק.
ש. אם אגיד לך, שלפני רגע, רואה החשבון אומר שאין לו מושג למה רשמת את הסכום הזה בחשבונית, מה תהא תשובתך?
ת. שזה בהתייעצות איתו" (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 35-26 ועמוד 21, שורות 6-1 ).

יתרה מזאת, בנסיבות העניין, יש לראות בחומרה יתרה את העובדה שהתובע לא צירף את המסמך לכתב תביעתו. יודגש כי המסמך הוסתר לחלוטין וכל טענות התובע בהקשרו הועלו רק לאחר שהוצג על ידי הנתבע (בלשונו של הנתבע בסעיף 5 לתצהירו: "רק כשבקשתי לבסס הגנתי, באמצעות הצגת הקבלה, או אז החל התובע מספק מיני נימוקים להמצאתה וכל זאת, כאשר בכתב תביעתו כלל לא מזכיר אותה").

התובע נחקר בעניין זה כדלקמן :
"ש. מדוע לא צירפת את אותה חשבונית מס/קבלה לכתב התביעה שלך?
ת. צירפתי אותה. חשבונית מס/קבלה הייתה.
ש. היא לא הייתה.
ת. לכם לא הייתה החשבונית אם זכרוני אינו מטעה, וביקשתם אותה מאתנו.
ש. לכתב התביעה לא צורפה חשבונית מס/קבלה, אלא אנחנו הצגנו אותה, אני שואלת מדוע היא לא צורפה?
ת. חשבונית הייתה מהיום הראשון של התביעה. אני את כל החומר שהיה לי העברתי לעורך דין, מהיום הראשון שהתחלנו את התהליך.
ש. אתה אומר שחשבונית מס/קבלה הייתה אצלך וידעת עליה?
ת. נכון. גם ההסכם היה" (עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 13-4).

מדברי התובע עולה כי המסמך היה בידיו עוד טרם הגשת התביעה, ברם התובע בחר שלא לצרפו לכתב תביעתו והסתירו מבית המשפט . לאי צירוף המסמך נפקות כפולה.

ראשית, הסתרת המסמך מבית המשפט מחזקת את המסקנה כי המסמך משקף את שנרשם בו, לאמור: קבלה של תשלום בסך 409,500 ₪ מן הנתבע. לעניין זה כבר נפסק לא אחת כי :
"מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הי יתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 763-762 (1980)).

שנית, לא ניתן להשלים עם בחירתו המודעת של התובע שלא לצרף לכתב תביעתו מסמך מהותי הפועל לרעתו. משנקבע כי המסמך מהווה ראיה לכאורה לקבלת תשלום בפועל בסכום הנקוב בו, משמעות הדבר היא כי הצהרת התובע, לפיה קיבל מהנתבע סך של 239,000 ₪ בלבד, אינה אמת. לעניין זה, חזר בית המשפט העליון לאחרונה על איסור השימוש לרעה בהליכי משפט, איסור שמקורו בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המחיל את חובת תום הלב והחובה לנהוג בדרך מקובלת על כל פעולה משפטית, לרבות פנייה לערכאות וניהול התדיינות בבית המשפט (ראו את פסק דינו של כב' השופט א' שטיין בע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019)) . "כלל זה" – כך נפסק – "אוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות, כאלה או אחרות" (שם, בפסקה 35). עוד הובהר בעניין חיון כי במקרים מסוימים, המסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, שקרים של בעל דין "הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש לבסיס דחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות" (שם, בפסקה 26). בענייננו, אי צירוף המסמך לכתב התביעה כשלעצמו, מהווה, אליבא דידי, הסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות, הנוגעות לליבת המחלוקת שבין הצדדים, אשר אין ליתן לה יד.

