הדפסה

בית משפט השלום ברחובות ת"א 11859-03-16

בפני
כבוד ה שופטת אושרית הובר היימן

תובע

עמרם מלכה

נגד

נתבעים

  1. דוד אסרף
  2. חיים אסרף
  3. אברהם נחמיאס (ניתן פסק דין)
  4. יוספינה נחמיאס (ניתן פסק דין)

פסק דין

עסקינן בתביעה שעניינה בהמחאת זכות שניתנה ע"י הנתבעים 3-4 לתובע, לקבל כספים מאת הנתבעים 1-2. הנתבעים 1-2 סירבו לכבד את המחאת הזכות ולפעול על פיה.

מכאן, התביעה שלפניי, במסגרתה עותר התובע למתן סעד הצהרתי לפיו המחאת הזכות תקיפה ומחייבת וכן סעד כספי על סך 50,000 ₪ בגין הכספים ששולמו ע"י הנתבעים 1-2 לנתבעים 3-4 בין מועד המצאת המחאת הזכות לידיהם לבין מועד הגשת התביעה.

טענות הצדדים:
טענות התובע:
התובע הינו אדם פרטי, יליד שנת 1947.

בין התובע ובין הנתבע 3 התקיימו יחסים עסקיים. בסופם, נותר חוב כספי לפיו חייב הנתבע 3 לתובע, סך של 350,000 ₪ (להלן: "החוב").

בתחילת חודש מאי 2015, פנה הנתבע 3 אל התובע והודיע לו כי אין לו האמצעים לפרוע את החוב. במסגרת זו, הציע הנתבע 3 להמחות לתובע זכות לקבלת כספים, מהנתבעים 1-2, וזאת עפ"י פסק דין שניתן ב - ת"א 156-01-12, ביום 7.1.2015. במסגרת הליך זה חויבו הנתבעים 1-2 לשלם לנתבעים 3-4, סך של 730,000 ₪ בצמוד למדד המחירים לצרכן. עפ"י פסק הדין, מתוך הסכום האמור, סך של 438,000 ₪ ישולם בתוספת מע"מ וכנגד חשבונית מס כדין וסך נוסף של 292,000 ₪ ישולם ללא תוספת מע"מ וכנגד קבלה. עוד קבע פסק הדין, כי הסכום ישולם בתשלומים חודשיים שווים על סך 5,000 ₪ ביום החמישי לכל חודש.

התובע קיבל את הצעתו של הנתבע 3 לתשלום על דרך המחאת זכות לקבלת כספים ובהמשך לכך, ביום 7.5.15, חתמו התובע והנתבעים 3 -4 על מסמך הנושא כותרת "הודעה על המחאת זכות לקבלת כספים", לפיו הכספים אשר חייבים הנתבעים 1-2 לנתבעים 3-4 לפי ההסדר, ישולמו לתובע, עד לסך של 350,000 ₪.

לטענת התובע, על מנת ליתן תוקף מחייב להמחאת הזכות, ביום 25.11.15 נרשם משכון על המחאת הזכות, זאת עפ"י אישור רישום המשכון שצורף לראיותיו.

לטענת התובעת, מיד, ובסמוך לחתימה על המחאת הזכות, פנה התובע אל משרדם של הנתבעים 1-2, למימוש הזכות, ואולם הללו הודיעו לו, כי אין בכוונתם לפעול עפ"י הוראות המחאת הזכות.

מספר ימים לאחר שהתקבל סירובם של הנתבעים 1-2, שלח ב"כ התובע מכתב דרישה, בדואר רשום, לנתבעים 1-2, בדרישה לקיום המחאת הזכות. לעניין זה, הפנה התובע למכתב, מיום 25.05.15, שצורף לראיותיו. לטענת התובע, משלא נענו על ידי הנתבעים 1-2, פנה טלפונית ושלח הודעות בדוא"ל, אולם הנתבעים 1-2 עמדו בסירובם לשלם לתובע בטענה כי הוטלו עיקולים בת"א 40596-03-15, אצל אולמי גבעת האירוסים גן אירועים בע"מ (חב' בה הנתבעים 1-2 בעלי מניותיה), על הכספים שאמורים היו להיות משולמים לנתבעים 3-4.

ואולם, לטענת התובע, הסכם הפשרה קבע כי החיוב של הנתבעים 1-2 כלפי הנתבעים 3-4 הינו אישי ולכן אין רלוונטיות לעיקול שהוטל על כספי החברה. מכל מקום, גם לאחר הסרת העיקול על כספי החברה, עמדו הנתבעים 1-2 בסירובם לפעול עפ"י המחאת הזכות, והמשיכו בהעברת הכספים ישירות לנתבעים 3-4.

עוד נטען, כי ב"כ התובע פנה לנתבעים 1-2 והבהיר כי היות והתובע הינו אדם פרטי, שאינו עוסק מורשה, די בכך שיחתום בחתימת ידו לאישור קבלת כל תשלום, כדי למלא את דרישת מתן קבלה בפסק הדין, וממילא אין לחייבו בהמצאת חשבונית, זאת בפרט ביחס לתשלום על סך 292,000 ₪ אשר עפ"י הוראות פסק הדין ישולם כנגד קבלה בלבד.

על אף האמור לעיל, ביום 10.9.15 קיבל ב"כ התובע, הודעה מהנתבעים 1-2 כי הם עומדים על סירובם לביצוע התשלומים על פי המחאת הזכות.

התובע צרף לכתב התביעה, תצהיר שערך הנתבע 3 ונחתם ביום 3.12.2015, לפיו הוא מאשר את המחאת הזכות וכן את ההסכמה לפיה כספים שחייבים לו הנתבעת 1-2 ישולמו לידי התובע בהתאם למסמך ההמחאה. עוד נכתב בתצהיר, כי הנתבעים 1-2 הודיעו לו שאין בכוונתם לשלם את הכספים לתובע לפי המחאת הזכות ומסרו לידיו שיקים נוספים בגין החוב לפי הסכם הפשרה ביניהם. כן, נכתב כי השיקים נמסרו ע"י החברה גבעת האירוסים, אף שהחוב של הנתבע 1-2 כלפי הנתבעים 3-4 הינו חוב אישי.

לאור האמור לעיל, עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי לפיו המחאת הזכות שנערכה בהתאם לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט – 1969 (להלן: החוק) חלה על הנתבעים 1-2 ועליהם לפעול לפיה, מרגע שהומצאה לידיהם, בחודש מאי 2015 ולסעד כספים בגין הכספים שכבר הועברו לנתבעים 3-4.

טענות הנתבעים:

הנתבעים 3-4 לא הגישו כתב הגנה, ועל כן ניתן כנגדם פסק דין בהעדר הגנה, לפיו התקבלה התביעה במלואה כנגדם.

הנתבעים 1-2 הגישו כתב הגנה והכחישו טענות התובע. לטענת הנתבעים 1-2, התובע נעדר כל זכות לקבל מהם כספים. נטען, כי בראש מסמך המחאת זכות, בצידו השמאלי, נכתב "תוקפו של מסמך זה מותנה בחתימת כל הצדדים לו". כמו כן, בתחתית המסמך, יועדו מקומות לחתימת הנתבעים 1-2, אך בפועל הם מעולם לא חתמו עליו ולא התבקשו לחתום. עוד נטען, כי ב"כ התובע היה הגורם שערך וניסח את טופס ההודעה וכי הנתבעים 1-2 לא היו צדדים לעריכתו. משכך, טענו הנתבעים 1-2 כי הטופס נעדר כל תוקף משפטי כלפיהם. נפקות הדבר, לטענתם, היא שגם המשכון שנרשם, נעדר כל תוקף כלפיהם.

