הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 48313-11-17

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה יעל טויסטר ישראלי

המבקשת
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות
ע"י ב"כ, עוה"ד יעקב ברכה

נגד

המשיבות

  1. גבעת חולון בע"מ
  2. כהן פליקס חברה לבנין ופיתוח בע"מ

ע"י ב"כ, עוה"ד עינב כהן

החלטה

בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, היעדר חוקיות, היעדר עילה, התיישנות/שיהוי (להלן: "הבקשה").

רקע

ואלה העובדות הצריכות לעניין:
ביום 30.6.08 אושרה למתן תוקף תוכנית רח/מק/2200 א' (להלן: "התוכנית"). התוכנית כללה טבלאות איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים.
במסגרת התוכנית הוקצו לתובעת 1 במגרש 21 ובמגרש 28 סך כולל של 10.013 יחידות בייעוד מגורים ג', ולתובעת 2 הוקצו, 17.424 יחידות בייעוד מגורים ג' במגרש 21.
בעקבות התוכנית הגישו התובעות 1 ו- 2 ערר, כנגד החלטת הועדה המקומית לתכנון ובנייה רחובות לאשר את התוכנית (להלן: "הועדה המקומית" ו- "הערר" בהתאמה). במסגרת הערר טענו התובעות בין היתר, כי החלוקה וההקצאה שנעשתה שגויה ומקפחת את זכויותיהם.
בעקבות הערר, ובהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים במהלך הדיון בערר, הטילה ועדת הערר על השמאי מטעם הועדה המקומית ועל השמאי מטעם הנתבעת להגיע להבנות בדבר המחלוקת שבין הצדדים והעררים נדחו (ראו: החלטת ועדת הערר מיום 12.8.08- נספח 7 לבקשה).
ביום 6.9.09 נחתם בין הצדדים באמצעות השמאים מטעמם, הסכם- נספח 1 לכתב התביעה (להלן: "ההסכם").
בשל חשיבותו של ההסכם להלן יובא נוסחו.
"הנדון: ערר מס' 219/08 חלקה 257 בגוש 3694 רחובות
בהחלטה מיום 12.8.08 החליטה ועדת הערר בעת דיון בערר לתוכנית רח/מק/200 א' להטיל על השמאי מטעם הועדה ועל השמאי מטעם הבעלים להגיע לשומה מוסכמת בנוגע לתביעתם.
כפועל יוצא מהסכמה זו הסירו הבעלים את התנגדותם לתכנון. לאחר שהתקיימו מספר דיונים ממצים באנו לכלל דעה כי יש מקום להוסיף לזכויות הדיור של מר פליקס כהן חברה לבניין ולפתוח ולחב' גבעת חולון בחלקה 257 בגוש 3694, 4 יח' דיור בחלקים שווים ביניהם. מאחר והתוכנית אושרה למתן תוקף ונמצאת בהליכי רישום הסיכום הינו ששווי 4 יח' הדיור יופחת מהיטל ההשבחה שיחול על הנכסים הנדונים.

על כך באנו על החתום

_______________________ _________________________
אונג' שמואל פן- שמאי מקרקעין עו"ד שאול ויסמן- שמאי מקרקעין
מטעם הועדה מטעם הבעלים

העתקים:
מר רועי בר- יועץ משפטי לעירייה
עו"ד צפרירי- מטעם הבעלים.

