הדפסה

בית משפט השלום ברחובות ת"א 21672-04-15

מספר בקשה: 33
בפני
כבוד ה שופטת רנה הירש

המבקש
(צד שלישי 1)

יעקב נבו
ע"י ב"כ עוה"ד רות וקסמן (שאליתיאל)

נגד

המשיב
(הנתבע ושולח ההודעה)

סמי קומה
ע"י ב"כ עוה"ד עודד ברדוגו

החלטה
1. בפניי בקשה של צד ג' 1 למחיקת ההודעה שהוגשה נגדו. המבקש טוען כי יש לסלק נגדו את ההודעה לצד שלישי על הסף, מחמת התיישנות, שיהוי והעדר עילה.
התובע, רכש נכס מקרקעין מהנתבע, בהתאם להסכם רכישה שנחתם ביניהם בשנת 2000, לאחר שהנתבע רכש את הנכס מצד ג' 2 (להלן: מרום), עוד בשנת 1996. המבקש הוא עורך הדין שערך את עסקת המכר הראשונה, בין הנתבע מרום (להלן: עוה"ד). הן התביעה והן ההודעה לצד שלישי שהוגשו כנגד מרום נמחקו על הסף, מחמת התיישנות ושיהוי, וכעת מבקש עוה"ד לסלק גם את התביעה כנגדו על הסף.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2. ביום 10.01.96, חתמו הנתבע ומרום על הסכם למכירת קרקע חקלאית, שהיא "המקרקעין" נושא התובענה (להלן: ההסכם הראשון). עוה"ד ייצג את שני הצדדים בהסכם זה. זכויות החכירה טרם נרשמו על שמה של מרום עד למועד חתימת ההסכם הראשון, ועל כן נקבע בהסכם הראשון כי מרום תפקיד אצל עוה"ד כספים, בנאמנות, על מנת לאפשר לעוה"ד להשלים את רישום העברת הזכויות במנהל מקרקעי ישראל.
3. מספר שנים לאחר מכן, מכר הנתבע את המקרקעין לתובע, על פי הסכם שנחתם ביום 22.09.00 (להלן: ההסכם השני). אין חולק כי במועד חתימת ההסכם השני, טרם הועברו זכויות החכירה בקרקע על שם הנתבע. על כן, הצהירו הצדדים אודות עובדה זו בפתח ההסכם השני (ב"הואיל" השני, השלישי והרביעי). הנתבע הצהיר שם, כי אין מניעה לרשום את זכויות החכירה על שמו, ולהעבירם על שם התובע.
בסעיף 2(א) להסכם השני, התחייב הנתבע לחידוש החכירה ורישומה על שמו בתוך ששה חודשים; בסעיף 2 (ג) להסכם השני, התחייב הנתבע לגרום לתשלום חוב דמי ההסכמה למנהל בגין העסקה בינו לבין מרום, "בהקדם האפשרי".
4. לאחר חלוף שנים רבות , משלא הושלמה העברת הזכויות במקרקעין על שם התובע, הוגשה התביעה דנן. התובע טען בכתב התביעה כי הנתבע לא עיבד את המקרקעין, ובכך הכשיל את העברת הזכויות על שם התובע.
5. ביום 07.03.16, הוגשה ההודעה לצד שלישי כנגד עוה"ד וכנגד מרום. נטען כי עוה"ד התרשל בתפקידו בכך שלא רשם את הזכויות על שם הנתבע. הנתבע טען כי יש לחייב את עוה"ד לשאת בתוצאות התביעה דנן, באם תתקבל כנגדו, נוכח התרשלותו לייצג את הנתבע בנאמנות ובמסירות.
ביום 02.06.16 ניתנן פסק דין בעניינה של מרום, על פיו נמחקה ההודעה נגדה מחמת התיישנות ושיהוי. קודם לכן ניתן פסק דין הדוחה את התביעה העיקרית כנגד מרום, בשל התיישנות ושיהוי.
6. נימוקי המבקש בבקשה זו לדחיית ההודעה על הסף הם אלה :
ראשית, התיישנות. המבקש טען כי מההסכם הראשון עברו כמעט 20 שנה. הנתבע נטל על עצמו בהסכם השני את ההתחייבות לרישום הזכויות על שם התובע תוך חצי שנה למרות שידע שדבר זה אינו בשליטתו. על כן, נראה כי במועד חתימת ההסכם השני היו ידועות לנתבע העובדות המהוות את עילת התביעה. מההסכם השני עברו כמעט 16 שנה. כמו כן תחילת מרוץ ההתיישנות נספר מיום חתימת ההסכם הראשון שכן הנתבע ידע כי הנכס לא הועבר על שמו. בנוסף, הנתבע מודה כי על התביעה להידחות כנגדו מחמת התיישנות ולכן ברור כי דין ההודעה למבקש להידחות. גם אם הנזק לא התגלה לנתבע, לטענתו, מתיישנת העילה על פי הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.
