הדפסה

בית משפט השלום ברחובות ת"א 39777-09-17

בפני
כבוד ה שופט ישראל פת

תובעים

  1. סמדר זגורי
  2. יחיאל זגורי

נגד

נתבעים

  1. מכון דווידסון לחינוך מדעי במכון וויצמן
  2. מכון ויצמן למדע
  3. וידן - סמנכ"ל מכון דוידסון

באמצעות ב"כ עו"ד ליטל ברששת ועו"ד יובל שרמן

פסק דין

רקע כללי והצגת יריעת המחלוקת בקליפת אגוז
עניינה של התביעה שלפניי בטענות התובעים לנישולם שלא כדין ע"י הנתבעים מעסקי ההסעדה אשר ניהלו במתחם דווידסון שבמכון ויצמן, תוך פגיעה בהכנסותיהם, בציוד של העסקים ובמוניטין.
התובעים – בני זוג – סמדר זגורי (להלן: "סמדר") ובעלה, יחיאל זגורי (להלן: "יחיאל"), היו בעליהם של שני עסקי מזון במכון ויצמן – קפה סמדר וקפה גן המדע, אשר נסגרו בסופו של דבר כמפורט לקמן.
התביעה הוגשה כנגד עמותת מכון דווידסון (להלן: "מכון דווידסון"), הזרוע החינוכית של מכון ויצמן, כנגד מכון ויצמן עצמו (להלן: "מכון ויצמן") וכנגד מר אמנון וידן, מנהל כספים, תפעול ומשאבי אנוש של מכון דווידסון (להלן: "אמנון").
לטענת התובעים, אחראים הנתבעים לגרימת נזקים ממוניים, ישירים ועקיפים, אשר הובילו בסופו של יום, לסגירת עסקיהם, חיסול מקור פרנסתם וקריסתם הכלכלית. כל אלה, ללא כל הצדקה עניינית, ותוך הפרת הסכמות בע"פ שהיו בין הצדדים.
קפה סמדר – היה הראשון להיפתח בשנת 2009. זאת, על בסיס קפיטריה שפעלה במתחם קודם לכן ושנוהלה ע"י אחד בשם גיל רוטשס (להלן: "רוטשס"), כאשר סמדר עבדה תחתיו בניהול בפועל של המקום. רוטשס עזב את המקום בחודש נובמבר 2009, והנהלת המכון חיפשה גורם אשר יפעיל את המקום. לשם כך התקשר מכון דווידסון עם סמדר, באמצעות מר צביקה בר-און, מנהל כספים, תפעול ומשאבי אנוש של מכון דווידסון, באותה עת (להלן: "צביקה") בהסכם מיום 18.11.09 (להלן: "ההסכם"). בהמשך הדרך, הצטרף יחיאל לסמדר לניהול המקום, אולם לא נערכה עימו כל התקשרות פורמלית. כמו כן, ההסכם היה לשנתיים ובפועל הוארך בהתנהגות ובהסכמות שבע"פ בין הצדדים לאורך 7 שנים. לטענת התובעים, בשנת 2016, ללא כל התראה מוקדמת, ולאחר שצביקה סיים את תפקידו במכון דווידסון, מסרו הנתבעים לתובעים כי עליהם לפנות את המקום והודיעו על סיום ההתקשרות. לתובעים טענות באשר לאמיתותו ולכשרותו של ההסכם, וזאת, נוכח טענתם כי ההסכם זוייף ע"י הנתבעים.
קפה גן המדע – פעל בין השנים 2010-2013 והופעל ע"י יחיאל, אשר ניהל בפועל את המקום. המקום נפתח ללא מכרז וללא הסכם בכתב, ובעניינו היו הסכמות בעל פה בין מכון דווידסון, באמצעות צביקה, לבין סמדר. לטענת התובעים, קפה גן המדע נסגר בשנת 2013, לאחר שנבנה מוזיאון במקום, ולתובעים הובטח כי בסיום תערוכת דינוזאורים שהופעלה באותה עת במקום, תינתן לתובעים אפשרות לפתיחתו של הקפה במקום חלופי – הבטחה אשר לא מומשה בסופו של דבר. כך, לטענת התובעים.
לטענת התובעים, ההסכם בכתב והסיכומים בעל פה נערכו מול צביקה, אשר היחסים בינו לבין סמדר היו טובים וסמדר סמכה עליו בכל דבר ועניין. לטענת התובעים, מיום שצביקה סיים את תפקידו במכון ואמנון מונה למלא את מקומו כמנהל הכספים של מכון דווידסון, לא הכיר אמנון בכל סיכום קודם שהיה בין סמדר לבין צביקה. כן טוענים התובעים כי אמנון התנכל להם והתנהל כמי שברצונו להיפטר מהם.
לשם הנוחות מצורפת להלן מפה להמחשה (צורף כנספח 34 לכתב התביעה):

תמצית העובדות הצריכות לעניין באופן כרונולוגי, כפי שזו הוצגה ע"י התובעים
ביום 15.11.09 הוצע לסמדר ע"י צביקה מטעם מכון דווידסון לנהל את הקפיטריה בתחום המכון.
ביום 18.11.09 – נכרת בין סמדר לבין מכון דווידסון הסכם זיכיון להפעלת הקפיטריה, ושם בית הקפה הוסב ל"קפה סמדר". יוער כי כבר במעמד חתימת ההסכם חתמה סמדר את שמה ואת שם העסק העתידי - "קפה סמדר".
במהלך שנת 2010 – לאור הצלחתו של קפה סמדר, פנו הנתבעים אל סמדר כדי שתנהל עסק הסעדה נוסף – "קפה בגן" (לימים נקרא הקפה בשם "קפה גן המדע"). העסק נפתח ללא מכרז. תחילה נוהל המקום ע"י יחיאל כקפיטריה חלבית, ובהמשך, ולבקשת צביקה, הפכו את המקום לקפיטריה בשרית. זאת, חרף הקושי הכרוך בכך והעלות הכספית הגבוהה לעניין רכישת ציוד.
במהלך שנת 2013 – ביקשו הנתבעים מהתובעים להעביר את מיקומו של קפה גן המדע, מאחר שביקשו להקים במקום את מוזיאון גן המדע ולהקים תערוכת דינוזאורים. לתובעים הובטח כי בהמשך תינתן להם האפשרות לפתוח את המקום מחדש בקומה הראשונה.
בשלהי שנת 2013 – החליטו הנתבעים לסגור את "קפה גן המדע" ולא קוימה ההבטחה האמורה. במצב הדברים כאמור, המשיכו התובעים להפעיל רק את קפה סמדר.
במהלך החודשים אפריל – מאי 2015 הודיע צביקה לסמדר על תחילת בנייה בבניין פסג"ה, כאשר במסגרת זו אמורה להתחיל בנייה של בית ספר למדעים.
במהלך חודש ספטמבר 2015 – החלו הנתבעים לבנות באזור פרויקט של בית ספר למדעים, ונחסמה החצר האחורית של קפה סמדר.
במהלך חודש ינואר 2016 – לאחר כניסתו של אמנון לתפקיד מנהל כספים במקום צביקה, הוא טען בפני התובעת כי הוא לא מאתר את ההסכם בין הצדדים, וכל שמצא היו "כמה ניירות עם מחיקות וקשקושים". לטענת התובעים, מאחר שאותו הסכם שנעשו בו מחיקות ותיקונים לא מצא חן בעייני אמנון, הוא הוציא הסכם שהיה קיים במשרדי הנתבעים (הסכם אשר נחתם בין הנתבעים לבין רוטשס, שהפעיל את הקפיטריה עובר לכניסתה של סמדר לניהול הקפיטריה, כאמור), וצירף אליו את הדף האחרון מההסכם המקורי, החתום על ידי התובעת. לטענת התובעת מדובר בזיוף. יובהר כבר כעת כי הנתבעים מכחישים את הטענה מכל וכל ומבהירים כי מעולם לא נכרת הסכם אחר, אולם על כך בהמשך הילוכנו.
ביום 31.3.16 – הודיע אמנון על פינוי מרפסת בית הקפה לטובת בנייה במתחם.
באפריל 2016 אכן פינו התובעים את המרפסת.
במהלך חודש מאי 2016 – החלו עבודות בשביל מימין לקפה סמדר.
במהלך חודש יוני 2016 - במסגרת שיחה אקראית עם ספק מכון דוידסון, נודע לתובעים כי קפה סמדר עומד להיסגר בעקבות בניית בית ספר מדעים. בניית בית הספר הייתה מלווה בהסכם עם עיריית רחובות וועד שכונת אחוזת הנשיא, ובהסכם זה נקבע עוד כי עם בנייתו של בית הספר ייבנה לצדו מרכז מסחרי. הנתבעים ידעו זאת עוד ב-2013. לטענתם של התובעים, עובדה זו התגלתה להם רק בדיעבד, לאחר שהנתבעים לא שיתפו אותם בסוד העניין.
ביום 1.8.16 – ביקשו הנתבעים מהתובעים שיסגרו את קפה סמדר לתקופת הקיץ לשם ביצוע עבודות הבניה, כאשר הובטח להם כי בתום התקופה ישובו לעבוד. בפועל לא חזר הקפה לפעילות מעולם. הנתבעים לא הודיעו על סיום התקשרות או ביטול ההסכם, לא בכתב ולא בדרך אחרת.
ביום 4.9.16 (יצויין שמדובר במכתב מיום 22.8.16, המצורף כנספח 25 לכתב התביעה) – שלחו התובעים לנתבעים מכתב התראה באמצעות עו"ד עזרא אושרי מטעמם.
ביום 11.9.16 – לאחר פניית התובעים באמצעות עו"ד, קיבלו התובעים הודעה בדבר סיום ההתקשרות, לפיה עליהם לפנות את המקום בתוך 60 ימים.
ביום 15.9.16 – נשלח לתובעים מכתב מאת אמנון, ולפיו על התובעים לפנות את הציוד והמחסן באופן מיידי.
ביום 26.9.16 – גילו התובעים כי קפה סמדר נפרץ וכל הציוד נבזז ונהרס. בעקבות גילוי העניין הגישו התובעים תלונה במשטרת ישראל.
ביום 26.10.16 – התקיימה ישיבת גישור בין הצדדים, בסופה ביקשו התובעים ולהמשיך ולהפעיל את המקום.
ביום 31.10.16 – הודיעו הנתבעים לתובעים כי אין באפשרותם להמשיך ולהפעיל את קפה סמדר.

טענות הצדדים
טענות התובעים
לטענת התובעים בכתב תביעתם, ההסכם המקורי זוייף וההסכם שניתן להם, לבקשתם, ע"י אמנון והוצג ע"י שני הצדדים (נספח 1 לכתב התביעה ונספח 1 לכתב ההגנה) איננו ההסכם שנכרת בסופו של דבר בין הצדדים, וזאת, בהינתן השינויים הבאים:
ראשית, טוענים התובעים כי בסופו של כל עמוד בהסכם המקורי צירפו הצדדים את חתימותיהם בראשי תיבות: סמדר את שלה וצביקה את שלו, ואילו בסופו של ההסכם חתמו חתימות מלאות.
כמו כן, לטענת סמדר, מחקו הצדדים את השורה "והואיל והמפעיל מצהיר כי הינו בעל ידע...". עוד מחקו סמדר וצביקה את סעיפים 4.1 ו-4.3. בסעיף 4.2 נמחקו המילים "על כל נספחיו", בסעיף 4.4 פורטו השטחים בהם יכולה סמדר להשתמש, בסעיף 4.5 הוסף כי תינתן הצעת מחיר אחת לכל הזמנה קודם לקפה סמדר, ובסעיף 4.6 הוספה השורה כי הנתבעים יתחזקו, יתקנו ויטפלו בכל הציוד מטעמם. בסעיף 11 להסכם, הוסיפו סמדר וצביקה כי בנוסף לתשלומים השוטפים המושתים על הנתבעים, הם ישלמו גם חשבונות בזק. סעיף 8 (שעות הפעילות) נמחק כולו. סעיף 12 נמחק כולו וצביקה הוסיף בכתב ידו כי הקפה יורשה לקיים אירועים עד לשעה 23:30. סעיף 13 (בקרת מקררים) נמחק. סעיף 16.4 (העברת רשימת מועסקים) נמחק מההסכם. סעיף 16.7 (תלבושת אחידה) נמחק. סעיפים 21 ו-22 נמחקו מההסכם, תוך שהצדדים חתמו על יד המחיקות. כן נמחק סעיף הערבות הבנקאית, וכיו"ב.
משכך, לטענת התובעים בכתב תביעתם, ההסכם שצורף ע"י הצדדים במסגרת הנספחים מטעמם הוא הסכם מזוייף, שהועתק מההסכם עם רוטשס, כאשר להסכם זה צורף בסופו של דבר רק העמוד האחרון מההסכם המקורי בין הצדדים דנן עם חתימות הצדדים.
עוד טוענים התובעים כי העובדה שלא נדרשו במהלך השנים, ולו דרישה אחת מסעיפי ההסכם, מעידה כאחת על אי נפקות ההסכם; וההסכם האמיתי שהונהג בין הצדדים הוא הסכם בהתנהגות הלכה למעשה.
כן טוענים התובעים לנזקים שנגרמו להם בגין הפסקת ההתקשרות באופן חד צדדי בשני עסקי המזון שהופעלו על ידם, תוך גרימת נזקים לעסקים אלו, במיוחד במסגרת פינוי הציוד והשחתתו, לכאורה, ע"י הנתבעים 1-2.
התובעים טוענים לאובדן הכנסות ופגיעה במוניטין, כמפורט בדו"ח מומחית מטעמם, שבעניינו נפרט בהמשך הילוכנו.
התובעים טוענים להפרה יסודית של ההסכם ועומדים על פיצויי הפרה, פיצויים ללא הוכחת נזק, נזק שאינו ממוני, תום לב ועושק בכריתת חוזה. לטענתם של התובעים, הם הסתמכו במסגרת הקמתם של שני בתי העסק על הבטחות הנתבעים ועל מצגיהם ולכן הם זכאים לפיצויי קיום.
כן טוענים התובעים כי הנתבעים הציגו בפניהם מצג כוזב ומצג שווא. זאת, הן לגבי קפה מדע והן לעניין קפה סמדר. התובעים הסתמכו על המצג והשקיעו בציוד יקר ערך, מחסן, פרסום, שיווק ועוד. לעניין קפה גן המדע – מסרו הנתבעים לתובעים כי לאחר שתתקיים "תערוכת הדינוזאורים", יפתחו את המקום מחדש בקומה הראשונה, ובפועל לא כך קרה. לעניין קפה סמדר – ידעו הנתבעים על עבודות הבנייה כשנה קודם שהודיעו לתובעים (התובעים צירפו לתצהיר מטעמם מיום 15.11.18, כ-156 עמודי נספחים, הכוללים חומרים שהתקבלו לבקשתם ממינהל ההנדסה בעיריית רחובות, ובכללם: היתר בנייה של המוזיאון ושל בית הספר למדעים, תכניות בנייה, פרוטוקול של ישיבת הוועד המנהל של מכון ויצמן עם מהנדס העירייה ועוד).
כן נמסר לתובעים כי הם נדרשים לצאת לחופשת קיץ קצרה, אשר בסופה יחזרו. בפועל לא הוחזר בית הקפה לידיהם והמקום נסגר.
התובעים טוענים כי הנתבעים התנהלו בעניינם ברשלנות, עשו עושר ולא במשפט, הפרו חובה חקוקה, ופעלו לאי קיום ההסכם מול התובעים בתום לב.
באשר לטענות האישיות כנגד אמנון הרי שבעניינו עותרים התובעים להרמת מסך בעמותה, בהתאם לתיקון 10 לחוק העמותות, המאפשר הרמת מסך לנושאי משרה בעמותה, כאשר פוגע נושא המשרה בכספי העמותה, וגורם נזקים לעמותה עקב התנהלות בלתי סבירה של נושא משרה. התובעים עותרים להרים מסך בעניינו של אמנון.

הסעדים הנדרשים ע"י התובעים:
התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בסכומים הבאים בגין הנזק אשר נגרם להם לטענתם:
שבירת ציוד וסחורה לקפה סמדר, במסגרת פינוי הציוד שלא כדין עובר ליום 29.6.19 בעלות של 66,646 ₪
פגיעה בציוד הבשרי שנרכש עבור קפה מדע ואוחסן בקפה סמדר, במסגרת הפינוי האמור בעלות של 47,000 ₪.
פגיעה בציוד שנרכש לשם הפיכת קפה מדע לדוכנים בעלות של 59,456 ₪.
עלות המחסן בסך של 61,589 ₪.
עלות הסחורה ומוצרי המזון שהושחתו במחסן בסך של 25,352 ₪.
סה"כ הסכומים הנתבעים בגין השחתת ציוד וסחורה בסך של 260,043 ₪.
התובעים עותרים לשיפוי בגין אובדן הכנסה, בהתאם לחוות דעת שהוגשה מטעמם, בסך של 589,840 ₪.
התובעים עותרים לשיפוי בגין פגיעה במוניטין של עסקם, אשר לא נרכש בסופו של דבר ע"י זכיין אחר, בעלות של 1,161,543 ₪. זאת, בהתאם לחוות דעת מטעם התובעים.
התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בלשון הרע שהוצא בעניינם, וזאת, ללא הוכחת נזק, בסך של 50,000 ₪.
התובעים עותרים לפיצויי קיום בהתאם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971 (להלן: "חוק החוזים תרופות") בסך של 384,684 ₪.
התובעים עותרים לשיפוי בגין עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪.
התובעים עותרים לשיפוי בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם להם (עושק בגין עריכת חוזה, הפרה יסודית, חוסר תום לב בקיום חוזה, רשלנות, הסגת גבול במיטלטלין ועוד) בסך של 450,000 ₪.
סה"כ עומדת התביעה על הסך של 2,996,067 ₪. לצורך העמדת התביעה בסמכותו העניינית של מותב זה הועמדה התביעה על הסך של 2,497,000 ₪ בלבד.

טענות הנתבעים
ההסכם שצורף לכתב התביעה הוא עותק סרוק של ההסכם המקורי המצוי במשרדו של הנתבע 3. מוכחשת טענת הזיוף מכל וכל. לא היה הסכם אחר בין הצדדים, לא נכתבו הערות בכתב ולא היתה חתימה בראשי תיבות בשולי כל עמוד להסכם.
לטענת הנתבעים, יש לייחס את הירידה בהכנסות בשנים 2014 ו-2016 להתנהלות התובעים, וכן לעובדה כי במהלך השנים נכנסו ספקים נוספים לשטח פעילות הנתבעים 1-2, באופן שהיווה תחרות לתובעים.
לטענת הנתבעים, במהלך שנת 2016 הגיעו התובעים למסקנה, כי הפעלת הקפיטריה (קפה סמדר) אינה כדאית עוד בעבורם, מסיבות שונות, וביקשו להפסיק את הפעלתה מייד עם הימצא מחליף עבורם. בשלב זה סוכם בין הצדדים כי המקום ימשיך לפעול עד שיימצא מפעיל אחר, ואף הציגו לאמנון מפעיל אחר מטעמם.
כשלושה וחצי חודשים לאחר מכן, ועוד בטרם הסתיים הליך ההתקשרות עם המפעיל החדש, ביקשו התובעים לסגור את קפה סמדר לאלתר. על אף ההתראה הקצרה נעתרו הנתבעים לבקשה לסגירת בית הקפה. ואולם, כחודש לאחר שהפסיקו התובעים להפעיל את המקום, ובעת שמכון דוידסון ואמנון כבר ניהלו הליכי משא ומתן מתקדמים עם מפעיל פוטנציאלי אחר, החליטו התובעים לחזור בהם מהודעת סיום ההתקשרות וביקשו לחזור ולהפעיל את המקום. במצב דברים זה, סירבו הנתבעים לבקשה ושלחו מכתב סיום התקשרות בהודעה מוקדמת של 60 ימים, כמתחייב בהסכם בין הצדדים.
קפה סמדר – מכון דוידסון שילם את כל עלויות המקום. התובעת מעולם לא שילמה שכירות או כל חשבון אחר (זאת, בתמורה על פיקוח על מחירי המוצרים והשירותים שסופקו ע"י התובעים, מצד המכון). כמו כן, סיפק מכון דוידסון לתובעת את מרבית הציוד, ועלויות שדרוג ותיקון מערכות שונות במקום.
ההסכם עם קפה סמדר לא הוארך בתחילה, בשל יחסי האמון ששררו באותה עת בין הצדדים, ולמעשה הוא הוארך בהתנהגות.
יחיאל הצטרף רק בשנת 2010 לסמדר בהפעלת קפה סמדר (כפי שהדברים עולים אף מתצהיר עדותו הראשית של יחיאל עצמו) ומעולם לא נכרת כל הסכם עימו. משכך, אין כל יריבות בינו לבין הנתבעים.
בניגוד לנטען בכתב התביעה – התובעים עצמם היו מודעים מבעוד מועד לעבודות הבנייה המתוכננות בסמוך לקפה סמדר; ובניגוד לטענתם, עניין זה לא נחשף בפניהם רק בסוף 2015. בית הספר למדעים תוכנן שנים מראש, ולתובעים נודע על עניין זה זמן רב לפני תחילת השיפוצים.
זאת ועוד, השיפוצים נערכו בתחילה במרחק רב מבית הקפה, וגם כאשר התקרבו השיפוצים למתחם בית הקפה נמצא מענה, והוצעו פתרונות חלופיים, כמו קבלת התובעים את שטח הרחבה הקדמית, שבו חפצו משך זמן רב, כאשר השיפוץ נעשה על חשבון המכון. כמו כן, אפילו אם נגרם נזק הרי שמדובר בנזק שולי. משכך, לא ניתן לטעון כי עבודות השיפוצים הן שגרמו לירידה בהכנסות.
במהלך השנים 2015,2016 הגיעו למכון דוידסון תלונות של לקוחות המעידות על חוסר שביעות רצון מאיכות המזון והשירות בקפה סמדר.
במהלך אפריל 2016, פנתה התובעת לנתבע 3 וביקשה לסיים את ההתקשרות, לטענתה, בשל ירידה ברווחיות הקפיטריה ועייפות התובעים. סמדר היא שיזמה את הפסקת ההתקשרות והחלפת מפעיל הקפיטריה.
הליך איתור מפעיל חדש ארך זמן והמועד המקורי שתוכנן נדחה מספר פעמים. בסוף יולי 2016, פנתה התובעת שוב לאמנון וביקשה לסגור את המקום החל מיום 1.8.16, אף שכאמור טרם הסתיים הליך ההתקשרות עם המפעיל החלופי. לטענתה בחודשים אלה אין כדאיות כלכלית בהפעלת הקפה (מאחר שממילא מדובר בתקופות של חופשה וחגים). מרבית הציוד של התובעים נותר עזוב ונטוש.
גם בתקופה שלאחר מועד זה, המשיך אמנון באיתור מפעיל חלופי. התובעים ביקשו להיות מעורבים, אולם אמנון הבהיר להם כי אין כל דרישה מהמפעיל החלופי לרכוש מהם את מוניטין בית הקפה או לשלם לתובעים סכומים כלשהם. בשלב זה החלו יחסי הצדדים להתערער.
ביום 11.8.16 נודע לנתבעים על עבודות בנייה באזור בית הקפה, והם פנו לתובעים בבקשה לפנות את הציוד. התובעים התעלמו. ביום 26.8.16 הוזז הציוד בצורה מבוקרת.
ביום 22.8.16 התקבל מכתב מאת ב"כ התובעים – התראה בטרם נקיטת הליכים, דרישה לתשלום פיצויים בסך של 2,500,000 ₪.
ביום 11.9.16 הוציא אמנון הודעה לתובעים בדבר סיום ההתקשרות עמם ופינוי קפה סמדר בתוך 60 ימים.
קפה גן המדע – לאחר תקופה קצרה שסיפקה סמדר (באמצעות קפה סמדר) אוכל למקום (שעבד קודם לכן, כחדר הגשה בלבד, כאשר ספקים שונים הביאו לשם אוכל), פנתה סמדר לצביקה והציעה למכור שם אוכל ארוז. צביקה הסכים ואף סיפק את הציוד הנדרש. הנתבעים שוללים מכל וכל את הטענה כאילו נעשתה פנייה יזומה בעניין של צביקה לסמדר.
בהמשך ביקשו התובעים להפוך את המקום לבשרי, אולם צביקה הסביר את הקשיים הרבים הכרוכים בכך, ומסר כי השגת רישיונות תהיה באחריותם המלאה. בין לבין, הותר לתובעים להקים במקום דוכנים לממכר מזון בתקופות בהן התקיימו תערוכות (לטענת התובעים, בגין דוכנים אלו נתבקשו לשלם עמלה של 15% מההכנסות).
ביום 16.7.13 נחתם הסכם להפעלת דוכנים, כאמור, במסגרת תערוכת הדינוזאורים.
ביום 16.10.13 שלחה התובעת לצביקה מייל, ובו מסרה כי הפעלת המקום אינה כדאית עבורה.
ביום 22.10.13 במסגרת פגישה בין התובעים לצביקה, הוסכם על דעת שני הצדדים, כי אין תוחלת בהמשך הפעלת בית הקפה ולכן הוסכם על סגירתו.
דיון והכרעה
ההסכם והוראותיו הצריכות לעניין
כאמור לעיל, ביום 18.11.09 נכרת הסכם בין הצדדים, בחתימת צביקה, מטעם מכון דווידסון, מצד אחד, ומטעם סמדר, בשם המותג "קפה סמדר". בטרם נצלול לעומקם של סעיפי ההסכם, יובהר כי אין כל מחלוקת בין הצדדים כי תוקפו של ההסכם היה רק לשנתיים (כמפורט לקמן), ואילו ביחס לשנים שלגביהן התעוררה המחלוקת בין הצדדים לא היה כל הסכם בכתב כי אם הסכמות בעל פה. עם זאת, הוראות ההסכם רלוונטיות לפרשנות ההסכמות בעל פה, כפי שיבואר לקמן. משכך, מייחסים התובעים חשיבות מיוחדת לטענתם בדבר זיוף, לכאורה, של ההסכם.
במסגרת ההסכם הוגדרה סמדר כמפעילה של שירותי ההסעדה והאירוח בקפיטריה כקבלן עצמאי. במסגרת המבוא להסכם מובהר (בהואיל השני ובהואיל השלישי) כי מכון דווידסון הוא הבעלים של המתחם, המחסנים, המקררים, הציוד, הריהוט, והכלים הנוספים שיסופקו לסמדר.
בסע' 4.5 להסכם מובהר כי סמדר מצהירה כי מכון דווידסון אינו מחוייב לגרום ללקוחות להזדקק לשירותי ההסעדה של הקפה. כן מצהירה סמדר (בסע' 4.6) כי אין לה כל זכות קניינית ו/או חיובית בקפיטריה.
בסע' 5.2 להסכם מוגדרת סמדר כ"בר רשות" במתחם ותו לא.
בסע' 5.3-5.6 מובהר כי המכון מעמיד לרשות סמדר את הציוד, המתקנים, המחסנים, המקררים, כלי האוכל וכלי ההגשה לצרכי הפעלת הקפה.
בסע' 5.7 מובהר כי מכון דווידסון יעמיד לרשות סמדר את הקפיטריה והמטבח, וכן יספק מיזוג אוויר, חשמל, מים ושירותי פינוי אשפה לקפה סמדר.
בסע' 6 מובהר כי ההסכם אינו מעניק לסמדר כל זכות בהתאם לחוק הגנת הדייר.
בסע' 7 להסכם מפורטים השירותים והארוחות שיסופקו ע"י סמדר במסגרת בית הקפה, ובכלל זה עמידה בתנאי תברואה והיגיינה, ושירותי הסעדה וארוחות ברמה גבוהה של סדר, ארגון וניקיון וכן שמירה על כללי כשרות ובטיחות.
סע' 8 להסכם מפרט את מועדי ושעות הפעילות; סע' 9 מפרט את התפריטים, בהתאם לנספח; וסע' 10 מפרט את מחירי המזון, בהתאם לנספח.
סע' 12.1 עוסק בהגבלת שימוש ומוניטין, ובשל חשיבותו לענייננו אצטט אותו במלואו:
"שירותי ההסעדה ואירוח לפי חוזה זה מיועדים אך ורק לצרכי מכון דווידסון והלקוחות המורשים, ולמען הסר ספק, מוצהר ומוסכם במפורש כי השירותים אינם מקנים ולא יקנו למפעיל כל זכויות מוניטין עקב ו/או כתוצאה ממתן שירותי ההסעדה והאירוח והוא לא יהיה זכאי לדרוש ו/או לתבוע כל זכות ו/או תרופה מכל סוג שהוא בגין ו/או בקשר למוניטין ו/או יצירתו ו/או הפסד מוניטין בקשר ו/או כתוצאה ממתן שירותי ההסעדה והאירוח לפי חוזה זה והוא מוותר על כל דרישות ו/או תביעות כאמור. המפעיל לא יעשה שימוש כלשהו, הן בתקופת ההתקשרות לפי חוזה זה והן לאחריה בשם המכון ו/או בשם הקפיטריה ללא אישור המכון בכתב" (ההדגשות כאן ולהלן שלי, אא"כ מפורט אחרת. י.פ.).
סע' 13 עוסק בפיקוח ובקרת איכות על שירותי ההסעדה.
סע' 14 עוסק בתחזוקה, חידוש ציוד, ואיסור ביצוע שינויים.
בסע' 15 להסכם מוגדרת סמדר כ"קבלן עצמאי".
סע' 16 עוסק בהעסקת עובדים ע"י סמדר.
סע' 17 עוסק בתקופת ההתקשרות כדלקמן:
"17.1 הפעלת הקפטריה נמסרה לידי המפעיל לתקופה של שנתיים החל מיום 15.11.09 (להלן: "תקופת ההתקשרות"). בהנחה שהמפעיל עמד בהתחייבויותיו לשביעות רצון מכון דווידסון, תימסר הפעלת הקפטריה לידי המפעיל למשך פרק זמן של שנה נוספת. ארבעה חודשים לפני תום תקופת ההתקשרות יודיע המפעיל למכון בכתב אם הוא מעוניין בהארכת תקופת ההתקשרות לתקופה נוספת. מכון דווידסון יהיה רשאי, אך בשום אופן לא חייב, להאריך את ההתקשרות לתקופה נוספת, בתנאי החוזה, או בתנאים אחרים, לפי שיקול דעתו הבלעדי. לא הושגה הסכמה להארכת תקופת ההתקשרות עד 60 יום לפני תום תקופת ההתקשרות, ימשיך המפעיל בהפעלת הקפטריה למשך פרק זמן של שלושה חודשים לאחר תום תקופת ההתקשרות או עד למסירתה להפעלה על ידי מפעיל אחר, לפי המוקדם.
17.2 מוסכם על הצדדים כי כל אחד מהם יהיה רשאי להפסיק את ההתקשרות עם הצד השני בהודעה בכתב ומראש של 60 יום, יפסיק המפעיל את הפעלת הקפיטריה ומתן שירותי ההסעדה וימסור את החזקה בה למכון דווידסון, על כל הציוד שקיבל מן המכון לצורך זה מיד בתום 60 הימים הנ"ל.
17.3 בתום ההתקשרות עפ"י הוראות חוזה זה או בהתאם לסעיף 17.2 לעיל, יפנה המפעיל את שטח הקפיטריה ומתקניה וימסרה למכון דווידסון עם הציוד כשהם פנויים, נקיים ובמצב תקין וטוב (למעט בלאי הנובע משימוש רגיל וסביר) ותואם מכל יתר הבחינות את מילוי ההתחייבויות של המפעיל עפ"י חוזה זה".
סע' 18 עוסק בתמורה, וקובע כי תמורת התחייבויותיה תהא רשאית סמדר לגבות מהסועדים את התמורה עבור הארוחות, בהתאם לסכומים שסוכמו בנספח שלעניין.
סע' 19 להסכם עוסק בסנקציות בגין הפרת ההסכם. נפנה מבטינו לכמה סעיפי משנה של סעיף זה כדלקמן:
"מבלי לגרוע מהוראה אחרת כלשהי בחוזה זה, ו/או מזכות אחרת של המכון לפי חוזה זה ולפי כל דין, זכאי מכון דווידסון לבטל חוזה זה, להפסיק את מתן השירותים ולפנות את המפעיל, לאלתר, מן הקפיטריה ומתקניה בקרות אחד או יותר מהמקרים הבאים:
19.1.1 המפעיל הפר... הוראה מהוראות סעיפים... של חוזה זה.
19.1.2 המפעיל הפר הוראה אחרת מהוראות חוזה זה, ולא תיקן את ההפרה תוך 7 ימים מקבלת דרישה...
19.1.3 נגד המפעיל נפתחו הליכי פירוק...
19.1.4 המפעיל הפסיק לספק או נפסקו שירותי ההסעדה והאירוח, כולם או חלקם, מכל סיבה שהיא ללא יוצא מן הכלל במשך תקופה רצופה של שלושה ימי עבודה, בימים בהם חייב המפעיל, עפ"י חוזה זה לספק שירותים ו/או לסירוגין לשלוש תקופות של שלוש שעות רצופות ביום כלשהו בשעות בהן עליו לספק שירותים לפי חוזה זה ובלבד שהגורם להפסקה לא היה מסיבה ו/או אירוע שאינם בשליטת המפעיל והם בגדר כח עליון".
סעיף משנה 19.2 עוסק בחובה של מכון דווידסון להודיע על הפסקת שירותי ההסעדה והאירוח בכתב במקרה של ביטול ההסכם.
סעיפי המשנה הבאים עוסקים בסנקציות שמוטלות על סמדר במקרה של הפרת ההסכם.
סע' משנה 19.6 עוסק בהוצאת הציוד במקרה של ביטול ההסכם, כדלקמן:
"המפעיל מסכים ומתחייב כי היה ומכל סיבה בוטלה ו/או פקעה ההתקשרות עפ"י חוזה זה, ניתנת בזה על ידו רשות והיתר מפורשים למכון דווידסון להוציא ולסלק מהקפיטריה כל ציוד השייך לו, על חשבונו ועל אחריותו. כל הפסד ו/או נזק בגין סילוק והוצאת ציוד כאמור יחולו על המפעיל בלבד ומכון דווידסון לא ישא באחריות כלשהי בקשר ו/או כתוצאה מכך. המפעיל מתחייב כי במקרה כאמור לעיל בפסקה זו, הוא מוותר מראש על כל תביעה, דרישה או טענה מכל סוג שהוא בקשר להוצאות ו/או נזקים ו/או הפסדים שנגרמו ו/או שייגרמו לו עקב ו/או כתוצאה מסילוק ציודו על ידי מכון דווידסון כאמור לעיל".
סע' משנה 19.7 אף מקנה למכון דווידסון את הזכות לנתק חשמל, מים וגז בנסיבות אלו.
הסעיפים הבאים של ההסכם עוסקים באחריות וביטוח (סע' 20), שיפוי (סע' 21), בטחונות (סע' 22), רשיונות (סע' 23) וקיזוז (סע' 24).
סע' 25 עוסק בהעברת ההסכם כדלקמן:
"הואיל והזכות לניהול והפעלת שירותי ההסעדה והאירוח והשימוש במתקני מכון דווידסון לשם כך ניתנת למפעיל בלבד, מוסכם, מותנה ומוצהר בין הצדדים כי זכות ההפעלה, הניהול והשימוש עפ"י חוזה זה, אינה ניתנת להעברה, מכירה, השכרה, החכרה, מסירת רשות ו/או לכל עסקה אחרת בלא יוצא מן הכלל ומכל מין וסוג שהם".
יודגש כי כפי שעולה מקריאה, עיון ולימוד של ההסכם הרי שענייננו בהסכם להפעלת שירותי ההסעדה. בחתימתה על ההסכם לא הפכה סמדר לבעלים על המקום ומשכך לא מגיעות לה כל זכויות במקום. מכאן גם הקביעות בסע' 12, 17.1 ו-19.6 בדבר זכויות המפעיל.
בסיפת עמ' 14 להסכם חתומים עליו צביקה מטעם מכון דווידסון מצד אחד וסמדר מטעם קפה סמדר מצד שני. להלן חתימותיהם. יוער כבר כעת כי מעיון שטחי בחתימות לא עולה כי מדובר בחתימות מזוייפות, הדברים לא עלו בתצהיר עדותה הראשית של סמדר ועמ' 14 נראה כהמשכו הישיר של ההסכם והמשכם הישיר של יתר העמודים הממוספרים 1-13.

