הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 40299-02-17

בפני
כבוד ה שופט אבי סתיו

התובעות בת"א 10374-02-17:

התובעת בת"א 40299-02-17:

התובעות בת"א 44313-04-17:

  1. מ.ט.י מחשבים ושירותי תכנה (1982) בע"מ
  2. מ.ט.י ווירלס אדג' בע"מ

א. ב. א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ

  1. ביסקול נדל"ן בע"מ
  2. ביסקול בע"מ
  3. ביסקול תמרוקים בע"מ
  4. סוכרזית בע"מ

נגד

הנתבעת:

עיריית ראש העין

בשם התובעות: עו"ד רועי רמר
בשם הנתבעת: עו"ד עפר שפיר; עו"ד רועי גנוט

פסק דין
לפניי שלוש תביעות שאוחדו, שעניינן תביעה נגד עיריית ראש העין בגין אי פינוי אשפה מחצרות התובעות לאורך שנים.
רקע

  1. הנתבעת, עיריית ראש העין, היא רשות מקומית הפועלת מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] ("פקודת העיריות"). בין היתר, מוטלת על הנתבעת חובה לפעול גם בעניין פינוי אשפה (סעיף 242 לפקודת העיריות). בשנת 1996 חוקקה הנתבעת את חוק עזר לראש העין (שמירת הסדר והניקיון), התשנ"ז-1996 ("חוק העזר"), הקובע הוראות שונות בכל הנוגע לפינוי אשפה.
  2. התובעות הן חברות אשר נכסים שלהן ממוקמים בראש העין. לאורך השנים, לא פינתה הנתבעת אשפה כלל מהנכסים. רק בשנים 2017-2016, בעקבות פניות מטעם התובעות, החלה הנתבעת לפנות אשפה מהנכסים שלהן, וזאת ללא הגבלה ובלא לחייב בתשלום (לפחות עד מועד הגשת התביעות). עם זאת, הנתבעת סירבה לדרישת התובעות לפצותן עבור עלויות פינוי האשפה שהן נשאו בהן עד לשינוי מדיניותה, ומכאן התביעות שלפנינו, שעתה נידרש לפרטיהן. יצוין, כי התובעות בכל התביעות מיוצגות על ידי אותו בא כוח.