שנית, שיהוי. לתובע היו 120 ימים (מיום חתימת ההסכם השני) לביטול ההסכם, ככל שלא יירשמו הזכויות בנכס על שמו . מאז עברו 15 שנה. כתוצאה מכך , נוצר מצג שלשולח ההודעה אין טענות כנגד המבקש. המבקש טוען כי הנתבע בכתב הגנתו הודה כי אינו יכול להתחייב לתובע על זמנים להעברת הרישום על שמו, שכן ידע שהזמנים אינם בשליטתו ועל כן אינו יכול לטעון כי נודע לו על העניין רק בחודש נובמבר 2014.
שלישית, העדר עילה – ניתוק הקשר הסיבתי. התובע נטל על עצמו ביודעין את העברת הזכויות תוך הסתכנות מרצון כשידע שהשלמת הרישום אינה תלויה בו. בכתב הגנתו הודה הנתבע כי התקשר עם התובע בהסכם כשידע שהזכויות טרם הועברו על שמו. בזה נותק לחלוטין הקשר בין הנתבע לצד שלישי 1.
רביעית, קביעות בית משפט זה לעניין ההודעה כנגד מרום, תקפות גם כאן.
7. בתגובתו לבקשה, טען הנתבע כי מייצג בעסקת מקרקעין אינו דומה למוכר בעסקה כזו. לגישת הנתבע, באם תידחה ההודעה כנגד עוה"ד, יש לדחות אף כנגדו את התביעה דנן, מחמת התיישנות. ובמידה לא תדחה התביעה כנגדו , יש להשאיר את עוה"ד כצד להליך לטובת בירור העובדות לאשורן. בתגובה הוסיף הנתבע כי נודע לו על העניין בחודש נובמבר 2014 וזאת כשתוצאה ממכתב שקיבל מהתובע.
לגישת הנתבע, עוה"ד לעומתו ידע על עיכוב הרישום וההליכים המתנהלים. עוה"ד היה האחראי על רישום הזכויות על שם הנתבע והשלוח שלו מתוקף תפקידו. הנתבע טוען שלא השתהה שכן לולא היו תובעים אותו לא היה פונה לעוה"ד.
דיון והכרעה
8. אקדים אפילוג לפרולוג ואבהיר כי דין הבקשה להידחות, שכן אין להורות על דחיית התביעה על הסף. ואפרט.
9. סמכותו של בית המשפט להורות על סילוק תובענה נקבעה בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בפסיקה נקבע כי סילוק תובענה על הסף - בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה - הוא אמצעי שננקט רק במקרים חריגים. לאור זאת, בדרך כלל יעדיף בית המשפט, ככל הניתן, שלא לנקוט אמצעי זה, שנפקותו היא שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה (ע"א 693/83, שמעון שמש נ. רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668 [1986]).
10. בשלב זה, בית המשפט אינו שוקל את סיכויי ההודעה, או אם יעלה בידי הנתבע להוכיח את טענותיו. כאמור בע"א 5634/05, צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ. מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, [04.06.2007] (בפסקה יב' לפסה"ד), הליך יימחק על הסף רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן: "...בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש...". קרי, רק אם אין אפשרות שניהול ההליך יביא תועלת לתובע, ניתן להכריע בו "על הסף". כאמור ברע"א 6617/14, תל אור ניהול נכסים בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל [02 .04.2015]: "היה והמקרה אינו מתאים, תהיה זו שגגה חמורה, שאף פוגעת בזכות התובע, לסיים את ההליך בלי הבירור העובדתי הנדרש."