(ההדגשות אינן במקור י.ט.י).
מלשון הסיף עולה, כי הצדדים הסכימו שהתוכנית תאושר כפי שהיא , והתובעות יהיו זכאיות לכך ששווי של 4 יחידות דיור יופחת מסכום היטל ההשבחה שיוטל על התובעות בגין התוכנית.
במהלך חודש יוני 2013, בעקבות רצונן של התובעות, לממש את זכויותיהן במקרקעין, ביקשו התובעות לקבל שומה לתשלום היטל ההשבחה.
בשלב זה, התעוררה בין הצדדים מחלוקת באשר לסכום הקיזוז מהיטל ההשבחה שהוטל על התובעות, בגין שווין של 4 יחידות הדיור. בעיקרם של דברים טענו התובעות כי יש לקזז מהיטל ההשבחה את שווין של יחידות הדיור נכון למועד המימוש, בעוד שהנתבעת סברה כי יש לקזז מהיטל ההשבחה את שווין של יחידות הדיור על פי שווין ביום הקובע, קרי מועד אישורה של התוכנית. למיותר לציין כי המחלוקת נבעה בין היתר הואיל ושווין של היחידות עלה במהלך השנים.
משלא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בנוגע למחלוקת, שילמו התובעות את הסכום השנוי במחלוקת תחת מחאה והגישו תביעה כספית בסך 656,139 ₪ נגד הוועדה המקומית, להשבה של הסכומים אשר שולמו לוועדה המקומית ביתר, בגין חוב היטל השבחה בקשר למקרקעין הידועים כגוש 3694 חלקה 257 וזאת בשל קיזוז בחסר שבוצע במסגרתו.
יצוין, כי קדמה לתביעה זו תביעה (זהה) שהגישו התובעות נגד עיריית רחובות (ולא נגד הועדה המקומית), בבית משפט השלום פתח תקוה, ת.א 59304-10-15 . גם שם הוגשה על ידי עיריית רחובות בקשה לסילוק על הסף, מחמת היעדר יריבות, היעדר סמכות עניינית ומחמת התיישנות/שיהוי.
ביום 28.3.16 ניתן פסק דין בתובענה שלעיל על ידי כבוד השופט נ.שטרנליכט. בפסק הדין, קיבל כב' השופט את טענת הנתבעת שם בדבר היעדר יריבות, קרי, כי הנתבעת הנכונה הייתה צריכה להיות הועדה המקומית ולא העירייה. עוד קיבל כב' השופט את טענת הנתבעת בדבר היעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום לדון בתביעה וקבע כי תקיפת גובה הקיזוז שנעשה מסכום החיוב בהיטל ההשבחה, מהווה תקיפה של סכום החיוב בהיטל ההשבחה, שומת הקיזוז עליה הסכימו הצדדים היא חלק בלתי נפרד משומת היטל ההשבחה ועל כן מחלוקת בין הצדדים הנוגעת לאופן חישוב סכום החיוב אמורה להתברר בהתאם להוראות סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה ורק במסגרתם ולפיכך אין בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעה.
על פסק הדין הגישו התובעות ערעור (ע"א 12815-05-16). ב"כ התובעות קיבל את המלצת בית המשפט, כב' השופטת מיכל נד"ב, כבוד השופט אילן ש.שילה וכב' השופט אבי מורג, לפיה, הערעור נדחה מהטעם שעיריית רחובות אינה יריבתן של התובעות. כפוף להסכמה זו, התבטל הנימוק שנימק בית המשפט בפסק דינו העוסק בדרך הנכונה להשיג על החלטת הועדה קרי הסמכות העניינית.

טענות הועדה המקומית בבקשה לסילוק על הסף

הוועדה עתרה כאמור לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות, היעדר חוקיות, היעדר עילה והתיישנות/שיהוי .
לטענת הנתבעת בעיקרם של דברים, התביעה הוגשה במסווה של תביעה הדנה בפרשנות הסכם ואולם כל כולה עוסקת בהשגה על דרישת תשלום היטל השבחה והתחשבנות שנערכה בין הצדדים במסגרת זו, ובהקשר של הליך מנהלי הדן בתשלומי איזון על פי חוק התכנון והבניה.

היעדר סמכות

הנתבעת טוענת כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה, שכן הדרך היחידה לתקיפת שומת היטל השבחה והחיוב בהיטל ההשבחה הינה באמצעות הליכי ערר הקבועים בהוראת סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה- 1965 (להלן: "התוספת השלישית"). משלא נקטו התובעים בהליכי ערר במועד כדין על חיוב היטל ההשבחה בו חויבו ואשר במסגרתו גם פורט אופן תחשיב הקיזוז, הם מנועים מלתבוע את השבת חלק מסכומי היטל ההשבחה ששולמו על ידן.

יתרה מכן, לטענת הנתבעת, הצדדים הגיעו להסכמות, כפי שהן באות לידי ביטוי בהסכם, במסגרת הליך מנהלי (ערר על אישור התוכנית) וההסכמות אושרו על ידי וועדת הערר. לא ניתן אפוא לנתק בין הליך המנהלי שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות לבין ההליך הנוכחי בו מתבקש בית המשפט לפרש הסכם מנהלי "מעל לראשה" של ועדת הערר, כך בלשון הנתבעת.

