הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 9876-09-15

בפני
כבוד ה שופט אבי סתיו

התובעת:

ט.א. אסנסיה - עיצוב המרחב בע"מ

נגד

הנתבעת:

גבעת הפרחים (מייזלין) בע"מ

בשם התובעת: עו"ד ניר דינס
בשם הנתבעת: עו"ד דורון ברקוביץ

פסק דין
תביעה על סך 100,000 ש"ח – לצורכי אגרה – בגין נזקים שונים שנגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מהטעיה והפרות חוזה מצד הנתבעת.
רקע

  1. הנתבעת היא חברה בע"מ המחזיקה, בין היתר, במתחם מקרקעין באזור המרכז (" המתחם"). כמו כן, עוסקת התובעת בגידול ובשיווק פרחים.
  2. בני הזוג טל וארז זימן (" טל" ו"ארז", בהתאמה) הפעילו עסק של ניהול ועיצוב אירועים (" העסק"). תחילה כונה העסק " טל עיצובים", ובשלב מסוים שונה שמו ל"אסנסיה". החל משנת 2004 רכש העסק פרחים מהנתבעת. בשנת 2005 שכרה טל מהנתבעת שטח במתחם, על מנת להפעיל ממנו את העסק. לא נחתם הסכם בכתב, אולם טל חתמה על כרטיס לקוח ועל שטר חוב לטובת הנתבעת, להבטחת התשלומים המגיעים לה.
  3. התובעת, חברת ט. א. אסנסיה - עיצוב המרחב בע"מ, נרשמה ביום 1.1.2007. לטענת התובעת, החל ממאי 2007 הועברה אליה הפעילות העסקית של העסק, וזאת לאחר שטל וארז עדכנו את הגופים שהם עבדו איתם על " העברת המקל". מאותו שלב, כך לטענת התובעת, הפכה היא להיות השוכרת של השטח במתחם והיא גם זו שרכשה את הפרחים מהנתבעת. לטענת הנתבעת, טל נותרה השוכרת והתובעת כלל לא נכנסה לתמונה.
  4. בשנת 2008 – לטענת התובעת באוקטובר ולטענת הנתבעת בדצמבר – עזבה התובעת ( או, לשיטת הנתבעת, טל) את המתחם, וזאת לאחר שמספר חודשים קודם לכן, בסביבות יוני 2008, הפסיקה לרכוש פרחים בהיקף משמעותי מהנתבעת. הנתבעת סברה כי טל נותרה חייבת לה כספים בסך 34,437 ש"ח, ולפיכך מילאה סכום זה בשטר החוב שחתמה טל והגישה אותו להוצאה לפועל. טל הגישה התנגדות לביצוע השטר, והדיון עבר לבית משפט השלום בכפר סבא ( ת"ט 3272/09). הדיון בתיק התנהל כסדרו, לרבות הגשת תצהירים וחקירות, אולם טל לא הגישה את סיכומיה. ביום 6.7.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, במסגרתו התקבלה התביעה בהתאם לתקנות 157(2) ו-160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעות כי דינו של מי שלא הגיש סיכומים כמי שלא התייצב לדיון. בפסק הדין ציין בית המשפט, בבחינת למעלה מן הצורך, כי " התובעת תמכה טענותיה ב-3 עדים, שהעידו על פנים שונים בהתקשרות בין הצדדים, וביססה את תביעתה כדבעי ( בהתעלם מטענות הנתבעת). על פני הדברים, ולאחר שמיעת העדים, שאף נחקרו, נראה כי עיקרי גרסת התובעת נותרו על מכונם, וסכום התביעה הוכח". לא הוגשה בקשה לביטול פסק הדין ולא הוגש עליו ערעור.

התביעה
5. ביום 6.9.2015 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית נגד הנתבעת. במסגרת כתב התביעה הועלו טענות שונות. העילות העיקריות שנטענו הן כדלקמן:
א. העדר היתר. נטען, כי הפעלת עסק כדוגמת זה שהפעילה התובעת הייתה אסורה, שכן השימוש המותר במתחם הוא רק שימוש חקלאי. קודם לתחילת השכירות הציגה הנתבעת מצג לפיו מותר להפעיל את העסק במתחם. החל מאפריל 2008, ועקב שמועות על ביקורות באזור, התעורר בלב התובעת ספק אם מותר לה, מבחינת דיני התכנון והבנייה, להפעיל את העסק שלה במתחם. הנתבעת התחייבה להסדיר את העניין ולהציג אישורים מתאימים, אולם דחתה את התובעת ב"לך ושוב", עד שהתובעת החליטה שאין באפשרותה להמתין יותר והודיעה על עזיבה.