מובן שאותן הלכות, נכונות ומתאימות גם במקום שבו נבחנת בקשה לסילוק על הסף של הודעה לצד שלישי 1.
התיישנות
11. לא ניתן לקבל את טענת הנתבע כי נודע לו על המחדל ברישום הזכויות רק בחודש נובמבר 2014, לנוכח הצהרתו בנושא זה, בפתח ההסכם השני. גם לא ניתן להסתייע בעניין זה על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע כלל הגילוי המיוחד , אשר תכליתו לעזור לתובע במקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן . סעיף זה אינו מאריך את משך ההתיישנות מעבר לעשר שנים מיום התגבשות העילה, ובענייננו, איך חולק כי מועד זה חלף זמן רב טרם הגשת ההודעה.
לנוכח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק), די בכך שלפחות אחת מהעובדות החיוניות המהוות את עילת התובענה שאינה יסוד הנזק נעלמה מעיניו של התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושבזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן כדי שפתיחת מרוץ ההתיישנות תושעה לתקופה בלתי מוגבלת. גם כאן, אין בהוראות אלה כדי לסייע לנתבע (מגיש ההודעה) שכן לא היתה כל מניעה כי הנתבע יבדוק ויוודא כי התחייבותו לרישום הזכויות על שם התובע מולאה, או כי הזכויות נרשמו על שמו בתוך פרק הזמן שהתחייב לו. העובדה שהנתבע עצם את עיניו ולא ביצע את הבירור והמעקב הנדרשים, לאחר הצהרותיו הברורות בהסכם השני, אינה נובעת מסיבה שאינה תלויה בו.
12. עם זאת, שונה המסקנה המתבקשת מהוראות סעיף 9 לחוק. סעיף זה קובע כי במידה וקיימת הודעה בכתב, בקיום זכות התובע (ובענייננו, הנתבע שולח ההודעה), תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודעה.
התובע צירף לנספח 2 לבקשה 22 מת אריך 07.12.15 (תגובת התובע לבקשת הנתבע לסילוק על הסף) תכתובות שלו עם עוה"ד עוד משנת 2003 ואילך. על פי מכתבי עוה"ד באותה תכתובת, עוה"ד היה מודע לכך שלקח על עצמו את האחריות לבצע את העברת הזכויות במקרקעין, ולא עשה כן. במכתבו של עוה"ד למנהל מקרקעי ישראל מיום 24.10.11 עולה כי עוה"ד היה מודע לכך שלא הושלם רישום העברת הזכויות ממרום לנתבע, והוא ביקש לקבל מסמכים להמשך הטיפול בהעברת הזכויות.
לטעמי, יש לראות בכך הודאה מטעם עוה"ד כי הוא אחראי לביצוע רישום הזכויות על שם הנתבע, וכי לא עשה כן עד לאותו מועד. מאחר ומתאריך משלוח אותו מכתב ביום 24.10.11 ועד למועד הגשת ההודעה טרם חלפו 7 שנים, לא ניתן לקבוע כי עילת התביעה כנגד התיישנה.
על כן, נדחית טענת ההתיישנות.
שיהוי
13. הלכה היא, כי סילוק תביעה על הסף ייעשה במשנה זהירות ובמקרים חריגים בלבד, ובשים לב להכרה של זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד (ע"א 8184/12, מרכז תורני לאומי ע"ר נ. הרב מרדכי דב קפלן [28.10.2015], פסקה כג).
בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2919/07, מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ. עדנה גיא-ליפל [19.09.2010] ( להלן: פרשת גיא-ליפל), , בסעיף 96 לפסק דינו בפרשת גיא-ליפל:
"... מאחר שדיני ההתיישנות הם שמסדירים את התקופה בה רשאי אדם לעכב את הגשת תביעתו, יש לבחון בזהירות את טענת השיהוי, שלא תיווצר דרך עוקפת לדין ההתיישנות. בשל כך, נקבעו בפסיקה תנאים מחמירים לדחיית תביעה מחמת שיהוי, והשימוש בדוקטרינה זו ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין... חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי לקבל את טענת השיהוי, ויש צורך ב"דבר מה נוסף"... על הנתבע להוכיח כי היה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי לפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב... להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, דהיינו, על הנתבע..."
עוד נקבע בת"א 3070-07-08 קרן קיימת לישראל נ' רבקה בראל, פסקה יא-יב (פורסם בנבו, 07.11.2010):
"מאחר שהשימוש בדוקטרינת השיהוי לדחיית תביעה הוא נדיר וחריג, הנפקות העיקרית של טענה זו היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי. חלוף הזמן מקשה על המבקשת בהגנתה וראיות שיכולה להשיג – אם ראיות חפציות כמו מסמכים ואם ראיות בעדויות – אבדו וכבר אינם בהישג ידו... אך אין הטעם שחלף זמן רב, כלשעצמו, כדי להוות שיהוי ואין הוא מצדיק סילוק על הסף בשל כך. על הטוען שיהוי להראות כי נגרם לו נזק כתוצאה מחלוף הזמן. המבקשת לא הראתה כי נגרם לה נזק כתוצאה מחלוף הזמן והמשמעות היא שאף אם היה חולף זמן בלתי סביר בין מועד היווצר העילה לבין מועד הגשת התביעה לא ניתן היה לקבוע שחל שיהוי בשל היעדר ראיות לקיומו של נזק למבקשת."
14. בסעיף 19 לבקשה טען עוה"ד כי נגרם לו נזק ראייתי כבד. אין ספק כי חלוף תקופה של 20 שנים ממועד חתימת ההסכם הראשון ועד להגשת התביעה, היא תקופה משמעותית.
ברם, מעיון בבקשה נראה כי טענה זו הועלתה בעלמא ובלא פירוט., כאמור לעיל, הוברר שבשנת 2011 עדיין פעל עוה"ד באופן אקטיבי למלא אחר חובתו לרשום את הזכויות בנכס על שם הנתבע. לפיכך, לא ניתן לראות כי נגרם לעוה"ד נזק כלשהו בשל השינוי בהגשת התביעה.
העדר עילה- ניתוק מוחלט של הקשר הסיבתי
15. מתוקף תפקידו של עוה"ד בהסכם הראשון, כפי שעולה מההתכתבויות שלו עם התובע במהלך השנים, קיבל על עצמו עוה"ד את האחריות להשלמת רישום הזכויות על שם הנתבע, ככל שהדבר אפשרי, גם לאחר חתימת ההסכם השני. על כן, ובאם תתקבל התביעה כנגד הנתבע, יהיה צורך לבחון אם נהג עוה"ד כמצופה, ואם חלה עליו אחריות בשל העיכוב בהעברת הזכויות על שם הנתבע.
בשלב זה, לא ניתן לקבוע כי התחייבות הנתבע כלפי התובע, בהסכם השני, מאיינת את התחייבות עוה"ד לרשום את הזכויות בנכס על שם הנתבע והמשך פעולותיו למטרה זו כפי שפורטו לעיל .
השתק פלוגתא
16. לא ניתן לראות בקביעות בפסק הדין שהתייחס להודעה כנגד מרום, כתקפות גם לעניין עוה"ד, לנוכח מכלול האמור לעיל: מדובר בטענות עובדתיות שונות ובמערכת נסיבות אחרת.
סוף דבר
17. הבקשה נדחית.
המבקש ישלם הוצאות לנתבע, בסך 2,340 ₪.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ו, 14 יולי 2016, בהעדר הצדדים.