הדפסה

בית משפט השלום ברחובות ת"א 20518-06-14

בפני
כבוד ה שופט איל באומגרט

התובע

ניר דאנה

ע"י ב"כ ע ו"ד גולדשטיין
נגד

הנתבעת

ע"י עו"ד עזריה ועו"ד שטרן

נילי זיו

פסק דין

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מנשיכת כלבת הנתבעת.

לטענת התובע, ביום 31/10/12, בשעות הבוקר המוקדמות, במהלך עבודתו בפינוי אשפה, הוא ננשך על-ידי הכלבה שבבעלות הנתבעת. כתוצאה מהנשיכה מכנסיו נקרעו, הוא חש כאב בשוק שמאל ופנה לקבלת טיפול במסגרתו קיבל זריקת טטנוס וטיפול תרופתי.

לטענת הנתבעת, כעולה מכתב הגנתה, אירוע התקיפה נשוא התביעה מעולם לא אירע וככל שנגרם לתובע נזק ברגלו, מקורו אינו בתקיפה על ידי כלבתה. עוד טוענת הנתבעת כי כלבתה לא תקפה את התובע מאחר והייתה קשורה כל העת ברצועה. לחילופין, טוענת הנתבעת כי האירוע נגרם באשמת התובע או על ידי מקרה חריג שלא ניתן לצפותו ולמנעו מראש אף לא בזהירות ראויה.

שאלת החבות:
בחקירתו הנגדית, חזר התובע על האמור בתצהיר עדותו הראשית. התובע העיד כי היה בדרכו למשאית לפינוי אשפה שהמתינה בסמוך, עת הבחין בנתבעת אשר צעדה לקראתו עם כלבתה. עוד העיד כי משהתקרבו אליו הנתבעת וכלבתה, החלה הכלבה נובחת, זינקה לעברו ונשכה אותו בשוק שמאל ( עמ' 12 ש' 14-19) וקרעה את מכנסיו ( ש' 26-27). באשר לתגובת הנתבעת, העיד התובע כי תחילה הכחישה את עניין הנשיכה, לאחר מכן טענה כי המדובר בפצע ישן ורק לאחר שנגעה ברגלו המדממת, הסכימה כי "כן זה מעכשיו" ( ש' 26, 28, 29).

התובע העיד כי נהג המשאית הגיש לו סיוע וחיטא את הפצע בפולידין. בהמשך הוריד אותו בביתו שבקרבת מקום האירוע ומאחר והשעה הייתה כבר שמונה בבוקר, פנה התובע לקבלת טיפול רפואי במשרד הבריאות בפארק המדע, שם קיבל זריקה ורגלו נחבשה ( עמ' 13 ש' 3-5).
עוד העיד התובע כי אינו זוכר האם הכלבה הייתה קשורה ברצועה אך העיד כי הכלבה הייתה ללא רסן ( ש' 24).
מטעם התובע העיד מר שבתאי מזרחי אשר ביום האירוע הנטען עבד כנהג משאית לפינוי אשפה. מר מזרחי, בתצהיר עדות ראשית מטעמו, הצהיר כי האירוע זכור לו היטב ואירע בשעת בוקר מוקדמת, עת התנפלה על התובע כלבה בצבע כהה. עוד הצהיר מר מזרחי כי הוא ראה את הכלבה רצה לכיוון התובע וראה את התובע מנסה להתחמק מהכלבה ללא הצלחה. כמו כן, הצהיר מר מזרחי כי ראה את התובע מתווכח עם הנתבעת ואף מציג לה את הפצע ( סעיפים 2-5 לתצהיר).

