הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 63259-09-16

בפני
כבוד ה שופט אבי סתיו

התובעים:

1.מרדכי בן שך
2.אהוד בן שך
3.שגיא אשכנזי
4.קלר אשכנזי
5.יעקב אשכנזי

נגד

הנתבעת:

עיריית רחובות

פסק דין

  1. עניינו של ההליך הנוכחי הוא תביעה לפינוי מקרקעין. הצדדים מסכימים למחיקת התביעה, כאשר השאלה שנותרה על הפרק היא האם יש לפסוק הוצאות לזכותם של התובעים.
  2. התובעים הם בעלי זכויות חכירה לדורות בגוש 3768 חלקה 63 וחלק מחלקה 64 ("המקרקעין"). הנתבעת, עיריית רחובות, סללה כביש על המקרקעין, שבאותה עת היו בתחום המוניציפאלי של נס ציונה. הכביש נסלל במועד כלשהו בשנים 2004-2003, ללא היתר בנייה ובלא שיש לנתבעת זכות קניינית להיכנס למקרקעין. התובעים גילו, לטענתם, את דבר הסלילה בשנת 2008. מאז פנו התובעים מספר פעמים לנתבעת וכן למחלקה לאכיפת דיני המקרקעין בפרקליטות המדינה. בעקבות זאת ננקטו נגד הנתבעת הליכים במישור התכנוני, והושגו בהם הסכמות שונות שאין צורך להיכנס אליהן.
  3. ביום 27.9.2016 הגישו התובעים נגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידה מהמקרקעין ולהשבת מצבם לקדמותו. בהסכמת התובעים, קיבלה הנתבעת רשות להתגונן, ההליך החל להתנהל ואף הוגשו תצהירי עדות ראשית וחוות דעת .
  4. ביום 2.4.2015 נחתם בין הנתבעת לבין עיריית נס ציונה הסכם לתיקוני גבולות, לפיו יעבור שטח הכביש לעיר רחובות. ביום 5.5.2015 הופקדה תוכנית המשנה את השימוש המותר במקרקעין מ"חקלאי" ל"דרך", ומסמנת את המקרקעין להפקעה. התוכנית אושרה ופורסמה ביום 15.11.2016. לטענת הנתבעת, הדבר נעשה בהסכמתה של רשות הפיתוח, שהיא הבעלים הרשומים של המקרקעין. ביום 9.2.2017 ניתן לכביש היתר בנייה. ביום 23.5.2017 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, לפיה המקרקעין נחוצים לצורך ציבורי של "דרך". ביום 17.6.2018 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודה, לפיה המקרקעין הם קניינה הגמור של עיריית נס ציונה. ביום 19.6.2018 נרשמה ההפקעה במרשם המקרקעין. בהתאם להסכם בין הנתבעת לבין עיריית נס ציונה, עתידים המקרקעין לעבור לבעלותה של הנתבעת.
  5. לאחר השלמת ההפקעה ביקשו תחילה התובעים להמשיך בהליך ולתקוף במסגרתו את ההפקעה, אולם לאחר מכן הסכימו למחוק את התביעה ולמקד את מאמציהם בתביעה כספית, וזאת ככל שיינתן אישור של רשות מקרקעי ישראל כי היא לא תראה בכך הפרה של חוזה החכירה שלהם. אישור כזה אכן ניתן, ומוסכם כי יש למחוק את התביעה. השאלה שנותרה על הפרק היא האם יש לחייב את הנתבעת בהוצאות, ובעניין זה הגישו הצדדים טיעונים בכתב.
  6. לטענת התובעים, הם הגישו את התביעה לאחר שנים ארוכות בהן ניסו להגיע להבנות עם הנתבעת, ובמצב של לית ברירה. הנתבעת פלשה למקרקעין בלא כל זכות קניינית, במועד הגשת התביעה הכביש היה בנוי ללא היתר ולא התקיימו הליכי הפקעה בקשר למקרקעין שעליהם הוא סלול. לפיכך, כך לטענתם, הגשת התביעה הייתה מוצדקת, וההתפתחות שהביאה למחיקתה התרחשה לאחר מכן. בנסיבות אלו, סבורים התובעים כי הם זכאים להוצאות עבור הגשת התביעה. אשר לשיעור ההוצאות, לטענת התובעים בהתאם לחוות דעת מומחה, שהוצאה על ידם לצורך תביעת פיצוי במסגרת הליך ההפקעה, שווי המקרקעין עומד על בין שלושה לארבעה מיליון ש"ח. בהתאם לכלל 3א(1) לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), התש"ס-2000 ("התעריף המינימאלי המומלץ"), יש לפסוק שכר טרחה בשיעור של לפחות 2% מהשווי, כך שעל שכר הטרחה לעמוד, לכל הפחות, על סכום שבין 60,000 ש"ח לבין 80,000 ש"ח. בנוסף, זכאים התובעים, לטענתם, להחזר סכום של 5,117 ש"ח ששילמו עבור חוות דעת מומחה שהוגשה בהליך הנוכחי, וסך של 650 ש"ח ששולם כאגרת משפט.
  7. הנתבעת טוענת, כי אין הצדקה לפסוק הוצאות לזכות התובעים, ומן הדין היה אף לחייבם בהוצאות. הנתבעת אינה חולקת על כך שהכביש נסלל לפני שהחלו הליכי ההפקעה ואף לפני שניתן לו היתר, אולם מציינת כי הכביש נסלל בשל צורך תחבורתי חיוני, על מנת למצוא פתרון לאלפי משפחות, כאשר המקרקעין היו שוממים כך שאף אחד לא נפגע. עוד טוענת הנתבעת, כי ממילא לא היה מקום לקבל את התביעה, וזאת מן הטעמים הבאים:

א. מדובר במקרקעין שהיו מיועדים לשימוש חקלאי, ובפועל לא נעשה בהם כל שימוש על ידי התובעים. הכביש מהווה ציר תנועה חיוני לאלפי משפחות, ותביעת הפינוי משמעותה "גם לי גם לך לא יהיה". בנסיבות אלו, תרופתם של התובעים היא תביעה כספית ולא היה מקום להגשת תביעת פינוי.
ב. מכיוון שהשימוש המותר במקרקעין שונה במסגרת התוכנית מ"חקלאי" ל"דרך", הרי שהסעד של השבת מצב לקדמותו ממילא לא היה אפשרי.
ג. במועד הגשת התביעה, כבר התקבלה החלטה על הפקדתה של התוכנית שבהתאם לה בסופו של יום הופקעו המקרקעין. התובעים ידעו על הליכי התכנון וממילא על חוסר התוחלת שבתביעה. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי לא היה לתביעה משקל בקידום ההפקעה.
ד. במועד הגשת התביעה היו המקרקעין בשטחה של נס ציונה, וממילא ככל שהתובעים היו מעוניינים בצו עשה בקשר למקרקעין , היה עליהם לתבוע את עיריית נס ציונה.
דיון והכרעה
8. בדרך כלל, נפסקות הוצאות לצד שזכה בתביעה. כאשר מסתיים הליך בלא צורך בהכרעה שיפוטית, כגון כאשר הוא נמחק על ידי מגישו, יש להבחין בין שני מצבים: אם קיבל יוזם ההליך את מבוקשו, קמה חזקה לפיה ההליך המשפטי הוא שהביא לכך והייתה הצדקה להגשתו, ויש לפסוק לזכותו הוצאות. אם ההליך נמחק בלא שיוזמו קיבל את מבוקשו, קמה חזקה הפוכה לפיה מדובר בהליך לא מוצדק, ויש לחייב את היוזם בהוצאות (השוו, בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994); בג"ץ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 14 (9.7.2008); בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (5.1.2005)) . עם זאת, מדובר בחזקה בלבד, ובפני הצדדים פתוחה הדרך לשכנע כי במקרה מסוים מוצדק לנהוג באופן אחר.
9. בענייננו, התביעה נמחקה בלא שהתובעים זכו בסעד העיקרי שהתבקש על ידם – פינוי הנתבעת מהמקרקעין. לכן, לכאורה קמה חזקה כי נקיטת ההליך לא הייתה מוצדקת. אלא שבענייננו מדובר במקרה מובהק בו החזקה נסתרה, והמסקנה הברורה היא כי הגשת התביעה הייתה ראויה ומוצדקת, ויש לפסוק הוצאות לזכות התובעים. הסיבה שהתביעה נמחקה היא התפתחות מהותית שאירעה לאחר הגשתה – השלמתם של הליכי ההפקעה של המקרקעין. כאשר ההחלטה על מחיקת התביעה מתקבלת בשל אירוע מהותי שהתרחש לאחר הגשתה, עשוי הדבר ליטול את עוקצה של החזקה לפיה מחיקת התביעה מעידה על כך שלא היה מקום להגישה. מכל מקום, בחינת המקרה הנוכחי לפרטיו מלמדת כי הייתה הצדקה להגשת התביעה.