ת"א 10374-02-17
3. התובעות בהליך זה ("מ.ט.י") הן שתי חברות קשורות המתמחות בפיתוח ובייצור אנטנות ורכיבי אלקטרוניקה ומעסיקות כ-130 עובדים. משרדי התובעות נמצאים ברחוב אפק 11 בראש העין. לטענת התובעות, האשפה המופקת בנכס היא ברובה המוחלט אשפה משרדית רגילה, ולא אשפה תעשייתית. מכיוון שהנתבעת לא פינתה את האשפה, נאלצו התובעות לפנותה בעצמן באמצעות קבלן, ולשאת בעלויות הפינוי. התביעה מתייחסת לשנים 2016-2010. בשנים אלו, שילמה התובעת 1 עבור הפינוי סך של 66,793 ש"ח והתובעת 2 שילמה סך של 404,859 ש"ח (לא כולל מע"מ).
4. לטענת התובעות, העובדה שהנתבעת אינה מפנה את האשפה הוצגה בפניהן מלכתחילה כמצב נתון. ביום 23.6.2016 פנתה התובעת 2 לנתבעת, לראשונה, באמצעות בא כוחה, בדרישה בכתב כי תפנה את האשפה מהנכס כפי חובתה על פי חוק. לטענת התובעות, הפנייה נעשתה מיד לאחר שנודע להן כי מבחינה משפטית על הנתבעת לפנות את האשפה. ביום 8.9.2016 התקבלה תשובת הנתבעת, בה נטען כי אמנם חובתה של הנתבעת לפנות את האשפה, אולם לצד זאת עומדת זכותה לגבות אגרה בגין הפינוי. הנתבעת הפנתה לפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בבג"ץ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים (2.1.2013) ("עניין עיריית חולון"), וציינה כי משרד הפנים טרם אישר את אמות המידה לקביעת אגרה בהתאם לפסק הדין. במכתב ציינה הנתבעת, כי היא נמנעה מלחייב את העסקים באגרה בגין פינוי אשפה, ו"תחת זאת, הונהג הסדר, לפיו עסקים אלו פעלו לפינוי עצמי של הפסולת שיוצרה, ומנגד, הופטרו מתשלום אגרה לעירייה" (סעיף 7 למכתב). הנתבעת הוסיפה וציינה (סעיף 13 למכתב), כי:
"משגילו מרשיך דעתם כי אינם נכונים עוד להמשיך ולפעול ע"פ הסדר זה, ובשים לב להתפתחויות שחלו בפסיקה בנושא זה, הריני להודיעך כי העירייה תסכים נכון לכעת לביטולו של ההסדר ולפינוי פסולת מחצר המפעלים של מרשיך על ידה, מכאן ואילך, תוך שמירת זכותה להתחשבנות כספית עם מרשיך, בגין פינויה של פסולת עודפת, ככל שתפונה פסולת עודפת, בהתאם לעקרונות שייקבעו ע"פ הלכת חולון".
עם זאת, הנתבעת דחתה מכל וכל את הדרישה כי תפצה את התובעת 2 עבור כספים שהוציאה לצורך פינוי אשפה (סעיף 14 למכתב). החל מיום 23.11.2016 ולפחות עד מועד הגשת התביעה מפנה הנתבעת את האשפה מהנכס, בלא לחייב את התובעות בתשלום כלשהו בגין כך.
5. לאור האמור, הגישו התובעות ביום 6.2.2017 את התביעה הנוכחית, על סך 536,464 ש"ח, במסגרתה הן עותרות לחייב את הנתבעת לפצות אותן בגין התשלומים ששילמו לצורך פינוי האשפה בתקופת התביעה. סכום התביעה כולל הפרשי הצמדה וכן ריבית בשיעור של 4%, עד יום 31.1.2017.
ת"א 40299-02-17
6. התובעת בתביעה זו ("ויקטורי") היא חברה ציבורית המפעילה רשת סופרמרקטים תחת השם המסחרי "ויקטורי". בין היתר, מפעילה התובעת סופרמרקט בעיר ראש העין. לטענת התובעת, האשפה המופקת מהסופרמרקט היא אשפה יבשה ורטובה, שאינה חריגה. התביעה מתייחסת לשנים 2016-2010. בתקופה זו דאגה התובעת לפינוי האשפה באמצעות קבלן פרטי, ושילמה סך הכול 316,614 ש"ח עבור הפינוי (לא כולל מע"מ).
7. לטענת התובעת, עם הקמת הסניף נאמר לה כי עליה לדאוג לפינוי האשפה בעצמה (עמ' 17, שורות 3-1 לפרוטוקול). ביום 4.8.2016 פנתה התובעת לנתבעת במכתב באמצעות בא כוחה בדרישה כי תפנה את כל האשפה. ביום 8.9.2016 נשלח מכתב התגובה של הנתבעת, אשר דומה למכתב שצוטט לעיל. החל מינואר 2017 ולפחות עד מועד הגשת התביעה, מפנה הנתבעת את האשפה של התובעת במלואה, בלא לחייבה בתשלום כלשהו בגין כך.
לאור האמור, הגישה התובעת את התביעה הנוכחית, על סך 387,979 ש"ח, סכום הכולל הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 6% עד יום 1.1.2017.
ת"א 44313-04-17
8. התובעות בתביעה זו ("ביסקול") הן ארבע חברות פרטיות קשורות, העוסקות בייצור, ייבוא, שיווק ומכירה של ממתיקים שולחניים ומוצרי קוסמטיקה וטואלטיקה. מפעל התובעות נמצא ברחוב המרץ 23 בראש העין ומועסקים בו כ-70 עובדים. לטענת התובעות, האשפה המופקת מהמפעל היא אשפה רגילה, המורכבת מאשפה יבשה בלבד (פלסטיק, זכוכית, ניילון וקרטונים). התביעה מתייחסת לשנים 2016-2009. בתקופה זו, פינו התובעות את האשפה באמצעות קבלן פרטי ושילמו עבור כך סך של 444,551 ש"ח (לא כולל מע"מ).