היעדר חוקיות

הנתבעת טוענת כי דרישת התובעות לקבוע את שווי 4 יחידות הדיור שלא על פי "המועד הקובע" של התוכנית, אלא על פי מועד המימוש וזאת בשים לב לכך כי שווין עלה במהלך השנים, מעצימה את אי חוקיותו של ההסכם. מדובר בהסכם שהוא ממילא ייחודי וספק רב אם הוא חוקי שכן הלכה למעשה, על פי ההסכם, הוועדה נשאה בתשלומי איזון מבלי לגבות סכומים אלה בחזרה משאר בעלי הזכויות שבטבלת האיזון. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת כי אין לקבל את פרשנות התובעות ולו מטעמים של היעדר חוקיות ותקנת הציבור.

אי הגשת עתירה מנהלית

עוד טענה הנתבעת כי בית המשפט חסר סמכות לדון בתובענה גם הואיל והתובעות תוקפות החלטה של הועדה המקומית בנוגע ליישום הסכמות אליהן הגיעו שמאי הצדדים במסגרת ערר שהגישו כאמור התובעות על אישורה של התוכנית והמהוות חלק בלתי נפרד מאישור וועדת הערר בעניין התוכנית וטבלאות האיזון וההקצאה שבמסגרתן. ככל שלמשיבות היו השגות כנגד פרשנות הוועדה המקומית את האופן שבו יש ליישם את הקיזוז מהיטל ההשבחה, וההסכמות שהובאו לאישור ועדת הערר במסגרת אותם הליכים סטטוטוריים של אישור התוכנית, שומה היה על התובעות להגיש לחילופין עתירה מנהלית כנגד החלטתה של הועדה המקומית.

התיישנות

בנוסף, טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה שכן שומת ההשבחה הינה מחודש נובמבר 2011 והתביעה הוגשה רק בחודש נובמבר 2017. בהתאם לסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התו"ב היה על התובעות לנקוט בהליך של ערר בתוך 45 ימים ממועד הגשת החיוב ומשלא עשו כן, הרי שהתביעה התיישנה. לחלופין, היה על התובעות להגיש עתירה מנהלית בתוך 45 ימים ממועד קבלת החיוב ומשלא עשו כן דין התביעה להידחות מחמת שיהוי.

טענות התובעות במענה לבקשה לסילוק על הסף

טענת התובעות בעיקרם של דברים הינה, כי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב פרשנותו של ההסכם בקשר לשווי 4 יחידות הדיור שיש לקזז משומת היטל ההשבחה, וסביב השאלה, מהו המועד הנכון לחישוב שווין של אותן 4 יחידות הדיור, האם יהיה זה מועד אישור התוכנית – 15/7/08 כפי שטענה הנתבעת או מועד מימוש הזכויות כפי שסבורות התובעות.

במילים אחרות, לטענת התובעות, כל צד פירש את המועד הקובע לצורך קביעת שווין של 4 יחידות הדיור (אשר הוסכם בין הצדדים כי מגיעות לתובעות ושווין יופחת מהיטל ההשבחה), באופן שונה כאשר ההבדל בין הפרשנויות יצר הפרש בשווי היחידות אשר סכומן קוזז משומת היטל ההשבחה המוסכמת בין הצדדים אשר נקבעה על ידי השמאי המוסכם.
התובעות מדגישות כי אינן מבקשות לתקוף את סכום החיוב בהיטל השבחה שהושת על כל אחת מהן, בעקבות התוכנית. אלא שהתובעות מבקשות לתקוף את גובה הקיזוז שנעשה ע"י הנתבעת מהחיוב בהיטל ההשבחה, בגין שווי 4 יחידות הדיור (שתי יחידות לכל אחת מהתובעות) קיזוז שהתבצע על פי ההסכם. קרי סכום התביעה אינו נובע מתקיפה של שומת היטל ההשבחה, אלא מ הקיזוז שביצעה הועדה המקומית משומת היטל ההשבחה. במילים אחרות, עניינה של התביעה בתקיפה של פרשנות שנתנה הנתבעת להסכם, שעל בסיסה חושב הסכום שיש לקזז משומת היטל ההשבחה, פרשנות השונה מזו שנתנו התובעות להסכם ולפיכך לבית המשפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה.
אשר לטענת הנתבעת כי מדובר על תקיפה של החלטה מנהלית, טוענות התובעות כי נקבע בפסיקה כי במקרים כגון דא, של תביעה להשבת סכומי כסף ששולמו ביתר לרשות מנהלית, ניתן להגיש תביעה להשבה בעילות תקיפה עקיפות.
אשר לטענת התיישנות התביעה והשיהוי, טענו התובעות כי ממילא טענות אלה דינן להידחות ככל ובית המשפט יקבל את טענת התובעות כי יש לבית משפט זה סמכות עניינית.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות וכי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. להלן אפרט.