הטענות בדבר זיוף ההסכם וסוגיית המוניטין
במסגרת כתב התביעה מקדישים התובעים פרק שלם לעניין זיוף ההסכם, בפרק ה לכתב התביעה, שעניינו "אמיתותו של הסכם העסקה בין הצדדים".
בסע' 175 לכתב התביעה טוענים התובעים כי סמדר השאירה את ההסכם המקורי בידי צביקה (בלי שנטלה לרשותה עותק של ההסכם), מאחר שראתה בו אב רוחני וסמכה עליו.
בסע' 176 לכתב התביעה מבהירים התובעים כי בשנת 2016 ביקש אמנון מסמדר את העתק ההסכם, והיא השיבה לו כי זה לא מצוי בידיה והוא נותר בידיו של צביקה.
בסע' 177 מפורט כי לאחר כמה ימים שאלה סמדר את אמנון האם איתר את ההסכם והוא השיב לה כי "מצא כמה ניירות עם מחיקות וקשקושים", והוא לא מבין מה קורה ויבדוק את הדברים מול צביקה.
בסע' 178 לכתב התביעה טוענים התובעים כי אמנון הבטיח להמציא הסכם מסודר, אולם –
"לאחר מספר חודשים הוגש לתובעים חוזה התקשרות שאינו זהה להסכם שעליו חתמה התובעת 1 וכאמור בנספח 2 המצורף לכתב התביעה ניתן לראות את פנייתם של התובעים אל הנתבעים, לקבל את ההסכם המקורי בזמן אמת, בו בזמן בו קיבלו את ההסכם לידיהם ועוד בטרם חשבו על הגשת תובענה זו" (ההדגשה במקור. י. פ.).
ההאשמה המפורשת מופיעה בסע' 179 לכתב התביעה כדלקמן:
"לאור הדברים שנאמרו בין התובעת 1 לנתבע 3, טוענים התובעים כי הניירות שמצא הנתבע 3 הם ההסכם המקורי אך המסמך המקושקש והמתוקן בכתב יד לא מצא חן בעיני הנתבע 3, ועל כן הוציא הנתבע 3 הסכם שהיה קיים במשרדי הנתבעים, כפי קיבל (צריך להיות: "שקיבל". י. פ.) גיל רוטש (צריך להיות: "רוטשס ". י.פ.) צירף אליו את הדף האחרון החתום ע"י התובעת 1 וזה ההסכם שנמסר לתובעים בשנת 2016, התובעים יטענו על זיוף מצד הנתבעים ע"י הנתבע 3" (ההדגשה במקור. י. פ.).
לטענת התובעים בסע' 180 לכתב התביעה, ההסכם שצורף כנספח 1 לכתב התביעה הוא למעשה בדיוק אותו הסכם שנכרת בשעתו עם המפעיל הקודם, רוטשס, וזאת, בעוד שסמדר ביקשה תיקונים רבים בכתב יד, כמפורט בסע' 183-196 לכתב התביעה. בין היתר, מציינים התובעים כי סמדר ביקשה השמטת התייחסות לערבות בנקאית, לתלבושת אחידה, לבקרת מקררים, למוניטין ועוד.
עוד טוענים התובעים, בסע' 198 לכתב התביעה, כי ההסכם המקורי שעליו חתמה סמדר, מעולם לא הומצא לידיה. בסע' 199-200 קובעים התובעים כי ענייננו בזיוף מסמך, המהווה עבירה פלילית. לדבריהם (בסע' 199) – "התובעים לא יגישו בשלב זה כתב אישום פלילי". יוער כי לא ברורה הפררוגטיבה של התובעים להגיש כתב אישום פלילי ודומה כי כוונתם היתה להגשת קובלנה פרטית או הגשת תלונה במשטרה.
לטענת התובעים, בסע' 235 לכתב התביעה, להסכם אין כל נפקות, באשר מדובר בהסכם מזוייף. לטענתם, בהסכם המקורי, נמחק הסע' שעניינו במוניטין. בסע' 236 לכתב התביעה כבר נאמר במפורש כי הנתבעים (כולל הנתבע 3, בחלוף שנים) הסכימו עם התובעים כי – "אם וכאשר יעבירו את בית הקפה לזכיין אחר מגיע להם תשלום על הציוד ועל מוניטין שצברו וגרם לקהל הלקוחות רק להתרחב ולגדול".
יוטעם כי קביעות מפורשות אלו בדבר זיוף ההסכם כבר נאמרות אך ורק בחצי פה בלבד במסגרת תצהיר עדותה הראשית של סמדר. סוגיית ההסכם ושינויו איננה מוזכרת כלל בתצהירו של יחיאל. זאת, כאשר לטענת התובעים בכתב התביעה, עניין לנו במעשה זיוף לכל דבר ועניין. נציג את ההתייחסות לסוגיה במסגרת התצהירים:
בסע' 6 לתצהיר עדותה הראשית של סמדר (מיום 25.10.18) היא מבהירה כי ביום 15.11.09 צביקה הזמין אותה למשרדו והציג לפניה את נסיבות עזיבתו של המפעיל הקודם של הקפיטריה, רוטשס, את הקפיטריה, והציע לה לקחת את הקפיטריה לידיה ולהפעילה. לדברי סמדר, 3 ימים מאוחר יותר (ביום 18.11.09) הציג לפניה צביקה את ההסכם שנכרת בשעתו עם מר רוטשס והציע לה לחתום על הסכם דומה. לדברי סמדר, היא הבהירה באותו מעמד כי איננה יכולה לחתום על רוב סעיפי ההסכם, בשל העובדה שאיננה עומדת בהם. למשל: היא איננה יכולה להמציא ערבות בנקאית ואיננה יכולה להצהיר על ניסיון ניהול בתי קפה וכיו"ב. לדבריה, תיקנו סעיף סעיף בכתב ידו של צביקה והיא חתמה בראשי תיבות על גבי כל עמוד בהסכם וכן חתמה חתימה מלאה בסופו של ההסכם. כך גם נטען ע"י התובעים בסע' 171 לכתב התביעה.
לטענת סמדר, בסע' 7 לתצהיר הנ"ל, הסכם זה מעולם לא נמסר לה, ולדבריה, צביקה הבטיח לה שהסכם זה יתוייק בקלסר השחור במחיצה שעניינה "קפה סמדר". כמו כן, לדבריה, הבטיח לה צביקה שידאג לכל ענייניה. לטענתה, מאז אותו אירוע לא פנתה לצביקה בעניין ההסכם.
יודגש כי לא מצאתי בתצהיר עדותה הראשית של סמדר מילה וחצי מילה בדבר זיוף ההסכם, מעבר לטענה כי בהסכם המקורי, שלא הוצג על ידה, הופיעו תיקונים בכתב ידו של צביקה.
לשם השלמת התמונה אבקש לצטט את סעיף "ההשלמות" בתצהיר עדותה הראשית של סמדר (סע' 6) כפי שזה הוצג על ידה:
"ב-15.11.09 בשעה 09:00 לערך מר צביקה בראון מבקש ממני לעלות למשרדו ושם חשף בפניי את עזיבתו הפתאומית של גיל (רוטשס, י. פ.) והציע לי לקחת את ניהול הקפיטריה עליי ולאחר שלושה ימים הציג בפניי את החוזה שנחתם מול גיל בזמנו ואמר לי שעל החוזה הזה אני צריכה לחתום. עברנו יחד על סעיפי החוזה ואמרתי לו שעל מרבית הסעיפים איני יכולה להתחייב, כגון: ערבות בנקאית, ניסיון בניהול קודם של בתי קפה וכו' ואז סעיף סעיף תיקנו בכתב ידו של צביקה וכל עמוד חתמתי בראשי תיבות ועל העמוד האחרון חתמתי בחתימה מלאה".
אין בסעיף זה ובתצהיר כולו כל התייחסות לסוגיית המוניטין, שביקשה, לכאורה, סמדר להשמיט מההסכם, כטענת התובעים בסע' 187 ו-235 לכתב התביעה. כלומר: בתצהירה חוזרת בה סמדר מהטענה (שהועלתה בכתב התביעה) כי במסגרת "תיקון ההסכם" ביקשה להשמיט את עניין המוניטין. ויודגש: ענייננו ברכיב העיקרי בתביעתם של התובעים, שבגינו הם דורשים לשפותם בסך של 1,161,543 ₪, כאשר בהסכם עצמו מובהר מפורשות כי סמדר איננה יכולה לדרוש פיצוי בגין מוניטין!
בתצהיר עדותו הראשית של יחיאל לא נאמר דבר באשר לזיוף ההסכם ואף אין התייחסות לטענות השונות של התובעים בדבר ההסכם.
עם זאת, במסגרת חקירתו הנגדית מעלה יחיאל פתאום, וללא כל קשר לשאלה שאותה נשאל, את הטענה כי ההסכם זוייף, כדלקמן:
"ש. אם צביקה בר און כותב בתצהיר שסמדר היא זו שפנתה אליו, הוא משקר?
ת. הוא משקר כמו שמשקר שטוען שהחוזה לא מזויף, אנחנו טוענים שהחוזה מזויף ביודעין" (עמ' 17, ש' 25-26 לפר').
כפי שיוצג לקמן, דווקא יחיאל עצמו זייף מסמך, הנחזה להיראות כתצהיר, במסגרת ההליך דנן והגיש אותו לבית המשפט, תוך הטעיית המותב והצד שכנגד. בעניין זה אין לי אלא לקבוע כי כל הפוסל במומו הוא פוסל.
מכל מקום, כאמור, טענת הזיוף לא הוכחה ואף לא הועלתה ע"י התובעים בצורה מפורשת בתצהיריהם.
ברי כי כאשר ענייננו בטענת זיוף או מרמה הרי שעל טוען הטענה להתכבד ולהוכיח את טענתו ברמת ראיה והוכחה גבוהה הרבה מעבר להוכחת טענה אחרת במשפט האזרחי, וזאת, בשל העובדה שבטענה מעין זו מועלית למעשה טענה במישור הפלילי כנגד המעוול.
אין צורך לומר שבענייננו לא זו בלבד שהטענה לא הוכחה אלא שבניגוד לאמור בכתב התביעה בפירוט רב, כמו גם במהלך העדות של יחיאל לפניי, טענה זו אף לא נטענה במסגרת תצהיריהם של התובעים. ברי כי לא הוגשה תלונה בעניין זה ע"י התובעים במשטרה.
התייחסותו של צביקה להסכם המקורי
לעומת התובעים, מבהיר צביקה בתצהיר עדותו הראשית מיום 10.1.18 את הדברים הבאים: רוטשס פתח את הקפיטריה ביוני 2009 ובאותה עת הוא מינה את סמדר לנהל את הקפיטריה בפועל. צביקה עצמו התרשם מחריצותה של סמדר ומהיכולות הבינאישיות שלה, ולאחר שרוטשס ביקש לסיים את ההתקשרות עמו, הציע צביקה לסמדר לקחת לידיה את הקפיטריה (סע' 7 לתצהיר צביקה). סמדר נענתה בחיוב וביום 15.11.09 נכרת הסכם בין הצדדים (יוער כי ההסכם עצמו נחתם ביום 18.11.09, י.פ.). לדברי צביקה, ככל הזכור לו, הוא איפשר לסמדר לקחת את טיוטת ההסכם ולהתייעץ עם גורמים נוספים עובר לחתימתה על ההסכם (סע' 8 לתצהיר הנ"ל). באשר לטענת התובעים לפיה נערכו שינויים בהסכם וטענתם לפיה סמדר לא קיבלה את העתק ההסכם, מתייחס צביקה (בסע' 9 לתצהירו) כדלקמן:
"אדגיש בהקשר זה, כי בניגוד לאמור בתצהיר של סמדר, בגוף ההסכם לא הוכנסו שינויים בכתב יד וגם לא התבקשתי על ידה לשנות סעיף מסעיפיו. ההסכם לא נחתם על ידי או על ידי סמדר בראשי תיבות על גבי כל עמוד, אלא רק בסופו ועותק מקורי של ההסכם נמסר על ידי לסמדר במעמד החתימה על ההסכם.
העתק מהעותק שנותר במשרדי צורף לכתב ההגנה מטעם הנתבעים והוא מצורף גם לתצהירי זה ומסומן נספח 1" (ההדגשה במקור. י.פ.).
באשר לנוסח ההסכם מבהיר צביקה, בתשובה לשאלת ב"כ התובעים במסגרת החקירה הנגדית (עמ' 84, ש' 29-31 לפר') כי לקח את ההסכם של רוטשס והתאים אותו as is ללא עריכת שינויים לסמדר.
במסגרת החקירה הנגדית נשאל צביקה ע"י ב"כ התובעים מדוע לא הצליח אמנון לאתר את העותק המקורי של ההסכם ורק לאחר שצביקה הגיע למשרד הוא סייע לו באיתור ההסכם המקורי, וצביקה משיב כדלקמן:
"ש. אמנון בתצהיר שלו אומר שכאשר הגעת למשרד באוקטובר 2017, מצאת את החוזה המקורי. זה מופיע בתצהיר וגם בשאלות. איך אתה מסביר שרק אתה ידעת איפה החוזה נמצא.
ת. מי חיפש.
ש. אמנון חיפש. איך אמנון לא מצא את החוזה.
ת. החדר שלי הוא די גדול ויש שם מכלול גדול של ארונות. אני השתמשתי בחוזה הזה כמסמך מנחה, הוא היה מונח בצד, הוא היה כלי עבודה שלי.
ש. היה משרד שהשארת אותו למחליף שלך ואמנון לא הגיע לשם, המשרד ענק.
ת. לא ענק, גדול.
ש. אמנון לא הגיע למגירה הנכונה.
ת. לא. אני מפנה אותך למקומות שסימנתי בכתב יד כל מיני סוגיות שעלו לבירור בינינו. הדגשתי. זה בתצהיר. את יכולה לראות סעיף 12, עלתה סוגיה האם היא יכולה לעשות אירועים שלא שייכים למכון, אז עלתה הסוגיה ואני הדגשתי את הנושא.
ש. מה זה אומר הסימון הזה. אני מבקשת לדלג על ההערה הזאת.
ת. החוזה היה בשידה לידי.
ש. אני אומרת לך שאם אמנון ישב בכיסא שלך ולידו הייתה השידה, אין סיכוי שלא מצא את זה. אני גם אומרת שהוא היה אצלך בבית.
ת. ממש לא" (החל מש' 33 בעמ' 85 ועד ש' 13 בעמ' 86 לפר').
מעדותו של צביקה עולה כי אכן הוא שאיתר את העתק ההסכם כאשר ביקר את אמנון במשרדו לשעבר. צביקה מבהיר כי מדובר במשרד גדול (גם אם לא ענק) וכי הוא עצמו ידע היכן מונח ההסכם.
עוד מבהיר צביקה כי ההסכם עם סמדר לא עמד בראש מעייניו וניתן לומר כי מדובר בחלק שולי בעבודתו (עמ' 82, ש' 3-7 לפר'), ותפקידו היה לדאוג לאינטרסים של המכון ולא לחשב את השיקולים הכלכליים של סמדר. כן הוא מבהיר כי שיקולי הכדאיות הכלכלית של הפעלת המסעדה היו אמורים להישקל ע"י סמדר ולא על ידו (עמ' 81, ש' 8-18 לפר').
צביקה מדגיש שהוא יעץ לסמדר, אבל מעולם לא הכריח אותה או כפה עליה דבר, לבד ממחירים של מנות מסויימות שלגביהן כופה המכון את המחירים, כדלקמן:
ש. וקוראים לזה תפריט כפוי.
ת. לא ממש לא, חלק מהתפריט בעיקר תפריט ההזמנות הוא במחירים קבועים, אבל מגוון התפריט האחר שמוגש בקפיטריה בצורה שגרתית נקבע ע"י סמדר.
ש. הייתה שם מנה מיוחדת שנקראת ספיישל, לדברי התובעת היא ביקשה ממך לעלות את מחיר המנה ותשובתך הייתה תשאירי אותה במחיר שקבענו הסטנדרטי, המכות תספק לך את הרווחיות, אנשים יאבו את המנה ויהיה לה הרבה כסף, זוכר את הדג סלמון.
ת. אני זוכר שהיו לנו דיונים על מחירי המנות. היא הייתה צריכה להתחרות בעסקים אחרים ולכן זה היה בגדר עצות שלי.
ש. עצות שהמחיר בסוף נשאר שאתה קבעת/הכתבת.
ת. אני לא קבעתי ולא הכתבתי, אני ייעצתי" (עמ' 82, ש' 11-20 לפר').

דומה כי מכון שמעוניין לסבסד את הארוחות לתלמידיו, עובדיו ומבקרי המכון, רשאי בהחלט לקבוע כי מחירן של מנות מסויימות לא יעלה על המוסכם עם המפעיל. זאת, במיוחד כאשר הדברים הועלו מראש בהסכם בין שני הצדדים ובשים לב לכך שכפי שמסביר צביקה, אין מדובר בכל התפריט אלא רק בחלקו. לאמור לעיל יש להוסיף שהגם שמדובר בסיכום עסקי, הרי שהרציונל הוא שכאשר המכון מממן למפעיל את השירותים השונים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הרי שהוא רשאי לדרוש דרישות מעין אלו. צביקה מדגיש בחקירתו שאלו התנאים שנהגו גם מול מפעילים אחרים שלא שילמו דמי שכירות למכון (עמ' 82, ש' 9 לפר'). צביקה נשאל בעדותו כיצד הוא טוען כי מפעילים נוספים לא שילמו באותה עת דמי שכירות למכון בגין מסעדותיהם, והוא משיב כי בירר העניין מול מכון ויצמן (עמ' 82, ש' 30 לפר'). צביקה ממשיך ומפרט כי לא ידוע לו שלאחר החתימה חוייב איזשהו מפעיל בדמי שיכורת ומכל מקום, הוא לא מצא לשנות עניין ההסכם בדבר ויתור על דמי שכירות וקביעת תעריפים למוצרים שונים בתפריט אל מול סמדר.
צביקה מפנה בעדותו את שימת הלב לסימונים שסימן על גבי ההסכם, בסעיפים 12.1, 12.2 ו-14.1, ומבהיר כי במהלך הפגישה בינו לבין סמדר עלתה, למשל, השאלה האם סמדר רשאית לערוך אירועים שלא קשורים למכון דווידסון וצביקה הבהיר לסמדר והדגיש את התשובה המופיעה על גבי ההסכם, (בסיפת סע' 12.2) ולפיה המפעיל (סמדר) אינו רשאי "לא לקיים ולא לאפשר לאחרים לקיים בקפטריה אירועים כלשהם".
כן הודגש הקטע הבא (בסיפת סע' 12.1) שעניינו בשימוש בשם המכון ע"י המפעיל (סמדר), כדלקמן:
"המפעיל לא יעשה שימוש כלשהו, הן בתקופת ההתקשרות לפי חוזה זה והן לאחריה בשם המכון ו/או בשם הקפיטריה ללא אישור המכון בכתב".
כן הודגשה פיסקה, כאמור, בסע' 14.1 שעניינה אי חיוב המפעיל על נזקים שעניינם בלאי סביר.
במסגרת חקירתו נשאל צביקה כיצד סעיפים רבים לא רלוונטיים הוכנסו להסכם והוא משיב כי לא נכנסו הרבה סעיפים לא רלוונטיים (עמ' 85, ש' 26-27 לפר'). במהלך חקירתו נשאל צביקה באשר לתפריט של קפה גן המדע וב"כ התובעים מעמתת אותו עם הטענה שאירוע ב"בית הנשיא" נערך תוך כדי הזמנת תפריט בשרי. צביקה משיב שמדובר בתפריט מיוחד לאירוע מיוחד אשר יוצר בקפה סמדר, הגם שקפה סמדר עצמו בישל תפריט חלבי, וצביקה מבהיר כי בשל האירוע המיוחד בושל המזון הבשרי בקפה סמדר. למען הסר ספק מבהיר צביקה כי אין מדובר במזון שיצא מקפה גן המדע. ב"כ התובעים טוענת כלפי צביקה שכולם ידעו שהתפריט הבשרי יוצא מקפה גן המדע, וצביקה משיב שהוא לא ידע, בנימה שמשמעותה – אם לא ידעתי משמע שזה לא נכון (עמ' 79, ש' 8-30 לפר').
ב"כ התובעים שואלת את צביקה בחקירתו הנגדית מדוע לא השמיט את נושא בקרת המקררים שאותו ביקשה סמדר להשמיט. צביקה טוען כי אינו איש טכני ולא יודע אם לא היתה בקרת מקררים בעסק. צביקה מדגיש כי סמדר עצמה מבינה יותר ממנו בעניין זה. מכל מקום הוא מדגיש כי אילו היה נדרש ע"י סמדר להשמיט נושא זה היה משמיט אותו. להלן עדותו:
"ת. אני לא מבין בתחום הזה. אם סמדר הייתה מעלה את הנושא הייתי מוחק" (עמ' 85, ש' 12 לפר').
התרשמתי מאד מעדותו של צביקה. מדובר בעדות קוהרנטית, ברורה, סדורה, שאינה סותרת את דבריו בתצהירו. צביקה איש אמין, שבמקרה שאינו יודע אינו מתבייש לומר אינני יודע או אינני זוכר. אין לי אלא לקבל את עדותו של צביקה במלואה ללא כל סייג.