לבסוף, אציין כי נתתי דעתי לטענות התובע בעניין סתירות ואי התאמות העולות, לכאורה, מהשוואה בין הסכומים שמסר הנתבע בחקירותיו במסגרת בקשת הרשות להתגונן לבין ההליך דנן. כפי שהובהר לעיל, משלא עלה בידי התובע לסתור את המסמך שהוצג, המהווה אישור על קבלת סך של 409,500 ₪, אין הנתבע נדרש כלל לפרט את הסכומים שהעביר ולהוכיח את מקורם. מעבר לנדרש אציין כי הנתבע סיפק הסבר מפורט לסכומים שהועברו (סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית). עוד הוגשו מטעם הנתבע תצהירים של בני משפחתו, בהם פורטו הסכומים שהלוו לו במזומן לצורך רכישת העסק. העדים כולם נחקרו על תצהיריהם. בהתאם לעדויות: מר ניסן יצחקוב, אביו של הנתבע, הלווה לנתבע סך של 80,000 ₪ (עמוד 35 לפרוטוקול, שורות 30 ואילך); גב' ליליה סריקוב, חמותו של הנתבע, הלוותה לנתבע סך של 20,000 ₪ (עמוד 27, שורות 35-16); מר רדיק סריקוב, חמו של הנתבע, הלווה לו 50,000 ₪ (עמוד 33, שורות 20-17); גב' ליובה חודג'ייב, סבתה של רעיית הנתבע, הלוותה לו 30,000 ₪ (עמוד 30, שורות 37-36 ועמוד 31, שורות 10-7); ומר נתן חודג'ייב, דודה של רע יית הנתבע, הלווה לנתבע 30,000 ₪ (עמוד 25 לפרוטוקול, שורות 9-8 ו-26-25). התובע הסביר לעניין זה כי " הרבה מהמשפחה עזרו לי והביאו לי כספים במזומן, אנחנו בוכרים וזה מובן שעוזרים אצלנו מבחינת כספים, כל דבר שאנו עושים, חתונה, קניית דירה, קניית עסק, במידה ולא היו מגבים אותי במשפחה לא הייתי עושה את הצד הזה. את הכספים שקיבלתי העברתי לשמשון טופר" (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 30.4.2017, שורות 28-26). בנסיבות העניין, די בתשתית הראייתית שהניח הנתבע, אשר פורטה לעיל, כדי להניח את הדעת כי הנתבע אכן העביר לתובע במזומן סכומי כסף לא מבוטלים וכי הקבלה שהוצאה משקפת את התשלומים שבוצעו בפועל.

מן המקובץ עולה כי המסמך שהוצג מהווה ראיה לכאורה לקבלת התמורה הנקובה בו, בסך של 409,500 ₪ . התובע לא הצליח לסתור ראיה זו, אלא להיפך: עדות רואה החשבון מטעמו נמצאה מתחמקת; התובע לא צירף את המסמכים החשבונאיים הרלבנטיים לתמיכה בטענותיו; בחקירות התובע ורו"ח כהן נתגלו סתירות בין השניים; עוד נמצא כי יש לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שהמסמך לא צורף לכתב תביעתו ועומד בסתירה חזיתית להצהרת התובע בדבר הסכום שקיבל.

יתרת התמורה

משנקבע כי הנתבע הוכיח באמצעות המסמך כי שילם לתובע סך של 409,500 ₪ ומשנדחתה גרסת התובע, נראה כי די היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה כולה. למען הסר ספק, אוסיף ואדרש ליתר הסכומים הנתבעים. כפי שיבואר, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי עלה בידי הנתבע להוכיח כי שילם את יתרת התמורה, בסך של 152,100 ₪.

הנתבע פירט בכתב הגנתו ובתצהירו את יתרת הסכומים ששילם לתובע, מעבר לסכום הכלול ב קבלה. תשלומים אלה כולם בוצעו לאחר התאריך הנקוב במסמך (10.3.2013), כדלקמן:

סך של 38,900 ₪ - שולם ביום 31.3.2013. הועבר באמצעות העברה בנקאית לחשבונו של התובע ( נספח ב' לבקשת רשות להתגונן; סעיף 4.3 לתצהיר התובע).

סך של 95,000 ₪ - שולם ביום 14.3.2013. מדובר ב חוב של התובע, שהנתבע נטל על עצמו לשלמו לצד שלישי (נספח 2 לכתב התביעה ; סעיף 4.4 לתצהיר התובע).

סך של 10,800 ₪ - שולם ביום 16.3.2013. מדובר בחוב של התובע למאפיית ברמן, אותו שילם הנתבע באמצעות כרטיס האשראי שלו (נספח ג' לבקשת רשות להתגונן).

סך של 7,400 ₪ - שולם לטענת הנתבע במזומן לידי התובע.