היטל השבחה- הטלתו ואופן תקיפת החיוב

היטל השבחה מוטל ע"י הועדה המקומית בהתאם להוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה.
סעיף 1 לתוספת השלישית, מגדיר "השבחה" – עליית שווים של מקרקעין, עקב אישור תכנית, מתן הקלה, או התרת שימוש חורג.
בהתאם לסעיף 2 א' לתוספת השלישית ההשבחה הינה אירוע שהתרחש במקרקעין עקב הוספת זכויות לקרקע או בדרך אחרת.
סעיף 14 לתוספת השלישית קובע מהן דרכי התקיפה לגבי חיובי היטל השבחה ומהם המועדים לעשות כן.
14 (א). "על שומה לפי סעיף 4 ניתן לערור לפני וועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה, בתוך 45 ימים מיום שבו הובאה השומה לידיעת החייב ; ... יושב ראש ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה רשאי להאריך את התקופות האמורות מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) (1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), החייב בהיטל רשאי אם אין הוא חולק על החיוב כשלעצמו, לפנות בתוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) לפי העניין, ליושב ראש מועצת שמאי המקרקעין בבקשה שימנה שמאי מכריע לצורך הכרעה בעניין גובה החיוב".
ב (3) השמאי המכריע שמונה כאמור בפסקה (2), ידון ויכריע לגבי גובה החיוב ; ...
ב (4) "על החלטתו של השמאי המכריע כאמור בפסקה (3), יכולים החייב בהיטל או הוועדה המקומית, לערור לפני ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה בתוך 45 ימים מיום המצאת ההחלטה של השמאי המכריע"...
סעיף 12 ז' לחוק התכנון והבנייה מגדיר את סמכויותיה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה. לענייננו, קובע סעיף 12 ז' (1) "לדון ולהחליט בערר על ההחלטה הנוגעת להיטל השבחה לפי פרק ח 1)".
בענייננו קבע אפוא המחוקק, דרך ערעור ספציפית, המאפשרת לנישום לחלוק על עצם החיוב בהיטל ההשבחה ו/או שיעורו בפני ועדת הערר.
בפסקי דין רבים נקבע כי מקום בו נקבעו בחוק ספציפי הליכים להשגה ולערר, אין הנישום יכול לפנות לבית המשפט בתביעה אזרחית רגילה. ראה: רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח.יזום והשקעות בע"מ ; בג"ץ 7129/00 עידו דון יחיא ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים; רע"א 3293/05 ש.א.ב חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' עיריית באר שבע; ע"א 367/85 מדינת ישראל ואח' נ' יהונתן קיטאי (פורסמו במאגרים המשפטיים).