התייחסותו של אמנון להסכם המקורי ולסוגיית עזיבת קפה סמדר
אמנון נכנס לתפקידו כמנהל כספים של דווידסון באוקטובר 2015 וערך חפיפה מסודרת מול צביקה. אמנון נחקר ע"י ב"כ התובעים בחקירת "שתי וערב" במסגרת חקירתו הנגדית באשר לאיתור ההסכם המקורי ולהלן התייחסותו המפורטת (החל מעמ' 56, ש' 27 ועד עמ' 57, ש' 28 לפר'), אשר תוצג על ידי במלואה בשל חשיבותה:
"ש. בסעיף 3 לתצהירך אתה מדבר על חפיפה שעשית עם צביקה בראון גם בקפה סמדר. האם שאלת את צביקה איפה החוזה של הקפה, בחפיפה שהיתה באוקטובר 2015?
ת. איפה זה פיזית?
ש. דיברתם משהו על חוזה של הקפה?
ת. כן, דיברנו על החוזה. אמר לי שיש חוזה בין מכון דוידסון לקפה סמדר שמצוי במחשב, לא ראיתי אותו פיזית. שמורה במחשב סריקה שלו. בשלב של החפיפה לא ראיתי אותו פיזית.
ש. בשלב מאוחר יותר?
ת. כן ראיתי אותו פיזית.
ש. מתי?
ת. אני לא זוכר מתי בדיוק.
ש. להזכיר לך?
ת. בשמחה.
ש. בסעיף 7 לתצהירך אתה אומר שבחודש מרץ פנתה אליך, שנה מהיום ששמעת על החוזה בזמן השיחות עם צביקה...
ת. 5 חודשים אחרי.
ש. סליחה, 6 חודשים. שמעת שהיה חוזה, האם עשית עם זה משהו?
ת. מה השאלה?
ש. אני שואלת אם בחודש מרץ 2016 כששמעת על החוזה מסמדר ולא מצביקה, האם עשית משהו עם החוזה?
ת. החוזה קראתי אותו, זו לא היתה הפעם הראשונה, למיטב זכרוני העברתי אותו לתובעת במייל. לא ראיתי אותו פיזית, הוא שמור במחשב.
ש. קראת אותו במרץ 2016.
ת. כן ואף ייתכן שלפני זה. לא זוכר את היום המדויק שקראתי.
ש. האם כשקראת אותו לא ראית שהחוזה הסתיים ואינו תקף?
ת. ראיתי שהוא הסתיים ולכן ביקשתי לחדש אותו.
ש. לאיזה תאריכים הוא היה?
ת. החוזה היה מ- 2009, למיטב זכרוני היה לשנתיים, והתחדש בצורה של הסכם בעל פה. לא חידשו אותו בחתימה.
ש. אין חוזה חדש. ככה עובד המכון בלי חוזים חדשים?"
ת מכון דוידסון משתדל לעבוד מסודר, יכול להיות שלפעמים החוזים לא מתחדשים, בכל אופן לא מדובר בתקופתי .
ש. ראית את ההסכם בתקופתך, ראית שהוא מסתיים ב- 2011 כשאתה רואה אותו ב- 2016, זה לא נראה לך שזה חוזה שלא התחדש וצריך לעשות עם זה משהו?
ת. כן, ולכן באתי לבקש מסמדר לחדש אותו אבל היא פנתה אלי וביקשה לצאת מהמקום ולסיים את ההתקשרות. ולכן הדבר התייתר בשלב זה.
ש. אמרה לך למה רצתה לצאת מהמקום?
ת. בתחילת אפריל באה ואמרה לי שמבקשת לצאת מהמקום, אמרה שעייפה מהניהול, שזה הספיק לה, עייפותה מניהול הקפיטריה וירידה ברווחיות. לא אמרה לי שום דבר לגבי הבניה של מרכז שוורץ".

כללם של דברים, שבחקירתו הנגדית מחזק אמנון את גרסתו של צביקה בתצהירו, ולפיה ההסכם המקורי נשמר על ידו של צביקה במשרד. הסכם זה אותר בבוא העת ע"י אמנון, כאשר זה נכנס לתפקידו במקומו של צביקה. בתחילה איתר אמנון את ההסכם במחשב ובהמשך איתר את העותק המודפס והחתום (הרד קופי).
כן מבהיר אמנון כי למעשה סמדר היא שיזמה את הפנייה אליו לסיים את הסכם ההפעלה של קפה סמדר כבר בחודשים מרץ-אפריל 2016. כלומר: בניגוד לגישתם של התובעים בכתב תביעתם, הרי שסמדר עצמה יזמה את הפסקת ההתקשרות עם מכון דווידסון, ללא שום קשר לעבודות הבניה וללא שהנתבעים פנו אל התובעים בעניין "בהתראה טלפונית קצרה ומבזה", כאמור בסע' 110 לכתב התביעה. בהמשך הילוכנו נראה כי גם התובעים בעדויותיהם, כל אחד בנפרד, מעידים כי אכן סמדר פנתה לסיים את ההתקשרות עם מכון דווידסון במועדים אלו.
בהמשך חקירתו הנגדית מתבקש שוב אמנון ע"י ב"כ התובעים להבהיר מתי בדיוק איתר את ההסכם פיזית והוא מבהיר את הדברים שוב ושוב (מעמ' 59, ש' 34 ועד עמ' 60, ש' 21 לפר'):
"ש. איך אתה מסביר שגם במרץ, גם במאי 2015 וגם במרץ ואפריל 2016 עדיין לא נכנס שום חוזה וכולם חיכו למסמך שצביקה יביא מהבית? כוונתי לחוזה ההתקשרות בין סמדר יחיאל והמכון.
אתה ראית שאין חוזה במשרד.
ת. החוזה היה קיים תמיד במערכת המחשוב במכון דוידסון, רק מאוחר יותר בשעה שהחל הליך משפטי נמצא גם העותק של החוזה הפיזי.
ש. איפה?
ת. במשרד שלי.
ש. אבל לפי התצהיר שלך אתה אומר שצביקה הביא לך אותו כשהוא בא לבקר... סליחה, זה לא בתצהיר אלא בתצהיר תשובות לשאלון. בתשובות לשאלון אתה אומר זאת – מפנה לסעיף 33 שהוא התשובה לשאלון שהוגש לך בזמן גילוי המסמכים. תקריא מה כתוב בסעיף 33?
ת. הסכם התקשרות חתום וסרוק בעותק דיגיטלי נמצא בתיקיית "קפה סמדר".... של מכון דוידסון... החוזה הפיזי המקורי נמצא על ידי צביקה..." – מצטט את הסעיף.
ש. הוא העביר לך את ההעתק המקורי?
ת. לא. הוא היה במשרדי, ולאחר שהחל ההליך המשפטי, אחרי שקיבלנו פניה מב"כ של התובעים, הוא היה במשרדי ואז הוא מצא את המקור הפיזי.
ש. הוא מצא את המסמך המקורי בתוך המשרד?
ת. המשרד שהיה שלו והיום הוא שלי.
ש. צביקה מצא את המסמך במשרד. זה לקח שנתיים, מאז שדיברת איתו לראשונה על ההסכם במאי 2015 עד אוקטובר 2017 למצוא מסמך?
ת. בעבודה שלי יש דברים חשובים לא פחות מקפה סמדר, לא נדרשתי לחפש את החוזה עד שנדרשתי לחפש אותו, ואין כל בעיה בעותק שבמחשב מדובר בדיוק באותו מסמך.
ש. התובעים ביקשו ממך את ההסכם במרץ 2016.
ת. העברתי להם אותו במייל סרוק. אני לא זוכר מתי בדיוק העברתי להם אותו, אבל כשהם ביקשו אני העברתי".
אמנון מבהיר שוב ושוב כי ההסכם היה מצוי בתיקיית קפה סמדר שבתוך המחשב שלו ובהמשך סייע לו צביקה לאתר את ההעתק הפיזי של ההסכם במשרד. הדברים הולמים את דבריו של צביקה, כפי שהם הולמים את גרסתו של אמנון עצמו במסגרת תצהיר המענה לשאלון מטעמו, כפי שהדברים עולים מהחקירה הנגדית של אמנון.
יודגש כי כפי שהדברים הובהרו ע"י כל הצדדים ודומה כי אין כל חולק על עניין זה, שתוקף ההסכם היה אך ורק לתקופה של שנתיים וממילא ההתנהלות בין הצדדים המשיכה בהתאם להסכמות בעל פה, שדומה כי אין חולק עליהן. משכך, לא ברורה הטענה בדבר זיוף ההסכם, כפי שלא ברור למי היה אינטרס לזייפו.

דחיית טענת זיוף ההסכם בהעדר ראיות
יתירה מכך: טענת הזיוף דומה כי נשכחה או נזנחה בתצהירי עדותם הראשית של התובעים. לא זו אף זו: כאשר ענייננו בטענת תרמית או זיוף במשפט האזרחי הרי שעל טוען הטענה להוכיחה ברמת ראיות גבוהה ביותר, הקרובה לזו של המשפט הפלילי. כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה, ככל שצד טוען טענת זיוף מסמך, מוטל עליו נטל הראיה להוכיח טענה זו, בבחינת "היפוך נטל הראיה", ונטל זה מוגבר הוא. כלומר: לא די בכך שצד יטען שחתימתו זוייפה או שהגיש תלונה במשטרת ישראל בעניין, אלא עליו להמציא חוות דעת גרפולוגית התומכת בטענתו כי החתימה על המסמך הרלוונטי שונה באופן מהותי מחתימתו הרגילה.
בעניין זה אפנה לפסק הדין המנחה בעא 475/81, זיקרי נ' כלל (פורסם ב"נבו", 26.2.86, פסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט בך):
"בע"א 292/64 [3] היה המדובר בתביעה כספית, המבוססת על טענת תרמית ומעילה, ובעמ' 416של פסק הדין נאמר מפי השופט ברנזון:
"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור".
באותה רוח נפסק במשפטים, שנושאם תרמית והונאה בע"א 359/69 [4], בעמ' 177; ע"א 293/70 [5], בעמ' 815; ע"א 69/75 [6], בעמ' 209-210, 216- 217 וע"א 365/79, 369[7], בעמ' .711
אמנם, בחלק מאותם פסקי-דין מנוסח הכלל בנוסח גורף, היינו, שחל הוא על כל משפט אזרחי שבו "צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת מרמה" (ראה, לדוגמה, את פסק-דינו של השופט י' כהן, כתוארו אז, בע"א 365/79, 369[7] הנ"ל, בעמ' 711). אולם, הלכה למעשה יושם הכלל אך ורק במקרים, התואמים את העקרונות המתוארים לעיל, היינו, כאשר נטל ההוכחה רבץ על הצד אשר טען אותה טענה .
כלומר: כאשר נטל הראיה מוטל על צד מסויים עליו להתכבד ולהרימו ולא להסתפק בהפרחת טענות באוויר.
כן ר' ע"א 7456/11, מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (פורסם ב"נבו", 11.4.13) התייחסות קונקרטית לטענת זיוף:
"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ראו למשל: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין [פורסם בנבו] (18.4.2012), פסקה 14; ע"א 3725/08 חזן נ' חזן [פורסם בנבו] (3.2.2011), פסקה 31; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986) (להלן: עניין זיקרי)]."
ניכר כי התובעים לא החלו להרים את נטל הראיה בעניין ולא המציאו אף לא בדל ראיה להוכחת טענתם. בשולי עניין זה יובהר כי התובעים לא אצו רצו להגיש תלונה למשטרה (כפי שפנו ביחס לסוגיית הפריצה) חרף החומרה שהם ייחסו לטענת הזיוף. הם אף לא הגישו חוות דעת גרפולוגית בעניין, וכאמור, אף לא העלו את טענת הזיוף במסגרת תצהיריהם. אין צורך לומר כי לתובעים עצמם אינטרס בקידום טענת הזיוף, באשר קבלת ההסכם ככתבו וכלשונו שומטת את הקרקע מתחת לתביעת השיפוי בגין אובדן המוניטין, כפי שהיא שומטת את הקרקע מרכיבים אחרים בתביעה.
מאידך גיסא קיבלתי את גרסתם הקוהרנטית והחד משמעית של צביקה ואמנון ולפיה לא היה הסכם אחר מלבד זה שהוצג על ידם וע"י התובעים עצמם ושהיה שמור במחשב הנתבעים ובלשכתם. בהקשר זה אני מקבל אף את גרסתו של צביקה ולפיה ההסכם ניתן לסמדר על מנת שתציג אותו בפני אחרים ותתייעץ עמם בעניין, כאשר לאחר החתימה על ההסכם ניתן לסמדר עותק מקורי של ההסכם.
באשר לעדותה של סמדר עצמה, הרי שכפי שהיא תוצג בהמשך, זו לוקה באובדן זיכרון והעדר התמצאות בכל עניין משפטי הקשור להסכם והתרשמותי הבלתי אמצעית ממנה היא שהיא לא בקיאה בענייני ההסכם, כפי שאיננה בקיאה בעניינים המשפטיים לגופם. עדותה של סמדר מעוררת את החשש כי היא אינה זוכרת את כלל התיקונים הנטענים על ידה במסגרת כתב התביעה ואף לא את חלקם של התיקונים שנדרשו על ידה לטענתה, ורשימת תיקונים זו הוצפה על ידה אך ורק בבחינה למפרע של ההסכם, בבחינת עדות סברה למפרע ותו לא. בהקשר זה יודגש כי סמדר טוענת לתיקונים ספציפיים שנערכו בהסכם ביום 18.11.09, כאשר עדותה בעניין זה נמסרה במסגרת תצהיר עדותה הראשית מיום 25.10.18 ואילו היא נחקרה על התצהיר בחקירה נגדית ביום 31.12.20. אני מתקשה עד מאד לקבל את גרסתה ואת דבריה של סמדר בתצהיר עדותה הראשית ולפיהם היא זוכרת בפרוטרוט את כלל התיקונים שהתבקשו על ידה בהסכם ועובר למועד חתימתו ביום 18.11.09, וזאת, בהתאם לתצהירה שנערך כ-9 שנים לאחר מכן, ביום 25.10.18, כאמור. הפקפוק שלי באמינות הדברים ומהימנות הטענה נובעת מעדותה של סמדר, המתאפיינת, כאמור ולהלן, באבדן זכרון ובהעדר קוהרנטיות. בהקשר זה יוער כי רק בשלב הסיכומים עלתה טענת התובעים כי ההסכם המקורי היה בידיהם והוא הוחזר לידי צביקה לאחר שהציגו אותו לבנק מלווה מטעמם (עמ' 113, ש' 3-5 לפר'). יתירה מכך: יחיאל לא השכיל לאתר לבקשתי במסגרת הסיכומים בעל פה את הפניות של התובעים לראשונה בדבר טענת הזיוף (עמ' 112, ש' 17-21 לפר'), ודומה כי טענת הזיוף הועלתה אך ורק בשלב הגשת התביעה. לא זו אף זו: לו ההסכם המקורי היה בידיהם של התובעים הרי שמתבקש היה כי יציגו את ההסכם או העתק ממנו ולא יפריחו לחלל האוויר טענות בעל פה בדבר זיופו. אולי ניתן לקרוא בהקשר זה את דבריה של סמדר בשלב הסיכומים (בעמ' 112, ש' 24 לפר'): "אולי לומר מזויף זה לא מזויף....". כלומר: גם סמדר עצמה איננה משוכנעת כי מדובר בזיוף כהגדרתו, אלא במו"מ שניהלה בשעתו עם צביקה ועל דרישות שטענה כי לא תוכל לעמוד בהן.
קצרם של דברים, עניין לנו בטענה בעל פה נגד הסכם בכתב, כאשר בהתאם לסעיף 80 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העותומנית דינה להידחות. זאת, כאמור, מעבר לכך שבמסגרת תצהירי עדותם הראשית של התובעים הם כבר אינם טוענים, כאמור, טענת זיוף, ובהינתן החובה להרמת נטל מוגבר בטענת זיוף. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כאמור, את העדויות הקוהרנטיות והאמינות של צביקה ושל אמנון ולפיהן מעולם לא תוקן ההסכם, לעומת עדותה של סמדר הרצופה אובדני זכרון, כאמור. יתירה מכך: גם לשיטתה של סמדר, פנה אליה צביקה והציג לה את ההסכם עם רוטשס וביקש שתחתום על הסכם דומה. כלומר: אלו התנאים שמלכתחילה ביקש מכון דווידסון להחתים עליהם את סמדר. לא מצאתי כל ראיה לכך שמכון דווידסון חזר בו באיזשהו שלב מעמדתו זו, ובמיוחד בכל הנוגע לסוגיית המוניטין. כל זאת, גם בהינתן שהתובעים מודעים לכך שאין כל עילה לתביעת המוניטין בהינתן ההוראות המפורשות שלעניין במסגרת ההסכם. משכך, אין לי אלא לקבל את גרסת הנתבעים ולפיה ההסכם שהוצג על ידם הוא ההסכם היחיד שנערך בכתב בין הצדדים בכל הנוגע לקפה סמדר.

תוקפו של ההסכם בכתב וחלותו על המשך התנהלות הצדדים
בין כה וכה, כאמור, ברי כי המחלוקת בין הצדדים משתרעת ביחס להסכמות בעל פה שהיו בין הצדדים החל מתום תקופת ההסכם ושאליהן נידרש בהמשך הילוכנו.
בנסיבות העניין ובשים לב לכך שלא הוכחה טענת זיוף ההסכם ובהעדר ראיות אחרות בדבר הסכמים בעל פה, המשנים את התנאים ביחס להסכם שנכרת בין הצדדים בכתב, הרי שהוראות ההסכם ממשיכות לחול, ובכלל זה, ההוראה בדבר המוניטין כמפורט לעיל.
כאמור לעיל, סע' 12.1 להסכם קובע כי ההסכם אינו מקנה לסמדר, כמפעיל, כל זכויות מוניטין, והיא אף איננה זכאית לדרוש או לתבוע כל זכות או תרופה מכל סוג שהוא בגין המוניטין או הפסד מוניטין. די בכך כדי לדחות את תביעתם של התובעים בכל הנוגע לדרישת אובדן המוניטין, אולם אדרש לסוגיה זו גם בהמשך הילוכי.

העבודות ליד קפה סמדר והמודעות של התובעים לעניין
לטענת התובעים, הנתבעים היו מודעים לעבודות הבנייה אשר היו אמורות להתבצע בסמוך לקפה סמדר והיה עליהם להתריע מראש ולהזהיר את התובעים בעניין.
הנתבעים מצידם מבהירים כי הדברים היו בידיעת התובעים גם הם.
צביקה מצהיר (בסע' 22 לתצהיר עדותו הראשית) כי הוא שוחח בעניין עם סמדר "למעלה משנתיים לפני תחילת העבודות".
התובעים מציגים את עצמם בעניין זה כאילו לא היו מודעים לחלוטין לסוגיה. קשה עד מאד להאמין שמי שחי בתוך מתחם כזה לא יודע ואינו מודע עד לרגע האחרון כי ישנה כוונה לבצע במתחם עבודות בנייה. בעניין זה אין לי אלא לקבל את עמדת הנתבעים, באמצעות צביקה, שסמדר עצמה מעידה עליו כי הוא אדם ישר ואמין. בשולי עניין זה אציין כי במסגרת הסיכומים בעל פה הודתה סמדר כי היתה מודעת לשינויים בבניין פסג"ה, בשים לב לכך שהעובדים שם היו לקוחות של קפה סמדר, אולם לא ידעה בדיוק מהו הפרויקט שאמור לקום שם (עמ' 115, ש' 3-5 לפר'). משכך, אין לי אלא לדחות את טענת התובעים בעניין זה.

קפה גן מדע – נסיבות העברתו לאחריות התובעים ונסיבות סגירתו
נסיבות ההתקשרות בין הצדדים בקשר לגן המדע
התובעים טוענים כי בית הקפה בגן המדע נמסר לאחריותם, נוכח בקשתו של צביקה. כך לדבריה של סמדר (בסע' 8 לתצהירה) וכך לדברי יחיאל (בסע' 5 לתצהירו, שקובע כי "ביקשו" מבלי לפרט מי ביקש). יודגש כי לפי הנטען, השיח היה בין צביקה לבין סמדר וממילא יחיאל לא היה מעורב בכך, והוא אף איננו יכול להעיד על המו"מ בעניין. עוד יוער בהקשר זה כי כל התכתובות שהוצגו לפניי בכל ענייני ההסעדה נערכו בשעתו בין צביקה לבין סמדר, ללא מעורבות של יחיאל.
מכל מקום, צביקה עצמו מכחיש את הדברים מכל וכל (בסע' 26-28 לתצהיר עדותו הראשית) ומבהיר כי הדברים נעשו לבקשת סמדר, אשר שינעה מזון מהמתחם של קפה סמדר למתחם של גן המדע, מרחק רב (כפי שניתן לראות גם במפה שצורפה לעיל), באופן שגרם לה לקושי רב, ומשכך היא פנתה לצביקה בעניין על מנת לפתוח סניף של קפה סמדר בגן המדע.
לטענתו של צביקה (בסע' 28 לתצהירו) ביקשה סמדר לאפשר לבעלה יחיאל, להפעיל במקום קפיטריה לממכר מזון ומשקאות לבאי גן המדע. צביקה מדגיש כי היוזמה בעניין היתה של סמדר ולא שלו או של ד"ר קובי לביא, מנהל יחידת קהל רחב – שוה"ם באותה עת (להלן: "קובי"). כן מבהיר צביקה כי הבהיר לסמדר עובר לכניסת התובעים להפעלת הקפיטריה, כי בכוונת המכון לפתח במקום חדר תצוגות עילי בנוסף למוזיאון, ומשכך השימוש באתר יהיה זמני בלבד.
לדבריו של צביקה, טענתו של יחיאל ולפיה התובעים קיבלו את המתחם ללא חשמל ומים, איננה נכונה, באשר סמוך לפני העברת המתחם לידי התובעים לשם ניהול קפיטריה שימש המתחם כחדר אוכל לתלמידים וממילא היו בו חשמל ומים והוא לחלוטין לא היה מוזנח.
תצהירו של צביקה בעניין זה מפורט מאד. אני מבכר גם את גרסתו בעניין זה על גרסתם של התובעים.
זאת, בין היתר נוכח עדותה של סמדר עצמה כי צביקה אדם אמין ולא משקר (עמ' 38, ש' 32 ועמ' 39, ש' 1 לפר'). כל זאת, חרף מודעותה של סמדר לכך שצביקה סותר את גרסותיהם שלה ושל יחיאל בעניינים שונים העומדים במחלוקת בתביעה שלפניי.
סמדר עצמה מרבה בסופרלטיבים שהיא מעניקה לצביקה גם בעדותה לפניי:
" לפני שישבתי עם בעלי ישבתי עם צביקה, צביקה מבחינתי יותר שותף שלי מאשר בן זוג שלי שבא לעבוד אצלי. מבחינתי צביקה אלוהים שלי..." (עמ' 29, ש' 13 לפר').
"והמנהיג הרוחני שלי צביקה לא נמצא..." (עמ' 34, ש' 26-27 לפר').
יחיאל כבר מתייחס בצורה מסוייגת יותר לצביקה ולשאלת אמינותו, כדלקמן:
בתחילה הוא משיב כי הוא וסמדר נתנו אמון בצביקה, כדלקמן:
"לא. מערכת חד צדדית. אמון כלפינו כלפי צביקה אבל לא צביקה כלפינו. אנחנו כן הבענו אמון בצביקה, אבל לא צביקה בנו" (עמ' 16, ש' 20-21 לפר').
בהמשך הדברים הוא כבר מסוייג יותר:
"אני לא הבעתי אמון בצביקה מהתחלה. אני לא הבעתי אמון בצביקה" (עמ' 16, ש' 23 לפר').
ניתן להבין את הדברים של יחיאל ולקרוא אותם בקריאה ביקורתית, בשים לב לכך שצביקה חלוק על בני הזוג, כאשר יחיאל עצמו מודע לכך שרעייתו סמדר בטחה בצביקה ואף חלקה לו מחמאות. מכל מקום, בנסיבות העניין, אין לי אלא לקבל את גרסתו של צביקה, הסדורה, הקוהרנטית והאמינה גם בעניין זה. זאת, בין היתר, נוכח דבריה של סמדר ביחס לאמינותו של צביקה ובשים לב לכך שרוב המו"מ ככולו נוהל בין סמדר לצביקה, ויחיאל בכלל לא היה מעורב במו"מ זה.
באשר להעדר הסכם בין התובעת לבין מכון דווידסון ביחס לקפה גן המדע, מבהירה עו"ד שולמית גרי, היועצת המשפטית לשעבר של מכון ויצמן (להלן: "עו"ד גרי"), בחקירתה הנגדית את הדברים הבאים, לשאלתה של ב"כ התובעים:
"ש. מה יכולות להיות לדעתך סיבות שלא נחתם הסכם במשך 3 שנים הפעלה בין קפה גן המדע מה הסיבות שלא נחתם הסכם
ת. לא יודעת. אבל לא אמור לדעתי להיחתם עם מכון ויצמן. אם היה אמור להיחתם אז מול דוידסון שהפעיל. לא יודעת למה לא נחתם.
ש. זה אחריות של מכון דוידסון
ת. כן.
אם היה הסכם או לא אני לא יודעת. לא הייתי מעורבת בעניין הזה" (עמ' 96, ש' 11-17 לפר').
מדבריה של עו"ד גרי עולה כי למכון ויצמן אין כל ממשק להתקשרות בין מכון דווידסון לבין התובעים ביחס לקפה גן המדע (לעניין זה ר' גם דבריה של עו"ד גרי בעמ' 96, ש' 34-36 לפר').
מכל מקום, מניתוח שלאחר מעשה של סוגיית התקשרות ביחס לקפה גן המדע הרי שאין כל חולק על כך שמעולם לא נערך הסכם בכתב בין הצדדים ביחס למקום הסעדה זה וממילא לא הוצגה לפניי כל התחייבות של מכון דווידסון להמשך הפעלת התובעים את הקפה במקום.
כמו כן, לא מצאתי כי סמוך לאחר עזיבת התובעים (או העזבתם, לטענתם) את קפה גן המדע הוצא איזשהו מכתב על ידם בטרוניה ביחס לסוגיה זו. ברי כי יש בכך ללמד כי התובעים מעולם לא חשו כי עזיבתם את המתחם נעשתה שלא כדין; וניכר כי הם השתמשו בטענה זו במסגרת המערכה המשפטית שהחלו לנהל ביחס לקפה סמדר.