ב. מכר לא הוגן: נטען כי לאורך השנים הציגה הנתבעת מצג כאילו היא מוכרת לתובעת פרחים במחיר הוגן. ביולי 2008 ערכה התובעת סקר מחירים והתברר לה כי היא משלמת סכומים גבוהים ממחיר השוק. באוגוסט העלתה הנתבעת את מחירי הפרחים שוב ובאופן קיצוני, ובד בבד אסרה כניסת ספקים אחרים למתחם. התנהלות זו חייבה את התובעת לקבל פרחים רק מחוץ למתחם, מה שהפך את הפעלת העסק לבלתי כדאית.
ג. הכנסת תחרות בניגוד למוסכם: נטען כי הנתבעת התחייבה שלא יהיו במתחם מתחרים של התובעת, אולם בתחילת שנת 2008 התברר כי אחד השוכרים במתחם מתחרה בה. כמו כן, ביוני 2008 הקימה הנתבעת עצמה במתחם עסק שהתחרה בתובעת, תוך שתחילה הסתירה את טיב פעילותו של העסק.
ד. שימוש במבנים ובציוד שהשאירה התובעת: לטענת התובעת, היא הקימה מבנה במקום והתקינה בו מזגנים, וכשעזבה סירבה הנתבעת לאפשר לה לפרק אותו ולקחת את הציוד, והיא אף השתמשה בו לאחר מכן לצורך השכרה לאחרים.
אציין כבר עתה, כי ביחס לשתי העילות האחרונות קיים השתק פלוגתה, והתובעת חסומה מלהעלותן.
6. לטענת התובעת, לאור התנהלותה של הנתבעת היא מצאה את עצמה בחודשים אוגוסט וספטמבר 2008 – שיא העונה בעסק מהסוג שהיא ניהלה – במצב של לחץ ומצוקה. בסוף ספטמבר 2008 היא נתנה לנתבעת התראה אחרונה, לפיה ככל שלא תתקן את התנהלותה עד סוף אוקטובר היא תיאלץ לעזוב. הליקויים לא תוקנו, והתובעת אכן נאלצה לעזוב. מיד לאחר מכן, הכניסה הנתבעת שוכר חדש למקום, תוך שהשתמשה במבנה שהוקם על ידי התובעת.
7. לטענת התובעת, נוכח הבהילות בה עזבה את המקום היא נאלצה לשכור שטח חלופי בניצני עוז, מקום מרוחק יחסית, מה שגרם לצניחה חדה בהכנסותיה. ההפסד כתוצאה מכך מוערך על ידי התובעת בסכום של 300,000 ש"ח. בנוסף, מעריכה התובעת את שווי המבנים והציוד שהותירה אחריה בסכום של 100,000 ש"ח. לפיכך, כך לטענת התובעת, על הנתבעת לפצותה בסכום של 400,000 ש"ח. לצורכי אגרה, הועמד סכום התביעה על סך של 100,000 ש"ח.
8. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בין היתר בטענה לקיומו של מעשה בית דין מכוח פסק הדין שניתן בהליך השטרי בבית משפט השלום בכפר סבא. בהחלטתי מיום 27.2.2017 נקבע, כי ההליך בכפר סבא אינו מקים השתק עילה ביחס לתביעה הנוכחית. אשר להשתק פלוגתה, נקבע כי בכל הנוגע לטענות קיזוז שהועלו במפורש על ידי טל במסגרת ההליך בכפר סבא, מושתקת התובעת מלהעלותן בהליך הנוכחי. טענת הנתבעת לפיה ההליך בכפר סבא יצר השתק בשאלת היריבות – היינו, בשאלה מי הייתה השוכרת – נדחתה. הנתבעת לא השלימה עם החלטה זו והגישה עליה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ( רע"א 68190-03-17). הבקשה נדחתה, תוך שמירת זכות הנתבעת להשיג על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין, ככל שהדבר יידרש.
9. טענות הקיזוז שהעלתה טל במסגרת ההליך בכפר סבא כללו שתי טענות: הפרת התחייבות של הנתבעת שלא להכניס למתחם מתחרה; וההשקעה של התובעת במבנים במתחם. עילות אלו נמחקו, אפוא, מהתביעה, והן אינן עומדות עוד לדיון, הגם שהצדדים התייחסו אליהן במידה מסוימת במסגרת ההליך.