מן הכלל אל הפרט

סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה שלפניו, נבחנת על פי הסעד המבוקש בתובענה. התובעות טוענ ות כאמור כי על הנתבעת להשיב להם סכומים שלטענתם נגבו מהם שלא כדין . מעיון בכתב התביעה עולה המסקנה כי עילת התביעה מתבססת על טענה אחת ויחידה והיא כי הועדה המקומית, קבעה בחסר, את שווי 4 יחידות הדיור אשר מגיעות לתובעות על פי ההסכם ואשר את סכום שווין הוסכם להפחית משומת היטל ההשבחה.
התובעות מדגישות, כי אינן תוקפות את עצם החיוב בהיטל השבחה ו/או שיעורו כפי שנקבע ע"י השמאי המוסכם, (שאז היה עליהן לנקוט בהליכים על פי התוספת השלישית) , אלא תוקפות את גובה הקיזוז שביצעה הנתבעת מהיטל ההשבחה על פי ההסכם ולפיכך לטענתן לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה.
בהתאם לאמור, השאלה הנשאלת לענייננו הינה, האם ההסכם בו נקבעה זכות הקיזוז משומת היטל ההשבחה מהווה חלק משומת היטל ההשבחה, חלק מהחיוב עצמו. כך, היה ואכן ההסכם וזכות הקיזוז שבו , מהווה חלק משומת היטל השבחה דין הבקשה להתקבל ולהפך.
עיון בנימוקי התביעה מצביע על כך כי טענות התובעות אינן טענות שעניינן בחוק התכנון והבנייה אלא טענות שעניינן בפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכם בעניין שווי יחידות הדיור שסוכם שיש לקזז מהסכום שעל התובעות לשלם בגין היטל ההשבחה. לא ניתן להתבונן על קביעת שווי יחידות הדיור על פי ההסכם, כחלק משומת ההשבחה וההיטל, שכן שווי יחידות הדיור אינו חלק מההשבחה בגין התוכנית ו/או מהיטל ההשבחה. נהפוך הוא, הצדדים, בהסכם שנחתם ביניהם הביעו דעתם כי ההסכם אינו מהווה חלק מהתוכנית. לכן בהסכמת הצדדים, לא הוסיפו את 4 היחידות לתוכנית וממילא שווין של יחידות אלה שיש לקזז מההיטל שיקבע בגין התוכנית, אינו חלק משומת ההשבחה עצמה או היטל ההשבחה.
ויודגש, מטעמים שנרשמו בהסכם, "מאחר והתוכנית אושרה למתן תוקף ונמצאת בהליכי רישום", בחרו הצדדים לפעול בדרך מקבילה לתוכנית ולפצות את התובעות בגין העוול שנעשה להן בתוכנית בדרך שנקבעה בהסכם ושלא באמצעות התוכנית. משבחרה הועדה המקומית שלא להוסיף לזכויות התובעות על פי התוכנית את 4 היחידות אשר נקבע שמגיעות לה בתוכנית, וקבעה כאמור מנגנון אחר לפיצוי התובעות, אין הנתבעת יכולה לטעון כעת כי המנגנון ההסכמי הינו חלק מההשבחה על פי התוכנית וכי מחלוקת בעניין זה יש לברר בהתאם להוראות סעיף 14 לתוספת השלישית
יתרה מכן, עיון בהערכת השבחה לתוכנית של הועדה המקומית מיום 24.10.13, מלמדת אף היא כי היטל ההשבחה נקבע ללא כל זיקה ליחידות על פי ההסכם וכי שווין של היחידות נלקח בחשבון רק לצורך הפחתה מסכום היטל ההשבחה שנקבע בגין התוכנית, וזאת על פי ההסכם.(ראה עמ' 26 סעיף 7 להערכת ההשבחה).
תימוכין למסקנה שלעיל ניתן למצוא אף בהחלטות ועדות הערר בעניין סמכותן.
כך קבעו לא אחת ועדות הערר שסמכותן היא לקבוע האם נעשה החיוב בהיטל השבחה כדין ואם כן מה שעורו קרי, האם החיוב בהיטל ההשבחה עומד בתנאים הקבועים בחוק התכנון והבניה ותקנותיו, אולם אין בסמכותן לבטל חיוב בהיטל השבחה מטעמים חיצוניים לחוק התכנון והבנייה כגון הסכמות בין הצדדים או מכוח טענות כגון השתק, מניעות הסתמכות וכדומה (ראה: ועדת ערר מחוז דר' ערר 86139/11 ש.פ מהנגב נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה שדרות; ערר (ת"א) 85048/09 ירקון 48 אכסניות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א; ערר 85002/10 לביא יהודה נ' הועדה המקומית לתו"ב ת"א; ע"מנ (מרכז) 47-405-01-11 בבזדה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק ואח'.