נסיבות סיום ההתקשרות בקפה גן המדע ותלונות שונות שהתקבלו ביחס לניהול המקום
המחלוקת בין הצדדים משתרעת אף ביחס לנסיבות סגירתו של הקפה בגן המדע. לטענת התובעים, נסגר העסק בשל פתיחת מוזיאון במתחם, ולאחריו תערוכת דינוזאורים, ואילו לשיטת הנתבעים, סוכם בין הצדדים על סגירת העסק, בהעדר היתכנות כלכלית להמשך הפעלתו בהתאם לדרישת התובעים עצמם.
יוער כי הקפה עצמו סגר את שעריו בחודש יול 2013, בשל פתיחת המוזיאון והתובעים עברו להפעלת עגלות מזון עד לחודש אוקטובר 2013.
נבחן את הדברים בהתאם לתצהירים ולמוצגים שלעניין:
בנספח 7 לתצהיר עדותו הראשית של צביקה מצורפות תכתובות דוא"ל, המשקפות תלונות של גורמים בהנהלות הנתבעים 1-2 ביחס לניהול קפה גן המדע כדלקמן:
התכתובת הראשונה משקפת פניה של קובי לצביקה, מיום 4.2.13, באשר לאי עמידה בשעות הפתיחה של הקפה בשבתות ובימי חול.
צביקה הפנה את התכתובת לסמדר וסמדר השיבה לצביקה בדוא"ל מיום 7.2.13, ולפיו היא מודה שאכן בשבתות נעשתה הפתיחה בשעות "טיפה מאוחרות וזאת בעיקבות מזג האוויר".
ביום 12.8.13 פנה לגב' רוויטל דובדבני, מנהלת גן המדע (להלן: "רוויטל"), אזרח בשם אוריאל בר שלום, בתלונה ביחס לתעריפי כוס ברד בקפה גן מדע.
רוויטל הפנתה את פנייתו לצביקה ולקובי, בצירוף תלונה שלה עצמה בדבר עלות "קסטה" בקפה בסך של 14 ₪. לדבריה היא דיברה עם יחיאל בעניין 3 שבועות קודם לפנייתה זו. כמו כן היא הוסיפה כי שוחחה בעניין גם עם סמדר, שטענה כי אין לה מספיק רווחים.
בתכתובת דוא"ל מיום 14.8.13 מדווחת רוויטל כי שוחחה עם מבקר נוסף בתערוכה שטען כי הקפה מבייש את התערוכה. לדבריה העסק מוכר רק חטיפים וממתקים והמחירים שלו מופקעים.
היא מציעה לחייב את סמדר להגיש בעמדה גם קפה, סלטים וכריכים, ובד בבד להפסיק את ההתקשרות עימה.
בתכתובת דוא"ל מיום 15.10.13 כותב קובי לצביקה כדלקמן:
"יחיאל לא מגיע על דעת עצמו להפעיל את המזנון בגן המדע – לא בימי חול ולא בשבתות.
איזור המזנון נטוש, מוזנח וכל המוצרים שלהם נוזלים ונמסים בשטח.
אני מבקש שתפנה לסמדר שתפנה את כל הציודים והמוצרים שלה מגן המדע" (ההדגשה במקור. י. פ.).
סמדר עצמה משיבה לתלונה זו ביום 16.10.13, כדלקמן:
"אינני מבינה על סמך מה קובי טוען שהמזנון מוזנח... העמדה סגורה עקב חוסר העבודה בגן המדע. אין ביכולתי להפעיל את העמדה ולממן עובד לשעות היום כשההכנסה היומית שלי שם נעה בין 15-30 שקלים ליום. כשהעובד שאני מעסיקה שם עולה לי פי 5 מההכנסה היומית... ולגבי נושא השבתות אני מגיעה ובודקת את בקרת הגן, אני פותחת את העמדה, ורואה לפי מצב השעות שאני נמצאת לעומת מצב הקופה, ולעומת מצב המבקרים. אם להמשיך בהפעלת העמדה או סגירתה, במשך שלושה שבתות היו עד 20 איש, ואני לוקחת בחשבון את העובדה שעובד ביום שבת משתכר בתעריף שבת של 150% לשעה... וכמו כן תגלה שגם בימים אלו לא היתה שום מכירה. אשמח שתתייחס למייל הזה ברצינות, כי אין לי שום כוונות לא להפעיל את העמדה, בסך הכל יש לי אינטרס להתפרנס ממנה ולא להפסיד כספים כמובן..." (ההדגשות שלי. י. פ.).
עינינו הרואות שסמדר עצמה מדווחת על קשיים בהפעלת העמדה בקפה המדע, עד כדי שקילת המשך ההפעלה, בכפוף לבדיקות שהיא עצמה עורכת, תוך הצהרה שאין בכוונתה שלא להפעיל את העמדה, ומאידך גיסא מבהירה סמדר כי אין בכוונתה להפסיד כספים בשל הפעלת העמדה.
6 ימים לאחר משלוח הדוא"ל של סמדר, ביום 22.10.13, מודיע צביקה לסמדר בדוא"ל (שצורף כנספח 8 לתצהיר מטעמו) על הסכמת הצדדים לסגירת קפה גן המדע לאלתר.
בתכתובת דוא"ל שעה קלה לאחר מכן הוא מדווח לחבריו להנהלת המכון כי סיכם עם סמדר ברוח טובה על סגירת קפה גן המדע, והוא מודיע לחברים כי כעת עליהם להתמקד באיתור מפעיל אחר המתמחה בהפעלת "עגלות".
סמדר נשאלה על עניין זה בחקירתה הנגדית והיא משיבה כדלקמן:
"ת. לא היה רווחי לי לעולם. רק בדוידסון היה רווחי" (עמ' 39, ש' 21 לפר').
כלומר: סמדר מודה באופן חד משמעי כי הפעלת קפה גן המדע מעולם לא היתה רווחית.
בהמשך נשאלת סמדר בחקירתה הנגדית מדוע לא הגיבה על סיכום הדברים ע"י צביקה:
"ש. מפנה לנספח 8 לתצהיר של צביקה בר-און מייל מיום 22.10.13. לא ראיתי מייל ממך שכותבת צביקה על מה אתה מדבר, אני מניחה שמה שהוא כותב נכון וזה מה שסיכמתם. נכון?
ת. ברור. הייתי אצלו. מה שאומר צביקה ככה אני עושה. למה קשה להבין את זה? שאני חיילת והוא המפקד. מבחינתי הוא המפקד שלי לכל החיים. (עמ' 39, ש' 29-32 לפר').
סמדר גם מבהירה כי לא הודיעה ליחיאל על סגירת קפה גן המדע עד שובו ארצה מתאילנד:
"ש. לא אמרת שהסכמת עם צביקה על סגירת הדוכן?
ת. לא. עד שלא נחת בארץ לא הודעתי לו.
ש. יחיאל אומר שהתקשרו אליו והקדים את הטיסה?
ת. שהגיע כבר התפניתי, לא הייתי שם. בא במצב שאין לו עם מי לדבר, ביקשתי ממנו לסתום את הפה ולא לעשות רעש, כי צביקה אמר לי עדיף שתצאי בשקט שיישאר קפה סמדר לפחות" (עמ' 40, ש' 3-7 לפר').
יחיאל נשאל במסגרת החקירה הנגדית באשר לרווחיות של הקפה בגן המדע והוא משיב תשובה הסותרת את תשובתה של סמדר לעיל, לפיה קפה גן המדע מעולם לא היה רווחי:
"ש. נכון שהקפיטריה שהפעלתם בגן המדע לא היתה רווחית.
ת. היתה רווחית ומצוינת, בעצם כל שנה עלינו במדרגות, היתה הרבה הרבה עבודה, לצערי נוצלנו ולא קיבלנו את הכסף כמו שצריך. היתה המון עבודה רק שלא תואם את העניין הכלכלי. למעט יום כיפור הגן עבד כל השנה" (עמ' 18, ש' 26-29 לפר').
דבריו של יחיאל בעניין מבולבלים וסותרים את עצמם. בהמשך החקירה הוא כבר מודה כי העסק לא היה רווחי בתחילת הפעלתו (עמ' 19, ש' 1 לפר').
בהמשך חקירתו הנגדית מבקשת ב"כ הנתבעים לעמת את יחיאל עם טענתו באשר לרווחיות העסק בגן המדע אל מול הטענה שסמדר עצמה הוציאה תכתובת דוא"ל מיום 16.10.13 ולפיה העסק איננו רווחי. יחיאל משיב כי באותה עת שהה בתאילנד והדוא"ל של סמדר הוצא ככיסוי (כך לטענתו של יחיאל) עובר לפינויים מהקפה. נציג את תשובתו של יחיאל כדלקמן:
"ש. מראה לך מייל של צביקה בר-און, נספח 7. סמדר כותבת לצביקה "...אין ביכולתי להפעיל את העמדה...". מצטטת. אתה מסכים שזה לא עולה בקנה אחד עם מה שאמרת לגבי הרווחיות, בין 15 ל- 30 ₪ ליום. סמדר מתארת מצב של קפה שלא כל כך רווחי להפעיל אותו. אתה מסכים איתי?
ת. אענה. אם נסתכל למעלה במייל נראה תאריך ושעה שזה מאוד חשוב, בתאריך הזה הייתי בחופשה בתאילנד. המייל שסמדר רשמה לצביקה זה משחק מכור מראש. יום למחרת פינה אותה. מי שתפס את התערוכה זה הדרן כרטיסים. בגוף המייל אומרת לו עם כל זה אביא קבלן, סמדר לא ידעה באותו זמן שבעצם זה משחק מכור. מה שצביקה רצה זה סוג של, הייתי אומר כיסוי. אני יודע שסמדר כתבה את המייל לשאלתך" (עמ' 19, ש' 7-14 לפר').
יחיאל אינו מצליח להתמודד עם הסתירה שבין טענתו כי קפה גן המדע היה רווחי אל מול תכתובת הדוא"ל של סמדר, המודה כי העסק אינו רווחי, כמו גם אל מול טענת סמדר בחקירתה הנגדית כי העסק מעולם לא היה רווחי. יוער כי בניגוד לטענתו של יחיאל, תכתובת הדוא"ל של סמדר נכתבה באופן גלוי, כן ופתוח, ולא עולה ממנה כי מאן דהוא כפה על סמדר לכותבה. כמו כן, לא ברור הקשר בין הטענה של יחיאל ולפיה שהה באותה עת בחו"ל לבין סוגיית רווחיות העסק. בקשר לסתירה בין עדויותיהם של סמדר ויחיאל יובהר כי שני התובעים שהו באולם ביהמ"ש איש במהלך עדותו של בן זוגו, ומשכך מתעצמות הסתירות בין גרסותיהם אף יותר.
בשולי עניין זה ובהמשך לטענתו של יחיאל, לפיה בעת כתיבת הדוא"ל ע"י סמדר הוא שהה בתאילנד וכשחזר ארצה קפה גן המדע כבר נסגר, ננסה לעקוב אחרי לוחות הזמנים שלעניין, בהתאם לתשובותיו של יחיאל עצמו במסגרת החקירה הנגדית כדלקמן:
"ש. תאריכים לא מסתדרים. המייל מאוקטובר. מספטמבר עד נובמבר היית בחופשה?
ת. חודש לפני יצאתי.
ש. ספטמבר יצאת לחופשה.
ת. ערב ראש השנה.
ש. חזרת בנובמבר?
ת. כן. למעשה קיצרתי את החופשה, שחזרתי לא היה גן ולא כלום" (עמ' 20, ש' 6-11 לפר').
בהמשך החקירה הנגדית נשאל יחיאל כיצד הוא טוען בתצהירו (סע' 13) כי ביולי שהה בתאילנד, כאשר לדבריו יצא לתאילנד בספטמבר:
"ש. ביולי היית בתאילנד.
ת. לא.
ש. אז מה שכתוב לא נכון.
ת. אמרתי טעות סופר. ביולי אני עושה סמר סקול. לא יכול להיות שביולי אהיה בתאילנד כאשר עושה סאמר סקול.
ש. בתצהיר של סמדר נכתב שבאוגוסט נסעת לתאילנד.
ת. טעות סופר. אנחנו בני אדם.
ש. אם כך כתוב אצל סמדר...
ת. באוגוסט אני עושה קייטנות. זו כנראה טעות סופר. אני נוסע בחגים בספטמבר. כל שנה אני נוסע. נסיעה אחרונה שלי היתה בראש השנה 2017, הגשנו את התביעה ונסעתי" (עמ' 23, ש' 1-10 לפר').
למעשה, מבקשים יחיאל וסמדר לתקן את תצהיריהם במהלך החקירה הנגדית ולהבהיר כי נסיעתו של יחיאל לחו"ל היתה בחודש ספטמבר ולא בחודש יולי. גם עניין זה של התאריכים מצביע על העדר קוהרנטיות בגרסתו של יחיאל.
מכל מקום, עולה מן המקובץ כי סיום ההתקשרות באשר להפעלת קפה גן המדע נעשתה בדרכי נועם ולאחר שהקפה הוזנח ע"י התובעים ובמיוחד ע"י יחיאל, בהעדר רווחיות, כפי שמודה סמדר עצמה. כל זאת, כעולה מן התכתובת שלעניין ובהינתן שהתובעים לא הציגו כל ראיה לסתור קביעה זו. יתכן שעדותו של יחיאל ולפיה לא היה מודע לדבריה של סמדר ולפיהם מסרה כי - "...אין ביכולתי להפעיל את העמדה..." – נובעת מכך שיחיאל כלל לא היה בארץ, שהה בחו"ל וסמדר לא עדכנה אותו כלל בנסיבות סוגיית עזיבת קפה גן המדע.
מכל מקום, כאמור לעיל, בזמן אמת לא הלינו התובעים על עצם עזיבת קפה גן המדע, שנבעה בכלל מיוזמתם שלהם.

קפה גן המדע – סיכום ביניים
אין כל חולק על כך שהתובעים לא שילמו דמי שכירות, לא חשמל, לא מים, לא ארנונה, ולא אגרת פינוי אשפה לא בקפה סמדר ולא בקפה גן המדע. באשר לקפה גן המדע לא נערך כל הסכם בכתב והדברים התנהלו במסגרת סיכומים בעל פה.
יתירה מכך: לא איתרתי כל מכתב דרישה של התובעים או מי מטעמם סמוך למועד פינוי קפה גן המדע, בחודש אוקטובר 2013, בגין פינויים שלא כדין, לכאורה, של התובעים מגן המדע או בשל הנזקים שלעניין. לא זו אף זו: דומה כי נושא קפה גן המדע עלה אך ורק במסגרת כתב התביעה ולא סמוך לאחר מועד התרחשות האירועים בקשר לקפה גן המדע. משכך: הטענה בדבר פינויים של התובעים שלא כדין מקפה גן המדע היא בגדר טענה כבושה, על כל המשמעויות הנובעות מכך.
בין כה וכה, לא מצאתי כי מגיע לתובעים שיפוי בגין אובדן מוניטין, אובדן הכנסה או ציוד של גן המדע, והתובעים אף לא השכילו להפריד את תביעותיהם ביחס לשני בתי העסק שהופעלו על ידם.

עדותו של יחיאל סותרת את עצמה
כעולה מכתבי הטענות, סמדר ניהלה את קפה סמדר, ויחיאל ניהל את קפה גן המדע ולאחר מכן את ה"עגלות" במסגרת התערוכות. לטענתו של יחיאל, הוא נסע מדי שנה למשך 3 חודשים לתאילנד. למרות זאת, לטענתו, הוא היה הלב הפועם ובעל השליטה בניהול עסקי ההסעדה של התובעים. דבריו אלו אינם מתיישבים עם נסיעתו מדי שנה לתקופות כה ארוכות לחו"ל, כפי שאינם מתיישבים עם הדוא"ל של קובי מיום 15.10 בדבר הזנחת העמדה על ידי יחיאל. אם יחיאל היה "בשליטה על הכל", כטענתו, כיצד, אפוא, הרשה לעצמו לנסוע לתאילנד מדי שנה לפרק זמן של 3 חודשים והפקיר את העסק?
יודגש כי יחיאל לא הראה בקיאות בניהול העסק. בהקשר זה אפנה לעדותו בחקירה הנגדית (עמ' 20, ש' 11 לפר') שבמסגרתה יחיאל אפילו אינו זוכר את שמה המלא של שרה מנהלת הדוכנים!
יחיאל טען (בעמ' 21, החל מש' 25 לפר') כי העסק היה מאד רווחי ותיאר העברה של כסף מזומן לצביקה. דברים אלו נסתרים עם המשך עדותו שלו ועם דבריה של סמדר.
יחיאל סותר את עצמו אף ביחס לסוגיית הנסיעות. לדבריו, נסע לתאילנד בספטמבר. דבריו אלו סותרים לאמור בסעיף 13 לתצהירו ולפיו שהה בתאילנד בחודש יולי(לעניין זה ר' למשל: עמ' 20, ש' 6-11, עמ' 22, ש' 13, עמ' 23, ש' 1-2 לפר').
לשאלת ב"כ הנתבעים בחקירתו הנגדית (עמ' 26, ש' 22-23 לפר') מודה יחיאל כי התובעים היו מעוניינים למכור את בית הקפה כבר בחודש ינואר 2016 וזאת בניגוד לגרסת התובעים בסעיף 110 לכתב התביעה, לפיה הם נאנסו לכך ו - "נאלצו לעזוב את המקום בהתראה טלפונית קצרה, ומבזה ובהתאם לדרישה חד צדדית ופתאומית של הנתבעים באמצעות הנתבע 3 שהתנהג כאדון בתוך שלו..." כאשר יזם את עזיבתם הזמנית ולבסוף הסופית של התובעים.
מדבריו של יחיאל, מעדותו, מתצהירו ומעדותה של סמדר עולה העדר קוהרנטיות בגרסתם של התובעים.

הצעת נדב מיר לגבי רכישת המוניטין
בנספח 46 לכתב התביעה צורפו מספר מכתבים גנריים שהוכנו ע"י התובעים או מי מטעם ושבמסגרתם מצהירים מספר גורמים כי הציעו לרכוש את עסקם של התובעים במהלך המחצית הראשונה של שנת 2016 תמורת סכומים הנעים בין 500 ל-600 אלש"ח. יודגש כי המציעים הללו לא הגישו תצהירים מטעמם ולא הגיעו לעדות לפניי וממילא ניכר הקושי להתייחס לטענה בדבר ההצעות הללו. עם זאת, נקרתה לידיי ההזדמנות לבחון את אמינותה של אחת מההצעות הללו, וזו הצעתו של מר נדב מיר (להלן: "נדב") מיום 21.12.16, ולפיה, הציע, כביכול לרכוש את עסקם של התובעים תמורת הסך של 500,000 ₪. במסגרת המסמך מובהר כי המו"מ כלל מספר פגישות עם סמדר בבית הקפה וכן פגישות עם אמנון. כן נאמר כי הוכנו תפריטים ומסלולי כיבודים וחומרים נוספים לצורך הפעלת בית הקפה, לפי בקשתו של אמנון.
לטענתו של נדב, במסגרת המסמך הנ"ל, בסופו של הליך המו"מ הודיע לו אמנון, שבחר בזאב קלמן, הזכיין של "קפה מדע" במכון ויצמן, על מנת להתקשר עמו לשם תפעול בית הקפה במקומה של סמדר.
הנתבעים צירפו מצדם תצהיר עדות ראשית ערוך כדת וכדין מטעמו של נדב. בתצהירו מכחיש נדב מכל וכל את המופיע במסגרת המכתב מטעמו. נדב מבהיר כי מעולם לא חתם על המכתב הזה והוא איננו מכיר את המכתב. מכתב זה הוצג לפניו לראשונה ע"י אמנון כשבוע לפני חתימתו על התצהיר מטעם הנתבעים מתחילת חודש ינואר 2019.
במסגרת תצהירו מבהיר נדב כי ניהל עסקי מזון ברחובות במשך כעשור בין השנים 2004-2014 וכשלוש שנים לאחר מכן (עד שנת 2017) הוא היה בעלים של שתי מסעדות. במסגרת המסעדות שהיו בניהולו או בשליטתו הוא אירח קבוצות מטעם מכון דווידסון ומכון ויצמן. כמו כן, הוא מבהיר למען הגילוי הנאות כי הוא אחיו של מנהל מרכז שוורץ רייסמן לחינוך מדעי, הממוקם ליד מכון דווידסון.
בסע' 5 לתצהירו הוא מבהיר כי למיטב זכרונו שמע בשנת 2016 כי התובעים עומדים להפסיק להפעיל את קפה סמדר. בנסיבות אלו הוא פנה אליהם. הוא דיבר בעניין עם סמדר ולאחר יומיים פנה אליו בעניין יחיאל. בהמשך סייר עם יחיאל במקום בחודש מרס או בחודש אפריל 2016. לדבריו (בסע' 6 לתצהיר) יחיאל האשים את כולם בכישלון העסק ובכלל זה את עבודות הבנייה המתבצעות בסמיכות מקום לקפה סמדר.
לדבריו של נדב, אכן התבצעו עבודות במרחק של כ-20 מטרים מבית הקפה, אך ההתרשמות שלו היתה שאין בעבודות אלו כדי להפריע לפעילות בית הקפה. נדב מציין בתצהירו כי במסגרת הסיור נכח לראות גדר שחצצה בין מתחם העבודות לבין בית הקפה, ולמעשה גידרה את העבודות באופן שאלו לא הפריעו לפעילות בית הקפה, כאמור. נדב מציין כי לא ראה שנמנעה כניסת לקוחות לבית הקפה ולמעשה הכניסה היתה בכלל ממקום אחר ולא מהצד שבו בוצעו העבודות.
לדבריו של נדב (בסע' 7 לתצהיר) יחיאל דרש תשלום בסך של 500,000 ₪ עבוד הציוד והשימוש בשם "קפה סמדר". נדב עצמו טוען כי הבהיר כי אין לו כל כוונה להשתמש בשם "קפה סמדר" וגם לא בציוד, מאחר שבכוונתו להפעיל מסעדה בשרית של המבורגרים ולא קפה חלבי. נדב מדגיש בתצהירו כי לא השיב לבקשתו של יחיאל לקבל תמורה עבור ההתפנות של התובעים מהעסק. לדבריו של נדב, יחיאל הבהיר לו כי בכל מקרה יעמוד על תשלום לשם פינויים של התובעים מהעסק.
בהמשך נפגש נדב עם אמנון, על מנת לבדוק מולו את ההיתכנות של ניהול עסק של המבורגרים במתחם. הפגישה נערכה, לדבריו, בחודש מאי 2016. במסגרת הפגישה הבהיר אמנון כי בכל מקרה אין צורך "לרכוש" מהתובעים את זכות יציאתם מהעסק, כפי שבעתיד רוכש עתידי לא יוכל לדרוש שיפוי בגין פינויו שלו מהעסק. אמנון הבהיר באותה פגישה כי ההתקשרות נערכת מול מכון דווידסון ולא מול התובעים. כן שלח לו אמנון סיכום פגישה, במסגרתה ביקש אמנון מנדב שישלח לו מכתב מסודר באשר לתכניותיו במתחם.
לדברי נדב (בסע' 10 לתצהירו) פנה אליו יחיאל מספר חודשים לאחר הפגישה ביניהם וביקש מנדב לחתום על מכתב באשר להצעה לרכישת העסק. נדב הבהיר לו כי הוא מתנגד לחתום על מכתב כזה שאיננו משקף את האמת. זאת, במיוחד, כאשר מעולם לא הציע לשלם כל סכום עבור בית הקפה.
מכל מקום, לדברי נדב, בהמשך התברר לו כי לא יוכל להקים מסעדה בשרית של המבורגרים ולכן זנח את העניין. במהלך חודש נובמבר 2018 פנה אמנון לנדב ודיווח לו על התביעה של התובעים כנגד הנתבעים, כאשר במסגרתה משולב מכתב בחתימת ידו, לכאורה, של נדב. נדב הכחיש כל קשר למכתב והבהיר כי נפגש עם התובעים פעם אחת בלבד. כן הבהיר כי מעולם לא הציע לרכוש את הציוד ואת המוניטין ומדובר בפנייתו של יחיאל עצמו אשר דרש סך של 500,000 ₪ כנגד מכירת העסק.
מעדותו של יחיאל במסגרת חקירתו הנגדית עלה כי יחיאל בעצמו הוא זה שחתם על המכתב שנערך כביכול ע"י נדב, כאשר יחיאל סותר את עצמו במסגרת החקירה הנגדית כדלקמן:

"ש. אתה אומר שחתימה שרואים פה למטה של נדב ניר (צריך להיות: "מיר", וכן בהמשך. י.פ.), זו חתימה שאתה חתמת?
ת. אמת. אמת. אני חתמתי כי שוחחתי איתו בטלפון ועקב מצבו הרגיש...
ש. ראית תצהיר שנדב ניר כתב, אמר שלא מכיר את המסמך הזה ולא ראה אותו בחיים.
ת. לפי התצהיר שלו לא הבנתי שהוא פקח בניה. חצי מהתצהיר מספר שלא היתה בניה.." (עמ' 24, ש' 14-17 לפר').

תשובותיו של יחיאל הן בבחינת "טענו בחיטין והודה לו בשעורין". יחיאל אינו עונה לגופו של עניין. עם זאת, ניתן להבין כי יחיאל זייף למעשה את חתימתו של נדב. ומסכת השקרים ממשיכה:

"ש. אחרי שהגשת תביעה, הרמת טלפון לנדב ניר נכון?
ת. לא. לא נכון.
ש. לא הרמת טלפון . לא היית בקשר...
ת. הייתי.
ש. האם אחרי שהגשתם את התביעה פנית לנדב ניר וביקשת ממנו שיגיש בתיק הזה תצהיר מטעמך כמו שהגשת שאומר שהוא מאשר שהציע לרכוש ממך את קפה סמדר בחצי מיליון ₪.
ת. כן. לפני התביעה. לציין שנדב ניר הוא בעצם סוג של מקור שלנו, עזר לנו בתביעה בגלל מלחמות שלו ושל אח שלו...
ש. סרב לתת תצהיר בתיק הזה?
ת. לא סרב.
ש. תצהיר זה כמו מה שחתמת שיש לפניך.
ת. זה אני עשיתי" (שם, ש' 26-36 לפר').

עולה מן המקובץ כי יחיאל זייף את מכתבו של נדב מיר, המשקף, לכאורה, מו"מ לרכישת עסקם של התובעים בשווי של 500,000 ₪.
יוער כי יש לפקפק גם בטענת התובעים כאילו היו מציעים אחרים, וזאת, בהינתן שבסופו של דבר, כלל המציעים נעלמו כליל ולא רכשו את עסקם של התובעים אפילו בסכומים נמוכים יותר. ברי כי לא הוגש כל תצהיר מטעם המציעים הנ"ל והם לא זומנו להיחקר על מכתביהם, על כל המשתמע מכך. בהקשר זה נשאל יחיאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הסכים אמיר שחר לשלם 600,000 ₪ עבור המוניטין (נספח 46 לכתב התביעה). יחיאל לא משכיל להבהיר את הדברים, ותשובותיו מצטיירות כמתחמקות, כדלקמן:
"ש. אמיר שחר הסכים לשלם לך עבור השם הזה ועבור ציוד שאתה אומר שהוא שלך. הסכים לשלם לך 600,000 ₪.
ת. אמת.
ש. למה לא מכרת לו את זה?
ת. הגיעו אלינו מספר הצעות, הגיע זאב, נדב ניר, אייל מאפים, אמיר שחר .. נדב ניר (צריך להיות: "מיר" ) שהגיע אלינו שאמנון שלח אותו לא הזדהה בשם שלו נדב ניר, זה חשוב מאוד, אח שלו הוא בעצם מנהל בית הספר ושם עתיד להיות 1000 תלמידים. ברגע שגילינו הבנו שהמשחק מכור, יש גם מיילים.
עצם המחשבה שלנו לראשונה אחרי שחצי שנה אנחנו במעין יאוש, ואין עם מי לדבר, סמדר ואני דיברנו מרוב ייאוש, בוא נמכור ונעוף מפה, אין עם מי לדבר...
ש. מתי זה היה?
ת. ינואר 2016....." (עמ' 26, ש' 5 -15 לפר').
ראשית, עולה מעדותו של יחיאל כי כבר בינואר 2016 סיכמו הוא ורעייתו סמדר על עזיבת העסק באופן חד צדדי, ללא כל קשר להתנהלות הנתבעים. כלומר: ההחלטה בדבר עזיבת קפה סמדר היתה של התובעים ולא הושפעה לחלוטין מהתנהלות הנתבעים. בהמשך ניסו למנף את עזיבתם על מנת לקבל תמורה מהנתבעים. בפרק הבא, העוסק בעדותה של סמדר, נראה שגם היא מעידה על כך שבני הזוג התובעים החליטו לעזוב כבר בתחילת שנת 2016, לא כל קשר להתנהלות הנתבעים.
ההתרשמות העולה מקריאת החקירה הנגדית (כמו גם התרשמותי שלי ממהלך עדותו של יחיאל לפניי) כי מדובר בעדות מתחמקת, שאינה קוהרנטית ואינה אמינה.
יוער כי ב"כ התובעים ויתרה על עדותו של מיר ומשכך יש לקבל את תצהירו במלואו. בהקשר זה אני ער לטענתו של יחיאל במסגרת סיכומי התשובה בעל פה (עמ' 119, ש' 31-35 לפר') כי הסכים לוותר על חקירתו הנגדית של נדב, הגם שלשיטתו הוא משקר, באשר נדב שימש "מקור" של התובעים, כך לדבריו. מכל מקום, בנסיבות העניין ובשים לב, כאמור, שהתובעים ויתרו על חקירתו הנגדית של נדב, ונוכח הדברים החמורים של נדב בתצהירו, כמו גם הודאתו של יחיאל כי זייף את חתימתו של נדב על גבי המכתב ללא קבלת הרשאה מנדב, ובשים לב לטענתו של נדב כי הדברים נעשו תוך כדי התנגדות של נדב לאמור במכתב, הרי שברור מדוע נדב לא זומן ע"י התובעים להיחקר על תצהירו וברי כי יש לקבל את עדותו בעניין כמות שהיא.