ביחס לתצהיר הנתבע 3, מיום 3.12.2015, נטען כי התצהיר ניתן לאחר שהופעל עליו לחץ, ולכן הדברים נמסרו בניגוד לרצונו.

הנתבעים 1-2 צרפו תמלול שיחה, אשר נטען כי נערכה בין הנתבע 2 לנתבע 3. לטענתם, מן התמלול ניתן ללמוד שהתצהיר אינו משקף את רצונו של הנתבע 3.

גם ביחס לחתימת הנתבע 3 על המחאת הזכות, נטען כי זו ניתנה לאחר שהופעל עליו לחץ פסול.

מבלי לפגוע בטענת הנתבעים באשר להיעדר תוקף המחאת הזכות, נטען, כי לנתבעים עומדת הגנת החייב כאמור בסעיף 2 (א) לחוק. לטענתם, התובע וב"כ מסרבים להפיק חשבוניות מס ו/או קבלה כדין בגין התשלומים. בכך משתנים התנאים שנקבעו בהסדר הפשרה, לרעת הנתבעים, אשר זכאים בדין לסרב לשינוי המבוקש.

בסיפא לכתב ההגנה נטען כי הנתבעים שילמו לנתבע 3 את הסכומים במלואם, ואילו האחרון לא העבירם לתובע, ובנסיבות אלו לא יעלה על הדעת כי הנתבעים ידרשו לשלם את אותם הסכומים, פעמיים.

הראיות שהובאו לפני בית המשפט:

לפני בית המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, הנתבע 1, הנתבע 3 –מר נחמיאס וביתו, גב' דור נחמיאס, והם כולם העידו ונחקרו על תצהיריהם.

דיון והכרעה:

כאמור, עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי לפיו המחאת הזכות שנערכה בהתאם לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט – 1969 (להלן: החוק) חלה על הנתבעים 1-2, מחייבת אותם ולפיכך, עליהם לפעול לפיה.

ג1. לשון ההמחאה:
בטרם אחל את הדיון ובשל חשיבותם של הדברים, אביא להלן את תוכן מסמך המחאת הזכות:

"לכבוד
ה"ה דוד אסרף ת.ז.... תקפו של מסמך זה מותנה בחתימת כל הצדדים לו
חיים אסרף ת.ז...
הנדון: הודעה על המחאת זכות לקבלת כספים
אנו הח"מ אברהם נחמיאס ת.ז ...ויוספינה נחמיאס ת.ז... שזכאים לקבל מכם כספים בהתאם לפסק הדין מיום 7.1.2015 תיק בית משפט מספר 156-01-12 (להלן פסק הדין) נותנים לכם בזאת הוראה בלתי חוזרת כדלקמן:

אנו מורים לכם בזאת בהמחאה גמורה מוחלטת ובלתי חוזרת להעביר וליתן למר מלכה עמרם נושא ת.ז ...את סך של 350,000 ₪ וזאת מהכספים שאמורים אנו לקבל מידכם בהתאם לפסק הדין.
על אף האמור בסעיף 1 לעיל, היות ובהתאם להוראות סעיף 2 לפסק הדין אנו אמורים לקבל מידכם תשלומים חודשיים צמודים למדד המחירים לצרכן בסך של 5,000 ₪ לכל חודש, אנו מורים כי תעבירו לעמרם מלכה 70 תשלומים שווים וצמודים למדד המחירים לצרכן הידוע במועד חתימת המחאת זכות זו של 5,000 ₪ כל חודש החל מיום 5.6.15 ואילך למר עמרם מלכה.
בכדי למנוע מחלוקות בעתיד אנו מורים בזאת כי התשלומים הללו ימסרו על ידכם ב – 70 שיקים מעותדים עד לסך של 350,000 ₪ שימסרו פיזית למר עמרם מלכה ומידי 12 חודשים תיערך התחשבנות בנוסף למדד המחירים לצרכן.
במידה ותקיימו את האמור לעיל בכך שתשלמו ותפרעו למר עמרם מלכה את 70 התשלומים המפורטים לעיל ובסך הכל את הסך של 350,000 ₪ אנו מצהירים כי לא יהיו לנו כל טענות או דרישות מכל סוג שהוא בהקשר לכספים ששולמו על ידכם ושאמורים היו להיות חלק מהסכום שעליו ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט ביום 7.1.2015.
למען הסר ספק המחאת זכות זו מתייחסת אך ורק לסך של 350,000 ₪ שהינו חלק מהסכום שנפסק שעליכם לשלם לנו כמפורט בפסק הדין ואין באמור לעיל כדי לפגוע בזכויותינו על פי פסק הדין.

ולראיה באנו על החתום היום 7.5.15"

מתחת לאמור מופיעות חתימות אברהם ויוספינה נחמיאס ואימות חתימתם ע"י עו"ד מיכאל שניטקין, כי חתמו לפניו על כתב המחאת הזכות לאחר שהבינו את תוכנו ומשמעויותיו.
מתחת לכך נכתב:
"אני הח"מ מלכה עמרם נושא ת.ז ... מאשר בזאת בחתימתי להלן, כי לנוכח המחאתכם את זכויותיכם כאמור לעיל, אין לי ולא יהיו לי כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה כנגדכם ו/או כנגד דור נחמיאס ו/או כנגד מי מטעמכם וזאת בכל עניין ודבר וללא כל תנאי..."

מתחת לאמור מופיעה חתימתו של מר עמרם מלכה ואימות חתימתו ע"י עו"ד צבי קופר, כי חתם לפניו על כתב המחאת הזכות לקבלת הכספים וויתור תביעות לאחר שהבין את תוכנו ומשמעויותיו.

מתחת לכך נכתב:
"אנו הח"מ דוד אסרף ת.ז ... וחיים אסרף ת.ז..., ביחד ולחוד, מסכימים לכל האמור לעיל ומתחייבים לפעול לפי המחאת הזכויות הנ"ל"

וכאן הותר מקום לחתימותיהם של דוד וחיים אסרף.

ג2. שאלת תוקפו של כתב המחאת הזכויות – טענה בדבר הפעלת לחץ פסול:

בכתב ההגנה, טענו הנתבעים 1-2 כי חתימת הנתבע 3 על כתב המחאת הזכות, נעשו תוך הפעלת לחץ פסול וכפייה. לפיכך , נטען כי כתב המחאת הזכות, ככל הסכם, דינו להתבטל בשל פגם מהותי בכריתתו. עפ"י הטענה, הנתבעים 3 -4 חתמו על כתב המחאת הזכויות, לאחר שנערכה בוררות בין הנתבע 3 לתובע ע"י גורמים עבריינים, ואלו קבעו כי הנתבע 3 חייב לתובע סך של 350,000 ₪, בעוד שהתובע השקיע בעסק המשותף סך 200,000 ₪ בלבד. עוד נטען, כי אותם גורמים עבריינים שפעלו מטעמו של התובע איימו על הנתבע 3 כי במידה ולא יחתום על המחאת זכות כאמור, הם ישליכו רימונים על העסק ויפגעו בו ובביתו.