10. מטעם התובעת העידו בהליך ארז וגב' חן סבן (" חן"), אחותה של טל, שעבדה בתובעת בתפקידי מזכירות וביצוע הזמנות. טל עצמה לא העידה. מטעם הנתבעת העידו יובל, גב' איילת מייזלין (" איילת"), אחותו של יובל, אשר עבדה בנתבעת כסגנית מנהל; גב' שלומית אלמוג (" שלומית"), אשר עבדה בהנהלת חשבונות אצל הנתבעת; וגב' ירדנה אביתר, שעבדה בנתבעת כקניינית.
נפנה עתה לבחינתן של השאלות הטעונות הכרעה.
שאלת היריבות – מי הייתה השוכרת?
11. כאמור, התובעת טוענת כי לאחר שהוקמה היא החליפה את טל כשוכרת של המקרקעין. הנתבעת טוענת כי לכל אורך הדרך טל הייתה השוכרת היחידה. הנתבעת מבהירה כי לא הייתה לה התנגדות עקרונית להעברת זכות השכירות לתובעת, אולם לצורך כך נדרש היה לפתוח כרטיס לקוח על שם התובעת, להחתים את טל על שטר ערבות לחובותיה, וכדומה – פרוצדורה שלא נעשתה.
12. הנתבעת חוזרת וטוענת כי שגיתי בהחלטתי מיום 27.2.2017, בה קבעתי כי אין בעניין זה השתק פלוגתה מכוח ההליך שהתנהל בכפר סבא. לא מצאתי מקום להידרש לכך שוב. על מנת להפיס את דעתה של הנתבעת אבהיר, כי מוקד העניין לטעמי אינו ההפניה לסעיף 35 לסיכומיה של הנתבעת בהליך השטרי ( אשר הנתבעת טוענת כי בסעיף 16 להחלטתי מיום 27.2.2017 שגיתי בפרשנותו), אלא התפיסה המשפטית כי החיוב השטרי של טל עומד באופן עצמאי והיה נותר בתוקפו גם אם השוכרת הייתה מתחלפת, וממילא ההכרעה בפלוגתה מי הייתה השוכרת לא הייתה הכרחית באותו הליך.
עוד אעיר, בהתייחס למכתבו של יובל אשר צורף לסיכומיה של הנתבעת, כי בית המשפט אינו אמור להתייחס בהחלטותיו לכל תג ותג מהטענות המועלות על ידי הצדדים ( ובהליך הנוכחי הועלו על ידי הנתבעת טענות למכביר, מעבר לכל פרופורציה), אלא לטענות העיקריות הנדרשות לצורך הכרעה. בכך אין כדי לומר, כמובן, כי הטענות שלא באה אליהן התייחסות נעלמו מעיני בית המשפט או לא נשקלו, אלא כי הופעל מנגנון סינון הכרחי של הטענות והראיות אשר אינן מהותיות או לא רלוונטיות להכרעה ( ראו, ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, פסקה 5 (1983)).
13. לגופו של עניין, דעתי היא כי התובעת לא עמדה בנטל להראות שהיו יחסי שכירות בינה לבין הנתבעת. אין מחלוקת, כי טל היא זו ששכרה את הנכס בשנת 2005. הנטל להוכיח כי השוכרת התחלפה מוטל על התובעת, וכפי שאפרט להלן היא לא עמדה בנטל זה.
בהקשר זה יצוין, כי העברת שכירות במקרקעין מותנית בהסכמת המשכיר, אלא אם מדובר בסירוב מטעמים בלתי סבירים ( סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971). בשנת 2017 תוקן הסעיף כך שנוסף לו תנאי לפיו על ההסכמה להיות מראש ובכתב ( סעיף 22( ב) לחוק), אולם תיקון זה אינו חל על ענייננו. עם זאת, ברי כי הנטל להוכיח הסכמה מונח על כתפי התובעת.
14. ארז העיד כי לאחר הקמתה של התובעת הם עדכנו את כל הגורמים על הקמתה של החברה, לרבות את יובל אשר בירך אותם וסיכם על המשך שיתוף הפעולה. חן העידה כי במגעיה עם הנתבעת הציגה את עצמה כעובדת של התובעת. אלא שלא ארז ולא חן העידו על הסכמה עם הנתבעת על החלפת השוכרת, או אפילו על מסירת הודעה מפורשת על כך.