עדות סמדר זגורי
סמדר מודה כי לא שילמה מאומה למכון דווידסון עבור זכות השימוש במקום ובציוד. סמדר מודה בחקירתה הנגדית כי חלק מהציוד קיבלה מהזכיין הקודם (למשל: מערבל), בהמשך רכשה צלחות, כוסות, סכו"ם, אולם לא שמרה הקבלות (לעניין זה ר' דבריה של סמדר במסגרת חקירתה הנגדית בעמ' 27 לפר').
בעניין הקבלות סותרת סמדר את עצמה (בעמ' 28, ש' 3-6 לפר'):
"ש. לא שמרת קבלות?
ת. לא ידעתי שאני צריכה לשמור.
ש. אין לך קבלות על ציוד שרכשת?
ת. ישנן קבלות אבל לא חשבתי שיש צורך לצרפן".
סמדר טוענת שפרצו לה לעסק ובעלה הגיש תלונה למשטרה אבל איננה זוכרת מתי זה היה (עמ' 28, ש' 16 לפר').סמדר נשאלת בחקירתה הנגדית האם היא זוכרת שפנו אליה מטעם הנתבעים ביום 11.8.16 על מנת שתבוא לפנות את הציוד. סמדר משיבה על השאלה בצורה מבולבלת ואף סותרת את עצמה כדלקמן:
"ש.ב- 11.8.16 התקשרו אליך ממכון דוידסון ואמרו לך בואי לפנות את הציוד שלך כי רוצים לשפץ ולא באת. זוכרת אירוע כזה?
ת. לא. למה יגידו לי דבר כזה?
ש. רצו לשפץ והיה לך ציוד בחצר..
ת. בתוך מחסן של דוידסון.
ש. אמרו לך תפני את הציוד שנוכל לשפץ ולא באת.
ת. אם היו אומרים לי דבר כזה, כמו שאני מכירה את עצמי שכל דבר שביקשו מימני, גם משהו שלא היה נראה הגיוני, הייתי תמיד אומרת כן, בסדר. לי לא זכור שביקשו ממני לפנות את הדברים שלי ולא פיניתי. יכול להיות שפנו אליי, אני לא זוכרת." (עמ' 28, ש' 20-28 לפר').
כאמור, גרסתה של סמדר מבולבלת ונסתרת מניה וביה: בתחילה היא מכחישה לחלוטין כי התקשרו אליה. בהמשך היא כבר מבהירה כי לא זכור לה שפנו אליה ולבסוף היא מודה בחצי פה כי יתכן שפנו אליה לפנות את הציוד אולם היא איננה זוכרת זאת! דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם.
סמדר מודה כי הפסיקה להפעיל את הקפה בחודשים מאי-יוני-יולי 16. לא זוכרת בדיוק מתי. (עמ' 28, ש' 31-32 לפר', וכן עמ' 29, ש' 19-21 לפר'). סמדר מבהירה כי איננה זוכרת את התאריך המדוייק שבו עזבה את העסק.
בהמשך החקירה לא מבהירה סמדר לשאלת ב"כ הנתבעים מדוע לא לקחה את יתרת הציוד עד ליום 9.9.16, מועד הפריצה לשיטתה. בעניין זה הסכימו ב"כ הצדדים כי יש טעות סופר בכתב התביעה ומדובר, כמובן, על יום 9.9.16 (ולא על יום 9.9.15, כפי שנכתב בטעות בכתב התביעה)! בכל אופן: השאלה עומדת על מכונה: מדוע סמדר לא לקחה את הציוד חרף מכתבו של אמנון בעניין בדואר אלקטרוני מיום 15.9.16 (נספח 7 לתצהירו של אמנון) וחרף הפניות אליה, שלא הוכחשו על ידה?!
בהמשך (בעמ' 30 לפר') מסתבכת סמדר בעדותה: סמדר טוענת שלא היה ברור לה שהיא יוצאת מהעסק, והיא אינה משכילה להבהיר כיצד הדברים מתיישבים עם תכתובת דואר אלקטרוני שלה עצמה מחודש מאי 2016 שהתובעים מודיעים כי הם סוגרים את העסק.
ביום 11.9.16 קיבלה סמדר ממכון דווידסון הודעה בדבר סיום ההתקשרות ואילו ביום 15.9.16 קיבלה הודעה שעליה לבוא לפנות את הציוד. משכך עולה השאלה כיצד סמדר יכולה לטעון שהיא לא הבינה שעליה לפנות את הציוד. סמדר לא משיבה תשובה ברורה לשאלת ביהמ"ש בעניין, בעמ' 31 לפר'. סמדר מודה שיתכן שגם כעסה ולכן לא הגיבה להודעה בעניין (עמ' 31, ש' 33 לפר').
לדברי סמדר התוודעה לנושא הפריצה ביום 9.9.16 (עמ' 29, ש' 31-32 לפר'). והנה, התלונה בדבר הפריצה מוגשת רק ביום 27.10.16, כחודש וחצי לאחר מכן (עמ' 21, ש' 8 לפר'). תשובתה בעניין אינה ברורה: לטענתה היו לה ציודים נוספים. היא גם איננה מודעת לכך שחלק מהציוד שלה מאוחסן עדיין אצל הנתבעים (עמ' 32, ש' 14-17 לפר'), למרות שזה נכתב בכתבי בי הדין של הנתבעים. מכל מקום, מהתנהלותה של סמדר ומהתנהלות התובעים עולה כי הציוד לא באמת עניין אותם. בהקשר זה נתתי דעתי לטענת יחיאל במסגרת הסיכומים בעל פה, כי אין לו כל עניין לאסוף את הציוד המוגדר על ידו כזבל והוא משחרר את מכון דווידסון מלאחסנו (עמ' 119, ש' 29-31 לפר'). כל זאת, מבלי לבדוק את הציוד ומבלי לנסות להצילו וחרף טענת הנתבעים כי הציוד נשמר היטב. אין זאת, אלא שגם התלונה למשטרה בעניין הוגשה לא בשל רצון אמיתי לבחון מיהו הגורם שפרץ כביכול לעסקם של התובעים שלא כדין, אלא משיקולים טקטיים של ניהול המערכה על הפיצוי ועל התביעה המתרקמת של התובעים כנגד הנתבעים.
כמו כן, סמדר מודה שבמהלך השנים חלק מהציוד היה בחצר ולא בתוך הקפה, כאשר בו בזמן מתלוננת על כך שלא מתייחסים יפה לציוד שלה. לטענתה, זהו ציוד לאירועים, הגם שלא משתמשים בו תמיד.
למעשה סמדר מודה בחצי פה שהחליטה כבר בתחילת שנת 2016 כי בדעתה למכור את העסק, אבל היא מתחמקת מלהודות בכך במפורש:
"ש. בינואר 2016 הגעת למסקנה שאת רוצה להפסיק לנהל את בית הקפה והתחלת משא ומתן עם מפעילים חלופיים. נכון?
ת. לא. כן באתי במגע עם חלופיים, כן ניסיתי להציל את בית הקפה שלי אבל לא הגעתי למסקנה כמו שאת אומרת שבית הקפה לא שווה, צריך לסגור.
ש. חוזרת על השאלה.
ת. אמת".
לדבריה של סמדר בחקירתה הנגדית, אין לה שום טענה לאמנון (עמ' 34, ש' 19 לפר').
למעשה לא ברור מה עילת התביעה: סמדר היתה אמורה לעזוב את בית הקפה, בהתאם להחלטתה שלה, ללא איתור גורם חלופי וללא קבלת פיצוי. הדברים עולים אף מחקירתה הנגדית (בעמ' 34, ש' 24-36 לפר'):
"ש. את כותבת בתצהירך במרץ אפריל 2016 הגענו למסקנה שצריכים למצוא זכיין שיחליף אותנו. למה את מתכוונת, למה היית צריכה למצוא זכיין שיחליף, יכולת לעזוב.
ת. בתאריכים הללו עברתי את רוב שלבי הבניה, את רוב הנזקים והמנהיג הרוחני שלי צביקה לא נמצא. מגיע אמנון. אני מדברת עם אמנון, לא יודע מי אני בכלל, קפה סמדר, קיבלתי אותך כירושה זה מה שאמר לי. אחרי שאתה עושה דבר כזה בשתי ידיך...
ש. למה את אומרת שהיית צריכה...
ת. אין ברירה. שלא אצא בלי כלום בסוף, אחרי כל מה שעשיתי. לא אפרנס את הבית?
ש. אם אני שוכרת דירה ועשיתי הסכם עם בעל הדירה שאומר שאני שוכרת לשנה, אם אני רוצה לצאת אחרי חצי שנה, אני צריכה ללכת ולמצוא שוכר חלופי במקומי.
ת. אמת.
ש. שאני קוראת מה שאת כותבת זה נשמע משהו כזה. למה את אומרת שצריכה למצוא מישהו במקומך, לפי ההסכם לא היית צריכה למצוא מישהו כזה. יכולת להודיע וזהו.
ת. נכון.
ש. למה היית צריכה למצוא מחליף?
ת. כי הבנתי שאין. אין דבר שיכול לעזור לי במכון, אין עם מי לדבר ואני צריכה להציל את עצמי, בסוף ללכת הביתה לילדים שלי עם משהו בכיס. 20 שנה לעשות עבודה ולא לקחת כלום?
ש. מה רצית למכור?
ת. את השם הטוב שלי, את המקום שעובד שלעולם לא היה סגור...".
סמדר מודה אפוא בתצהירה וחקירתה, כי ביקשו לעזוב את העסק בקפה סמדר כבר בתחילת שנת 2016. נראה שסמדר ציפתה שהמכון ישלם לה על כך שהיא החליטה לעזוב. לשיטתה של סמדר היא איננה יכולה לצאת בחסרון כיס ועל המכון לשלם, בבחינת "כיס עמוק". פשוטו כמשמעו.
סמדר איננה משכילה להבהיר במסגרת עמ' 36 לפר' חקירתה הנגדית כיצד מישהו יסכים לרכוש את השם שלה "קפה סמדר" ללא המקום והציוד.
סמדר טוענת בעמ' 37 לחקירתה הנגדית שהנתבעים הכשילו את המגעים בין התובעים לבין הרוכשים הפוטנציאליים, אבל לא מצליחה להבהיר באיזה מובן הכשילו.
בנספח 33 מפורט הציוד שקיבלה סמדר מהנתבעים לגן המדע. סמדר מודה בכך במסגרת חקירתה הנגדית (בעמ' 38, ש' 12-16 לפר').
היא מודה שצביקה לרוב דובר אמת, עמ' 38 ו-39 לפר'.
סמדר מודה שהנתבעים התחשבו בה בתקופת השיפוצים בכך שנתנו להעביר את הציוד והשולחנות לאזור אחר בשטח קדמי:
"ש. אחרי שהתחילו שיפוצים נתנו לך אישור להעביר שולחנות וכסאות לשטח קדמי. נכון או לא?
ת. זה יכול להיות נכון ולא נכון.
ש. נתנו לך לשים בשטח קדמי?
ת. לא עושה שום דבר בלי אישור. אישרו.
ש. שילמת על זה כסף?
ת. לא.
ש. היה צריך לגזום, לסדר, המקום עשה את זה?
ת. אב הבית.
ש. לא את שילמת.
ת. לא" (עמ' 41, ש' 24-33).

קפה סמדר שילם משכורת לתובע 2 החל משנת 2014
סמדר נשאלת האם הנפיקה תלושי שכר לבעלה והיא מסתבכת בתשובותיה, כדלקמן (עמ' 40 לפר', ש' 23-36):
"ש. יחיאל קיבל משכורת מהעסק?
ת. לא. לא הוצאתי תלושים, לא לו ולא לי.
ש. את בטוחה שלא קיבל משכורת?
ת. ממני? אולי אחרי שנתיים שלוש..
ש. קיבל משכורת או לא?
ת. כל הזמן שעזר לי לא הוצאתי לו תלוש. אולי בשנה אחרונה לפני הסגירה, רואת חשבון המליצה לי שכדאי שנוציא לפחות תלוש לבעלי.
ש. משנת 2014 עד 2016 שילמת לו משכורת.
ת. יכול להיות שיצא תלוש.
ש. בתצהיר שנשאלת אמרת שלא שילמת לו משכורת. את מתקנת.
ת. רק בשנה האחרונה שרואת חשבון אמרה לי שלא כדאי שבני הזוג יהיו.. .לפחות תוציאי לבעלך..
ש. בשנת 2014 יחיאל קיבל משכרות 45,733 ₪ עבור 7 חודשים, 2015, 78,000... בשנת 2016 משכורת 45,616 – 7 חודשים. עד 2014 לא שילמת לו משכורת.
ת. אמת".
כפי שעולה מתצהיר המענה לשאלון השיבה סמדר כי לא שילמה ליחיאל משכורת וכעת מתברר שכן. נקודה זו מתוספת לסתירות הרבות בעדותה ובתצהיריה של סמדר.
מכל מקום, ברי כי יחיאל היה עובד של בית העסק שהופעל על ידי סמדר, ומשכך לא ברור מהו מעמדו כתובע בתביעה דנן!
סמדר מודה כי כאשר התחילו השיפוצים היא קיבלה אישור להשתמש בחלק הקדמי ואב הבית הסדיר את המעבר לשם (עמ' 41, ש' 24-33 לפר'). יוער כי גם כאן מסתבכת סמדר בתשובותיה ומנסה להתחמק מלהעיד אמת. ר' למשל דבריה שם (ש' 24-27):
"ש. אחרי שהתחילו שיפוצים נתנו לך אישור להעביר שולחנות וכסאות לשטח קדמי. נכון או לא?
ת. זה יכול להיות נכון ולא נכון.
ש. נתנו לך לשים בשטח קדמי?
ת. לא עושה שום דבר בלי אישור. אישרו".
בסופו של דבר, מודה סמדר, כאמור, כי קיבלה אישור להעביר את העסק לשטח הקדמי.

בחינת טענות התובעים באשר לפריצה לקפה סמדר
כפי שהצגתי לעיל, בפרק העוסק בבחינת עדותה של סמדר, הרי שהתלונה למשטרת ישראל בדבר הפריצה הוגשה כחודש וחצי לאחר התרחשות האירוע הנטען.
כעת אבקש לעסוק באירוע הפריצה לגופו של עניין: לדברי התובעים בתצהיריהם ובכתב התביעה, פרצו הנתבעים לקפה סמדר ללא כל אישור ושברו ציוד. נציג תחילה את ההתייחסות של סמדר עצמה לאירוע, כדלקמן:
"ת. היתה פריצה לעסק שלי, הדברים שלי היו מסודרים במדפים, אם זה מסמכים, מגירות שלי, תפריטים שהשתנו תוך כדי, לא מדברים על יום יומיים, אחרי הכל 19 שנה אני בתוך מכון ויצמן. 19 שנה...
ש. מי פרץ? מישהו מבחוץ?
ת. זה מה שחשבתי. לכן בעלי רץ למשטרה.
ש. מתי זה היה?
ת. בתאריכים אני לא טובה. כל זה קרה סמוך לסילוק שלי מקפה סמדר, סמוך לכל המפלצת הזאת...
ש. באיזה חודש?
ת. הלכתי וחזרתי שבת רגילה הביתה, באתי, לא יכולתי להכנס בשער אחורי, כל הציוד של המחסן היה בחוץ, חלקם זרוקים, חלקם מסודרים בפינות אחרות.
ש.ב- 11.8.16 התקשרו אליך ממכון דוידסון ואמרו לך בואי לפנות את הציוד שלך כי רוצים לשפץ ולא באת. זוכרת אירוע כזה?
ת. לא. למה יגידו לי דבר כזה?
ש. רצו לשפץ והיה לך ציוד בחצר..
ת. בתוך מחסן של דוידסון.
ש. אמרו לך תפני את הציוד שנוכל לשפץ ולא באת.
ת. אם היו אומרים לי דבר כזה, כמו שאני מכירה את עצמי שכל דבר שביקשו מימני, גם משהו שלא היה נראה הגיוני, הייתי תמיד אומרת כן, בסדר. לי לא זכור שביקשו ממני לפנות את הדברים שלי ולא פיניתי. יכול להיות שפנו אליי, אני לא זוכרת. באתי ונדהמתי לגלות את הציוד שבור, זרוק. אני חושבת שצילמנו. מבחינתי לעבור טראומה כזאת, זה לא חלום של בן אדם שעובר דרך, שמוכיח את עצמו...". (עמ' 28, ש' 10-30 לפר').
נחזור שוב על ציטוט הדברים של סמדר מתוך חקירתה הנגדית, בשל חשיבותם:
"לי לא זכור שביקשו ממני לפנות את הדברים שלי ולא פיניתי. יכול להיות שפנו אליי, אני לא זוכרת...". כלומר, סמדר עצמה איננה שוללת את האפשרות שהיתה פנייה לפנות את הציוד. יוער כי, כפי שהדברים עולים מהחקירה הנגדית, הרי שסמדר עצמה איננה זוכרת מתי בדיוק התרחש אותו אירוע המוגדר על ידה כפריצה.
מכל מקום, כעת נציג את גרסתו של אמנון לדברים, כפי שהדברים עולים מחקירתו הנגדית:
"ש. אתחיל בלב האירוע. בתאריך מסוים סילקתם או פרצתם או נכנסתם למתחם של קפה סמדר. מפנה אותך לסעיף 22 וסעיף 23 לתצהירך בו אתה מודיע במכתב שב- 11.9 הודעה בדבר סיום התקשרות ומועד סיום ההתקשרות הוא 10.11.16. זאת אומרת נתתם להם חודשיים. איך במכון בפיקוח שלך נכנסים למקום בתאריכים 25.9, פורצים בלי לבקש רשות, מתחילים לפנות ציוד, ובתאריך 14.10 עושים זאת שוב? המקום עדיין ברשות התובעים.
ת. לא היתה פריצה למקום. השטח הוא שטח של מכון וייצמן בשימוש של מכון דוידסון והרשאה לשימוש של קפיטריה, מדובר על החצר האחורית של הקפה ששימשה כמחסן בחלקה. בגלל עבודות הבינוי שנעשו במתחם היה צורך להיכנס לאזור ולבצע עבודות" (עמ' 53, ש' 26-33 לפר').
כן מבהיר אמנון כי הדברים נעשו לאחר פניות חוזרות ונשנות לתובעים על מנת שיפנו את חפציהם, כדלקמן:
"...ולאחר פניות לתובעים שיזיזו הציוד כדי שנתן יהיה לבצע העבודות הללו, פניות שלא נענו, ולאחר שהמתנו מס' ימים בכל מקרה, מכון וייצמן שמחזיק במפתחות לכל השערים והמקומות במכון פתח את השער לחצר, הזיז את הציוד" (עמ' 54, ש' 3-5 לפר').
כן מדגיש אמנון (שם, בש' 14) כי, בניגוד לטענת ב"כ התובעים הוא – "לא רואה ציוד שבור".
בהקשר זה יוער כי אף אני צפיתי במהלך הדיון ולאחריו בתמונה המפורטת בנספח 10 ולא ראיתי שום ציוד שבור. זאת ועוד: לטענת התובעים, הם עצמם צילמו את הפריצה והפינוי הברוטאלי, אולם לא הוצגו לפניי כל תמונות מטעמם של התובעים. כאמור לעיל, בחקירתה מודה סמדר כי היא חושבת שצילמו את תוצאות הפריצה, אולם אלו לא הוצגו לפניי.
בהמשך משיב אמנון לשאלות ב"כ התובעים כיצד פינו את הציוד, כאשר מועד סיום החוזה היה מאוחר הרבה יותר, כדלקמן:
"ש. לגבי מועדי הפינוי – אם אתם מקציבים לתובעים זמן ובזמן הזה אתם אומרים להם שביום 10.11 הם צריכים לפנות, למה אתם מפנים אותם חודש קודם?
ת. לא פינינו אותם אלא הזזנו את הציוד לצורך ביצוע עבודה דחופה. הזזנו אותו מרחק מטרים ספורים משם כדי לבצע העבודה הנדרשת במתחם. מכון וייצמן לא יחכה חודשיים להשלמת העבודה בגלל שהם לא עונים למיילים והודעות". (עמ' 55, ש' 9-13 לפר').
עוד מבהיר אמנון כי הקפה היה סגור זה מכבר ומשכך העברת הציוד לא פגעה בדבר. ר' דבריו להלן:
"ש. החצר של הקפה ששם אכלו ושתו היתה אתר בניה?
ת. המקום היה סגור החל מיום 1.8.16" (עמ' 55, ש' 23-24 לפר').
בשים לב לכך שגם סמדר מודה כי יתכן שהנתבעים פנו אליה לפינוי הקפה, והיא איננה זוכרת זאת בוודאות, כפי שאיננה זוכרת את המועדים המדוייקים שלעניין (כפי שציטטתי את גרסתה של סמדר בעניין לעיל), ובהינתן דבריו הברורים והמפורשים של אמנון באשר לצורכי הפינוי, להודעה המוקדמת, להתעלמות התובעים מהבקשה ולכך שלמעשה באותה עת הקפה כבר לא היה פעיל, אין לי אלא לקבל את גרסתו של אמנון בעניין זה.
יתירה מכך: בהתאם להוראות סע' 19.6 להסכם הרי שבעת ביטולו של ההסכם מסורה הסכמתה של סמדר לפינויו של ציוד מהמתחם. אמנם, כאמור לעיל, ענייננו בהסכמות בעל פה, אולם ההסכמות בעל פה לא הוכחו וברי כי לא היתה כוונה לפגוע במסגרת הסכמות אלו בזכותו של מכון דווידסון לפנות את קפה סמדר עם ביטולו של ההסכם.

עדותו של חגי פרידמן ונסיבות פינוי קפה סמדר לגרסתו
מר חגי פרידמן (להלן: "חגי"), מהנדס ועובד מכון ויצמן כמנהל פרויקטים באגף בינוי והנדסה, היה אחראי מטעם מכון ויצמן על העבודות להקמת פרויקט מרכז שוורץ רייסמן, קרי: בית הספר למדעים ושיפוץ מרכז פסג"ה (להלן: "הפרויקט"). לעניין זה ר': סע' 2 לתצהיר עדותו הראשית מיום 30.12.18 ועמ' 105, ש' 22-23 לפר'). יודגש כי לדברי חגי, הוא עצמו מעולם לא היה בקשר עם התובעים עצמם בעניין מושא התביעה והקשר נעשה באמצעות רונן הר נוף, אב הבית במכון דווידסון (ר' סיפת סע' 3 לתצהיר).
לדבריו (בסע' 3 לתצהירו) העבודות בפרויקט החלו בחודש ספטמבר 2015. שלב א' של הפרויקט היה מרוחק מהמתחם של קפה סמדר. אולם הקבלן המבצע גידר באיסכורית מתחם מסויים קרוב יותר לקפה סמדר לשם התארגנות והיערכות לעבודות. חלקה הדרומי של הגדר עבר בחניה הנמצאת בגב של קפה סמדר ואשר שימשה בעבר כגישה לכניסה ספקים לבית הקפה ולפינוי אשפה מבית הקפה. בנסיבות העניין הוזזה מכולת האשפה בתחילת העבודות מגב בית הקפה לחזית העסק. כמו כן, הועברה כניסת הספקים לחזית בית הקפה.
במהלך עדותו בחקירה הנגדית נשאל חגי על כניסת הספקים לבית הקפה, והוא מבהיר כי הספקים נכנסו מהרמפה בחזית בית הקפה ולא מאחורי בית הקפה. לדבריו של חגי, מדובר במרחק בשיעור של כ-50 מטרים ללא מדרגות (עמ' 106, ש' 9-12 לפר'. בש' 27 בעמ' 106 מעריך חגי את המרחק ב-30 מטרים בלבד). במסגרת עדותו (שם, ש' 14-15 וש' 1 בעמ' 107) מצביע חגי על מקום הוצאת האשפה, וכן על מקום הכניסה של הלקוחות, כמו גם מיקום החנייה. חגי מסביר כי החניה הראשית מכילה כ-200 מקומות חנייה והחניה הקרובה מכילה כ-20 מקומות חניה בלבד. מכל מקום, לדבריו, אין מדובר בחניה המרוחקת מבית הקפה (ש' 30-32 בעמ' 106 לפר').
במהלך עדותו נחקר חגי חקירת "שתי וערב" בדבר דרכי הוצאת האשפה והוראות משרד הבריאות באשר לכללים שלעניין. לטעמי, השאלות אינן רלוונטיות לעדותו של חגי ודומה כי לא הועלו בכתב התביעה.
חגי מעיד כי הגם שלא היה בקשר מול התובעים הרי שמעולם לא שמע כל טענה מהם או מכיוונם בדבר איזושהי בעיה שהיתה להם עם התנהלות זו (לעניין זה ר': סיפת סע' 3 לתצהיר וסע' 4 לתצהיר). בהקשר זה מציין חגי (בסע' 4 לתצהירו) כי כניסת הלקוחות לבית הקפה המשיכה להתבצע מחזית בית הקפה ולא מהכניסה האחורית, ובעצם לא היתה כל הפרעה או שינוי למהלך הפעילות השוטף של קפה סמדר, לבד מהעובדה שהלקוחות לא היו יכולים לחנות בחניה האחורית.
העתק התשריט של שלב א' של העבודות צורף כנספח 1 לתצהיר הנ"ל. במהלך עדותו של חגי הוא נחקר ע"י ב"כ התובעים והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא היתה כל מניעת גישה לעסקם של התובעים במהלך העבודה על שלב א' של הפרויקט.
לדברי חגי (בסע' 5 לתצהירו), באפריל 2016 התחילה העבודה על שלב ב' בפרויקט. שלב ב' כלל שיפוץ מתחם פסג"ה הקיים וחיבורו למרכז שוורץ רייסמן שהיה בהליכי הקמה. עם תחילת שלב ב' הוזזה הגדר והועברה בחיבור בין שני הבניינים בחלקו הדרומי של בית הקפה. בחלק זה עשו התובעים בעבר שימוש כאזור ישיבה של הלקוחות. עם תחילת העבודות ומרגע הזזת הגדר לא היה ניתן עוד לעשות שימוש בחלק זה וניתן לתובעים אישור ע"י מכון דווידסון להציב שולחנות וכסאות ברחבה הקדמית של בית הקפה – "רחבת הפסל", במקום בחלק הדרומי. לטענת חגי, ההסדר הזה נעשה בתיאום עם התובעים.
העתק התשריט של שלב ב' של העבודות צורף כנספח 2 לתצהיר הנ"ל. במהלך עדותו של חגי הוא נחקר ע"י ב"כ התובעים והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא היתה כל מניעת גישה לעסקם של התובעים במהלך העבודה על שלב ב' של הפרויקט.
לדברי חגי (בסע' 6 של התצהיר) בסוף אוגוסט 2016 נדרשו לבצע חפירה באזור החניה שבגב קפה סמדר לצורך הנחת קווי חשמל. בשטח החניה אחסנו התובעים ציוד וכלי הגשה (סירים, צלחות, קופסאות וכוסות) והם התבקשו להזיז ציוד זה לשם ביצוע החפירה. חגי טוען כי עודכן ע"י רונן הר נוף כי התובעים מסרבים להזיז את הציוד שלהם. בנסיבות אלו הבהיר חגי כי נתן אישור לקבלן בשטח להזיז את הציוד, על מנת שלא יפריע לתוואי החפירה. חגי מדגיש בתצהירו כי מדובר בהזזה של מטרים ספורים כאשר הציוד נותר בתוך שטח החנייה.
חגי מבהיר (בסע' 7 לתצהירו) כי הוא עצמו פיקח על ריכוז הציוד והזזתו. חגי מדגיש כי אין מדובר בציוד יקר. חגי מדגיש כי שבועות קודם לכן עמד הציוד חשוף לפגעי הטבע בתוך מתחם החנייה באופן שלא נראה שהיה ניסיון מיוחד להגן עליו. בכל מקרה, חגי פיקח אישית על העברת הציוד ושמירתו באופן שלא ייגרם כל נזק לציוד. לדבריו, בשלב זה כבר חלקו האחורי של בית הקפה לא היה בשימוש ובית הקפה היה סגור מזה זמן (סע' 8 לתצהיר).
בסוף חודש ספטמבר 2016 היה צורך לעשות עבודות פיתוח וריצוף באבנים משתלבות גם באזור החניה שבגב בית הקפה. לשם כך נדרשה הזזת הציוד של התובעים פעם נוספת (סע' 9 לתצהיר). גם הפעם פנה חגי לרונן הר נוף, על מנת שיפנה לתובעים ויבקש מהם להזיז את הציוד. גם הפעם סירבו התובעים להזיז את הציוד מטעמם. למיטב זכרונו של חגי, הוא המתין ימים ספורים עד שקיבל אישור מהממונים להזיז את הציוד. כמו כן הוא התבקש לתעד את העברת הציוד. הציוד הועבר ע"י עובדי הקבלן משטח החניה בגב בית הקפה לאזור מקורה בסמוך מאחורי בניין פסג"ה. העברת הציוד תועדה באמצעות סרטון ותמונות שצורפו כנספח 3 לתצהיר.
במהלך עדותו של חגי צפיתי בתמונות שלעניין והתרשמתי באופן בלתי אמצעי שההעברה נעשתה באופן זהיר. כן התרשמתי כי קודם לכן היה מאוחסן הציוד במקום פרוץ, במסגרת מדפים המקורים ביריעת ברזנט. אין צורך לומר כי לא התרשמתי כי הנתבעים או עובדי הקבלן גרמו לאיזשהו נזק לציוד, כפי שלא התרשמתי כי הציוד הוחזק ע"י התובעים עובר להזזתו בצורה הראויה לציוד יקר ערך, כפי שנטען על ידם. בהקשר זה מן הראוי לציין כי במהלך החקירה הנגדית ניסתה ב"כ התובעים לאתר תמונות המצביעות על כך שאכן נגרם נזק לציוד או כי הציוד הוחזק ב"מחסן", ותמונות כאלו לא הוצגו לפניי עד עתה. במהלך העדות הבהיר חגי באופן חד משמעי, כי אין מדובר ב"מחסן" אלא במדפים שעמדו על שטח של חניה והיו מכוסים ע"י תריס, כדלקמן:
"ש. מה עשיתם עם המחסן
ת. אני חוזר שום לא מחסן. מדפים על שטח של חניה וסגרו עם אלתור של תריס. פירקנו את הדבר הזה מפלסטיק הכל מתועד לקחנו הכל שמנו בארגזים העברנו 15 מטר שמנו בצורה מסודרת במקום מקורה. לא היתה שם ניירת. יש שם ארגזי פלסטיק שעמדו תחת כיפת שמיים בגלל שידענו שיש עניין רגיש עשינו את זה בזהירות עם כפפות הכל עבר בשלום למרות שלא היה שם שום דבר שווה ערך. לא הרענו את מצבו ההיפך שמעו (צריך להיות: "שמו". י.פ.) את זה בצורה מסודרת במקום מקורה. לפני כן לא היה במקום מקורה. אפשר לראות מהתמונות" (עמ' 108, ש' 29-35 לפר').