10. ראשית, יש לעמוד על כך כי אין לנתבעת טענת הגנה כלשהי ככל שהדברים אמורים בעילת התביעה (במובחן מהסעד המתבקש במסגרתה). אין מחלוקת, כי הנתבעת פלשה למקרקעין שבמועד הפלישה לא הייתה לה בהם זכות כלשהי, והליכי הפקעה אפילו לא נצפו באופק, וסללה עליהם כביש ללא היתר בנייה ובניגוד לשימוש המותר במקרקעין. העובדה שסלילת הכביש הייתה צורך ציבורי חשוב אין בה כדי להצדיק התנהלות זו. הדין מכיר בכך שצורכי ציבור עשויים להצדיק פגיעה בקניין הפרט, וקובע מנגנון המסדיר את האופן בו יכולה רשות ציבורית לרכוש בכפייה זכויות במקרקעין פרטיים. מנגנון זה הוא הליכי ההפקעה הקבועים בדין. מובן, כי הרשת הציבורית אינה יכולה להקדים מעשה לזכות, ולתפוס את המקרקעין לפני שהדין מתיר לה לעשות זאת. צורך ציבורי עשוי להצדיק הפקעה של מקרקעין, אך לא תפיסה שלהם בלא זכות. הדברים הם בגדר מובן מאליו, ואין לי אלא להתפלא על דרך התנהלותה של הנתבעת, שהינה רשות ציבורית.
11. טוענת הנתבעת, כי הגם שכניסתה למקרקעין הייתה ללא כל זכות שבדין, לא היה מקום כי התובעים יגישו נגדה תביעת פינוי. טענה אחת אותה מעלה הנתבעת בהקשר זה היא, כי בהתאם לתוכנית שונה השימוש במקרקעין מ"חקלאי" ל"דרך", וממילא לא ניתן היה להשיב את מצבם של המקרקעין לקדמותו. אף בהתעלם מכך שאותה תוכנית אושרה לאחר שהוגשה התביעה, יש לדחות טענה זו. עיקרה של התביעה הוא פינויה של הנתבעת מהמקרקעין אליהם פלשה. גם אם נניח כי לא הייתה אפשרות לחזור לשימוש הקודם, היו התובעים רשאים לדרוש את סילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין. זו זכותם החוקית כבעלי הזכויות במקרקעין (סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). התועלת שמפיק הציבור מהשימוש במקרקעין על ידי הנתבעת אינה יכולה להוות עילה לאי השבתם לבעלי הזכויות, כל עוד לא השכילה הנתבעת להפקיעם כדין.
12. עוד טוענת הנתבעת, כי במועד הגשת התביעה כבר הופקדה התוכנית שמכוחה הופקעו בסופו של יום המקרקעין, והתובעים ידעו על כך, ולפיכך היה עליהם להימנע מהגשת תביעת הפינוי. אף טענה זו אין לקבל. אין מדובר במקרה בו הרשות הציבורית הקדימה במעט את השלב בו הייתה רשאית לשים את ידה על הקרקע. הנתבעת פלשה למקרקעין כבר בשנת 2004 או בסמוך לה. המהלכים שנועדו להסדיר את הפקעת המקרקעין החלו, לפי הפירוט שנמסר על ידי הנתבעת עצמה, בשנת 2015, היינו למעלה מעשר שנים לאחר הפלישה. התובעים לא נחפזו להגיש את ההליך, ולטענתם, שלא הוכחשה על ידי הנתבעת, החל משנת 2008, אז נודע להם על הפלישה, הם ניסו להידבר עם הנתבעת. בנסיבות אלו, בהתחשב בכך שהנתבעת נכנסה לקרקע פרטית ללא כל