סעיף 17 ל - חוק החוזים (חלק כללי) , תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כהאי לישנא:
"17.   (א)  מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב)  אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה."
לעניין זה יפים דברי בית משפט בעע"ם  4696/07 אשל הירדן יזום ובנין בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה‏, מפי כבוד השופט פוגלמן, שם פסקה 16:
".... הסעיף איננו מגדיר במדויק את המושג כפייה...ככלל, מקובל לומר כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא פלוני לחתום על חוזה איננו מקים את העילה (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 898(1992));  גבריאלה שלו דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 333 (2005). להלן: שלו ) "

בדומה, נקבע כי כפייה עולה כדי פגם ברצונו של המתקשר. לעניין זה ראה פרידמן וכהן, בספרם "חוזים", כרך ב, בעמ' 889: "מי שנתון לכפיה פועל בידיעת הנתונים, אך הלחץ המופעל עליו שולל ממנו את חופש הפעולה".

ברי, כי אם אכן נחתם כתב המחאת הזכות כתוצאה מאיומים שאיימו גורמים עבריינים על הנתבע 3, כי יפגעו בעסקו, בו ובביתו, כפי שנטען, אלו עולים בבירור כדי כפייה המקימה לנתבע 3 זכות לבטל את ההסכם. סעיף 20 לחוק קובע, כי הודעת הביטול תימסר, במקרה של כפיה, בתוך זמן סביר מהמועד בו הסתיימה הכפייה.

דא עקא, אין חולק כי הנתבע 3 מעולם לא ביקש לבטל את הסכם המחאת הזכות. יתרה מכך, כפי העולה מן העדויות הוא ביקש לפעול על פיו ואף ביקש מהנתבעים 1-2 לפעול לפי ההסכם. מאחר וסעיף 17 מעניק את הזכות לביטול ל"מי שהתקשר בחוזה", ספק רב אם סעיף זה מקים לנתבעים 1-2 תרופה כלשהי, בהינתן שהם לא חתמו על כתב המחאת הזכות.

סעיף אחר הרלוונטי לטענות הנתבעים 1-2 בהקשר זה, הוא סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע כי "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור – בטל". בהתאם להוראות סעיף זה, היה ו תתקבל טענת הנתבעים, לפיה כתב המחאת הזכות הוא תולדה של לחץ ואיומים מגורמים עברייניים שהופעלו על הנתבע 3, הרי הוא void, ואין לו כל תוקף מחייב, כלפי הצדדים עצמם וכלפי כולי עלמא, לרבות הנתבעים 1-2.

נטל ההוכחה לגבי קיומם של פגמים בכריתת חוזה ואי חוקיות בכריתתו, חל על הטוען להם (ר' למשל, ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3)309, 312), ובענייננו הנתבעים 1-2. על כן, נשאלת השאלה, האם עמדו הנתבעים 1-2 בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם להוכחת הפגמים בכריתת הסכם המחאת הזכות מן הנתבעים 3-4 לתובע? נסקור להלן את הראיות שהובאו לעניין זה לפני בית המשפט.

תצהיר הנתבע 1 ועדותו:

הנתבע 1 טען בתצהירו, כי למד מהנתבע 3 שחתם על כתב ההמחאה, לאחר שאויים ע"י התובע וגורמים עבריינים מטעמו. על כך גם העיד בבית המשפט. ואולם, עדותו של הנתבע 1 לעניי ן זה הינה בגדר עדות שמועה בלבד ומכאן שלא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים כלשהם.

גרסתם הנתבע 3:

כחלק מראיות ההגנה, הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע 3 (תצהיר מיום 12.02.19, להלן: "התצהיר המאוחר"). בתצהירו, טען הנתבע 3 כי נכנס כשותף בעסק בית קפה בעל רישיון להפעיל ת חנת טוטו ופיס (להלן: "העסק"). לטענת הנתבע 3, לאחר תקופה החל שותפו למעול בעסק ולכן הגיעו הם להסכמה, כי השותף יצא מהעסק והנתבע 3 יקח על עצמו את החובות שצבר, שהיו בסך 220,000 ₪. עוד עפ"י התצהיר, מאחר ולא נותרו לנתבע 3 משאבים כספיים, לדבריו, יצר קשר עם התובע (אותו הוא מכיר שנים), והתובע הסכים לשלם את החוב למועצה להימורים בספורט בסך של 150,000 ₪ בתמורה ל – 50% מהעסק. הנתבע 3 והתובע לא ערכו הסכם, אך בפועל התובע שילם את החוב למועצה להימורים בספורט , השניים החלו לעבוד יחד בעסק והתובע הכניס את ביתו החורגת לעבוד בעסק. עוד מסר הנתבע 3 , כי עבודתו המשותפת עם התובע נמשכה כשמונה חודשים, במהלכם הוא עצמו השקיע כספים בעסק, זאת בניגוד לתובע. עוד, טען כי בשלב מסוים, גילה שביתו החורגת של התובע גונבת כספים מהקופה בעסק, וכאשר התעמת עם התובע על העניין, הוא איים עליו שיחסל אותו. לטענת הנתבע 3, "הסכסוך התפשט בקרב רבים" ו – "הדבר גם הגיע לידיעת ערבים מג'ואריש שהגיעו לעסק במטרה "לפתור" את הבעיות שנוצרו", וכן "הערבים מג'ואריש הרחיקו את עמרם מ העסק כדי שלא יעשה צרות וביקשו להיכנס איתי שותפים". אמרתי להם שאני צריך קודם כל לפתור את הבעיות שלי עם עמרם" (סעיפים 16 -19 לתצהיר). בהמשך, לטענת הנתבע 3, התובע עירב "אנשים מפוקפקים מטעמו" לדבר עם "הערבים מג'ואריש". אותם אנשים שהתובע הביא היו גם כן מג'ואריש, והם עשו בוררות בינו לבין התובע והחליטו שהוא חייב לתובע 350,000 ₪, ואיימו עליו שאם לא ישלם, הם ישליכו רימונים על העסק. לטענת הנתבע 3, הוא אמר לאותם האנשים שאין לו כסף, אבל סיפר להם על הכספים שהוא אמור לקבל מהנתבעים 1-2 בהתאם לפסק הדין שניתן לטובתו, ואמר להם שכל סכום שיקבל הוא יעביר לתובע. כן, לטענת הנתבע 3, עפ"י תצהירו, התובע דרש ממנו להגיע לעו"ד צבי קופר ולחתום על תצהיר שהכין לפיו הכסף שהאחים אסרף חייבים לו, ישולם ישירות לתובע. מתוך פחד על חייו וחיי ביתו, כך לטענת הנתבע 3, ומתוך אין ברירה, הלך לעו"ד קופר וחתם על מסמך המחאת הזכות מבלי לקרוא אותו. וכך הצהיר הנתבע 3 "לאור כל האמור, התביעה הזו מבוססת על בוררות של עולם תחתון כאשר עמרם מלכה ועו"ד צבי קופר מנסים להציג לבית המשפט כאילו יש מסמך משפטי תקף" (סעיף 34 לתצהיר).

פרט לתצהיר עדות ראשית שהגיש הנתבע 3 כאמור מטעם הנתבעים 1-2, הוגש תצהיר נוסף שלו, הפעם מטעם התובע, כחלק מנספחי כתב התביעה. מועד אימות תצהיר זה הוא מיום 03.12.15 (להלן: "התצהיר המוקדם"). באותו התצהיר, לא בא זכרן של הטענות שנמסרו בתצהיר המאוחר ואשר פורטו לעיל. כל שנמסר בתצהיר המוקדם, הוא כי הנתבע 3 מאשר שנותר לו חוב כלפי התובע בהמשך לפעילות עסקית משותפת, וכן מאשר את הסכם המחאת הזכות שנחתם ביניהם.