התובע לא כפר בכך שקיבל מן הנתבע את הסכומים שפירט בתצהירו (38,900 ₪ בהעברה בנקאית ו- 95,000 ₪ ששולם לצד שלישי, בהתאם לנספח להסכם בין הצדדים). כן הוכח כי הנתבע נשא בחוב התובע למאפיית ברמן. לעניין זה הציג הנתבע את כרטסת התשלומים (נספח ג' לבקשת רשות להתגונן; וראו גם את חקירתו בעניין זה, פרוטוקול מיום 30.4.2017, עמוד 3, שורות 31-30 ועמוד 4, שורות 15-1). בחקירתו הנגדית של התובע, אישר התובע את קבלת סכום זה. לדבריו:
"הסכום שקיבלתי, פירטתי אותם והצהרתי אותם, לרבות, סכום אחד, שבאמת, היפנתם אליי סכום חוב של ברמן, 10,800 ₪ אם איני טועה, וזה לא סכום ישיר אלי, שהועבר ישירות אלי, באתי והתוודיתי, שאני מקבל את הסכום הזה, ואמרתי באותו רגע, קיבלתי, כל מה שקיבלתי, באתי ואמרתי קיבלתי. לא הכחשתי שום דבר" (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 21-18).

הנתבע טוען כי את הסכום הנותר (בסך של 7,400 ₪) שילם במזומן. הנתבע לא הציג אסמכתא ספציפית לגבי סכום זה. עם זאת, הנתבע הציג גרסת הגנה עקבית לאורך כל הדרך לפיה הוא שילם לתובע את מלוא התמורה. הנתבע הבהיר כי התובע "לא בחל באמצעים ביודעו כי הנתבע לא יכחיש את עצם ההתקשרות בהסכם", "עשה שימוש ציני בדוקטרינת 'הודאה והדחה'", והגיש את התובענה "בבחינת 'שיטת מצליח'... על אף ידיעתו הקונקרטית כי מלוא סכום התמורה הועבר לידיו" . הודגש כי הבקשה הוגשה "בשיהוי ניכר של שנים ותוך שנלקח בחשבון הקושי בפניו יתקל הנתבע כדי הוכחת טענותיו" (סעיף 34 לבקשה למתן רשות להתגונן; עמוד 1 לסיכומי הנתבע). כפי שפורט לעיל בהרחבה, לאחר שמיעת ראיות, נתקבלה גרסת ההגנה ביחס לחלק הארי של התביעה (99.75%). גרסתו של התובע, לפיה קיבל מהנתבע סך של 239,000 ₪ בלבד, נדחתה. עוד נקבע כממצא עובדתי כי הנתבע שילם לתובע חלק ניכר מן הסכומים (למעלה מ-200,000 ₪) במזומן . נתתי דעתי לטענות התובע ביחס לסתירה לכאורה בגרסאות הנתבע ביחס ליתרת הסכום ששילם לתובע (7,400 ₪ לעומת 7,300 ₪; ראו את חקירת הנתבע בעמוד 51 לפרוטוקול, שורות 29-11). בנסיבות שפורטו, מצאתי כי מדובר בסתירה מינורית, כי יש להעדיף את גרסת הנתבע בעניין הסכום הנותר ולקבוע כי סכום זה שולם לתובע , כנטען, במזומן.

סוף דבר

בין הצדדים נחתם הסכם למכירת מינימרקט לנתבע תמורת סך של 561,500 ₪. התובע הגיש תביעתו, במסגרתה טען כי הנתבע שילם לו סך של 239,000 ₪ בלבד , ועתר לתשלום יתרת התמורה המגיעה לו בהתאם להסכם, בסך של 321,700. לאחר שמיעת הראיות , נקבע כי המסמך שהסתיר התובע ואשר צירף הנתבע – חשבונית מס/קבלה – מהווה ראיה לכאורה לקבלת תשלום בפועל בסכום המצוין בו , בסך של 409,500 ₪ וכי התובע לא סתר ראיה זו. עוד נקבע כי עלה בידי הנתבע להוכיח ששילם גם את יתרת התמורה בהתאם להסכם, בסך של 152,100 ₪.

משהוכיח הנתבע כי שילם לתובע את מלוא התמורה בהתאם להסכם – התביעה נדחית .

התובע יישא בהוצאות הנתבע בסכום כולל של 20,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"א סיוון תשע"ט, 14 יוני 2019, בהעדר הצדדים.