15. איילת ויובל העידו כי מעולם לא הייתה אליהם פנייה בבקשה להחליף את השוכרת, כך שהתובעת תבוא תחת טל. שלומית העידה, כי טל פנתה אליה בהזדמנות מסוימת וסיפרה לה שהיא ובעלה פתחו חברה וביקשה שכל הרכישות יירשמו על שם החברה. היא אמרה לה שעליה למלא כרטיס לקוח ולחתום על שטר חוב מתאים, אך הדבר לא נעשה על ידה.
16. הנה כי כן, הגורמים הרלוונטיים בנתבעת העידו כי מעולם לא נמסרה להם הודעה על חילופי שוכרת, ובוודאי שלא ניתנה על ידם הסכמה למהלך כזה. לא הובאה מטעם התובעת עדות ישירה על פנייה לנתבעת בבקשה להחלפת השוכרת, וטל, מי שהייתה השוכרת המקורית, לא הגיעה להעיד. בהקשר זה אציין, כי מהמסמכים שצורפו עולה כי בהליך בכפר סבא טל טענה כי היא הודיעה לנתבעת על העברת הפעילות לתובעת ( הגם שאין זה ברור אם היא טענה לסיכום של ממש על חילופי שוכרת), מה שמחדד עוד יותר את הקושי בכך שטל לא הובאה להעיד בהליך הנוכחי.
17. את טענתה לחילופי שוכרות מבססת התובעת על ראיות המלמדות על כך שהפעילות של העסק עברה אליה, והנתבעת הייתה מודעת לכך. כך, הציגה התובעת חשבוניות שהוצאו על שמה על ידי ספקים שונים ותלושי שכר שהיא הוציאה לעובדיה. עוד טוענת התובעת כי עד שהיא הוקמה הוציאה הנתבעת חשבוניות על שם " טל עיצובים" (ת/1), ולאחר מכן הוציאה אותן על שם התובעת ( ת/2), מה שמלמד שהיא הייתה מודעת לשינוי שהתחולל בעניין זה.
באמור אין די כדי לבסס מסקנה כי התובעת הפכה להיות השוכרת. אין חולק, כי התובעת אכן קמה, וכי טל וארז החלו לנהל את העסק באמצעותה. כלומר, העובדה שהתובעת הציגה חשבוניות שניתנו לה על ידי ספקים אחרים, תלושי שכר שהוציאה וכדומה, אין בה רבותא. גם אם הנתבעת ידעה על כך, וגם אם נניח שהיא מכרה לתובעת סחורה והוציאה חשבוניות על שמה, אין בכך כדי ללמד על מודעות או הסכמה לכך שהתובעת תהפוך להיות השוכרת, במובחן מהסכמה לכך שהתובעת תפעל מהשטח שנשכר על ידי טל. הנתבעת הסבירה, כי במכירה של סחורה במזומן היא אינה מקפידה על פתיחת כרטיס לקוח, חתימה על שטר חוב וכדומה, כך שככל שהתבקשה למכור סחורה לתובעת כנגד תשלום במזומן, לא הייתה לה בעיה לעשות זאת. לעומת זאת, כאשר מדובר בשכירות או בעסקאות באשראי היא מקפידה על פתיחת כרטיס לקוח והחתמה על שטר חוב, והדבר לא נעשה ביחס לתובעת. הסבר זה הגיוני ומקובל עלי, כך שגם אם נניח שאי אלו מהחשבוניות שהוצאו על ידי הנתבעת עבור סחורה אכן נרשמו על שם התובעת, הדבר אינו מלמד על הסכמה כי התובעת תהיה השוכרת.
18. מעבר לכך – מקובלת עליי גם טענת הנתבעת כי החשבוניות שהוצגו אינן בהכרח כאלו שהוצאו על שם התובעת. התובעת הציגה מקבץ של חשבוניות שהוצאו על ידי הנתבעת. בממוחשבות שבהן נרשם השם " אסנסיה – טל זימן" ובידניות נרשם " אסנסיה". אולם, בשפה שהייתה מקובלת על הצדדים המילה " אסנסיה" אינה מתייחסת בהכרח לחברה, וניתן לראותה ככינוי לעסק של טל. אין חולק, כי העסק כונה " אסנסיה" עוד לפני שהתובעת הוקמה. כך, בכרטיס הלקוח הנושא את התאריך 3.8.2006 נרשם כי שם העסק הוא " אסנסיה". בכרטיס הנהלת החשבונות המנוהל אצל הנתבעת נרשם כי הלקוח הוא " אסנסיה – טל זימן". גם בטיוטת הסכם השכירות ששלחה איילת לטל ביום 18.5.2006 נרשם כי השוכרת היא " טל זימן ( אסנסיה)". כלומר, בשפה הפרטית של הצדדים כונה העסק שהפעילה טל כ"אסנסיה" הרבה לפני שהתובעת הוקמה, וממילא אין בעובדה שנעשה שימוש בשם זה בחשבוניות כדי להוכיח שהשוכרת הייתה התובעת. יודגש, כי אף אחת מהחשבוניות אינה נושאת את מספר ה-ח.פ של התובעת או את שמה המלא.