לאחר עיון בשני תצהיריו של הנתבע 3 ושמיעת עדותו לפניי, אני מוצאת את גרסתו כבלתי מהימנה, כבושה, מתפתחת ומלאת סתירות, וזאת מן נימוקים שלהלן:

ראשית, כאמור לעיל, תצהירו המוקדם של הנתבע 3 שונה באופן קיצוני מזה אשר ניתן על ידו ביום 12.02.19. גרסתו של הנתבע 3 בתצהירו המאוחר ובעדותו היא גרסה כבושה, שעה שכל נושא אי החוקיות הקשורה בחתימת כתב המחאת הזכות, לא בא זכרו בתצהירו המוקדם. הנתבע 3 טען בעדותו, שמסר את התצהיר הראשון מאחר והיה נתון ללחץ של התובע "זרמתי עם כל מה שביקש" (עמ' 47), אך הבהיר כי עו"ד קופר לא הפעיל עליו כל לחץ פסול. טענתו של הנתבע 3, כי הופעל עליו לחץ ע"י התובע למסור את התצהיר, עומדת אל מול עדותו של התובע שלא היו דברים מעולם, ועדויותיהם לעניין זה שקולות בעיני.

שנית, בין תצהירו המאוחר של הנתבע 3 לעדותו לפניי נמצאו סתירות מהותיות, וכן תהיות וסימני שאלה שלא נמצא להם הסבר:

לעניין השקעת כספים ע"י התובע בעסק המשותף:
בתצהירו המאוחר טען הנתבע 3, כי התובע השקיע בעסק 150 אלש"ח אשר שולמו למועצה להימורים בספורט ותו לא, ואולם בעדותו לפניי סיפר כי התובע השקיע 200 אלף ₪ "בערך" וכי פרט ל – 150 אלש"ח ששולמו למועצה להימורים בספורט ביצע התובע גם העברות בנקאיות לביתו של הנתבע 3. הנתבע 3 לא ידע לצי ין סכומי העברות שבוצעו או מועדיהן. כמו כן, טען כי העביר לתובע כספים במזומן, וכי לדעתו בכך קיזז את מלוא החוב לתובע, אך גם לעניין זה לא ידע לציין סכומים של הכספים ששילם לתובע ומועדים (עמ' 44) . יצויין, כי בתצהיר עדות ראשית של הנתבע 3 לא צוין כלל כי השיב לתובע סכומים כלשהם.

זה מקום לציין, כי גם מעדותה של ביתו של הנתבע 3, גב' דור נחמיאס עולה כי התובע השקיע בעסק כספים בסכוה שנע בין 220 -250 אלש"ח (עמ' 56 – 57). גם עדה זו אינה מציינת, ולו ברמז באשר לכספים אשר לכאורה הושבו לתובע בתקופת עבודתו של העסק.

הנה כי כן, מגרסתו של הנתבע 3 עולה בבירור שהתובע השקיע כספים בעסק, בסכום העולה על 200 אלש"ח, אך מנגד לא ברור כמה, והאם בכלל, השיב לו הנתבע את חובו.

הנתבעים 1-2 טענו, כי סכום החוב שצוין בהסכם המחאת הזכות - 350 אלש"ח – הוא מופרך ותלוש מן המציאות, עובדה המחזקת לטענתם את העדר החוקיות שבמסמך. ואולם, לאור עדותם של הנתבע 3 וביתו, מתעורר ספק משמעותי ביחס לטענה זו, שהרי מתברר כי למעשה אין חולק שהתובע השקיע בעסק מאות אלפי ₪, ומנגד טענת הנתבע 3 שהשיב לתובע את הכספים במהלך חיי העסק, נותרה טענה בעלמא .

לעניין נסיבות עריכת כתב המחאת הזכות:
בתצהירו טען הנתבע 3, כפי שצוין לעיל, כי עו"ד קופר ערך את מסמך המחאת הזכות וכי הוא עצמו הגיע אל משרדו של עו"ד קופר וחתם על המסמך מבלי לקרוא אותו כלל. ואולם, בעדותו הסתבר, כי מי שלמעשה ערך את כתב המחאת הזכות היה דווקא בא כוחו של הנתבע 3, עו"ד עצמון, אשר לדברי הנתבע 3 מייצג אותו באופן ראוי מזה שנים והו א סומך עליו.

עוד טען בעדותו הנתבע 3 , כי הוא קיבל הנחיות "בערך" איך לערוך את המסמך והסביר לבא כוחו למה הוא זקוק. הנתבע 3 העיד שהבין על מה הוא חותם (עמ' 46).

אם כן, ע סקינן בעובדה מהותית ובסתירה משמעותית בין תצהירו המאוחר של הנתבע 3 לבין עדותו, שכן בעוד שבתצהירו ביקש הנתבע 3 להרחיק עצמו מעריכת המסמך ולהציג את חלקו כפאסיבי ביותר בהכנתו , הרי שבעדותו הסתבר כי מי שערך את כתב המחאת הזכות הוא דווקא הנתבע 3 באמצעות בא כוחו, והוא זה אשר העביר את המסמך החתום על ידו ועל ידי אימו לחתימת התובע.

תהייה נוספת, בהקשר זה, נוגעת ללשונו של כתב המחאת הזכות – שהרי, אין עסקינן במסמך לקוני הקובע את המחאת הזכות באופן כוללני, אלא במסמך הכולל תנאים מפורטים ביחס לסכומים, לתשלומים, לויתור זכויות ולאימות החתימות. לא ברור כיצד נוסח מסמך פרטני שכזה, לאור עדותו של הנתבע 3 כי "קיבל הוראות בערך" מ גורמים עברייניים עלומים ביחס לתוכנו של המסמך הנדרש.

זהו המקום להדגיש, שהנתבעים 1-2 בחרו שלא לזמן את עוה"ד שניטקין ועו"ד עצמון למסירת עדות באשר לנסיבות עריכת המסמך וחתימתו.

כידוע, העדר ראיות ועדים מהותיים שהיו יכולים לתמוך בגרסת הנתבעים פועלת לרעתם - "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו.. כלל נקוט...שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית משפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראייה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו..." (ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג (1993)) וכן ראו בספרו של י. קדמי על הראיות, חלק שלישי, מהדורת תשס"ד, עמ' 1649). (ראו גם ע"א 55/89‏‏ קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, (1990); ע"א 1226/11 עוזי ישראל-פור נ' יהודה אליהו (2014); ע"א 3886/12‏‏ זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ(2014); רע"א 617/08‏‏ מלון עדן נהריה בע"מ נ' יוסף קסל (2014).

אי העדתם על עוה"ד עצמון ועוה"ד שניטקין נזקפת לחובת הנתבעים , שכן אין ספק שלו הייתה נמסרת עדותם היה בה בכדי לשפוך אור על ההתנהלות שהובילה לעריכתו ועל נסיבות חתימתו. לאי העדתם של עורכי הדין לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת ע"י הנתבעים.

לעניין טענת הכפייה:
כאמור לעיל, בתצהירו המאוחר של הנתבע 3, טען למעורבות של גורמים עבריינים שערכו בוררות בינו לבין התובע ואשר הורו לו, תוך דברי איום חמורים, להמחות את זכויותיו לתובע. ואולם, נסיבות העניין, כפי שהן מתוארות בתצהירו המאוחר של הנתבע 3 אפופות ערפל ומסתורין ונראה כי לא בכדי. כך, טען הנתבע 3, כי כאשר התעמת עם התובע על כך שביתו החורגת גונבת מהעסק, איים עליו התובע שיחסל אותו . כאן, נשאלת השאלה, מדוע לא התלונן על הנתבע 3 על התובע מיידית במשטרה? הרי עפ"י גרסתו של הנתבע 3 בשלב זה, טרם נכנסו גורמים עבריינים לעסק, ומכאן שלא הייתה לכאורה כל מניעה להגיש תלונה כאמור.