בהמשך החקירה הנגדית מנסה ב"כ התובעים שוב לעמת את חגי עם הטענה כי מדובר ב"מחסן" שבו הוחזק הציוד, כמו גם עם הטענה בדבר פגיעה בציוד במהלך הזזתו, כדלקמן:
"ש . יש פה תמונות נספח 20 לכתב התביעה מציגה את המחסן שלטענתך מדובר במדפים בלבד?
ת. זה לא מבנה זה מדפים רואים בסרטון מדפים שסגרו עם חזית מדלתות הזזה מה שאת רואה ברזנט זה לא מחסן אפשר לראות בסרטון.
באוגוסט נכנסנו לחפור את החשמל.
אני מראה לביהמ"ש מדובר בברזנט, אני מראה שהכל פה אילתורים, ובצד שמאל ובצד ימין מראה על מדפים שעומדים על הרצפה ודלתות הזזה מאולתרות. וחוץ מזה אפשר לראות את הציוד ה"יקר" שהיה. זה לא עושה לי טוב לראות איך הכלים נשמרו שם.
אני מפנה לנספח 20 לכתב התביעה, תמונה צבעונית, שכאשר רואים את החפירות ומנגד את הציוד מהמחסן המאולתר שעדין לא פורק. שלב ב' כבר לא היתה אפשרות לעשות חפירות.
ש. זה קפה סמדר וזה החפירות?
ת. כן. תמונה נוספת רואים פועלים, מדובר בתמונה מאוגוסט 2016. הקפה היה סגור ועבדו בכלל מאחורה.
ש. זה המדפים?
ת. היינו חייבים לפרק אותם"
דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. מהתרשמותי הבלתי אמצעית מכלל התמונות שהוצגו לפניי עולה כי אכן אין מדובר במחסן אלא במדפים שלצדם עמדו תריסים מאולתרים. "הקירוי" נעשה באמצעות יריעת ברזנט. כן התרשמתי כי התובעים לא השכילו להציג כל פגיעה מסוג כלשהו בציוד שברשותם.
בשולי עניין זה יוער כי נברתי בכלל החומרים הרבים שצורפו לתיק ולא מצאתי כי התובעים העלו טענות כלשהן בדבר העבודות שנעשו במתחם עובר להגשת כתב התביעה.
בחקירתו מבהיר חגי כי אין מקום לטענה בדבר חסימת בית הקפה, כפי שאין מקום לטענה בדבר הארכת הדרך והטענה בדבר הריסת הציוד היקר של התובעים והפריצה לחצריהם שלא כדין.
העדות הזו משלבת היטב גם עם עדותו של נדב בעניין, שלא נסתרה, כמפורט לעיל.

מעמדו של אמנון וידן בעמותה והאם ניתן לחייבו באופן אישי תוך כדי הרמת מסך?
מעמדו של אמנון במכון דווידסון הוא כשל עובד (בכיר ככל שיהיה במכון) הפועל לטובתו של המכון. לא הוכח כי אמנון פעל שלא כדין וממניעים אישיים וממילא לא חלים הכללים של הרמת מסך.
בהקשר זה אפנה לקביעה בסע' 165 לכתב התביעה, הקובעת כי אמנון הוא "שורש הרע" וכי גם אם הוא מוגן כעובד העמותה הרי שהוא הגורם להחלטות שפגעו בתובעים.
לעומת זאת, בסע' 151 לכתב התביעה מובהר כי:
"וכל שעמד לנגד עיניהם (של הנתבעים. י. פ.) היתה טובת הנתבעים בלבד".
כלומר: גם לתובעים ברור שאמנון פעל לטובת האינטרסים של הנתבעים.
פסק הדין שצוטט ע"י ב"כ התובעים (בסע' 354 לכתב התביעה) ביחס להרמת מסך בעמותה הוא פסק הדין בדמ"ר (ת"א) 1842-10 צחי גרינברג נ' עמותה לקידום הכדורסל בנתניה (פורסם ב"נבו") ועניינו בנשיאת חבר בעמותה בחובות העמותה. פסק הדין מצטט בהסכמה את פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 823/90, סיעת בת ים 1 נגד מבקר המדינה, פ"ד מד2, עמ' 692, הקובע כי - "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה".
יודגש כי חוק העמותות, תש"ם-1980, אינו מתייחס להרמת מסך בעמותה, וקובע (בסע' 8 לחוק) כי:
"מהיום שצויין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית".

עם זאת, בסע' 34ג לחוק יש התייחסות לסוגיית "חלוקה אסורה בעמותות", עניין אשר הוסף במסגרת תיקון מס' 10 לחוק העמותות, אשר היווה תיקון לוואי לתיקון מקיף יותר בחוק החברות, כדלקמן:
"(א) עמותה אינה רשאית לבצע חלוקת רווחים לחבריה, במישרין או בעקיפין, לרבות למייסד העמותה, וכל חלוקת רווחים שבוצעה על ידה תיחשב לענין פרק זה כחלוקה אסורה.
(ב) ביצעה עמותה חלוקה אסורה, יהיה על חבר עמותה להשיב לעמותה את שקיבל, זולת אם לא ידע ולא היה עליו לדעת כי החלוקה שבוצעה אסורה.
(ג) הוראות סעיף זה לא יחולו על מתנה קטנת ערך וסבירה שניתנה לפי הנהוג בנסיבות הענין, וכן הן לא יחולו על טובת הנאה שקיבל חבר עמותה מהעמותה כאחד מציבור הזכאים ליהנות משירותי העמותה על פי מטרותיה".

משמעות הוראת החוק היא כי נאסרת חלוקה של רווחים לחברי העמותה. בעניין זה נקבע כי העובר על הוראות החוק ניתן יהא לרדת לנכסיו בתנאים הבאים, המפורטים בסע' 34ד' לחוק, שעניינו "אחריות חברי ועד לחלוקה אסורה", כדלקמן:
"בוצעה בעמותה חלוקה אסורה יראו כל מי שהיה חבר ועד במועד החלוקה כמי שהפר בכך את חובותיו כלפי העמותה, אלא אם כן הוכיח אחד מאלה:
שהתנגד לחלוקה האסורה ונקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנעה;
שבנסיבות הענין, לא ידע ולא היה עליו לדעת על החלוקה האסורה".

כלומר: אחריות חברי הוועד היא מצומצמת ביותר ועניינה אישור שלא כדין של חלוקת כספים אסורה בעמותה. ברי כי אין ענייננו במקרה כזה או הדומה לו. וארחיב ההתייחסות להוראות החוק:

אחריות נושאי משרה בעמותה
עניינו של תיקון 10 לחוק העמותות להרמת מסך בעמותות, כלומר: נגיעה בכספיו הפרטיים של נושא משרה בעמותה. השאלה הנשאלת היא: עד כמה ניתן לרדת לנכסיו בשעה שמתגלה כי נגרמו נזקים לעמותה עקב התנהלות בלתי סבירה של נושאי משרה, או במצבים בהם נתבעת עמותה או מתחייבת בתשלום?
במוסדות העמותה קיימים מדרגים שונים של נושאי משרה ברמות אחריות שונות. חברי האסיפה הכללית הם אלה אשר קובעים את מדיניות העמותה, עליהם חלה האחריות הפחותה יותר, היות והם אינם אלה אשר מושכים כסף מקופת העמותה ואינם יכולים באסיפה הכללית  השנתית לדעת ולעקוב אחר כל הנעשה בעמותה בכל דבר ועניין.
מנגד על חברי הוועד המנהל בעמותה מוטלת אחריות כבדה ביותר, ובכלל זה על  מורשי החתימה אשר נדרשת מהם התנהלות סבירה, שכן בסמכותם למשוך כספים מקופה ציבורית ועל כן במצבים בהם נדרשת העמותה להשיב כספים ותקציבים לגופים מתקצבים, ולא יהיה ביכולתה של העמותה לעמוד בהתחייבויותיה להשבת תקציבים, או באם ייווכח מצב של הפרת אמונים וכדומה מצד מקבלי ההחלטות ו/או מורשי החתימה, יוכלו הנושים והגופים המתקצבים לבצע הרמת מסך שמאחוריו מסתתרים חברים אלה, ויראו את חברי הוועד המנהל או מורשי החתימה כאחראים אישית למחדלי העמותה. באופן זה תהיה אפשרות לירידה לנכסיהם הפרטיים של חברים אלו.
גם על חברי וועדת הביקורת מוטלת אחריות לא קטנה, שכן שעליהם להתנהג כוועדת ביקורת סבירה, אשר עשתה כל שלאל ידה על מנת לזהות ליקויים ולהתריע עליהם. טענה מצד חברי וועדת הביקורת כי הוראות החוק אינן מחייבות אותם בידע מקצועי שבאמצעותו יוכלו לבצע את תפקידם באופן מקצועי לא תעמוד להם בשעת מבחן.
אמנון אינו חבר ועד עמותה אלא עובד עמותה. אין מדובר בחלוקה אסורה בעמותה אלא בשמירה של כספי העמותה וכל התביעה כנגד אמנון באופן אישי לא היתה צריכה לבוא לעולם. זאת, בהינתן שהתובעים עצמם, כאמור בסע' 151 לכתב התביעה מודים כי כל שעמד לנגד עיני הנתבעים היה טובת הנתבעים. כלומר: אין טענה כי אמנון השיא רווחים לעצמו מכספי העמותה, אלא שדאג לרווחי העמותה על חשבונם של התובעים. אין צורך לומר כי בנסיבות העניין האמירות כנגד אמנון בכתבי בי הדין יצאו מכל פרופורציה.
באשר לדיני חברות (שמהם ניתן להשליך אף ביחס לדיני העמותות) נקבע בפסיקה כי האורגן אינו נושא באחריות אישית לפעולות התאגיד אלא אם כן היה במעשיו משום אשם אישי העולה עד כדי עוולה נזיקית או חוסר תום לב סובייקטיבי.
בהקשר זה נקבע אמנם בע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (פורסם ב"נבו", 20.10.09) כי:
"האורגן אינו נושא באחריות אישית בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה אלא רק בגין פעולותיו הוא (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (1981); עניין צוק אור, עמ' 700-694; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)). עוד נקבע בפסיקה, כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 ל חוק החוזים חלה גם על אורגן המנהל משא ומתן בשם החברה. הפרתה של חובה זו עשויה להביא להטלת חובת פיצוי אישית על האורגן (ראו, ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53 (2003)). יחד עם זאת הדגישה הפסיקה, כי הפרת חוזה על ידי החברה, לכשלעצמה, אין בה כדי להטיל חיוב אישי על האורגן הפועל בשם החברה (עניין צוק אור, עמ' 699-698; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 790-789 (1997)..."

עם זאת נקבע (בפיסקה 18 שם):
"כי "להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" (ע"א 10385/02 הנ"ל, עמ' 58). מבחן זה יפה, לשיטתי, גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 ל חוק החוזים".

אין צורך לומר כי לא הוכח כי על אמנון רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים מושא תביעה זו, כפי שלא הוכחו המעשים והמחדלים של כלל הנתבעים.
ובאשר להפניה לתיקון 10 לחוק העמותות: הרי שלגופו של עניין ולענייננו, לא מצאתי כי אמנון פעל נגד האינטרסים של העמותה, פגע ברכושה, נכסיה ובאינטרסים שלה וגרם לה נזק מכל סוג שהוא. נהפוך הוא: אמנון דאג היטב לענייני העמותה בכל מה שקשור לסוגיה מושא פסק דין זה ולעניין קפה סמדר. כל זאת, בזהירות וברגישות המירבית.

מעמדו של מכון ויצמן ביחס להסכם ולתביעה דנן
התביעה דנן הוגשה, בין היתר, גם כנגד מכון ויצמן (נתבע מס' 2עו"ד גרי מעידה כי עמותת מכון דווידסון, נתבע מס' 1, היא הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. אין מדובר בשלוחה אלא בזרוע החינוכית ומשמעות האבחנה, לדברי עו"ד גרי, היא כדלקמן:
"ת. זרוע מה שזה זרוע כך נקבע. שלוח זה משהו שיש לו משמעות של שליח כרגע זה גוף עצמאי הוא מנהל את הפעילות הוא לא פועל כשלוח אין לו יכולת לחייב את מכון ויצמן הוא לא שלוח במובן המשפטי" (ש' 13-15, עמ' 90 לפר').
כלומר: מכון דווידסון הוא גוף עצמאי. וכך מחדדת בהמשך חקירתה עו"ד גרי:
"ש. מה הסמכויות המשפטית של מכון דווידסון
ת. מתארת לעצמי להתקשר בחוזים כל מה שיש לעמותה זה גוף בנפרד" (שם, ש' 18-19).
כן מבהירה עו"ד גרי כי בתקופה הרלוונטית לא היה למכון דווידסון ייעוץ משפטי והוא קיבל את שירותי הייעוץ המשפטי ממכון ויצמן (שם, ש' 20-23).
לדבריה, להבנתה מההסכם שהוצג לפניה ולא רק ממנו, מכון דווידסון התקשר באופן עצמאי עם התובעת. בהקשר זה היא מבהירה כי הלוגו של מכון דווידסון כלל גם את הלוגו של מכון ויצמן (ר' ש' 24-36, שם). לדבריה, כרטיסי הביקור של עובדי מכון דווידסון כוללים גם הם את הלוגו של מכון ויצמן. לעניין זה הופנתה עו"ד גרי לכרטיס הביקור שהוצג לפניי ע"י צביקה עצמו (עמ' 84, ש' 23 לפר'):

ובעניין זה העידה עו"ד גרי כדלקמן:
"עכשיו שאת מזכירה לי אני חושבת שהלוגו הוא מובנה באופן כזה שהלוגו של מכון דוידסון כולל בצורה מובנית גם את הלוגו של מכון ויצמן" (עמ' 90, ש' 35-36 לפר').
כן מבהירה עו"ד גרי ביחס לשאלה האם עסקה בנושא של קפה סמדר:
"ת. לא. לא למיטב זכרוני. באופן עקרוני כל ההתקשרות מול קפה סמדר והפעילות של קפה סמדר זה נושא שהיה פנימי למכון דוידסון" (עמ' 91, ש' 21-22 לפר').
עוד מתייחסת עו"ד גרי לטענה כי נספח 5 לכתב התביעה 5 לכתב התביעה נשלח ע"י מכון ויצמן לקפה סמדר כדלקמן:
"ת. אני לא מכירה את המסמך. מזכרוני למעשה מכון דוידסון השתמש במערכת הטכנית מערכת תפנית שהיא מערכת אי.אר.פי למעשה מכון ויצמן הקים לפני משהו כמו 18 שנים עם חברת מקריץ (צריך להיות: "מטריקס". י.פ.) שהיא מרכזת בתוכה אם אתה רוצה לעשות הזמנה במכון ויצמן אתה חייב להיכנס למערכת רכש היא מסועפת שמחויבים תקציבים מסודרת שמסבירה את כל עולמות הרכש והספקים והכספים של מכןו ויצמן. מכון דוידסון כגוף שיש בקמפוס אפשרו לו להתחבר למערכת הזו ולמעשה הוא גם משך מתוך המערכת הזמנות ברכש. מחלקת הרכש של מכון ויצמן סיפקה שירותים למכון דוידסון ויתכן שגם קפה סמדר מהעיון שאני מסתכלת עליו זה נראה לי משהו סטנדרטי ששלחו לספקים" (עמ' 91, ש' 25-31 לפר').
עוד מבהירה עו"ד גרי לגבי מסמך זה את הדברים הבאים:
"ת. לא רואה את ויצמן חתום פה . זה נראה לי כמו סטנדרט שנשלח" (עמ' 91, ש' 35 לפר').
כלומר: אין קשר בין ההתקשרויות של מכון דווידסון לבין מכון ויצמן. באשר למסמך בנספח 5 הרי שמדובר במסמך היוצא ע"י מכון ויצמן לכל הגופים הפועלים בתחומו. בהקשר זה יוער כי מעיון בנספח עולה כי עניינו בפנייה במסמך שאכן נראה כמסמך גנרי שהוצא לכלל היחידות הפעילות במכון, כאשר בראש המסמך נכתב שמו של "קפה סמדר" בכתב יד.
משמעות הדברים היא, אפוא, כי עניין לנו בהסכם בין מכון דווידסון בלבד (המהווה, כאמור, זרוע חינוכית של מכון ויצמן, ושמקבל את שירותי הייעוץ המשפטי שלו ממכון ויצמן) לבין סמדר. מכון ויצמן לא היה מעורב בהסכם ובחתימה עליו. הלוגו של מכון ויצמן מופיע לצד שמאלו של מכון דווידסון ולמעשה הלוגו של מכון דווידסון טומן בחובו את הלוגו של מכון ויצמן. אין במופע של הלוגו של מכון ויצמן על גבי ההסכם כדי להעיד על מעורבות מכון ויצמן בהסכם. ההסכם הוא בין מכון דווידסון בלבד לבין התובעת, והלוגו של מכון ויצמן הוא פשוט חלק מהלוגו של מכון דווידסון. משכך, לא היה מן הראוי להגיש תובענה כנגד מכון ויצמן. סמדר מעולם לא התקשרה עם מכון ויצמן ולא התקיימה כל יריבות בין התובעים לבין מכון ויצמן.

השוואה בין טענות המומחים מטעם הצדדים:
מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת: חוות דעתה של המומחית מטעם התובעים, עו"ד ורו"ח אדוה יגואר גל מיום 25.7.17 (להלן: "מומחית התובעים"), וחוות דעת נגדית מטעם הנתבעים, מאת רו"ח זוהר אברהם (להלן: "מומחה הנתבעים").
ראשית, אעיר כי בכל הנוגע לסוגיית המוניטין הרי שבעניין זה כבר הכרעתי כי ההסכם מדבר בעד עצמו, בקובעי כי אין מקום לשיפוי בגין מוניטין. אמנם עניין לנו בהסכם בעל פה, אולם ברי כי זה מתבסס על ההסכם בכתב שהוארך ע"י הצדדים בהסכמה מעת לעת וככל שמי מהצדדים היה מעוניין להתייחס לסוגיית המוניטין ולשנותה ביחס למוסכם בהסכם שבכתב היה עליו לעשות זאת מפורשות.
אותם דברים אמורים אף ביחס לסוגיית אובדן ההכנסה, בהינתן שגרסת הנתבעים ולפיה התובעים הם שהחליטו פתאומית על סיום הפעלתו של קפה סמדר והודעה מוקדמת הוצאה אליהם בהמשך הדרך 60 ימים מראש התקבלה על ידי. משכך, התייחסותי לסוגיות אלו היא באופן של למעלה מן הצורך.
וכעת לבחינת חוות הדעת לגופן. אסקור את חוות הדעת ואנסה להשוות ביניהן:

חוות דעת המומחית עו"ד ורו"ח אדוה יגואר גל מטעם התובעים – הנחות היסוד של המומחית
מומחית התובעים מתייחסת לסגירת "קפה גן המדע" בנובמבר 2013; בנייה על שטח בית הקפה סמדר ספטמבר 2015 – אוגוסט 2018, וסגירה מאולצת של קפה סמדר בספטמבר 2016. בהתאם לחוות דעתה של מומחית התובעים צנחו הכנסות התובעים במחצית בין השנים 2013 ל-2014, כאשר בשנת 2014 הרוויחו סכום שנתי של 1,353,488 ₪ ואילו בשנת 2013 הרוויחו את הסך של 752,768 ₪ בלבד. אובדן ההכנסה הגיע לסך של 600,720 ₪ באותן שנים. בין השנים 2015-2016 נבדקה ונמצאה ירידה של 495,486 ₪. את השינויים בפעילות העסקית, ניתן לראות באופן מובהק בשתי תקופות של צניחה ממשית בהכנסות התובעים, הן בשנת 2014 והן בשנת 2016, וכן ניתן להיווכח בירידה שברווח הגולמי וניתן לראות באופן מובהק ירידה ברווח הנקי, הן בשנת 2014 ומעבר מרווח נקי להפסד נקי גבוה ביותר בשנת 2016.
מוניטין – המומחית מקבלת כהנחת יסוד את טענת התובעים בעניין ולפיה, בהסכם המקורי נמחק הסעיף העוסק במוניטין. לטענת התובעים, כאמור, הנתבעים הסכימו כי אם וכאשר יעבירו את בית הקפה לזכיין אחר, מגיע להם תשלום על הציוד ועל מוניטין שצברו. אמנון הסכים לבקשת התובעים לנסות ולמכור את המוניטין. התובעים החלו לשוחח עם רוכשים פוטנציאליים, ובמקביל פנה אל סמדר גם זאב קלמן, מנהל "קפה מדע" בהצעה לרכוש את המוניטין של קפה סמדר. אמנון הטיל וטו על כל הצעה שהעבירו התובעים, עד שסוכמה ההתקשרות בין מכון דווידסון לבין זאב קלמן. בדיעבד נודע לתובעים (כך, לטענתם), כי אמנון המשיך בניהול משא ומתן עם קלמן מאחורי גבם, והוא שקיבל את בית הקפה סמדר להפעלה כזכיין, כאשר בהסכם בינו לבין הנתבעים נכתב כי בפינוי תוך 60 ימים, ישולם לזאב הסך של 500,000 ₪. אמנון הכשיל את המשא ומתן בכוונה ובזדון. בהתאם להצעות המחיר שהוגשו לתובעים אז, הוערך המוניטין בשווי של בין 500,000 ל-600,000 ₪. בהתאם לחוות הדעת – שווי מוניטין "קפה סמדר" ו"קפה מדע" מוערך בטווח שבין 1,005,378 ל- 1,301,067 ₪.
כבר כעת יובהר כי הנחות היסוד שעליהן מתבססת מומחית התובעים שנויים במחלוקת בין הצדדים, כפי שאפרט בהמשך הילוכי.

בחינת טענת מומחית התובעים ביחס למכירת העסק והמוניטין והצעות הרכישה
בנספח 46 לכתב התביעה מצורפות 3 הצעות מחיר של גורמי חוץ שהציעו לרכוש את עסקם של התובעים ואת המוניטין שלו. ההצעות המקוריות לא צורפו אלא צורפו מסמכים זהים אשר נוסחו כנראה ע"י אותו גורם, כאשר לצדם חתימותיהם של המציעים. המסמכים הם מסוף שנת 2016:
הראשון: מסמך של אייל אורן (מ"אייל מאפים טובים") מיום 20.12.16, שבמסגרתו הוא מבהיר כי במהלך החודשים ינואר – מאי 2016 הציע לרכוש את המוניטין של קפה סמדר ללא ציוד, תמורת הסך של 500,000 ₪, תוך ציון העובדה שהמו"מ לא נסגר מסיבות שאינן תלויות בצדדים.
מסמך שני הוא של אמיר שחר (מ"אנגוס כפר המדע" ו"קפה רות") מיום 21.12.16, לפיו הגיש הצעה באותם תאריכים על הסך של 600,000 ₪.
מסמך שלישי הוא של נדב מיר, מיום 21.12.16. גם במסמך זה מובהר כי הסכום שהוצע לרכישת המוניטין ללא ציוד של קפה סמדר עומד על הסך של 500,000 ₪. במסגרת המסמך מובהר כי המו"מ כלל מספר פגישות עם סמדר בבית הקפה וכן פגישות עם אמנון. כן נאמר כי הוכנו תפריטים ומסלולי כיבודים וחומרים נוספים לצורך הפעלת בית הקפה, לפי בקשתו של אמנון.
לטענתו של נדב, בסופו של הליך המו"מ הודיע לו אמנון, שבחר בזאב קלמן, הזכיין של "קפה מדע" במכון ויצמן, על מנת להתקשר עמו לשם תפעול בית הקפה במקומה של סמדר.
יוער כי במהלך עדותו של יחיאל הוא העיד כי הוא עצמו שרבט את החתימה הנחזית להיראות כחתימתו של נדב מיר. כן טען נדב בתצהיר עדותו הראשית מטעם הנתבעים כי מעולם לא כתב מכתב מעין זה וברי כי אין זו חתימתו וענייננו במכתב שלא היה מודע לו כלל וכלל. עסקתי בכך לעיל.
בסעיף 8 לחוות דעתה משקפת מומחית התובעים את שווי עסקם של התובעים, בהתאם לעסקאות דומות ובמיוחד בהתאם להצעות הרכישה הנ"ל.
לדבריה, בסעיפי משנה 8.1, 8.2 ו-8.3 לחוות הדעת, הצעות הרכישה ניתנו בשנת 2017, שנים מספר לאחר קריסת בית הקפה. כך לדבריה.
במסגרת חקירתה הנגדית נשאלת המומחית בדבר מועד הצעת ההצעות, שהוא לכאורה כמפורט לעיל, קרי: במהלך המחצית הראשונה של שנת 2016, ולא כאמור בחוות הדעת. בהקשר זה מובהר כי הנתונים שעליהם מתבססים המציעים בתחילת שנת 2016 נובעים משנות הפעילות 2014-2015, כאשר בשנים אלו היה לכאורה גידול ברווחים.
"ש. מה שכתבת בחוות הדעת שלך בסעיף 8.1 לא נכון?
ת. למה?
ש. מה שכתבת בחוות הדעת שלך כיוון שההצעה ניתנה בשנת 2017 משקפת שווי נמוך מהמועד שהוצע?
ת. כתבתי יש לקחת בחשבון שההצעה ניתנה מספר שנים לאחר קריסת בית הקפה, ולכן משקפת שווי נמוך.
ש. לאור מה שהראיתי לך המשפט שכתבת שם לא נכון, ההצעה לא נינתה כמה שנים אחרי קריסת בית הקפה אלא ניתנה בינואר 2016?
ת. לא בדיוק, כי כשאני כותבת קריסה ... הקריסה זה לא מהיצירה בעצם, הקריסה זה כל השנים האחרונות של העסק.
ש. תסבירי מאיזה שנה בעיניך הייתה הקריסה, כי אני רואה שבשנת 2015 הייתה עלייה בהכנסות?
ת. ההכנסות אני דווקא רואה בשנת 2016, לעומת 2015, הם בין שליש לחצי, 40%.
ש. משנת 2014 לשנת 2015 היתה עלייה בהכנסות נכון?
ת. נכון. מינורית.
ש. בינואר 2016 לפי המסמך הזה ניהלו משא ומתן והציעו 600,000 ₪ וזה לא כמה שנים אחרי קריסת העסק?
ת. לא נכון, כי גם הכנסות של שנת 2014 וגם של שנת 2015 הם קריסה" (עמ' 104, ש' 15-30 לפר'. כן ר' החקירה בעניין עד עמ' 105, ש' 6 לפר').
עולה מן המקובץ כי ככל שאנו בוחנים את ההכנסות בשנת 2015 הרי שגם לשיטת מומחית התובעים אלו עלו ביחס לשנת 2014. ממילא ככל שמדובר בהצעה שהוגשה בתחילת שנת 2016 הרי שברי כי היא מתייחסת לנתוני שנת 2015 וממילא ברי כי חל בהם גידול (הגם אם מינורי) ביחס לנתוני שנת 2014.
כמו כן, המומחית לא מצליחה להבהיר כיצד היא טוענת בחוות דעתה כי ענייננו בהצעות משנת 2017 כאשר נכתב עליהן מפורש כי מדובר בהצעות מתחילת שנת 2016.