עוד נקבע כי וועדת הערר אף אינה מוסמכת לבטל או להפחית או ליתן הנחה מהחיוב בהיטל ההשבחה מהטעם כי הועדה המקומית הבטיחה לתובעות כי תגבה היטל השבחה מופחת. ראה ערר (י-ם) 8-187/10 מלון קיסר ירושלים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים.
בענייננו כאמור קבעה הועדה המקומית את היטל ההשבחה שעל התובעות לשלם בגין התוכנית. על קביעתה זו כאמור אין מחלוקת. הוראת הקיזוז שנקבעה בהסכם משמעה קיזוז בין סכום ההיטל לסכום אחר שהתובעות זכאיות לכאורה לקבל מהועדה המקומית על פי ההסכם . סמכות ועדת הערר כמפורט לעיל, מתמצית בבחינת עצם הטלת היטל ההשבחה – האם הוטל כדין ומה שיעורו, וזאת בלבד. אין לוועדת הערר סמכות לדון בטענות כגון טענת קיזוז, התחייבות חוזית לפטור מתשלום, קיזוז נזקים שגרמה המשיבה העירייה, או קיזוז מכל סיבה אחרת, לרבות קיזוז בגין תשלומי היטלי השבחה בעבר, טענות אלה, אינן בגדר סמכות ועדת הערר, ואף אין לה את הכלים הפרוצדורליים והמשפטיים לבחון אותן. (ראה: ערר (י-ם) 547/11 שפירא טובה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (פורסם במאגרים המשפטיים).
לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי במקרה דנא, זכות הקיזוז אשר נקבע ה בהסכם , לתובעות, אינה מ הווה חלק מהתוכנית וממילא גם אינה מהווה חלק משומת ההשבחה או היטל ההשבחה בגין התוכנית ואינה כפו פה לפרוצדורה שנקבעה בתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה בדבר ערר על שומת ההשבחה. קרי, טענות התובעות הן טענות מתחום המשפט האזרחי שלבית משפט זה סמכות לדון בהן.
לחילופין, טענה הנתבעת כי היה על התובעות להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטה הנתבעת באשר לאופן יישום ההסכם קרי באשר לסכום שקיזזה מסכום היטל ההשבחה שנקבע בגין התוכנית.
זאת ועוד, לטענת הנתבעת, ההסכם אושר במסגרת הליך מנהלי (ועדת הערר) ומהווה למעשה עדכון רעיוני של טבלת האיזון וההקצאה המהווה חלק מהתוכנית לצורך איזונה ותשלום "דמי איזון" בגין תוספת 4 יחידות הדיור. ככל שלתובעות היו השגות כנגד הנתבעת על אופן יישום ההסכמה בעניין הקיזוז מהיטל ההשבחה, שומה היה על התובעות להגיש עתירה מנהלית.
אין בידי לקבל טענת הנתבעת מן הטעמים שיפורטו להלן:
עסקינן בתובענה כספית להשבת כספים ששילמו התובעות לנתבעת ביתר, כך לטענתן. התובעות טוענות כי הנתבעת פרשה באופן מוטעה את ההסכם שנחתם בין הצדדים ולפיכך קבעה בחסר את הסכום שיש לקזז על פי ההסכם מתשלום היטל ההשבחה בגין התוכנית.
תביעת השבה נגד רשות היא תביעה לסעד כספי, ומשכך מדובר בתקיפה עקיפה של החלטה מנהלית. עמד על כך בית המשפט העליון בדנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (להלן: "עניין עיריית ירושלים") וכך קבע:
"האבחנה שעשינו לעניין הסעד המבוקש תואמת את שתי דרכי התקיפה העקרוניות הקיימות לגבי החלטות מנהליות- תקיפה ישירה ותקיפת עקיפין. בתקיפה ישירה הסעד המבוקש הוא קביעה שאין תוקף להחלטה המנהלית או שיש לשנותה. לעומת זאת, בהליך של תקיפה עקיפה הסעד הסופי המבוקש אינו קביעה באשר לתוקפה של ההחלטה המנהלית, אלא סעד אחר, לדוגמה סעד כספי... עצם קיומה של אפשרות לתקיפה ישירה של פעולה מנהלית לא בהכרח ישלול בכל מקרה את האפשרות לתקיפה עקיפה... אכן, בהליך של תקיפה עקיפה על בית המשפט לבחון בדרך למתן הסעד הסופי, האם יש תוקף להחלטה המנהלית. המקרה שבפנינו הוא הדוגמה המובהקת ביותר של תקיפה עקיפה: המשיבה עתרה לחייב את הרשות המנהלית, היא העירייה, לשלם לה סכום כסף. הסכום נדרש כהחזר כספים ששילמה המשיבה לעירייה על יסוד דרישות של זו האחרונה לתשלום אגרה של פינוי אשפה. אותן דרישות, כך לפי המשיבה, היו דרישות בלתי חוקיות, משום שמדובר היה למעשה בארנונה, וכל זאת שעה שהמשיבה הייתה פטורה מתשלום ארנונה לפי פקודת הפיטורין".
בעניין עיריית ירושלים לעיל, הכיר בית המשפט בזכותו של אזרח לתקוף החלטה מנהלית של רשות תקיפה עקיפה במסגרת תביעת השבה, מקום בו לטענתו גבתה ממנו רשות שלטונית כספים בחוסר סמכות, ואף התייחס לאפשרות להכיר בגביה שעשתה רשות בטעות כפעולה בחוסר סמכות [שם, עמ' 32,40].
אכן נקבע כי במצבים מסוימים בית המשפט האזרחי עשוי שלא ליתן סעד מקום בו התובע בחר במסלול של תקיפה עקיפה מבלי שנקט בתקיפה ישירה כאשר מסלול שכזה פתוח בפניו, אולם לא בכל מקרה [שם, עמ' 27], וממילא אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט לדון בעניין, ודאי במקרה כנידון דידן, בו המחלוקת הינה על פרשנותו של הסכם אשר הקים את זכות הקיזוז ששיעורה שנוי במחלוקת.
סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בתובענה כספית נגד הרשות מבוססת על סמכותו לדון בכל תביעה כספית בהתאם לשוויה [שם, עמ' 25-27].
יודגש כי אין בית המשפט האזרחי מוסמך ליתן סעד מנהלי ביחס להחלטות שקיבלה הנתבעת, עם זאת, תפקידו וסמכותו של בית משפט זה היא להכריע בסעד הכספי בלבד, ולצורך כך מוסמך הוא להכריע גם בשאלות האגביות הכרוכות בו דוגמת אלה העומדות להכרעה בפני, הנגזרות מטענות ההגנה של הנתבעת לצורך התביעה הכספית בלבד, מכוח הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד 1984.
לאור האמור במקרה דנן, משמדובר בתביעה כספית להשבה מקומה בהליך לפני "בית המשפט האזרחי".
עוד יובהר למען הזהירות, המובן מאליו ממילא, כי קביעותיו האגביות של בית משפט זה לא יהא בהן לחייב את הצדדים במסגרת הליכים אחרים.
לסיום אוסיף ואציין כי הנתבעת אף טענה כי יש לסלק התביעה על הסף מחמת אי חוקיותו של ההסכם כפי שפורט בסעיף 15 לעיל. טענה זו טוב היה שלא תטען כלל . הנתבעת אשר חפצה בהמשך הליכי רישום התוכנית, 'נהנתה' מהעובדה שהתובעות הסכימו לדחיית הערר שהוגש על ידן באשר להחלטת הנתבעת לאשר התוכנית, הסכמה זו הייתה כפופה להסכם שנחתם בין הצדדים וקבע את זכות הקיזוז. בנסיבות אלה, אין מקום כי טענת הנתבעות בדבר אי חוקיות ההסכם תשמע כעילה לסילוק על הסף של תביעת התובעות.
בטרם סיום אדגיש, כי אין בהחלטתי כדי להבי ע עמדה כלשהי לגופו של עניין קרי, לעניין סיכוי ההצלחה של טענות התובעות באשר לפרשנות הראויה והנכונה של ההסכם.
לאור כל האמור, הבקשה נדחית.
הנתבעת תשלם הוצאות התובעות בסך 10,000 ₪.
התיק נקבע לק"מ ליום 6/6/19 בשעה 09:30.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט' אדר א' תשע"ט, 14 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.