עוד, לטענת הנתבע 3, "הסכסוך התפשט בקרב רבים" - משפט סתום ומעורפל – איך "התפשט" הסכסוך? מיהם אותם "רבים"? ומדוע התפשט הסכסוך, למה דווקא סכסוך זה מעניין את אותם "רבים"?

כן טען, ש "הדבר גם הגיע לידיעת ערבים מג'ואריש שהגיעו לעסק במטרה "לפתור" את הבעיות שנוצרו", וכן "הערבים מג'ואריש הרחיקו את עמרם מהעסק כדי שלא יעשה צרות וביקשו להיכנס איתי שותפים". אמרתי להם שאני צריך קודם כל לפתור את הבעיות שלי עם עמרם" (סעיפים 16 -19 לתצהיר). בהמשך, לטענת הנתבע 3, התובע עירב "אנשים מפוקפקים מטעמו" לדבר עם "הערבים מג'ואריש".

מדברים אלו עולה, למעשה, שלפי גרסת הנתבע 3, מי שמלכתחילה הכניס למערכת היחסים העסקית בינו לבין התובע גורמים עבריינים, היה זה הוא עצמו. והתובע, בתגובה, "עירב אנשים מפוקפקים מטעמו".

בתצהירו, טען הנתבע 3 כי אותם אנשים שעירב התובע ערכו ביניהם בוררות ואיימו עליו . אולם, מעדותו בבית המשפט עולה, כי באותה בוררות נטענת נכחו גם "אנשים" מטעמו שלו (עמ' 52, ש' 31 – 32).

כלומר, בגרסתו של הנתבע 3 עצמו, אודות אותה "בוררות" נטענת ומעורבות של גורמים עבריינים, רב הנסתר על הגלוי, אך מה שעולה באופן ברור כי חלקו של הנתבע באותה התנהלות - על פי עדותו שלו –לא היה מינורי כלל ועיקר. גם עפ"י גרסת הנתבע 3, הוא עצמו היה חלק מאותו מנגנון פסול לו הוא טוען היום, אך נדמה שתוצאות הפעלת אותו המנגנון, לא היו לרוחו.

זאת ועוד, טען הנתבע 3, כי כל עוד העסק היה פתוח הוא חשש לדבר (עמ' 46, ש' 35). בכך, ביקש להסביר את גרסתו הכבושה שנמסרה בתצהירו המאוחר. הנתבע 3 טען, כי אינו זוכר את המועד בו נסגר העסק, אך לא הכחיש את האפשרות שנסגר כבר בחודשים יולי-אגוסט 2018. משכך, נשאלת השאלה, מדוע מאז אוגוסט 2018, לא מסר הנתבע 3 הודעת ביטול לכתב המחאת הזכות? מדוע לא ביקש למחוק את תצהירו שנמסר כחלק מנספחי כתב התביעה? מדוע לא הגיש תלונה במשטרה? מדוע לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה כנגדו? לתהיות אלו, לא נמצאו תשובות בעדותו של הנתבע 3.

שלישית, הנתבעים 3-4 לא התגוננו מפני התביעה שבכותרת וניתן כנגדם פסק דין בהעדר הגנה.
הנתבע 3 טען בתצהירו, כי העדר ההתגוננות נבע מחוסר יכולת כלכלית לממן יצוג משפטי. ואולם, לא צורפה לתצהירו של הנתבע 3 כל ראיה כתימוכין לטענתו להעדר יכולת כלכלית. גם בעניין זה, הנתבע 3 מגלה טפח ומכסה טפחיים, ובוחר שלא להמציא ראיות אשר בנקל יכול היה להמציאן.

מכל הנימוקים המפורטים לעיל, אני דוחה את גרסתו של הנתבע 3 בהיותה בלתי מהימנה , כבושה ומתפתחת, מלאת סתירות וסימני שאלה להם לא נמצאו הסברים מניחים את הדעת, ועל כן לא ניתן לבסס עליה כל ממצא עובדתי.

תמלולי שיחות:
ראיה נוספת שצורפה ע"י הנתבעים 1-2, כתימוכין לטענתם ביחס ללחץ פסול שהופעל על הנתבע 3 לחתום על הסכם המחאת הזכות, היא תמלולי שתי שיחות שהתקיימו בין הנתבע 1 לנתבע 3.

לכתב ההגנה צורף תמלול שיחה, בין הנתבע 1 לנתבע 3, כאמור. מועד קיום השיחה לא צוין. הנתבעים מבקשים להפנות לכך שבשיחה נאמרו הדברים שלהלן:
"דודו: מה זה התצהיר הזה שעשית?
אבי: ראית ואלאק, הוא הכניס אותי בתביעה אתכם.
דודו: אבל למה כתבת תצהיר כזה?
אבי: מה, מה לא בסדר בזה?
דודו: למה אתה צריך לעשות תצהיר?
אבי: ואלאק הם לחצו עלי שמה וזה, אתה מבין?
דודו: עוד פעם הג'וערישים האלה לחצו עליך?
אבי: כן, אבל מה, מה הולך להיות עם זה?
דודו: מה זאת אומרת הוא הגיש לי לתביעה.
...
אבי: ...אמרתי לו בוא, אני אביא לך את הכסף, עזוב את דודו...הוא מתעלם מזה...
...
דודו:...אז תוציא לו את זה בכתב...עם מי אתה הולך עורך דין?
אבי: לעצמון אני הולך...
דודו: אז בוא ניקח את עצמון יחד, נראה כמה הוא ירצה יחד נחלק את זה וזהו".

הנתבעים 1-2 מבקשים כי בית המשפט יראה בתמלול זה של שיחה כתימוכין לכך שהופעל לחץ פסול על הנתבע 3. ואולם, לטעמי כלל לא ניתן לראות בראיה זו כראיה תומכת בטענת הכפייה. ראשית, כל מה שאומר הנתבע 3 בשיחה זה "לחצו עלי", וזאת בהקשר של חתימה על התצהיר שצורף לכתב התביעה. לא נאמר מפיו מאומה ביחס ללחץ פסול, לגורמים עבריינים ולחתימה על כתב המחאת הזכויות. מי ששואל על ה"ג'וערישים", זה הנתבע 1, שהוא בעל האינטרס להטות את השיחה לכיוון זה, ולכך הוא מקבל תגובה רפה ביותר מהנתבע 3 "כן, אבל מה, מה הולך להיות עם זה?". שנית, מהשיחה עולה בבירור שהשניים מדברים ביחס להסדרת החוב מול התובע, ומכאן שיש לתמוה – אם מדובר בחוב מופרך, וכתב המחאת זכויות חסר תוקף, מדוע מתדיינים הנתבעים כיצד להסדירו?

תמלול שיחה שני צורף ע"י הנתבעים 1-2 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 1. המדובר בשיחה נוספת בין הנתבע 1 לנתבע 3, מיום 16.10.17, היינו כשנה ושבעה חודשים לאחר הגשת התביעה. בתמלול זה, מופיע לראשונה תיאור הבוררות שהתקיימה לכאורה, כאשר הנתבע 1 שואל את הנתבע 3 איך נוצר לו חוב של 350 אלש"ח לתובע. לעניין זה, משיב לו הנתבע 3, שהחוב הוא למעשה 220,000, והבוררים קבעו 350 אלש"ח והכל תוך איומים. במסגרת אותה שיחה, מבקש הנתבע 1 מהנתבע 3 את העתקי כל הקבלות בגין הסכומים שהועברו אליו ע"ח החוב מהנתבעים 1-2.