הנתבעת אף הציגה חשבוניות אשר הוצאו על שם " אסנסיה – טל זימן" ונרשם בהן מספר תעודת הזהות של טל. התובעת העלתה טענות לגבי האותנטיות של חשבוניות אלו. אולם, גם אם נתעלם מהן, בעינה נותרת העובדה כי לא הוצגה ולו חשבונית אחת שהוצאה בגין השכירות ונרשם בה השם המלא של התובעת או מספר ה-ח.פ שלה. בהתחשב בכך שהשם " אסנסיה" שימש את הצדדים כדי להציג את העסק עוד לפני הקמת התובעת, לא ניתן לראות בשימוש בו משום הודאה של הנתבעת כי התובעת היא השוכרת. זאת, גם אם עד שלב מסוים נעשה שימוש בשם " טל עיצובים" (בעניין זה הסביר יובל כי לבקשת טל בשלב מסוים שונה הכינוי של העסק בחשבוניות, אך בלא שינוי של זהות הלקוח בהנהלת החשבונות – עמ' 24, שורות 29-28 לפרוטוקול).
אשר לעובדה שהתשלומים נעשו בשיקים של התובעת, בכך אין די כדי להרים את הנטל להוכיח שהתובעת הפכה לשוכרת, שכן אין זה בלתי מתקבל על הדעת כי טל תשלם את דמי השכירות באמצעות החברה שבשליטתה, אשר היא זו שעושה בפועל שימוש בשטח.
בהקשר זה יודגש, כי הגם שלא נכרת בין הצדדים הסכם בכתב, טל חתמה על כרטיס לקוח ועל שטר חוב כאשר היא שכרה את השטח. היינו, טל הייתה מודעת לכך שכינון יחסי שכירות כרוך בחתימה על מסמכים. הטענה כי נוצרו יחסי שכירות על אף שמסמכים אלו לא נחתמו מטילה נטל כבד על התובעת. האינדיקציות שהביאה התובעת לתמיכה בטענותיה אינן חד משמעיות ואין בהן כדי להרים את הנטל, וזאת גם בהתחשב בכך שטל לא הובאה להעיד.
19. הנה כי כן, מסקנתי היא כי טל הייתה השוכרת ולא התובעת. שאלה אחרת היא האם די בכך כדי לחרוץ את גורל התביעה לדחייה. תוצאה זו נראית קשה, בהתחשב בכך שהתובעת היא חברה הנמצאת בבעלות מלאה של השוכרת ובעלה; ייתכן מאוד שהנתבעת ידעה על כך שהעסק מופעל באמצעות התובעת; ולנתבעת לא הייתה התנגדות עקרונית לכך שהתובעת תהיה השוכרת. ייתכן שבנסיבות העניין מוצדק היה להורות על הרמת מסך ההתאגדות בין טל לבין התובעת, ולאפשר לתובעת לתבוע מכוח זכותה החוזית של טל, אולם לא הועלתה טענה כזו. עוד יצוין, כי חלק מהטענות שמועלות על ידי התובעת עשויות אולי להקים עילה נזיקית, אשר לא נדרשת יריבות חוזית לצורך הכרה בה. גם טענה כזו לא הועלתה. מכל מקום, כפי שאפרט להלן, יש לדחות את התביעה לגופה גם בהתעלם משאלת היריבות, וזאת על אף הבעייתיות שבהתנהלותה של הנתבעת.
טענת ההטעיה בקשר לשימוש המותר במתחם
20. לטענת התובעת, הפעלת העסק שלה במתחם הייתה מנוגדת לתוכנית שחלה על המתחם, והנתבעת הטעתה אותה בעניין זה. ארז העיד כי הנתבעת הבטיחה לו שהכול כשורה מבחינת דיני התכנון והבנייה, הם ביקשו לראות אישורים פעם-פעמיים, אך זנחו את זה והסתפקו בהבטחות הנתבעת שהכול בסדר. באפריל 2008 החל " באזז" של ביקורי פקחים באזור והיו שמועות על עסקים שקיבלו קנסות אסטרונומיים. הם פנו ליובל שתחילה התחמק ולאחר מכן אמר להם שהנושא בטיפול של עורכי דין. בסופו של יום, כך נטען, זו הייתה אחת הסיבות לעזיבתם את המקום.