בחקירתו הנגדית, העיד מר מזרחי כי התובע שימש ביום האירוע כעובד מחליף ולא היה עובד קבוע בקו ( עמ' 8 למטה ועמ' 9 ש' 2). מר מזרחי העיד, בהגינותו, כי לא ראה את אירוע הנשיכה אך העיד כי ראה את הכלבה רצה לכיוון התובע ואזי ראה את התובע תופס את רגלו. עוד העיד, כי עצר את המשאית, ירד ממנה וראה את רגל שמאל של התובע מדממת ( עמ' 9 ש' 11-16) ואף הבהיר לשאלת בית המשפט "זה היה דם טרי" ( עמ' 9 ש' 24).
עוד העיד מר מזרחי כי הוא הגיש לתובע עזרה ראשונה, מרח על הפצע פולידין מתיק עזרה ראשונה שהיה במשאית ואף המליץ לתובע לגשת לקבלת טיפול בהמשך, כי השעה הייתה עדין מוקדמת ( ש' 6-7).
מר מזרחי העיד כי הכלבה הייתה לא קשורה וללא רסן ( ש' 10). עוד העיד כי המדובר בכלבה קטנה ( עמ' 9 ש' 20).
הנתבעת הצהירה בתצהיר עדות ראשית מטעמה כי בבוקר יום 31/10/12 טיילה עם כלבתה כשזו קשורה ברצועה. עוד הצהירה כי התובע " חתך" אותה, צעד במהירות וקרוב מאד לכלבתה ומשכלבתה חשה התגרות ואיום, החלה נובחת על התובע והתקרבה אליו באופן מאיים ( סעיפים 2, 3, 5). הנתבעת ביקשה להדגיש כי כלבתה "בשום אופן לא נגעה בתובע או ברגלו ובוודאי שלא נשכה אותו" ( סעיף 6).
בהמשך, הצהירה הנתבעת כי בעקבות אירוע ה"נביחה" החל התובע ב"הצגה" וטען כי כלבתה קרעה את מכנסיו ונשכה אותו. במסגרת ה"הצגה" התובע אף הרים את מכנסיו והציג בפניה קרע ישן ו"פצע קטנטן שאינו טרי ברגלו". עוד הצהירה כי ראתה פצע ללא דימום וסביבו שטף דם בצבע כחול ( סעיף 10).
עוד הצהירה הנתבעת כי התובע סירב להצעתה לפנות לקבלת טיפול בסניף קופת חולים שבקרבת מקום האירוע ( סעיף 11).
חקירתה הנגדית של הנתבעת הותירה רושם רע, תשובותיה היו פתלתלות, ארוכות ומלאות סברות והסקת מסקנות וניכר היה כי היא מנסה להרחיק את עצמה מהאירוע ולכל מה שקשור בו. כך, העידה כי היא אינה יודעת את שם התובע ( עמ' 20 ש' 22) על אף שהודתה כי קיבלה פניות בעקבות האירוע הן באמצעות התובע והן באמצעות בא כוחו ( עמ' 21 ש' 24). לגבי הפניות שקיבלה, העידה כי שמה אותן " בזבל" (עמ' 21 ש' 25).
באופן דומה העידה הנתבעת כי אינה מעורה בפרטי הביטוח, אינה מתעסקת בענייני ביטוח, לא קראה את הפוליסה ואף אינה יודעת איזו חברת ביטוח מייצגת אותה בהליך הנוכחי – כך ממש (!) ( עמ' 22 ש' 31 ואילך עד לעמ' 23 ש' 6). עם זאת, הנתבעת ידעה היטב מהו גובה ההשתתפות העצמית ואף בהתאם לפוליסת הביטוח ואף ציינה "מה שאני צריכה לשלם אני יודעת" ( עמ' 23 ש' 7).
באותה הצורה, כאשר עומתה הנתבעת עם הצהרתה בסעיף 5 לתצהירה שם הצהירה כי הכלבה התקרבה אל התובע באופן מאיים, הכחישה תחילה את הדברים ( ש' 29) ובהמשך בהסבר ארוך ומתפתל הסבירה כי "יש אנשים שיסברו כי נביחות של כלב הן מאיימות וכי אולי ניתן היה לחשוב כי הכלבה מתקרבת אל התובע באופן מאיים אך לא כך הדבר" ( עמ' 21 ש' 1-6).
באשר לאירוע נשוא התביעה, הנתבעת אישרה בחקירתה כי בעת קרות האירוע כלבתה הייתה ללא רסן אך קשורה ברצועה ( עמ' 24 ש' 13).