בחינת טענות מומחית התובעים ושיטת עבודתה
מומחית התובעים מתקשה להתמודד עם הטענה ולפיה לא היתה יכולה לחשב רווח עתידי בעסק שבהתאם להסכם היה אמור להתפנות בהודעה מוקדמת של 60 ימים מראש. לעניין זה ר' למשל את אמרותיה דלקמן (עמ' 49, ש' 23-25):
"ש. הדוגמא שנתת לא רלוונטית, מהסיבה הפשוטה, היה הסכם בין המכון לתובעים היה הסכם שהם צריכים לפנות בתוך 60 יום, והשוכר החדש לא חייב לשלם שום דבר לסמדר?
ת. תיאורטית כן, אז אין שום הסבר להצעות הרכישה שקיבלתי שמתייחסות לשניים".
כן ר' התייחסותה לעניין זה בעמ' 50 לפר' , ש' 1 ו-9.
כך גם התייחסותה לסוגיית המוניטין, שאיננה מביאה בחשבון פקטור זה של הוראות ההסכם:
"ש. אם החוזה שיש להם כתוב שבהודעה מוקדמת של 60 יום אפשר לפנותם מהבית קפה, את לא חושבת שזה משפיע על שווי העסק, איך מוכרים שווי עסק שפג לו התוקף?
ת. אין ספק שזה מוריד משווי העסק, אבל בתחום המסעדנות כמו חנויות ישנה נורמה שנקראת דמי פינוי, שעסק מתפנה מרצון ומוכר את הפעילות והמוניטין שלו למישהו שמחליף אותו, בדרך כלל נגבים דמי פינוי, וזה משולם על שיפוצים או שיפורים במקום, עיצוב שלו או שם עצמו, לכן נכון שזה היה פוגע חבות התוקף הצפויה של 60 יום.
ש. יכול להיות שלא לקחת זאת בחשבון בחוות הדעת שלך?
ת. מגלמים את המוניטין" (עמ' 48, ש' 26-33).
לא אוכל לקבל עמדה זו ולפיה ניתן לגלם מוניטין כאשר פג תוקפו של העסק, לעסק אין בית, לא נדל"ן, לא ציוד מינימלי, וכל שיש לו הוא שמו. מכל מקום, גם מומחית התובעים מודה כי אין ספק שתנייה בהסכם ולפיה על המפעיל לפנות את העסק בחלוף 60 ימים ובהינתן שמועד זה כבר פקע ברי כי יש בה כדי להפחית משוויו של העסק.
בחקירתה הנגדית נשאלה מומחית התובעים לגבי סעיף 12 להסכם ולפיו לא יוכלו התובעים לעתור לקבלת שיפוי בגין המוניטין, והיא משיבה כדלקמן:
"ש. תסכימי איתי לאור הסעיף שווי המוניטין של השם קפה סמדר הוא אפס
ת לא המקום שלי לעשות את הפרשנות של ההסכם אלא של עורכי הדין.
ש .ככל שהסעיף הזה בתוקף האם נכון שהשווי הוא אכן אפס
ת. זו שאלה מעניינת בגלל שהשם בו משתמשים כדי לייצג איזה חישוב כלכלי מה שאומר אם מישהו אחר היה נכנס בנעליך נשאיר בצד את השם, אם מישהו אחר נכנס בנעליים של אותו המקום כמה כסף יכול לעשות בזכות הוותק של המקום הזה. זו הגדרה שלי שמחשבים מוניטין" (עמ' 98, ש' 27-32 לפר').
ובהמשך נשאלת המומחית באופן קונקרטי על המוניטין, במה הוא בא לידי ביטוי:
"ש. איזה מוניטין יש פה
ת. ישנו מוניטין צבור למקום אם רק יחליף את השם.
ש. המקום עצמו לא של סמדר השם עצמו גם לא של סמדר וגם לא הציוד. מה בדיוק קונה הקונה מרצון מסמדר מה בדיוק מוכרת לו
ת. לא אשתמש במילה מוניטין אבל את הניסיון הצבור והדעה של אנשים על המקום" (עמ' 99, ש' 13-17 לפר').
תשובותיה של המומחית נראות כמתחמקות. היא מתקשה להודות כי אין מקום לשיפוי בגין המוניטין כאשר היתה התחייבות מפורשת של התובעת שלא לתבוע בגין המוניטין.
עוד נשאלת מומחית התובעים ביחס לשני נתונים קרדינליים המופיעים בהסכם ושלא נחשפה אליהם: העובדה שניתן למכור את הזכות לשימוש בשם רק בתוך 60 ימים והעובדה שלא ניתן למכור כלל את המוניטין, כדלקמן:
"ש. יש שני נתונים שהסתירו אותם ממך שכתבת את חוות הדעת או שלא ידעת אותם. שני נתונים מרכזיים שלא היו לנגד עינייך שאני בטוחה אם היית יודעת שקיימים היית מתייחסת, אחד שהזכות לשימוש אם יכלה למכור היא מוגבלת ל- 60 יום ושהיא לא יכולה למכור את השם. האם היית כותבת את אותה חוות דעת
ת .אני צריכה לדרג בין שני הנתונים חוסר הזכות להשתמש בשם היא פוגעת אך למיטב הבנתי הקלה הנמוכה בתום מסעדנות היתה פוגעת מעט. זה שתוקף ההסכם הוא עד 60 יום קדימה אם זה נתון עובדתי לא משהו שהוא חוזה וניתן לפרשנות ולויכוח ולא יהיו מאבקים על ביטול כדין או לא כדין, בהינתן שזה – זה היה מגביל את חוות הדעת ל- 60 ימי.
ש. מה מספרית המשמעות היה טעם לכתוב חוות דעת
ת. היתה הרבה יותר מצומצמת אין ספק....." (עמ' 100, ש' 25-34 לפר').
כלומר, להסכם השלכה נרחבת על חוות דעתה של ממחית התובעים, וככל שההסכם בתוקף (כפי שכבר חיוויתי את דעתי התנהלות הצדדים ביחס להסכם היתה באופן שהם החלו את תנאי ההסכם שבכתב בהסכמה מכללא ביניהם לבין עצמם) הרי שאין כמעט משמעות לסוגיית המוניטין בחוות דעתה של מומחית התובעים.

התייחסות מומחית התובעים לשני בתי העסק כעסק אחד
חוות דעת מומחית התובעים מתייחסת לשני בתי הקפה, אשר הופעלו כעסק אחד, כאשר קפה הגן נסגר כבר בשנת 2013. מומחית התובעים מבארת בעדותה במסגרת החקירה הנגדית כי ניסתה לחשב את אובדן ההכנסות חרף העובדה שאחד מהעסקים נסגר כבר בשנת 2013, כדלקמן:

"ש. האם נכון שחוות הדעת שלך שעושה חישוב של אובדן הכנסות מתייחסת לשני העסקים ביחד נכון?
ת. כן.
ש. איך זה אפשרי, הרי מדובר על שני עסקים נפרדים, לכל אחד יש הוצאות ורווח אחר, הסיבה היחידה שעשית זאת בגלל שהעסק נוהל בחשבון אחד, אם זה היה תלוי בך היית עושה הפרדה בין שני התיקים?
ת. יכול להיות, לא היו חשבונות נפרדים, אבל לעומת זאת כשאני עושה את ההבדל בין שני העסקים לתקופה מסוימת לעומת שני עסקים בתקופה אחרת, שאחד משני העסקים נמכר או נסגר זה לא משנה ההשפעה היא הדלתא.
ש. יש לנו שני עסקים שאחד מהם עבד עד שנת 2013 והשני עד שנת 2016, לקחת ההכנסות משני העסקים עד 2013 ועל בסיס זה ניסית לחשב אובדן הרווח רק מעסק אחד, לא מצליחה להבין איך זה מסתדר על בסיס הכנסות משני עסקים?
ת. חלק מחישוב הנזק היה עקב אובדן נזקים שאחד מבתי הקפה נסגר.
ש. הרי בשנת 2013 לצורך ה"וויכוח" קפה גל המדע הפסיק לפעול בהסכמה, אם זה היה בהסכמה משנת 2013 מפסיקים להיכנס רווחים ממנו ואין פה אובדן נזק, והרווחים הם רק מקפה סמדר?
ת. אכן, החישוב היה לשניהם. החישוב כלל בלית ברירה את הנתונים לשניהם". (עמ' 43, ש' 23-36 לפר').
מומחית התובעים עצמה מודעת לקושי בחישוב זה המתייחס לקיומם של שני עסקים במסגרת ניהול עסקי אחד, כאשר אחד משני העסקים נסגר כבר בשנת 2013, והיא מודה כי מדובר בחישוב שנעשה בלית ברירה. נראה את התפתלותה בעניין גם בהמשך החקירה כדלקמן:
"ש. אז חוות הדעת שלך מתייחסת לאובדן רווחים של שני עסקים?
ת. לא, חוות הדעת לוקחת את שתי העמדות, אבל מאחר ולא היה לי את היכולת להבחין רק בנתונים של קפה סמדר בלבד אובדן ההכנסות נלקחה על בסיס פרמטרים, של יחסי רווח, ביטול, פחת, הוצאות והנתונים האלה הם אחוזים, ואז זה על עסק יותר מצומצם וההשפעה זה באחוזים.
ש. זה כן משנה, כי התחשיב שלך מתבסס על ההכנסות שהיו בעבר משני העסקים ועל בסיס זה ניסית לצפות מה יהיו רווחים עתידים, ופה יש כשל לפחות עסק אחד משנת 2013 לא עובד בהסכמה, ויש פה משהו לא הגיוני אם היו לי שני עסקים שעשו ביחד 100,000 ₪ והשני הפסיק לפעול, צפי הרווחים העתידי לא יכול להישאר על 100 אחוז?
ת. מה שנאמר מוטעה בגלל שהשימוש בהכנסות של השנים הקודמת של שני עסקים נעשו לצורך חישוב אחוזי שינוי בהכנסות, לא נעשתה הפחתה מספרית של שני העסקים לעומת עסק אחד, אלא רק באחוזי, הוצאות, הכנסות ושינוי בהכנסות. לדוגמא עסק איי ועסק בי, והעסקים הראו גידול בהכנסות עשיתי שימוש באותו שיעור גידול ואותו הפעלתי לאחר מכן רק לעסק איי בלבד, ואז כשרצינו לחשב אובדן ההכנסות הנחתי את אותו שיעור בהכנסות באיי לגבי שני העסקים לא היה הבדל מספיק מהותי בשיעורי הגידול לפחות כפי שדווח לי בגן המדע" (עמ' 44, ש' 3-16 לפר').

עיון מעמיק בתשובתה של מומחית התובעים מצביע על הכשל בשיטת החישוב: החישוב הופך לתיאורטי ולפחות מעשי, וניכר כי קשה עד בלתי אפשרי לנתח את הנתונים ולחשב את אובדן ההכנסות של עסק אחד על בסיס צירוף חשבונאי של שני עסקים, כאשר אחד העסקים נסגר זה מכבר.
זאת ועוד: מומחית התובעים מתקשה להבהיר את הטענה כי יתכן שהירידה בהכנסות לשנת 2014 נבעה מסגירת קפה הגן, כדלקמן (עמ' 50, ש' 14-18):
"ש. ברור שההכנסות ירדו בשנים 2014 ואילך כי היה בית קפה אחד?
ת. כי בשנת 2012 היו שני עסקים וגם בשנת 2013. אני לא מסתכלת על הכנסות אלא שיעור הגידול, והעסקים האלה גדלו בשיעור של 9.7%.
ש. אולי כל הגידול היה בקפה סמדר ולא בקפה הדר (צריך להיות : קפה הגן. י.פ.)?
ת. תיאורטית זה יכול להיות אין לי איך לענות ".

תשובתה של מומחית התובעים מדברת בעד עצמה. בהמשך נראה כיצד מתמודד מומחה הנתבעים עם שיעור הגידול הנטען, העומד על למעלה מ-9 אחוזים.
מומחית התובעים אינה יודעת להסביר את הירידה בהכנסות בשנת 2012. לדבריה, הדברים נובעים מהצטיידות התובעים בציוד עבור העסק. דא עקא שאלו קיבלו את רוב הציוד באותה עת מהנתבעים 1-2.
"ש. למה התעלמת מהירידות בהכנסות?
ת. בשנת 2012 היתה ירידה בהכנסה באופן חריג. בשנת 2012 לעומת 2011 רואים ירידה שנבעה ממה שהוסבר על ידי התובעים הצטיידות ברכוש.
ש. למרות שאת יודעת שהם קיבלו את רוב הרכוש מהמכון ההסבר היחיד שאת יודעת זה את המילה שלהם?
ת. כן, לא רק גם הדוחות הפיננסים מראים הוצאות על קניית ציוד.
ש. איפה רואים את מה שאמרת שבשנת 2012 יש הוצאות על הצטיידות?
ת. קודם כל יש שני דוחות שרלוונטיים, זה דו"ח רווח והפסד של שנת 2012, שרואים שכירות ציוד בערך של 12,000 ₪. וגם רואים הוצאות פחת טופס י"א של שנת 2012.
ש. אבל הטופס הזה לא חלק מחוות הדעת שלך?
ת. לא יודעת. זה ההסבר, ההסבר זה הצטיידות. זה גם מהנתונים הכספיים וגם מדובר בשני מטבחים אחד בשרי ואחד חלבי, וההצטיידות שם היתה בבשרי והם עשו פוקוס מטבחי אחר". (עמ' 50, ש' 19-30 לפר').
הכשלים העולים בחוות דעתה של מומחית התובעים יובהרו בהמשך גם במסגרת חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים. אולם כבר כעת ניתן לומר כי מומחית התובעים מתבססת על נתונים שגויים, המתייחסים לשני עסקים ושעל בסיסם מחושבים אובדן ההכנסות של העסק בקפה סמדר. כמו כן ביחס לסוגיית המוניטין הרי שכפי שכבר הובהר הנחות היסוד אינן נכונות. לתובעים לא היתה מעולם כל זכות לקבל שיפוי בגין המוניטין של קפה סמדר ודברים אלו הובהרו ב"רחל בתך הקטנה" במסגרת ההסכם בכתב בין הצדדים. ברי כי ההסכם בעל פה לא בא להיטיב עם התובעים בסוגיה כה עקרונית אשר הודגשה במפורש בהסכם בכתב. באשר לאובדן ההכנסות, גם כאן ברי כי בחוות דעתה לא לקחה מומחית התובעים בחשבון את העובדה כי עניין לנו בהסכם שתוקפו פג בהתאם להוראות ההסכם עצמו בהודעה מוקדמת של 60 ימים מראש, באופן שיש בו להשפיע על חוות הדעת, כפי שמודה המומחית עצמה.

חוות הדעת המומחה רו"ח זוהר אברהם מטעם הנתבעים
הנתבעים הציגו מטעמם את חוות דעתו של רו"ח זוהר אברהם, כאמור, המתייחסת לחוות הדעת מטעם מומחית התובעים. במסגרת חוות דעתו מבהיר מומחה הנתבעים כי חוות דעתה של מומחית התובעים היא ספקולטיבית ומתבססת על הנחות שונות שניתן להפריכן בקלות. חוות הדעת של מומחה הנתבעים ברורה, קוהרנטית, אין בה סתירות פנימיות והיא מתיישבת עם עדותו של המומחה לפניי. מומחה הנתבעים ענה בצורה ברורה וסדורה לכל השאלות שנשאל בחקירתו הנגדית.
מומחה הנתבעים הבהיר בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כי אין שווי אובדן הכנסות, אלא ישנו ניסיון לאמוד את ההכנסות שלא צמחו לתובעים (עמ' 66, ש' 33-34 ועמ' 67, ש' 1-2 ובש' 36 לפר').
כן מבהיר מומחה הנתבעים כי שווי העסק, המופיע בחוות דעתה של מומחית התובעים, איננו נכון, כדלקמן:
"ת. המסקנה היחידה שלי שהשווי שמופיע בחוות דעתה של גב' יגואר אינו נכון. הוא שגוי לטעמי" (עמ' 67, ש' 25 לפר').
מומחה הנתבעים אף מבאר כיצד לא ניתן לומר שאכן ישנו שווי מוערך של העסק.
מומחה הנתבעים מבהיר כי מומחית התובעים לא לקחה בחשבון את סיכוני ענף המסעדנות במסגרת הניתוח המקרו כלכלי של ענף המסעדנות. לעניין זה אפנה לחקירתו הנגדית ולדבריו בעמ' 68 לפר'. מומחה הנתבעים מבהיר כי הדברים מקבלים משנה תוקף ומוקצנים במסגרת משבר הקורונה אולם הם רלוונטיים אף לתקופות רגילות. לטענתו, שלא נסתרה, כאשר לסטודנט יש קושי כלכלי הוא יוותר על רכישת סעודה במזנון של האוניברסיטה ויבכר על פניה הבאת אוכל מוכן מהבית (עמ' 68, ש' 9-10 ובש' 30-33 לפר'). התנהלות מעין זו מעידה על הסיכונים שבהם מצוי ענף המסעדנות, סיכונים אשר לא הובאו בחשבון ע"י המומחית מטעם התובעים.
לדברי מומחה הנתבעים, חוות דעת מומחית התובעים לקויה אף בהיבט של היעדר טבלאות וחישובים, כדלקמן:
"ת. רציתי להגיד שאנו ניסינו להתחקות אחר החישובים של גב' יגואר, ולא רק שאנו לא מסכימים להנחות הבסיסיות למרבה הצער לא כלולים כל האומדנים והטבלאות והחישובים שמעגנים את אותו שווי שהיא כביכול היתה אמורה להגיע בחוות דעתה" (עמ' 69, ש' 14-16 לפר').
גם לגופו של עניין מתייחס מומחה הנתבעים לטענת מומחית התובעים לקיטון בהכנסות. בסעיף 2.5.2 לחוות דעתו הוא מבהיר כי אין מקום לפעול בהתאם לשיטת מומחית התובעים ולחשב את שיעור הצמיחה אך ורק ביחס לשיעור הצמיחה של שנת 2013, שעמד על 13%, באשר יש לראות את מכלול השנים שלעניין ואז נמצא כי שיעור הצמיחה הוא הרבה יותר מינורי.
מומחה הנתבעים מבהיר שאם היה אירוע יוצא דופן באותה שנה הרי שיש לציינו ולא להתעלם ממנו. יתירה מכך, לטענתו, אם נתעלם מאותו אירוע יוצא דופן הרי שהקיטון יעמוד על טווחים של שני אחוזים ולא על 9%. ר' דבריו כדלקמן:
"ת. כאשר אנו בוחנים איזה שהוא גידול בהכנסות אנו צריכים לכל הפחות לאמוד את הנסיבות שהיו בבסיס הגידול הזה או הקיטון. אם יש אירוע מיוחד ולא משנה אם זה 38 אלף או 100 אלף, לכל הפחות אם עסקינן בתחזיות ובפוטנציאל של רווח, צריכים לכל הפחות ראשית לציין זאת בגוף חוות הדעת, כלומר לציין את המהות של האירוע כביכול החריג, ואז לנסות לטפל או לנטרל אותו או לקחת ממוצע כמו שהצעתי, אבל זה לא הגיוני לא משנה מה האחוזים ומה התוצאה על הגידול, הרי שצריכים לבחון כל דבר לגופו ולנתח. אם היה פה אירוע חריג ולא משנה באיזו סקאלה הרי שצריכים להתחשב בו ולכל הפחות כמו שציינתי לחשב ולהתחשב ודרך המלך פה זה לקחת ממוצע. והפלא ופלא, אם לא לוקחים ולא אומדים את האומדן של הגידול של ההכנסות על בסיס שנה אחת שחברתי פה ציינה, וכולם מסכימים שהיה פה אירוע חריג, ולוקחים לדוגמא שנתיים של טווח, הרי שהגידול הפלא ופלא יורד מ- 9 אחוזים לגידול שהוא 2 אחוז. זה כל מה שעמד בבסיס חוות דעתי בפרק הזה" (עמ' 70, ש' 27-36 לפר').
בחוות דעתו מתייחס מומחה הנתבעים אף לטענה בדבר הצורך לנרמל את העלות של מנהל לעסק, הגם שבפועל לא משולם למנהל כזה שכר. מומחה הנתבעים מקדיש לכך את סעיף 2.5.1 בחוות דעתו (החל מעמ' 16 לחוות הדעת), שעניינו "שכר נורמטיבי". במסגרת חקירתו הנגדית נשאל מומחה הנתבעים בעניין, וכך הוא משיב לשאלות ב"כ התובעים לפיה יש מקום לכאורה לקזז את שכר מנהלי העסק:
"ת. אני לא הבנתי, אנסה להשיב. כעקרון כאשר אנחנו עושים הערכת שווי של עסק למכירה, לצרכי מס הכנסה, לכל הספקטרום של הצרכים, אנחנו צריכים לכל הפחות לקחת את הרווח שנמצא, רווח והפסד של העוסק מורשה ולהתאימו לתזרים המזומנים אחרי שמפחיתים את השכר הראוי לניהול של העסק. הרי צריך להבין שעסק לא יכול להתנהל מעצמו. צריך מישהו שינהל אותו. והתשומות הניהוליות הללו עולות כסף וכפועל יוצא, אם אני בא ואני לא מהתחום ואני רוצה לקנות בית קפה, אני לא רוצה לעבוד בו, אני שואל מה יצא לי בסוף" (עמ' 72, ש' 12-17 לפר').
קודם לכן מתייחס מומחה הנתבעים לעצם הצורך לחשב שכר של מנהל, גם אם איננו משולם בפועל:
"ש. לגבי שכר נורמטיבי – איך נקבע שכר של בעל עסק שהוא לא חברה בע"מ אלא עוסק מורשה לפי החוק?
ת. אני מודה לגבירתי על העלאת הסוגיה בפורום שנותר לי להעלות, כי זו באמת סוגיה חשובה. יש מספר אפשרויות להתאגדות של עסק: יש להיות עוסק מורשה ויש גם להתאגד כחברה בע"מ שהיא גוף משפטי נפרד. להיות עוסק מורשה, כשאנו עורכים דוחות רווח והפסד של עוסק מורשה, וזה המצב של התובעים, הרי שאין ברווח והפסד את השכר המדויק. אז כדי להגיע לשווי כלכלי של עסק הרי שצריכים להפחית את השכר של בעל העסק. במה דברים אמורים? אם אנו רוצים להקים עסק, ורוצים ללכת למלדיבים ורוצים לשים מישהו במקומנו שיעבוד, את אותו שכר שהיינו שמים זה בעצם השכר הנורמטיבי, כי השווי של העסק זה השווי שנשאר אחרי השכר שאותו נדרש לשלם לבעל העסק או למי מטעמו. תזרים המזומנים הפנוי אחרי השכר של הבעלים" (עמ' 71, ש' 27-36 לפר').

סיכום ביניים של חוות דעת המומחים מטעם הצדדים
נמצא אפוא כי חוות דעת מומחית התובעים לוקה במספר עניינים כדלקמן:
ראשית: חוות הדעת איננה מבוססת על מלוא הנתונים. לא הוצגו כל החישובים, האומדנים והטבלאות שלעניין.
שנית: חוות הדעת מטעם התובעים מתייחסת לשני בתי העסק כמקשה אחת מבלי לנסות להפריד בין הדבקים, במיוחד כאשר קפה הגן נסגר כבר בשנת 2013. לעניין זה ר' למשל עמ' 43, ש' 27 וש' 36 לפר'. מומחית התובעים עצמה מודה כי החישובים כללו בלית ברירה את שני העסקים (שם, בש' 36) והיא אף מודה כי בלית ברירה נאלצה להציב נוסחאות על מנת לשקף את אובדן הרווחים בקפה סמדר, הגם שעד שנת 2013 הוא פעל כעסק אחד ביחד עם קפה הגן, אשר נסגר באותה שנה.
שלישית: טועה מומחית התובעים בכך שהיא מתייחסת לירידה בהכנסה בשנת 2012 כירידה בשל הצטיידות בציוד, אשר לא הוכחה. ממילא גם לא ניתן לקבל את הנחתה כי נרשמה עלייה דרסטית בשנת 2013, כמו גם את ההנחות הנובעות מכך.
רביעית: מומחית התובעים לא הביאה בחשבון את השכר הנורמטיבי של מנהל העסק.
חמישית: מומחית התובעים התעלמה מסוגיית סיכוני ענף המסעדנות.
שישית: מומחית התובעים מתעלמת מכך שיתכן שאובדן ההכנסות של התובעים נבע מניהול כושל ובכלל זה היעדרותו הממושכת של יחיאל מהארץ מספר חודשים בשנה, כאשר לטענתו, הוא היה הרוח החיה בשני בתי העסק.
שביעית: חוות הדעת מתבססת על נתונים שגויים שהוצגו בפניה, ובכלל זה: הצעות מזוייפות לרכישת העסק והציוד וכן הצעות שמתייחסות למחצית הראשונה של שנת 2016, כאשר ברי כי הן מתבססות על נתוני 2014 ו-2015.
שמינית: המומחית עצמה מודה כי לא היתה מודעת עובר להגשת חוות דעתה לכך שהמוניטין לא ניתן למכירה וכי חלון ההזדמנויות המיועד למכירת הזכויות של התובעים בעסק היה מצומצם ל-60 ימים בלבד. המומחית הבהירה כי לו היתה מודעת לנותנים אלו הרי שהיתה מפחיתה את שווי המוניטין המוערך על ידה.
לסיכום, ייאמר כי נוכח כל הכשלים העולים בחוות דעתה של מומחית התובעים, הרי שאין מנוס מלשלול את ממצאיה ולקבל את חוות דעת מומחה הנתבעים. בשולי עניין זה יוער כי מומחה הנתבעים הציג ניסיון רב בעריכת דוחות מסוג זה שהוצגו לפניי, בעוד שעיקר עיסוקה של מומחית התובעים (הגם שהיא ניהלה מערכות כספים של חברות שונות) הוא בניהול משרד עורכי דין וייעוץ פיננסי. אמנם ברקורד של מומחית התובעים כהונה כסמנכ"לית במספר חברות לא מבוטל ואחריות לדוחות כספיים, אבל לא מצאתי בקורות החיים שלה ניסיון בהגשת דוחות וחוות דעת לביהמ"ש כפי שהציג מומחה הנתבעים. לא הייתי מייחס לכך חשיבות אלמלא ממצאי מומחית התובעים לגופם היו מקובלים.
עוד בשולי עניין זה יודגש ויוטעם, כאמור, כי בחינת הדוחות השונים נעשית למעלה מן הצורך, באשר לא מצאתי כי לנתבעים איזושהי אחריות לאובדן ההכנסות או המוניטין שנגרם לתובעים, כמפורט לעיל.

הוכחת מוניטין
התובעים טענו להכשלת מכירת המוניטין של עסקם ע"י הנתבעים. דא עקא שהם לא הוכיחו את המוניטין. ויודגש: אין די בהוכחה אמפירית חשבונאית של שווי המוניטין הנטען, סוגיה שכשלעצמה מצויה במחלוקת בין המומחים, כאשר ביכרתי את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים.
בפסיקה נקבע כי כאשר מדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את אותו השם לעסק שבבעלותו. אמנם נקבע כי ככל שמדובר במוצר ייחודי במישור העובדתי, הפונה לקהל לקוחות מצומצם, ניתן להסתפק בשימוש פחות נרחב וממושך כדי לגבש מוניטין (ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ (פורסם בנבו, 30.5.13) להלן: "אנג'ל"); אולם גם אם נקבל הטענה שמדובר במוצר ייחודי (כאשר כשלעצמי מסופקני האם ניתן לקבוע כאמור) הפונה לקהל לקוחות מצומצם, הרי שגם בכך אין כדי להועיל לתובעים, שלא הציגו כאמור כל בדל ראיה בדבר המוניטין לו הם טוענים.
ויוטעם: גם לו היה מוכח כי מאן דהו העתיק או חיקה את השם המסחרי של קפה סמדר הרי שעצם החיקוי וההעתקה לבדם, כפי שנטען בענייננו, אינם מלמדים כי התובעים רכשו מוניטין בעסקם ואין זהו תנאי מספיק לצורך הוכחת רכישת מוניטין. על התובעים להוכיח כי נעשה שימוש כזה שלקוח פוטנציאלי מזהה את הסחורה או השירות כשלהם (ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' Les Verreies de Saint Gobain, פ"ד מה(3), 224). ויודגש, אין כל מניעה כי מוניטין כאמור אכן התגבש, אולם במקרה שלפניי זה לא הוכח ולו במעט. משכך, אני קובע כי לא הוכח קיומו של מוניטין בעסקם של התובעים.
לא זו אף זו: מהתחקות אחר סיפור הדברים בפועל עולה כי אף לא אחד מהמציעים הפוטנציאליים או גורם אחר (ובכלל זה זאב קלמן, שהמשיך את פעילות ההסעדה במתחם שבו היה ממוקם קודם לכן קפה סמדר) השתמש בשם של קפה סמדר, וממילא ברי כי לא הוכחה טענת המוניטין גם לגופה. בהקשר זה כבר הובהר לעיל כי לסמדר לא היו כל זכויות במקום, באשר המקום עצמו, כמו גם הציוד בו, לא היה שייך לה וכל מעמדה במקום היה כשל בר רשות.
כל זאת, לבד מהקביעה האמורה לעיל ולפיה גם לו היה מוכח קיום מוניטין הרי שבמסגרת ההסכם בכתב בין הצדדים נקבע מפורשות כי לתובעת לא יהיו כל טענות, תביעות או דרישות בגין המוניטין של עסקה.