זכות; לא פעלה במשך שנים ארוכות כדי להכשיר את המצב שנוצר; והמגעים של התובעים איתה לא נשאו פרי, איני סבור שהייתה חובה על התובעים להמתין עד שהנתבעת תואיל להוציא את ההפקעה המתוכננת אל הפועל. זאת ועוד, לא הייתה אפשרות לדעת האם הליך ההפקעה יושלם ובתוך כמה זמן. בנסיבות אלו, התובעים היו רשאים לעמוד על זכויותיהם ולתבוע את פינוי הנתבעת מהמקרקעין.
13. אשר לטענה כי היה על התובעים להגיש את תביעתם נגד עיריית נס ציונה, טענה זו לא הועלתה בבקשת הרשות להתגונן ואף לא בתצהירי הנתבעת, ודי בכך כדי לא להידרש אליה. אוסיף, כי העובדה שהמקרקעין היו בשטח המוניציפאלי של נס ציונה לא הפריעה לנתבעת לבצע את סלילת הכביש מלכתחילה (ולא הובהר האם מדובר בטעות או במהלך מכוון). מכל מקום, גם אם אניח שלעובדה שהמקרקעין אינם, לעת הזו, בשטחה של הנתבעת עשוי היה להיות משקל מסוים בהליך, הרי שלכל היותר משמעות הדבר היא כי היה על התובעים לצרף את עיריית נס ציונה כצד להליך. ברור שאין בכך כדי להפוך את הנתבעת, שהיא זו שפלשה למקרקעין, למי שאינה בעל דין נחוץ.
14. מסקנתי היא, אפוא, כי הגשת התביעה הייתה ראויה ומוצדקת, וכי יש לחייב את הנתבעת בהוצאות התובעים. אשר לשיעור ההוצאות, משעה שהתובעים לא הוכיחו את שכר טרחת עורך הדין ששילמו בפועל, הרי שיש לזכותם בשכר טרחה בשיעור סביר ומידתי, על פי שיקול דעת בית המשפט (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600 (2005)). אין בידי לקבל את טענת התובעים כי יש לפסוק לטובתם לפחות 60,000 ש"ח מכיוון ש סכום זה הוא 2% משווי המקרקעין, וזאת הן בשל כך שלא הוכח שווי המקרקעין (לא ברור באיזה שלב נמצא ההליך שבגדרו הוגשה חוות הדעת, האם חלף המועד להגשת ראיות נגדיות והאם גורם שיפוטי כלשהו אימץ את מסקנות חוות הדעת) והן בשל כך שהתביעה לא התבררה עד תומה.
לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים, לרבות השלב אליו הגיע ההליך, ולאחר שנתתי משקל מסוים גם לכך שהתביעה הוגשה בעקבות כך שהנתבעת, שהיא רשות ציבורית, פעלה שלא כדין, מצאתי להעמיד את שכר הטרחה שיש לפסוק לזכות התובעים על סך של 30,000 ש"ח. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בסך של 5,117 ש"ח בגין חוות דעת המומחה שהגישו בהליך ובסך 650 ש"ח בגין אגרת המשפט.
15. התביעה נמחקת, אפוא. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות בסך 5,767 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ט, 08 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.