לגבי אופן קרות האירוע, שינתה הנתבעת את גרסתה עליה עמדה בתצהיר עדות ראשית מטעמה, לפיה, כאמור, מעולם לא אירע כל מגע בין כלבתה לבין התובע וכי האירוע התמצה ב"נביחה". כך, העידה הנתבעת כי התובע "כנראה נכנס לטריטוריה שלה והיא הגיבה כמו שמגיב כלב, היא נבהלה ונבחה וקפצה לכיוון שלו" ( עמ' 24 ש'18-19).בהמשך חקירתה הייתה הנתבעת נחרצת עוד פחות בשאלת היעדר המגע בין הכלבה לבין התובע והעידה "לטעמי היא נגעה בו במכנסיים, היא לא נגעה בו היא הגיעה עד לרגל שלו... אני מיד משכתי ואז הוא עשה איי איי כזה, אולי נבהל, הרים את המכנסיים והיה לו קרע במכנסיים בצורת ר', שהיה מראש, ואז היה כחול זה ונקודה כזו ... נקודה כמו סיכה ... (עמ' 24 ש' 20 ואילך) ובהמשך לשאלה : "אמרת שהכלבה נגעה ברגל" השיבה "כנראה" ( עמ' 25 ש' 4-5).

אף לגבי היעדר הנשיכה איבדה הנתבעת מנחרצותה והעידה כך: "יתכן אמרתי שנגעה במכנסיים שלו, לא ראיתי שנשכה. נשיכה לוקחת זמן, בעיני, הכלבה לא נשכה אותו. אני משכתי את החבל... לפי דעתי לא אבל לא יודעת. מזווית ראיה שלי לא הייתה נשיכה..." ( עמ' 25 ש' 7-9). בהמשך אף ניסתה הנתבעת לתרץ את גרסתה בעזרת צורת הפצע ברגלו של התובע: "גם התוצאה שראיתי, יש לכלבה יותר משן אחת, סביר שאם הייתה נושכת היה סימן של כמה שיניים, לא היה חור אחד" (ש' 9-10).

העולה מחקירת הנתבעת, בניגוד להצהרותיה החד משמעיות בכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית מטעמה הוא כי אכן היה מגע בין כלבתה לבין התובע. תיאור הנתבעת של התנהלות התובע לאחר אותו המגע תואם היטב את התיאור של התובע עצמו ושל מר מזרחי – תגובה של כאב, טענה כי ננשך ואף הצגת הפצע לגביו בחרה הנתבעת להאמין כי מקורו לא בנשיכה. לסיכום, עדות הנתבעת הותירה על בית המשפט רושם עגום ביותר.

עדות התובע הייתה אמינה על בית המשפט ונתמכה בכל פרט ופרט בעדות מר מזרחי שהינו עד ניטראלי ונעדר כל אינטרס בתוצאות ההליך. ב"כ הנתבעת ביקשה להיבנות מהסתירות בין עדות התובע ועדות מר מזרחי לעניין גודל הכלב ושעת האירוע. כך, הצהיר התובע בתצהיר עדות ראשית מטעמו כי המדובר בכלב בגודל בינוני בעוד שמר מזרחי העיד כי המדובר בכלב קטן. סתירה זו לאו סתירה היא ועדות התובע לעניין גודל הכלב כאשר הצביע על גובה ספסל באולם בית המשפט, תואמת את גרסת הנתבעת לפיה המדובר בכלבה בגודל של כ-30 סמ'. באשר לשעת האירוע לגביה העידו התובע ומר מזרחי כי דובר בסביבות השעה שש ורבע לעומת עדות הנתבע כי דובר בכרבע שעה לפני פתיחת סניף קופת חולים, הרי שהמדובר בפרט שאינו משמעותי מאחר שגם לשיטת הנתבעת סניף קופת חולים שבקרבת מקום האירוע אליו הציע להתלוות לתובע היה עדין סגור וניתן להבין את חוסר הנכונות של התובע לחכות עד לפתיחתו.

לא זו אף זו, בנוסף לעדות מר מזרחי, ניתן למצוא חיזוק לגרסת התובע ולקרות אירוע הנשיכה בהתנהלות הנתבעת עצמה כפי שתוארה על ידה בחקירתה הנגדית. כך לא הכחישה הנתבעת כי מסרה לתובע כי הכלבה מחוסנת ובהמשך אף העידה "יכול להיות שאמרתי לו בזמן האירוע שזו פעם ראשונה שהיא נושכת ... יכול להיות שאמרתי..." ( עמ' 25 שק 18 ו- 20-21).
הצילומים של רגלו הפצועה של התובע שצולמו מיד לאחר אירוע הנשיכה והוגשו במהלך חקירתו הנגדית ( ת/1-2), תומכים אף הם בגרסתו כי ננשך ברגלו.