לאחר שבחנתי את כלל הראיות והעדויות שהובאו לפניי, ספק רב בעיניי באשר לאותנטיות של השיחה שתמלולה צורף לתצהיר הנתבע 1. כפי שקבעתי לעיל, הנתבע 3 אינו עד מהימן, גרסתו הפכפכה ולא ניתן לקבוע על בסיסה ממצאים עובדתיים כלשהם. הנתבע 1 הוא בעל אינטרס ברור בהליך. נתונים אלו בצירוף העיתוי בו התקיימה השיחה מעלים ספקות משמעותיים כי הנאמר בשיחה הוא ספונטני ואותנטי. מכל מקום, שיחה זו כראיה יחידה שאמורה לתמוך בעדותו הבעייתית של הנתבע 3, וודאי שאין בה כדי להרים את נטל הראיה להוכחת טענת כפייה ועושק.

מכל הנימוקים המפורטים לעיל, אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבעים 1-2 להוכיח שכתב המחאת הזכות הוא תולדה של בוררות בלתי חוקית ותוצר של לחץ פלילי ועברייני שהופעל על הנתבע 3, כפי שנטען.

ג3. תוקף המחאת הזכות - העדר חתימת הנתבעים 1-2:

טענה נוספת שבפי הנתבעים 1-2, לעניין תוקפה של המחאת הזכות, היא כי זו אינה חלה עליהם ואינה מחייבת אותם לנוכח היעדר חתימתם על מסמך ההמחאה.

מנגד, טען התובע, כי בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, חתימתם של הנתבעים 1-2 (החייבים) אינה נדרשת על מנת שזו תחול עליהם ותחייבם.

סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק), קובע כדלקמן:
"(א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.
(ב) ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד."

נמצאנו למדים, כי לפי לשונו של החוק, המחאת זכות אינה דורשת את הסכמתו של החייב.

ר' לעניין זה, למשל, דברי בית משפט ב - ת"א (מרכז) 2412-09-07‏‏ רו"ח יובל קדרון, כונס נכסים קבוע של מ.י. נפלר שירותים בע"מ ונ.פ.א-ל.ר שירותים ‏בע"מ נ' עיריית לוד, מפי כבוד השופט סטולר:

"להמחאת הזכות שני מרכיבים – חילוף נושים והעברת הבעלות בזכות. הבחנה זו בין המרכיבים הינה הבסיס להבנתה של מערכת היחסים המורכבת בין החייב, הממחה והנמחה.

המחאה נוצרת בהסכם בין הממחה לבין הנמחה. בהתאם לסעי ף 1(א) לחוק, תוקפו של הסכם ההמחאה אינו מותנה בהסכמת החייב. הנחת המחוקק היא, שהחייב אינו נפגע באופן מהותי מחילוף הנושים ולכן אין כל צורך בהסכמתו. ככל חוזה, חלים על הסכם ההמחאה דיני החוזים הכלליים, זאת כל עוד אין במסגרת החוק הוראה שונה. במקרה של הפרת ההסכם, יעמדו לרשות הנפגע הסעדים השונים לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (ר' ש' לרנר המחאת חיובים [ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ב – 2002], עמ' 123-142 (להלן: "לרנר")].

בהקשר זה מפנה המלומד לרנר לפסיקה, הנוקטת עמדה דומה, שלפיה הבעלות בזכות עוברת ללא קשר למתן הודעה לחייב על ההמחאה. הוא מסכם את ההלכה:
"בעסקה כזאת הסכם ההמחאה גופו הוא המעביר את הזכות מהמוכר-הממחה לקונה-הנמחה. הסכם ההמחאה יכול להעביר את הזכויות מיד או ליצור התחייבות להעבירן בעתיד, וההבחנה בין שתי האפשרויות תלויה בכוונת הצדדים" (ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד ואח', פ"ד נג(2) 353, 380-381)" (לרנר, עמ' 150).

... נדמה, כי אם הודיע נמחה לחייב על המחאה לטובתו בלא שהציג מסמך בכתב, לדוגמא, והחייב התעלם מההודעה ושילם לממחה, הוא יחויב לשלם בשנית לנמחה, לאחר שזה יציג המחאה בכתב. דומה, כי תשלום לממחה לאחר שהתקבלה הודעה בעל פה מהנמחה על ההמחאה, איננו מתיישב עם הדרישה שהפירעון לממחה יהיה בתום לב".

הנה כי כן, מלשון החוק וכמבואר בפסיקה אנו למדים, כי הסכמת החייב להמחאת הזכות מהממחה לנמחה כלל אינה נדרשת, לשם יצירת המחאה בת תוקף.

דא עקא, לצד לשון החוק, עומדת לשון מסמך המחאת הזכות עליו חתומים הצדדים, אשר בענייננו קובע מפורשות כי "תקפו של מסמך זה מותנה בחתימת כל הצדדים לו". מכאן, שעלינו להידרש לשאלה, מה היחס בין הוראת סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים לבין לשון ההסכם שבין הצדדים, והאם הסכמה זו שבין התובע לנתבעים 3-4 - לפיה נדרשת חתימת הנתבעים 1-2 על גבי ההמחאה בכדי ליצור לה תוקף מחייב - גוברת על לשון החוק או שמא נסוגה מפניה?

על הסכם המחאת הזכויות – ככל חוזה – חלים דיני החוזים ה כלליים. ומכאן, שגם פרשנותו של הסכם זה תיערך, באופן דומה לזו שנעשית לכל הסכם אחר.

נושא פרשנות חוזים ידע התפתחויות ושינויים רבים לאורך השנים, תחילה בהתפתחות פסיקתית, ובהמשך בשינוי חקיקתי ובפסיקה שהינה פועל יוצא מהשינוי החקיקתי. כך במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: "פסק דין אפרופים"), קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז השופט ברק, כי במוקד פרשנות ההסכם – אומד דעתם של הצדדים עליו ניתן ללמוד – כשני מקורות קבילים – מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. עוד הוסיף בית המשפט העליון, כי גם מקום בו החוזה פשוט וברור, על פניו עדיין מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים ובמידת הצורך, בהתאם לנסיבות, ליתן לאומד דעתם, עדיפות גם על הכתובים.

לאורך השנים שלטה המגמה הפרשנית, אשר הותוותה במסגרת פסק דין אפרופים, בכיפה ואולם, זאת לא בלא ביקורת. כך, במסגרת דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006) חיווה כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) דעתו, ולפיה:
"מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים צופנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית... האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין 'צד' לחוזה, ומפני שִכְתוּב החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקרית שמונה ועד זה שבאילת" (שם, בעמודים 92-91).
[כן ראו - דברי כב' השופט דנציגר בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.2008) וב ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סקסון – סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו, 13.2.2008)].