21. טענות הנתבעת בקשר לשאלה האם השכרת המקום לצורך הפעלת עסק כדוגמת זה שניהלה התובעת הייתה מותרת אינן ברורות לחלוטין. נראה, כי לטענתה בהתאם לפרשנות של ההוראות הרלוונטיות באותה תקופה יש לראות בעסק ככזה העושה שימוש חקלאי מותר במתחם, או שמדובר בשאלה הנמצאת בתחום האפור. איני רואה צורך להיכנס לעומקה של השאלה, שכן בנסיבות העניין ברור שהנתבעת חטאה באי גילוי מהותי. מהמסמכים שהוגשו בהליך עולה, כי ביום 21.4.2015 נערכה במתחם ביקורת על ידי מפקח בנייה, בה נמצא כי הנתבעת עושה שימוש חורג במחסן, אשר חלק ממנו הושכר אחר כך לתובעת. עוד נמצא כי ישנם מבנים מסוימים שהוקמו במתחם ללא היתר, ולא ניתן טופס 4 למבנה ( מכתב מפקח הבנייה הוגש וסומן ת/3). אביו של יובל פנה בעניין זה לרשויות, והתנהלה התכתבות ממנה עולה כי הרשויות סברו שהפעילות שנעשית בשטח לכאורה אינה תואמת את השימוש המותר בו ( למשל, מכתב מיום 16.8.2005 מטעם מנהלת מחוז מרכז במשרד החקלאות המופנה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בו נאמר כי על פי התוכנית אמור היה להיות במתחם מחסן נלווה לפרחים וצמחי שדה, ובפועל השימוש חורג מכך). בשלב מסוים אף הוצא צו הריסה לסככה הנמצאת במתחם, הגם שלטענת הנתבעת היא אינה חלק מהמושכר.
יובל ואיילת אישרו כי לא גילו לטל בטרם נחתם הסכם השכירות את הטענות שהועלו על ידי הרשויות בקשר למתחם ולשטח המושכר ( עמ' 26, שורות 35-32; עמ' 33, שורות 6-4 לפרוטוקול). יהיו אשר יהיו טענות הנתבעת בקשר לנכונות עמדתן של הרשויות, ברור כי היה עליה לגלות את אוזניה של טל על עמדה זו לפני שנכרת ההסכם. משעה שהרשויות העלו טענות מהן עולה כי לשיטתן השימוש בשטח העומד להיות מושכר אינו כדין, וכתוצאה מכך אף לא היה למבנים טופס 4, הרי שהיה על הנתבעת לגלות זאת בטרם התקשרה עם טל בהסכם שכירות. אי גילוי זה עולה כדי הטעיה ברורה לפי סעיף 15 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973.
עם זאת, כפי שאפרט בהמשך, לא שוכנעתי כי עזיבתה של התובעת את המתחם – ובעיקר העזיבה הבהולה, אשר לטענת התובעת גרמה לה לנזקים – קשורה להטעיה בעניין זה.
הטענות לגבי מניעת כניסת ספקים מתחרים
22. לטענת התובעת, הנתבעת מכרה לה פרחים במחירים גבוהים מאלו שהיא מכרה לאחרים, ובשלב מסוים אף העלתה את המחירים באופן קיצוני, תוך כדי שבמקביל היא מונעת כניסה של ספקים מתחרים למתחם. הנתבעת מכחישה זאת מכל וכל וטוענת כי היא מכרה לתובעת סחורה באותם מחירים שמכרה לכולם, וכי לא מנעה כניסת מתחרים.