העולה מן המקובץ הוא כי מקובלת על בית המשפט גרסת התובע לפיה הוא ננשך על-ידי הכלבה שבבעלות הנתבעת. גרסה זו נתמכה הן על-ידי עדות מר מזרחי והן מעדות הנתבעת. גרסת הנתבעת נמצאה לא אמינה ונדחתה על-ידי בית המשפט. כמו כן, לא נמצא ממש בניסיון הנתבעת לגלגל את האחריות לאירוע לפתחו של התובע, מאחר ולא הוכח כי התגרה בכלבתה או גרם בצורה כלשהי לתקיפה.

אי לכך ובהתאם לסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] הקובע כי בתובענה בשל נזק גוף שנגרם על ידי כלב, יחויב הבעלים של הכלב בתשלום הפיצוי לנפגע אף אם לא הייתה התרשלות מצד הבעלים, הנני קובע כי הנתבעת אחראית לפיצוי הנתבע בגין נזקיו, כפי שיפורט להלן.

שאלת הנזק:
מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של דר' הירש גיורא, מומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר קבע כי לתובע נכות נפשית בשיעור של 5% בגין סימנים קליניים קלים עם הפרעה בתפקוד חברתי ומגבלה קלה ביותר בכושר העבודה.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת דר' פבל גולובצ'יק, מומחה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, אשר קבע כי בהיעדר הפרעה בתפקוד הכללי או פגיעה בכושר ההשתכרות, לא נותרה לתובע נכות בתחום הנפשי.

דר' אריה באואר, מומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט קבע כי קיים קשר בין אירוע הנשיכה לבין מצבו הנפשי של התובע המתבטא בנכות צמיתה בשיעור של 5%. עוד ציין המומחה כי הוא מעריך כי התובע לא יזדקק לטיפול בעתיד וכי יש להניח כי לא יחול שינוי משמעותי במצבו בעתיד "אלא אם יקרה אירוע בלתי צפוי, כמו למשל משיכה נוספת, למרות כל אמצעי הזהירות שהתובע נקט בהם". ההלכה היא כי בהיעדר טעמים כבדי משקל, יאמץ בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעמו וכך יש לפעול אף במקרה זה, מה גם שהצדדים לא ביקשו לחלוק על חוות דעת דר' באואר.

באשר לראש נזק של אובדן השתכרות, התובע העיד כי מכל עיסוקיו הוא משכתר שכר חודשי של כ-8,000-9,000 ₪ כאשר חלקו – כ-1,500 ₪ - אינו מדווח והוא מועבר על-ידו למטרות צדקה. המחלוקת שנתגלעה בין באי כח הצדדים באשר לגובה שכרו החודשי של התובע אינה מהותית מאחר והוכח, מעדות התובע עצמו, כי לא חלה כל פגיעה בכושר השתכרותו, נהפוך הוא, מאז האירוע השביח התובע את שכרו.

אי לכך, בהיעדר הפגיעה בכושר ההשתכרות מחד ובקיום נכות נפשית צמיתה מאידך, העלולה לתת את אותותיה בעתיד, כפי שקבע מומחה מטעם בית המשפט, הרי שיש לפצות את התובע בסכום גלובלי וצופה פני עתיד בגין ראש נזק זה. בהתחשב בגיל התובע וגובה שכרו, יעמוד פיצוי זה ע"ס 25,000 ₪.

באשר לנזק הלא ממוני, נוכח אופי הפציעה, שיעור הנכות וגיל התובע, נקבע כי יש לפצותו בגין ראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בגין ניהול הליך זה בסך של 12,870 ₪ וכן הוצאות המשפט ( לרבות חוו"ד ואגרות – עפ"י קבלות).

זכות ערעור כחוק לבית משפט מחוזי מרכז ( לוד)

ניתן היום, כ"ב אדר תשע"ז, 20 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.