בעקבות הביקורת על פסק דין אפרופים, נדרש המחוקק לסוגיה של פרשנות חוזים ובינואר 2011 נחקק תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 שתיקן את נוסחו של סעיף 25(א) לחוק החוזים, אשר לאחר התיקון לשונו העדכנית קובעת:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

לאחר ולאור תיקון סעיף 25 (א) ל חוק החוזים, עת נדרש בית המשפט העליון לסוגיית פרשנות הסכם וליישוב בין נוסחו העדכני של סעיף 25 עם ההלכה שנקבעה בפסק דין אפרופים, חיווה כב' השופט סולברג ב ע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום (פורסם בנבו, 6.6.2013). דעתו, באשר לאופן בו יפורש סעיף 25 לחוק החוזים מכאן ואילך וקבע כי בפסק דין אפרופים, מטוטלת הפרשנות נעה מדגש על הלשון אל עבר הנסיבות ואילו אחריו, נקשרו שניהם יחדיו ועתה- לאחר התיקון לסעיף 25 - עולה קמעא משקלה של הלשון. לגופם של דברים, נקבע על ידי כב' השופט סולברג כי ההיסטוריה החקיקתית, לשון סעיף 25(א) הנ"ל ל חוק החוזים, ומדיניות משפטית ראויה, מחייבים זאת: ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות ואולם, ככל שלשון ההסכם ניתנת למספר פרשנויות, יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, עד כי, לעיתים, נדירות, תזכה הלשון למעמד בלעדי.

כך גם נפסק בע"א 841/15 פנורמה צפון חברה לבניה בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 23.5.2016):
"...ההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני... גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973... הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם...".

כב' השופט (כתוארו היום) גרשון גונטובניק, כתב במאמרו "מחשבות על אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה" המשפט יח 105, 129 (התשע"ד):
"אין ספק בדבר קיומה של מגמה ברורה להעצים את משקל לשון החוזה בפרשנותו. כך גם עולה מהתיקון לחוק, שמדברי ההסבר לו ניתן להבין באופן מובהק כי הוא ביקש להעצים את משקל תכלית הוודאות המשפטית ויציבות בפרשנות החוזה. נראה כי התגבש קונצנזוס רחב יחסית סביב פרקטיקה פרשנית ולפיה, במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים, אלא אם כן יצליח מי מהם לסתור אותה".

מכאן שמשמעות תיקון החוק, תוך הדגשת חשיבות הלשון, מניעה את המטוטלת הפרשנית לעבר לשון החוזה.

מן הכלל אל הפרט; בענייננו כפי שצוין כבר לשון ההסכם נשוא התביעה שלפניי הינה ברורה ביותר ולפיה הסכימו התובע והנתבעים 1-2 כי תוקפו של ההסכם יהא מותנה בחתימת כלל הצדדים לו. כצדדים להסכם צוינו התובע, הנתבעים 3-4 וגם הנתבעים 1-2 ואף הוקצו מקומות יעוד יים לחתימת כולם בתחתית המסמך. כן, אישרו בחתימת ידם התובע והנתבעים 3-4 את האמור במסמך המחאת הזכות, לאחר שהבינו את תוכנו ומשמעויותיו. חתימתם של הנתבעים 3-4 אומתה ע"י עוה"ד מיכאל שניטקין, בעוד שחתימתו של התובע אושרה ע"י עוה"ד קופר (המייצגו בהליך דנן). במקום שיועד לחתימת הנתבעים 1-2, נכתב "אנו הח"מ דוד אסרף ת.ז... וחיים אסרף ת.ז ....ביחד ולחוד מסכימים לכל האמור לעיל ומתחייבים לפעול פי המחאת הזכויות הנ"ל".

נדמה, כי לא ניתן לטעות או לתהות באשר למשמעות הפשוטה של המילים שבמסמך המחאת הזכויות, ולפיהן ביקשו הצדדים להתנות את תוקפו של ההסכם בחתימת כל הצדדים לו, לרבות הנתבעים 1-2.

ומה באשר לאומד דעת הצדדים? גם אם נדקדק בתצהירי התובע והנתבע 3, לא נמצא טענה, כי למרות שהדברים נכתבו באופן כה מפורש, הצדדים התכוונו אחרת. יתרה מכך, מתצהירו של הנתבע 1 עולה, כי התובע ביקש לפעול בהתאם להסכמה ולהחתים את כתב המחאת הזכות ע"י הנתבעים 1-2 (ר' סעיפים 11 – 12 לתצהירו). התובע לא טען אחרת.

כפי שהובהר לעיל, מי שערך את מסמך המחאת הזכות הוא הנתבע 3 באמצעות בא כוחו. הנתבע 3 חתם עליו יחד עם אימו, בעדותו מסר כי הבין על מה הוא חותם.

גם התובע אישר שחתם על המסמך, המהווה את הבסיס לתביעתו. כאשר נשאל בחקירתו הנגדית, האם הבחין בכך שנכתב במסמך שתוקפו מותנה בחתימת כל הצדדים והאם עורך הדין שלו הסביר לו את המשמעויות של כך , השיב כי אינו זוכר. המשמעות היא, למעשה, שהתובע לא מסר גרסה ממנה ניתן ללמוד שאומד דעתו בחתימה על המסמך היה שונה מן הפרשנות המילולית הברורה שלו, וכידוע, אדם שחתם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו, הבין אותו, והעיד באמצעות חתימתו על הסכמתו:
"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117).

ר' גם ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ([פורסם בנבו], ניתן ביום 6.8.2007), שם נפסק, כי:

"נטל ההוכחה לסתור חזקה זו הוא כבד יותר מן הנטל הרגיל במשפט אזרחי ונדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות"

בענייננו, התובע מעולם לא טען שלא הבין את המסמך עליו חתם, ועל כן ממילא לא הוכיח זאת.
טענתו של התובע לשאלת חתימת הנתבעים 1-2 היא משפטית גרידא והיא נסמכת על הוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, שהובאה לעיל. לטענת התובע, הסכמת הצדדים כי המסמך יחתם ע"י הנתבעים 1-2, אין לה כל רלוונטיות לשאלת תוקפה של המחאת הזכות, והמחאה זו ת קיפה גם ללא חתימתם. התובע, הפנה בטיעוניו לפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט העליון ב - ע"א 3966/01‏ יהושע ‏ TBWA‏ פרסום ושיווק בע"מ נ' בון מארט מילניום בע"מ (בפירוק) (2003) , אשר לטענתו קובע הלכה לפיה חתימתו של החייב כלל אינה נדרשת כתנאי לתוקפה של המחאת זכות.

לאחר שבחנתי לעומקה את הסוגיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין, דינה של הטענה להידחות, ואלו נימוקיי:

אין חולק, הדין הנוגע להמחאת זכויות קובע כי ככלל רשאי אדם להמחות את זכויותיו ולא נדרשת כל הסכמה של צד שלישי לאישור ההמחאה (סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים). כלל זה הוא חלק מהתפיסה הנוהגת בשיטת המשפט שלנו, לפיה זכויות חוזיות הן חלק מקניינו של אדם, וככאלו הן ניתנות להעברה לפי רצונו: "עבירותה של הזכות מהווה אחד הסממנים היסודיים לתפיסה הרכושית של החיוב. לא זו בלבד כי אין נדרשת הסכמה של החייב להמחאה, אלא גם הודעת החייב אינה דרושה" (מיגל דויטש, דיני המחאת חיובים 119 (2018), להלן: "דויטש, דיני המחאת חיובים"; ראו גם ע"א 471/73‏ מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרוג'ניקס (ישראל) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (1974); ע"א 3966/01‏ יהושע ‏ TBWA‏ פרסום ושיווק בע"מ נ' בון מארט מילניום בע"מ (בפירוק) (2003); ת"א (מרכז) 17978-02-13‏‏ בנק מזרחי טפחות בע"מ - סניף ריב"ל תל אביב נ' אמדוקס (ישראל) בע"מ, פיסקה 49 (2017).