23. התובעת לא הוכיחה את טענותיה. לא הוכח כי המחירים שנגבו מהתובעת היו גבוהים מאלו שנגבו מלקוחות אחרים, וממילא גם אם הטענה הייתה נכונה אין בכך בלבד כדי להקים עילה כלפי הנתבעת. אילו היה מוכח כי במקביל מנעה הנתבעת כניסת מתחרים למתחם אכן היה עשוי הדבר להקים עילה, אולם הדבר לא הוכח. הראיה היחידה שהובאה בעניין זה היא עדותו של ארז, הבעלים של התובעת, שהייתה כללית ברובה ולא נתמכה בדבר, אף לא בעדותה של חן. ארז הוא, מטבע הדברים, בעל עניין, ואין די בעדותו היחידה כדי להביא לאימוץ גרסתה של התובעת, שעה שזו הוכחשה בתוקף על ידי יובל ואיילת. גם בעניין זה נזקפת אי הבאתה של טל לעדות לחובת התובעת, שכן ככל שנמנעה כניסת ספקים באופן שיטתי הדעת נותנת שטל ידעה על כך. בהקשר זה יצוין כי מהמסמכים שצורפו נראה שהטענה לא הועלתה על ידי טל בהליך בכפר סבא, מה שאומר דרשני ולכל הפחות הצריך להביאה לעדות בהליך הנוכחי על מנת שתסביר זאת.
הטענה לגבי הכנסת מתחרים למתחם
24. כאמור בהחלטתי מיום 27.2.2017, התובעת מושתקת מלהעלות טענה זו. מכל מקום, גם לגופה לא מצאתי בה ממש, שכן לא הוכח כי הנתבעת התחייבה לאי תחרות. טענות התובעת בעניין זה נשענות על טענתו של ארז להתחייבות בעל פה, ועל כך שתניה כזו נכללה בטיוטת ההסכם. איילת העידה כי ארז אכן ביקש שלא תהיה להם תחרות במתחם, אך היא סירבה לבקשתו. לטענתה, היא לא שמה לב שבטיוטת ההסכם ששלחה ( שהוכנה על פי פורמט של חוזה עם שוכר אחר) נשארה תניה כזו, ובכל מקרה אילו היו הדברים באים לכלל חתימה היא הייתה עומדת על מחיקת התניה. עוד טוענת הנתבעת, כי בפועל לא הייתה לתובעת תחרות במתחם.
25. התחייבות לאי תחרות היא תניה משמעותית, והתובעת לא הוכיחה כי ניתנה התחייבות כזו. העובדה שתניה כזו נכללה בטיוטה שלא הבשילה לחתימה, ואפילו לא התקרבה לכך – אין די בה. בהקשר זה יצוין, כי כפי שטוענת הנתבעת ניתן לראות שתניית אי התחרות שנכללה בטיוטה תפורה למידותיו של השוכר האחר. כך, מתייחסת התניה באופן ספציפי למכירת כלי זכוכית, שהיא תחום עיסוקו של השוכר האחר.
בהתחשב באמור, אין צורך להידרש לשאלה אם הוכח שבפועל הייתה לתובעת תחרות במתחם.
סיבת עזיבתה של התובעת את המתחם והנזקים שנגרמו לה
26. מן האמור עד כה עולה, כי נמצא ממש רק בטענה אחת של התובעת, והיא שהנתבעת הטעתה אותה ( או את טל) בכל הנוגע לשאלה אם הפעלת העסק במתחם מותרת, בכך שלא גילתה לה כי הרשויות העלו הסתייגויות בעניין זה ( מוצדקות או לא), אשר בגינן אף לא ניתן טופס 4. התובעת טוענת, כי הטעיה זו הייתה אחת הסיבות שבגינן נאלצה לעזוב בבהילות את הנכס, וזאת לצד הפרות הנתבעת בכך שהעלתה מחירים, לא אפשרה כניסת ספקים אחרים והכניסה מתחרים למתחם. לטענת התובעת, בשל העזיבה הבהולה בשיא העונה היא לא הצליחה למצוא מקום במרכז הארץ, ועברה למתחם בניצני עוז. עובדה זו גרמה לכך שאיבדה לקוחות רבים ונגרמו לה הפסדים משמעותיים בשל כך. הנתבעת מכחישה כי התובעת או מי מטעמה התעניינו אי פעם בסוגיית האישורים וההיתרים.
27. לאחר ששקלתי בדבר סבורני, כי לא הוכח שלשאלת השימוש המותר במתחם היה משקל של ממש בהחלטתה של התובעת לעזוב את השטח, ובעיקר – לא הוכח כי הבהילות הנטענת שבעזיבה קשורה לעניין זה. בהתחשב בכך שהנזק הנטען נובע מכך שהעזיבה הייתה בהולה – מה שלפי הנטען לא הותיר די זמן לאיתור מקום חלופי מתאים והכריח את התובעת לעבור למתחם מרוחק – הרי שבהעדר קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הבהילות לא הוכחה זכאות לפיצוי.