סוגיית המוניטין בראי המשפט העברי
עיקר הדיון בספרי הפוסקים האחרונים, כמו גם בפסיקה במשפט הישראלי, עוסק במחלוקות באשר לחיקוי שם, תיאור, סימן או תוית, באופן שהטובין יחשבו בטעות כטובין של אדם אחר. כשאדם משתמש בשמו שלו כתיאור של מוצר או עסק אין בכך משום גניבת עין.
באשר לשימוש במוניטין קובע הדיין הרב צבי יהודה בן יעקב, במאמרו "שם מסחרי ומוניטין", תחומין יח (תשנ"ח), מעמ' 221, כי שם, מוצלח ככל שיהיה אינו יצירה במובן המשפטי הלכתי של זכויות יוצרים ואינו דומה ליצירה ספרותית או מוזיקלית, אשר יש בהם משום חידוש שלא היה קודם בעולם, ושאין אדם יכול להגיע אליה אלא ע"י עמל וחוכמה. עם זאת, שולל הרב בן יעקב כל שימוש מטעה בשם, באופן שיוביל להטעיית ציבור הלקוחות, וזאת מדין "דינא דמלכותא דינא".
הרב בן יעקב מביא כראיה את פסיקתו של הרב יחזקאל לנדא, בספרו שו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא, חושן משפט, סימנים כג-כד) בדבר מקרה של מדפיס שרצה לנצל סדר דפוס של תלמוד עם פירושי רש"י ותוספות שעשה עבור מחבר מסויים תוך השמטת פירושו של אותו מחבר. הנודע ביהודה טוען כי אין בכך משום זכויות יוצרים אלא שמדובר בהנאה מ"מלאכת חברו".
מכל מקום, לענייננו, נוכח דברינו ולפיהם לא הוכח מוניטין של בית העסק, כפי שאין מקום לקביעה כי הנתבעים גרמו איזשהו נזק לעסק בכך שלא אפשרו, כפי שנטען מכירת המוניטין, ובשים לב להוראות ההסכם שלעניין, ברי כי דינה של תביעת התובעים בעניין להידחות.

כפל פיצויים והיות התביעה מופרזת
במהלך ניהול ההליך הגישו התובעים בקשה לפטור ממחצית אגרה שנייה בגין ההליך. הבקשה התבררה ע"י כב' הרשמת הבכירה נעמה פרס, והיא נתנה החלטתה בעניין ביום 31.3.20.
במסגרת החלטתה הנ"ל קבעה כב' הרשמת פרס כי למעשה גם אם קיימת עילת תביעה הרי שאין התובעים יכולים להעמיד את התביעה על מלוא הסכום ובד בבד לדרוש פטור מתשלום אגרה.
כן קבעה כב' הרשמת פרס כי הפטור מתשלום אגרה יינתן אך ורק על הסכום של 1,500,000 ₪, וככל שהתובעים יעמדו על מלוא סכום תביעתם יתכבדו וישלמו את ההפרש עד לסכום התביעה.
בהקשר זה קבעה כב' הרשמת פרס (בסע' 10 להחלטתה) כי הסכום הנתבע הוא מוגזם, כדלקמן:
"הטעם לכך הוא שדומה שהמשיבים צודקים כשהם טוענים שהסכום הנתבע הינו מופרז וכולל ראשי נזק חופפים העולים, כדי כפל פיצוי. ראו למשל את רכיב התביעה שעניינו נזק לא ממוני, אשר הועמד על סכום של 450,000 ₪ וכן את רכיב התביעה בגין פגיעה בשם הטוב והמוניטין, שאף הוא בגדר נזק לא ממוני, אשר הועמד על סכום של 50,000 ₪".
כן קבעה כב' הרשמת פרס כי התובעים עתרו למעשה לכפל פיצויים, כדלקמן:
"עוד ראו את רכיב התביעה שעניינו אובדן הכנסות בגינו נתבע סכום של 589,840 ₪ ואת רכיב פיצויי הקיום, שלכל הדעות, אובדן ההכנסות מהווה חלק ממנו, בגינו נתבע סכום נוסף של 384,684 ₪."
בהקשר זה יובהר כי סע' 10 לחוק החוזים תרופות קובע את הזכאות לפיצויי קיום, כדלקמן:
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
סעיף 10 הנ"ל מצביע על מספר רכיבים שצריכים להתקיים לצורך חיוב צד בפיצויים בגין הפרת חוזה, כדלקמן : א. הפרת החוזה, ב. קיומו של נזק והוכחתו על ידי הצד הנפגע, ג. קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החוזה לנזק, ד. דרישת צפיית הנזק בפועל או בכוח. כלומר, יש להוכיח כי הצד המפר צפה את הנזק בפועל (בדיקה סובייקטיבית) או לחלופין, היה עליו לצפותו (בדיקה אובייקטיבית). מבלי להידרש לשאלה בדבר עמידת התובעים בתנאי הסעיף וחוק החוזים תרופות (ולטעמי, התשובה לכך שלילית) הרי שברי כי ענייננו אכן בכפל פיצוי.

התנהלות התובעים בכתב התביעה ובמשך ההליך
כפי שהוכח לעיל, התובעים הם שיזמו את סיום העבודה בקפה סמדר ורק לאחר מכן פעלו על מנת לקבל שיפוי/פיצוי עבור פעילותם רבת השנים במכון דווידסון. בהקשר זה השתמשו התובעים לא פעם בביטויים חריפים כלפי הנתבעים, באופן שדומה כי התובעים קוראים את המציאות קריאה מוטעית ומנסים להשליך מכך על התייחסות הנתבעים כלפיהם. בעניין זה ר' למשל את האמור בסע' 151 לכתב התביעה:
"הנתבעים התייחסו לתובעים כאל בובות מריונטה, וכאל כדור במגרש משחקים, אותו הם בועטים לכל עבר וכל שעמד לנגד עיניהם היתה טובת הנתבעים בלבד, ללא התחשבות אנושית ומידתית, שהרי למעשה כל שהחלטה שכזו גרמה למשפחת התובעים טלטלה עזה והפסדים כספיים".
בסע' 165 לכתב התביעה טוענים התובעים כי בעוד הנתבעים ממשיכים בחייהם הרי ש"חיי התובעים ומשפחתם הושלכו אל התהום במחי יד והכל בשל "חילופי תפקידים" ו"משחקי כח" אצל הנתבעים ועל כן לא חוסכים שבטם התובעים גם אל מול הנתבע 3 אשר יכול והוא מוגן לכאורה אך הוא שורש הרע ואבי כל ההחלטות ומפגעים פרעה שלא ידע את יוסף....".
דברים חמורים ביותר המדברים בעד עצמם.
כן ר' דבריה של סמדר בסע' 18 לתצהירה כדלקמן:
"בחודש ינואר 2016 לצערנו הגענו למסקנה שאנו סומנו כמטרה לחיסול פעילותנו ושהותנו במכון דווידסון מצד הנתבעים כולם".
דברים חריפים ביותר כנגד שתי עמותות ומנהל בכיר בעמותה.
כך ר' את אמרתה של סמדר במהלך החקירה הנגדית:
"מבחינתו השחורה הזאת לא תישאר פה, האישה הזאת לא תישאר פה. זה מה שהרגיש לי" (עמ' 30, ש' 30 לפר').
ודוק: לא מדובר, חלילה, באמירה שנאמרה ע"י מאן דהו מהנתבעים, אלא בהרגשתה הסובייקטיבית של סמדר: "זה מה שהרגיש לי", כדבריה.
כן ר' דבריו של יחיאל בתשובתו במסגרת החקירה הנגדית:
"ת. מה שאת טוענת אני אומר ככה: לא רק שנכנסנו למקום כשקופים, אין חוזה, אין משרד בריאות, אין כלום. חמור מכך שבמהלך התביעה שאנחנו אוספים חומרים גילינו שבעצם המכון ויצמן עלה פה סוג של מדרגה, זה כבר לא ניצול, לא רק שקופים בלי חוזה, גם המקום שקוף. אין למקום היתר בניה, עירית רחובות לא מודעת למקום. זה תיק של החיים שלנו, אנחנו לא בכיתה א'..." (עמ' 16, ש' 29-32 לפר').
אין ספק שהתובעים מנהלים מבחינתם את "התיק של החיים" שלהם, כהגדרתו של יחיאל, אולם השאלה אם די בהרגשה סובייקטיבית על מנת לחייב את הנתבעים, שכפי שפורט לעיל, הלכו לקראתם לאורך כל הדרך, בין במימון כל הצרכים של העסק, בין בוויתור על תשלומים, רכישת ציוד, תשלום אגרות וארנונות, חשמל ומים וכיו"ב וכל זאת ללא כל הסכם תקף.
דומה כי הסיבה האמיתית להגשת התביעה דנן היא כפי שסמדר עצמה השכילה להבהיר בעדותה במסגרת החקירה הנגדית:
"אין דבר שיכול לעזור לי במכון, אין עם מי לדבר ואני צריכה להציל את עצמי, בסוף ללכת הביתה לילדים שלי עם משהו בכיס. 20 שנה לעשות עבודה ולא לקחת כלום?"
לתובעים היה ברור, לשיטתם, שמגיע להם פיצוי משמעותי מהנתבעים, בגין שנות עבודתם הרבות, שירדו לטמיון אל מול עיניהם, באשר הנתבעים 1-2 נראו ככיס עמוק, ומכאן תביעתם. דא עקא שלא די בכך שהתובע סבור כי יש מקום לחייב את הנתבע, עליו להוכיח את נזקיו, כפי שעליו להוכיח שהנתבע פעל ברשלנות, הפר הסכם וכיו"ב. כאמור, כל זה לא הוכח.
ברי כי נוכח כל האמור לעיל, הרי שאין מקום לקבלת התביעה, ולטעמי, הוכח כי היא נעדרת עילה.

סוף דבר
ענייננו אפוא בטענת התובעים לנישולם מהעסקים שניהלו בחצרי הנתבעים 1-2.
התובעים לא השכילו להרים את נטל הראיה בהיבטים הבאים:
לא הוכח כי הנתבעים פעלו בניגוד להוראות ההסכם או בניגוד להוראות ההסכמות בעל פה ומכללא. לא הוכח כי הנתבעים זייפו את ההסכם. לא הוכח כי הנתבעים פעלו להדיר רגליהם של התובעים מעסקיהם. נהפוך הוא: הנתבעים נתנו לתובעים שלל הזדמנויות וסייעו לאורך כל הדרך במתן פתרונות, שטחי קרקע ואפילו תשלומי חובה, כולל חשמל, מים, ארנונה וגז ואספקת ציוד ללא כל תמורה.
לא הוכח כי הנתבעים גרמו איזשהו נזק לציוד התובעים. התמונות אשר צורפו ע"י הצדדים כמו גם העדויות שלעניין מעידים על כך כאלף עדים.
לא הוכח כי הנזק, אובדן ההכנסות והפגיעה במוניטין נבעו מהתנהלות הנתבעים.
יתרה מכך: מחקירתם הנגדית של התובעים עולה כי הם עצמם פעלו שלא בשום שכל: הפקירו את העסק משך חודשים ארוכים לשם נסיעות לתאילנד (יחיאל), לא הגיעו כלל לעסק בקפה גן המדע, בשל טענות לחוסר רווחיות, נטלו משכורות בעת מצוקה, שילמו משכורות ל-16 עובדים, כאשר לא ברור הצורך האמיתי בהעסקתם של כולם, ופשוט לא השכילו לנהל את עסקיהם.
בהקשר זה יודגש ויוטעם כי לא מצאתי כל זיקה בין אובדן ההכנסות הנטען לבין מועדי סגירת העסק שבקפה סמדר. ניתן אמנם לראות הבלחות של ירידה בהכנסות בתקופות מסויימות, אולם מאידך גיסא ישנה עליה בשנים אחרות, ולא הוכח כל קשר בין התנהלות הנתבעים 1-2 לבין הירידה בהיקף ההכנסות.
כפי שהוכח: לא ניתן לקבל את חוות דעתה של מומחית התובעים, עו"ד ורו"ח אדוה יגואר גל, באשר היא מבוססת על נתונים לא נכונים או לא מדוייקים שנמסרו לה ע"י התובעים, כאשר כבר הובהר כי לפחות אחד מהמכתבים שעליהם הסתמכה המומחית זוייף ע"י יחיאל. התובעים לא השכילו להתמודד עם הטענה כי הירידה בהכנסות נבעה, בין היתר, גם מריבוי עסקי המזון בשטח שבו פעלו, כאשר מדובר בעסקים במרחקים קצרים יחסית ממקום מושבו של קפה סמדר. כאמור לעיל, לא די בטענת התובעים כי התייחסו אליהם בזלזול. טענה זו לא הוכחה ויש להוכיחה כדבעי. כאמור לעיל, אני מבכר את חוות דעתו של רו"ח זוהר אברהם על פני חוות דעתה של רו"ח ועו"ד אדוה יגואר גל.
עוד יודגש, כי סדרת תכתובות הדוא"ל אשר הומצאה ע"י הנתבעים מוכיחה את ההיפך הגמור: הנתבעים הלכו לקראת התובעים, ניסו לסייע להם בכל דרך אפשרית ולא הפנו להם את הגב בעת מצוקה.
בשולי הדברים אעיר כי אין לי כל ספק כי התובעים ראו את מפעל חייהם קורס לנגד עיניהם והם אף משוכנעים ובטוחים כי הנתבעים הם הגורמים לכך, אולם, כאמור לעיל, עניין זה לא הוכח. בכללי המשפט האזרחי לא די בתחושה סובייקטיבית של גרימת נזק, אלא יש צורך להרים את נטל ראיה באופן שישכנע את המותב בשיעור של למעלה מ-50% כי הצדק עם התובעים, ובמקרה דנן אין מנוס מלקבוע כי התובעים לא השכילו להרים את נטל הראיה. נהפוך הוא: עד כמה שדברים אלו תלויים בנתבעים הרי שדווקא הם השכילו להרים את נטל הראיה מבחינתם.
יתירה מכך: כאמור לעיל, במהלך ההוכחות התברר כי יחיאל זייף מכתב שהוצג לביהמ"ש ושהיה בו להטעות את המותב ואת הצד השני. ברי כי על תובע להגיע עם כפיים נקיות לביהמ"ש ולא כך פעלו התובעים.
בהקשר זה לא היה מנוס מבחינתי להידרש למהימנות התובעים, לסתירות בעדויותיהם ולאי אמירת האמת על ידם, כפי שפורט לעיל בהרחבה.
סעיף 54 ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".
בית המשפט העליון קובע בעניין ע"פ 9352/99, מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד4, 632, 644, כדלקמן:
"אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ"אותות האמת" המתגלים מתוך "התנהגותם של העדים".
אמנם התנהגותם של העדים ומה שנחזה כאותות אמת אינם חזות הכול. החזות עלולה להטעות. היא עלולה אף להיות תחבולה ומירמה. לכן בית-המשפט צריך להזהיר את עצמו לפני שהוא מבסס עצמו רק, או בעיקר, על התנהגותו של עד. עם זאת התנהגותו של עד עשויה להיות אמצעי יעיל לקביעת מימצאים עובדתיים על-ידי בית-המשפט.
סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית-המשפט, כשהוא קובע את המימצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול של המשפט. לפיכך ההתרשמות הישירה של בית-המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית-המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות".
כאמור, התרשמותי הבלתי אמצעית היתה כי בדרכם לקבל איזושהי תמורה מהנתבעים לא נקטו התובעים בדרך האמת.
לעומתם, התרשמתי כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבעים. אלו עשו הכל על מנת לסייע לתובעים לכל אורך הדרך וצר לי על כך שנאלצו להתמודד עם התביעה דנן חרף התנהלותם לפנים משורת הדין עם התובעים.

הוצאות משפט - שיקולים
עולה מן המקובץ כי דינה של התביעה להידחות על כל רכיביה, פרקיה וחלקיה. עתה, עליי להידרש לשאלת ההוצאות. בעניין זה קובעת תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 כדלקמן:
"בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור".
ובעניין זה כבר נקבע כי:
"הדין החל בישראל מימים ימימה הוא כי באופן עקרוני המפסיד הוא שנושא בהוצאות המשפט של הזוכה בדין (ראו למשל Goldstein, לעיל, בעמ' 496). זהו הכלל המוכר כ"הוצאות לפי התוצאות" (ראו ע"א 26/56 טעם חיים בע"מ נ' אסרי, פ"ד יא (1) 550, 553)" (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר (2005), להלן: "תנובה מרכז שיתופי" (פורסם בנבו, 30.6.05)).
ואולם, נשאלת השאלה מהו שיעור ההוצאות, ומה ייחשב כהוצאות סבירות והוגנות. בעניין זה קובעת תקנה 153 את אופן קביעת שיעור ההוצאות באופן הבא:
(א) סכום שכר טרחת עורך דין שיפסוק בית המשפט לטובת בעל הדין שזכה בהליך, בכפוף לאמור בתקנת משנה (ג), לא יפחת מן התעריף שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים, על תשלום סכום נמוך יותר מהסכום האמור.
(ב) בית המשפט יכלול בשכר טרחת עורך הדין, סכום השווה למס ערך מוסף מקום שבו הזוכה שילם או מחויב לשלם מס ערך מוסף לעורך דינו, זולת אם סבר כי הזוכה רשאי לנכות את מס התשומות בשכר טרחת עורך דינו, ובלבד שלא יפסוק סכום כאמור כרכיב נפרד.
(ג) בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש.
(ד) בהחלטה יפרט בית המשפט את השיקולים שהנחו אותו בקביעת שיעור ההוצאות.
ועוד ר' בעניין זה את פסק דינו המאלף של כב' הרשם, כתוארו דאז, יגאל מרזל, בפרשת תנובה מרכז שיתופי.
הנה כי כן, מכוח תקנות 153(א) ו-(ב) יש לפסוק לחובת התובעים, למצער, שכר טרחת עו"ד בסך של 62,245 ₪ (הסכום כולל מע"מ), בהתאם לתעריף המינימאלי המומלץ. על כך, יש להוסיף את הנסיבות הקבועות בתקנה 153(ג) לעיל:
בנסיבות העניין ובשים לב לסכום הנתבע (2,497,000 ₪), להיקף כתב התביעה (55 עמודי טקסט של כתב התביעה עצמו, 398 סעיפים, ובסה"כ, כולל הנספחים – 752 עמודים), להיקף כתב ההגנה (שכלל 17 עמודי טקסט בלבד ובצירוף הנספחים - 94 עמודים), למספר הישיבות שהתקיימו בתיק: 8 ישיבות, ובכללן 4 ישיבות הוכחות, 9 עדים, ובכללם שני מומחים שנתנו חוות דעת עבור הצדדים (וכן עד אחד שלא נחקר על עדותו), וכ-120 עמודי פרוטוקול הרי שאין מנוס מלקבוע כי על התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים באופן ריאלי.
באשר להיקף כתב התביעה הרי שנתתי דעתי, כאמור להיקפו יוצא הדופן. היקף הטענות ומורכבותן לא הצדיקו היקף כתב תביעה כה יוצא דופן. בהקשר זה כבר נקבע כי כתבי טענות בהיקפים מעין אלו מכבידים לא רק על הצד השני אלא גם על תפקודם של בתי המשפט (לעניין זה ר': רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ' ANTON HUBNER CMBH &CO. KG, פיסקה 4 (27.3.2011)). הגשת כתבי טענות בהיקפים שאינם סבירים יוצרת אפוא "עומס מיותר על בית המשפט, שזמנו אינו הפקר והוא מוחזק על-ידו בנאמנות עבור כלל ציבור המתדיינים" (רע"א 1671/15 אלמליח נ' עיריית לוד, פיסקה 8  (17.5.2015)  וכן ת"א (מחוזי – ירושלים) 39593-09-20  אחזקות גוש עציון ק' י' בע"מ נ' ראש המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון, פיסקאות 12-9 (30.11.2020)). לסיכום הסוגיה ר' החלטתו של כב' השופט רון גולדשטיין, רשם ביהמ"ש העליון, בע"א 122/21, עורב טכנולוגיות 1977 בע"מ ואח' נ' פקיד שומה חולון (פיסקה 10, 28.2.21).
באשר להיקפי כתבי טענות במשפט העברי ראו מאמרו של עו"ד יוסף שטח, יו"ר הוועדה לניסוח משפטי בלשכת עורכי הדין ועורך עלון שו"ת ועוד, עמדת המשפט הכללי והמשפט העברי לכתיבה תמציתית וקצרה – להלכה ולמעשה, שו"ת ועוד, גיליון 27, כסלו תשפ"א דצמבר 2020, עמ' 13-15.
על כל אלה יש להוסיף את סוגיית מורכבותו של ההליך, ובמיוחד בשים לב לעובדה כי התובעים מסרו תצהירים חלקיים וקצרים; העובדה כי התביעה נדחתה במלואה ולתובעים לא נפסק כל סעד; אופן ניהול הדיון אשר התאפיין בהפרעות רבות מצד התובעים וכלל אף השמצות, וכן השקעת המשאבים מצד הנתבעים ובית המשפט. בהקשר זה אבקש להביע התנצלותי באשר לאורכו של פסק הדין, כאשר הדבר היה בלתי נמנע בהתחשב בהיקף החומרים וכתבי הטענות שהוגשו בתיק זה, בעיקר מטעם התובעים כפי שיפורט להלן, ובשל הצורך להידרש לכל טענה וטענה ולכלל המוצגים והנספחים.
עוד מצאתי כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש התביעה כנגד אמנון וכנגד מכון ויצמן, בהעדר יריבות. כמו כן לא ברורה יריבותו של יחיאל כתובע, באשר מעולם לא נכרת עמו כל הסכם. יתירה מכך: מעמדו של יחיאל בעסק היה כשל עובד שכיר ומשכך ברי כי אין כל יריבות בינו לבין הנתבעים.
כמו כן הייתי מודע להשמצות ולביטויים החריפים, כמו גם לטענות החמורות שיוחסו לאמנון באופן אישי ושהועלו על הכתב במסגרת כתב התביעה, שאין מקומן כאן ושלא הוכחו, כאמור. גם נושא זה כשלעצמו אמור לזכות את אמנון בהוצאות משפט ובשכר טרחה ריאלי.
עם זאת, התרשמותי הבלתי אמצעית היא כי מדובר בתובעים אשר אינם בקיאים ברזי ההליכים המשפטיים. מדובר באנשי עמל שראו את מפעל חייהם קורס אל מול עיניהם. מנגד, יש לזכור כי התובעת ניהלה מספר בתי קפה לאורך מספר שנים, ועל כן אין להחשיבה כמי שאינה מבינה בחישוב סיכונים וסיכויים, ובכללם ניהולם של אלה בכל הנוגע לתובענה זו.
באשר ליחיאל הרי שהוא עצמו מעיד על עצמו כי עזב את עבודתו כמנהל קייטרינג בגן אירועים (סעיף 8 לכתב התביעה) לאחר שריצה תקופות מאסר בבתי סוהר, וכל זאת, על מנת לסייע לרעייתו בניהול עסקי המזון אצל הנתבעים, ולאחר שראה בעבודתו במכון דווידסון סוג של שליחות והחזרה של חובו לחברה (ר' סעיף 15 לתצהיר עדות ראשית מיום 25.10.18).
באשר למצבם הכלכלי של התובעים, אבקש להפנות לקביעת כב' הרשמת הבכירה, נעמה פרס (מיום 31.3.20), באשר לבקשת התובעים לפטור אותם ממחצית שנייה של האגרה. בקביעתה התחשבה כב' הרשמת הבכירה במצבם של התובעים וקבעה כי יש לחייבם באגרה חלקית בלבד.
חרף האמור לעיל, אין להתעלם מכך שענייננו בתביעה בהיקף משמעותי, אשר נשענה על יסודות רעועים, כפי שאני עצמי הבהרתי לתובעים ולב"כ עובר להליך ההוכחות, תוך ניסיון לחסוך הליך זה ולגשר על הפערים בין הצדדים.
יתירה מכך: התובעים הגיעו שלא בכפיים נקיות לבית המשפט, תוך זיוף מסמך חיוני ביותר כבר בשלב הגשת התביעה. כל זאת, כאשר התובעים עצמם טוענים כי ההסכם מושא התביעה זוייף ע"י הנתבעים. בהקשר זה נאמר כי "כל הפוסל במומו פוסל". יתירה מכך: כאשר ענייננו בתביעה שמגישיה הגיעו שלא בכפיים נקיות הרי שהדבר צריך לבוא לידי ביטוי גם בפסיקת ההוצאות.
בשולי עניין זה רשמתי לפניי את רשימת הקיתונות של בוז שהטיחו התובעים באמנון, במסגרת כתב תביעתם ותצהיריהם, כמו גם במסגרת עדויותיהם לפניי. כן רשמתי לפניי את הערתו של אמנון במסגרת חקירתו הנגדית כדלקמן:
"בי זה פגע מה שהיא אמרה ומה שאמר גם יחיאל במהלך התקופה. גם לי יש רגשות, לא רק לתובעים וזו בהחלט האשמה חמורה שאינה במקומה ולא מוצדקת" (עמ' 65, ש' 6-7 לפר').
לטעמי לא היה מקום כלל להגיש כתב תביעה אישי כנגד אמנון בשים לב לנסיונותיו של אמנון לסייע לתובעים, כפי שהדברים עולים מתצהיר עדותו הראשית. אמנון ניסה לסייע לתובעים חודשים ספורים בלבד לאחר שנכנס לכהונתו במכון דווידסון. בנסיבות העניין אין מנוס מלקבוע כי על התובעים לשפות באופן אישי את אמנון בגין ההליכים שאליהם נגרר על לא עוול בכפו, כמו גם על הדברים שהוטחו כלפיו במהלך ההליכים שלעניין. בהקשר זה אפנה לכלל במשפט העברי הקובע כי "הבושה של אדם נקבעת לפי המבייש והמתבייש, כאמור במשנה בבא קמא ח', א': "בושת? הכל לפי המבייש והמתבייש". וכן ר' בפירוש ר' עובדיה מברטנורא שם; כן ר' גם משנה כתובות ג', ז', שם באה לשון דומה "לפי המבייש והמתבייש", והביאור "שככל שהמבייש נקלה יותר בושתו מרובה, וכל שהמתבייש חשוב יותר בושתו מרובה". כלומר: ככל שענייננו באדם בעל משרה בכירה יותר הרי שבושתו גדולה יותר. לעניין זה השלכה בעיקר בדיני נזיקין ולשון הרע, ומצאתי להביא עניין זה אף לשם שקילת הפיצויים לנתבע 3. לעניין זה ר' למשל עא 544/10, פלונית נ' עיריית כפר קאסם (פורסם ב"נבו" 12.3.13, פסקה נג בחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין).
אותם דברים אמורים אף ביחס לשני המכונים הנתבעים: ענייננו במוסד אקדמי מוכר, המבוקר ע"י מבקר המדינה ושחלים עליו כללי מנהל תקין, וכן בעמותת בת שעניינה חינוך. הטחת טענות הזיוף והתנהלות שלא בתום לב היא חמורה אף יותר מאשר במקרה של נתבע רגיל, ומכאן הצורך של מוסדות אלו בטיהור שמם הטוב בתגובה לאמור בכתבי בי הדין שלעניין.
בשולי הדברים אפנה להתנהלותם של התובעים בדיונים לפניי ולהערות הרבות שנאלצתי להעיר להם. בעניינו של יחיאל ר': עמ' 114, ש' 35-36 לפר'. בעניינה של סמדר ר': עמ' 17, ש' 8-12 לפר', עמ' 22, ש' 19 ו-28 לפר', עמ' 36, ש' 28-31 לפר'.
עם זאת, הבאתי בחשבון בכלל השיקולים גם את העובדה שבמועד הסיכומים לא היו התובעים מיוצגים ובנסיבות אלו אפשרתי להם להציג את סיכומיהם בישיבה מיוחדת שקבעתי לשם שמיעת הסיכומים ביום 11.3.21.

תוצאה
עולה מן המקובץ כי על התביעה להידחות, כאמור, על כל רכיביה, פרקיה וחלקיה.
בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שלעניין ולפנים משורת הדין, אני מורה לתובעים לשאת ביחד ולחוד בשכרם של הנתבעים בסך כולל של 50,000 ₪ לפי הפירוט דלקמן:
התובעים יישאו בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד של מכון דווידסון בסך של 15,000 ₪ בלבד.
התובעים יישאו בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד של מכון ויצמן בסך של 15,000 ₪ בלבד.
התובעים יישאו בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד של אמנון וידן בסך של 20,000 ₪ בלבד.
כל האמור לעיל, לפנים משורת הדין ובנסיבות המיוחדות של ענייננו.
סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד בתוך 45 ימים מיום מסירת פסק הדין.

ניתן היום, ד' ניסן תשפ"א, 17 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.