ואולם הכלל לפיו לא נדרשת הסכמה לעבירות הזכויות בחוזה, אינו כזה שלא ניתן להתנות עליו ולהגבילו, אף זאת נדבך יסודי של עקרון חופש החוזים. כך, צדדים לחוזה רשאים להסכים ביניהם על הגבלה מלאה או חלקית של עבירות הזכויות בחוזה, שהרי הצדדים הם אדוני תוכן החוזה, וכחלק מהסכמותיהם הם יכולים להגביל את פעולותיהם (סעיף 24 לחוק החוזים). "כפי שהחוזה שמוליד את הזכות האובליגטורית יכול שיגדיר את מועד הביצוע של הזכות, את משכה ופרטים אחרים הנוגעים לזכות, כך גם לעניין עבירותה" (מיגל דויטש, קניין כרך א' עמ' 47-46; ראו גם ע"א 7139/99‏ אלוני נ' ארד, פסקה 6 לחוות הדעת של כב' הנשיא ברק (2004)).

עקרונות אלו מעוגנים בסעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, שמחד גיסא, קובע ברישא את הכלל לפיו עבירות של זכות אפשרית ללא כל הגבלה, הסכמה של החייב או דרישה להודיע לו, ומאידך גיסא, בסיפא, נקבעה האפשרות להגביל את עבירות הזכות, ככל שיש הסכמה של החייב והממחה להגביל או לשלול את עבירות הזכויות בחוזה: "1(א). זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה".

בהקשר זה, קובע סעיף 1(ב) לחוק המחאת חיובים, כי אפשר שהמחאת הזכויות "תהיה מותנית". משמעות הדבר היא שעבירותן של זכויות יכול ש תהא מותלית בהתקיימותם או באי התקיימותם של תנאים ( ע"א 7281/15‏ קופאס פיננס (ישראל) בע"מ נ' אגרקסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ, פסקה 32 לפס"ד של כב' השופט דנציגר (22.5.2018); דויטש, דיני המחאת חיובים, עמ' 125-124; או גם שלום לרנר המחאת חיובים 181-180 (2002) להלן: "לרנר, המחאת חיובים").

וכך ענייננו עוסק בזכויות חוזיות שעבירותן הוגבלה באמצעות תנאי מתלה המצוי בהסכם בין הממחה (הנתבע 3) לבין הנמחה (התובע ) וזאת באמצעות המילים שנכתבו ברישא למסמך - "תוקפו של מסמך זה מותנה בחתימת כל הצדדים לו"; ויצירת משבצת יעודית לחתימת הנתבעים 1-2 שנדרשו לאשר בחתימת ידם את הסכמתם לאמור במסמך.

אין להבין אחרת, כפי שגם הצדדים כולם הבינו, וכפי שהתובע והנתבעים 3-4 הסכימו להגבלת העבירות ולקיומו של התנאי המתלה.

אין חולק, שהנתבעים 1-2 לא נתנו הסכמתם ולא חתמו על כתב המחאת הזכות, ובכך למעשה לא התקיים התנאי המתלה שקבעו הצדדים. לכן, בהעדר ראייה אחרת אני מסיקה כי המחאת הזכויות שהנתבעים 3 -4 התיימר ו לבצע לא נעש תה בהתאם לתנאי ההסכם עצמו.

משלא חתמו הנתבעים 1-2 על כתב המחאת הזכות, נשאלת השאלה מה המשמעות המשפטית הרלוונטית לענייננו בראי קביעה זו.

לטענת הנתבעים 1-2 הזכויות עפ"י פסק הדין ב - ת"א 156-01-12 הומחו לתובע שלא כדין ועל כן משמעות הדברים כפשוטם - לתובע לא קיימת עילת תביעה נגד ם ואין יריבות משפטית בינ ם לבין התובע.

מנגד, טען התובע כי מדובר בעניין שולי ופורמאלי שכלל אינו נדרש מכח הוראות חוק המחאת חיובים וההלכה הפסוקה.

מבין הטענות לעיל, מקובלת עלי עמדת הנתבעים 1-2.

כפי העולה מן הראיות, הנתבע 3 באמצעות בא כוחו הוא זה אשר ערך את ההסכם והכניס את התנאי המתלה הדורש את חתימת כל הצדדים לו כתנאי לכניסתו לתוקף, והוא זה שהתכוון להגן על עצמו עם קביעתו של התנאי. התובע, קיבל את המסמך באמצעות בא כוחו וחתם עליו כאות להסכמתו לאמור בו, מה שמצביע על כך שהבין את משמעות האמור בו, קיבל על עצמו את המסמך על כל חלקיו ותנאיו והיה מודע להגבלת העבירות; הלגיטימציה לכך נובעת מעקרון חופש החוזים (ראו לרנר, המחאת חיובים, בעמ' 225, ו-248-247). המודעות בה עסקינן אינה רק מודעות רעיונית, אלא כאמור הוסכם במפורש בין התובע לנתבעים 3-4 להתנות את תוקף חוזה המחאת הזכות בקיום התנאי המגביל את עבירות הזכות, הקובע כי חתימת הנתבעים 1-2 מהווה תנאי מתלה להסכם זה.

לא אסיים מבלי להתייחס להפניית התובע לפסק הדין ב – ע"א 3966/01‏ יהושע ‏ TBWA‏ פרסום ושיווק בע"מ נ' בון מארט מילניום בע"מ (בפירוק) (2003) . באותו פסק דין, בחן בית המשפט את אומד דעת הצדדים בחתימתם על הסכם המחאת הזכויות, תוך שקילת המטרה המסחרית המשותפת שלהם והגיע למסקנה שמטרה זו אינה מתיישבת עם ההגבלת העבירות. דא עקא, שבענייננו כלל לא ניתן לקבוע כי הייתה מטרה מסחרית משותפת לתובע ולנתבעים 3-4. המדובר בצדדים ניצים, ששיתוף הפעולה העסקי ביניהם נמשך חודשים בודדים בלבד , כשל והסתיים בטונים צורמים , לתובע טענות כלפי הנתבע 3 בפרט לעניין כספים אשר השקיע בעסק, לנתבע 3 טענות כלפי ביתו של התובע כי גנבה כספים מהעסק, ויש ביניהם חילוקי דעות באשר להתחשבנות הכספית ביניהם. בנסיבות אלו, לא הייתה לצדדים אף מטרה עסקית משותפת, וכפי שמסתמן הנתבע 3 ביקש, מחד לשחרר את לחצו הגובר של התובע עליו למסירת כספים , ומאידך לא להקל עליו מדי בקבלתם. נראה, כי זה המקור לתניית הגבלת העבירות שדאג הנתבע 3 לכלול בהסכם – תנייה שהתובע כאמור היה מודע לה והסכים לה, אותה תנייה שבסופו של דבר, לא התקיימה.

המסקנה הנובעת מכל אלה היא כי לתובע אין עילת תביעה חוזית נגד הנתבעים 1-2 מכוח הסכם המחאת הזכויות.

בטרם אסכם, אציין כי הנתבעים 1-2 טענו גם לשינוי תנאי התשלום לרעה, מן הטעם שהתובע לא יכול לספק להם קבלה. לאור קביעותיי לעיל, איני נזקקת לבירור שאלה זו, אך אציין כי אף אחד מהצדדים לא תמך טענותיו בשאלה ה אם חתימת אדם פרטי שוות ערך לקבלה לצרכי מס, בחוות דעת מקצועית, וגם בשל כך לא נדרשתי לטענה.

סוף דבר:

נוכח מסקנותיי דלעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1-2.

אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים 1-2 בסך כולל של 20,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 45 ימים.

ניתנה היום, ט' סיוון תש"פ, 01 יוני 2020, בהעדר הצדדים.