28. מעדותו של ארז עולה, כי באפריל 2018 נוצר " באזז" בקשר לחשש כי פקחי בנייה יגיעו למקום. הוא פנה ליובל, שתחילה " מרח" אותו בטענות כאלו ואחרות, ובהמשך אמר שהנושא מטופל על ידי עורכי דין. על אף האמור, התובעת לא החליטה לעזוב – לשיטתה היא – אלא בסוף ספטמבר 2008, וזאת לאחר שכבר ביוני 2008 הפסיקה לרכוש פרחים בהיקף משמעותי מהנתבעת. מכך עולה, כי גם אם סוגיית ההיתר הטרידה את התובעת במידת מה, היא לא היוותה טריגר מספיק לחיפוש מקום אחר, והדבר נעשה רק כאשר התובעת לא הייתה מרוצה מהתנהלות הנתבעת מולה בכל הנוגע למכירת פרחים, הכנסת מתחרים ואולי דברים נוספים הקשורים להתנהלות מול יובל, אשר מההליך עולה כי היו חיכוכים בינו לבין טל וארז. התובעת טוענת, כי כל אלו היו גורמים מצטברים. מבלי להידרש לשאלה המשפטית מה הדין כאשר מספר גורמים חוברים לגרימתה של תוצאה מסוימת ורק חלק מהם עוולתיים, בענייננו התרשמותי היא כי לעניין השימוש המותר היה משקל זניח. מכל מקום, ודאי שלא היה לו משקל של ממש כגורם לבהילות שבעזיבה – ונזכיר כי התובעת המתינה חודשים ארוכים לאחר שהתעוררו אצלה חשדות בעניין זה בטרם עזבה – ובהילות זו היא הרי הסיבה הנטענת לנזקים שנגרמו לתובעת.
בהקשר זה יש לייחס משקל של ממש לכך שבהליך בכפר סבא לא נטען שהתובעת נאלצה לעזוב את המתחם בשל חששות הקשורים לשימוש המותר במתחם (כך עולה מתצהיר התמיכה בהתנגדות ומהחקירה של טל שהוגשו בתיק הנוכחי, ומכל מקום לא הוכחשה טענת הנתבעת כי הדבר לא נטען). מעיון במסמכים שצורפו עולה, כי הטענה העיקרית שעלתה שם בהקשר זה היא הכנסת מתחרים למתחם. כך, טוענת טל בחקירתה כי מכיוון שיובל לא טיפל בטענותיה בקשר להכנסת מתחרים "... באתי והודעתי שאם הוא לא מסוגל לטפל בזה אני עוזבת ויובל אמר או. קי וזה היה די ברור ואני עוזבת בסוף אוק' ובזה זה נגמר" (עמ' 40 לחקירת טל, שצורפה כנספח לתצהיר יובל). זו גם הטענה העיקרית שהועלתה בתצהיר שתמך בהתנגדות. עובדה זו מצטרפת לכך שטל לא הגיעה להעיד בהליך הנוכחי ולא הובאה ראיה חיצונית כלשהי התומכת בטענה כי העניינים התכנוניים הטרידו את התובעת בזמנו. צירוף גורמים אלו אינו עולה בקנה אחד, לדעתי, עם טענת התובעת כי לסימני השאלה סביב השימוש המותר במתחם היה משקל ממשי בהחלטתה לעזוב בבהילות את המקום.
בהקשר זה אוסיף, כי ממילא לא היה בין הצדדים חוזה לתקופה מוגדרת, כך שכל אחד מהם היה רשאי לסיים את ההתקשרות תוך זמן סביר. היינו, ממילא היה על התובעת להיות ערוכה לכך שתיאלץ לעזוב את המקום בהתראה כזו או אחרת. גם מהיבט זה, קשה לראות קשר סיבתי בין ההטעיה לבין עזיבתה של התובעת חודשים לאחר שהיא התבררה.
29. לאור מסקנתי זו, אין צורך להידרש לשאלה האם הוכח שהעזיבה הבהולה, לפי הנטען, של המתחם גרמה לתובעת לנזקים כנטען על ידה.
סוף דבר
30. לאור כל האמור, התביעה נדחית. בנסיבות העניין ובהתחשב בקביעתי לעיל לפיה הנתבעת הטעתה את השוכרת ( תהא זו התובעת או טל) בעניין מהותי, מצאתי שלא ליתן צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ט, 11 יוני 2019, בהעדר הצדדים.