9. לטענת התובעות, הן פנו טלפונית מספר פעמים למוקד 106 של הנתבעת בעניין פינוי האשפה, אך נאמר להן שהנתבעת לא מפנה אשפה לעסקים (עמ' 8-6 לפרוטוקול). ביום 2.11.2016 פנו התובעות, באמצעות בא כוחן, במכתב דרישה לנתבעת כי תפנה בעצמה את האשפה, ובין הצדדים התנהלה תכתובת בעניין זה. החל מינואר 2017 ולפחות עד מועד הגשת התביעה, מפנה הנתבעת את האשפה ממפעל התובעות במלואה, בלא לחייבן בתשלום כלשהו בגין כך.
במסגרת התביעה הנוכחית, שהוגשה ביום 26.4.2017 על סך 539,784 ש"ח, דורשות התובעות פיצוי בגין מלוא התשלומים בהם נשאו עבור פינוי האשפה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 4% עד מועד הגשת התביעה, וכן סך של 7,930 ש"ח בגין עלות רכישת כלי אצירה אשר הן חויבו על ידי הנתבעת לרכוש בטרם היא החלה לפנות את האשפה.
עיקרי טענות הצדדים
10. לטענות התובעות, הייתה זו חובתה של הנתבעת לפנות את כל האשפה מהנכסים שלהן, וזאת ללא תשלום נוסף מעבר לתשלומי הארנונה שהן משלמות. בהתאם לפסק הדין בעניין עיריית חולון הייתה הנתבעת רשאית לגבות אגרה בגין אשפה חריגה, אולם זאת בתנאי שייקבעו בחוק העזר קריטריונים ברורים המגדירים מהי אשפה חריגה. בענייננו, הנתבעת לא קבעה קריטריונים כאלו, ומכל מקום היא לא פינתה אשפה בכלל מבתי העסק שבתחומה, ולא רק אשפה חריגה.
11. אי פינוי האשפה על ידי הנתבעת מצמיח לתובעות, לשיטתן, כמה עילות תביעה נגד הנתבעת: רשלנות, הפרת חובה חקוקה, הפרת עקרונות יסוד של המשפט המנהלי ועשיית עושר ולא במשפט. מכוח עילות אלו, חייבת הנתבעת לפצות את התובעות, לטענתן, עבור הסכומים שהוציאו בתקופת התביעה לצורך פינוי אשפה.
בהקשר זה מפנות התובעות לדו"ח מבקר העירייה לשנת 2012, בו נקבע שמדיניות הנתבעת אינה חוקית ומנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון, וכי ישנם כמעט 550 עסקים במרכזי המסחר של ראש העין אשר הנתבעת לא מפנה להם אשפה. ביום 6.1.2014 התקיים במליאת מועצת העירייה דיון בדו"ח הביקורת, אולם לא חל שינוי בהתנהלות הנתבעת בעניין זה.
12. הנתבעת סבורה כי דין התביעות להידחות הן מטעמי סף והן לגופן. לטענת הנתבעת, אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעות, מכיוון שהגם שמדובר בתביעות כספיות הרי שהשאלה האמיתית שמתעוררת בגדרן היא חוקיות התנהלותה של הנתבעת, והסמכות העניינית בעניין זה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד טוענת הנתבעת, כי דין התביעות להידחות מחמת השתק ומניעות, לאחר שהתובעות הסכימו, בשתיקתן, להסדר לפיו הנתבעת לא פינתה את האשפה ומנגד לא חייבה את בתי העסק באגרה, והן מנועות מלתבוע את הנתבעת בשל כך. כן נטען שדו"ח המבקר אינו קביל, נוכח הוראות סעיף 170ג1 לפקודת העיריות.
13. הנתבעת אינה חולקת על העמדה העקרונית לפיה מוטלת עליה חובה לפנות את האשפה של התובעות. אולם, לגישתה, חוק העזר מסמיך אותה לגבות אגרה בגין הפינוי. בפועל, הונהג הסדר לפיו במקום שהנתבעת תפנה את האשפה ותחייב את בתי העסק בתשלום אגרה, יפנו בתי העסק את האשפה בעצמם. להסדר זה יש תוקף חוזי, והתובעות אינן רשאיות להתנער ממנו. הנתבעת מוסיפה, כי בפועל חלק גדול מהאשפה שמיוצרת על ידי התובעות היא אשפה חריגה, אשר בהתאם להלכת עיריית חולון עלויות פינויה אמורות להיות מושתות על התובעות. עוד טוענת הנתבעת, כי הסתמכה מבחינה תקציבית על המצב שנהג, וחיובה כעת יטיל עליה נטל כבד מנשוא.
14. הנתבעת מוסיפה ומפרטת, כי בעקבות פסק הדין בעניין עיריית חולון והמלצות בית המשפט העליון שנכללו בו, פעל משרד הפנים לגיבוש מסמך הכולל אמות מידה לחיוב מפעלים באגרה בגין אשפה חריגה, אולם מלאכה זו התעכבה במשך תקופה ארוכה. עקב כך, פנתה הנתבעת למשרד הפנים בבקשה לאשר חוק עזר שיערוך הבחנה בין אשפה בסיסית לבין אשפה חריגה, אולם בקשה זו לא אושרה על ידי משרד הפנים, וזאת בעקבות צו ביניים שניתן על ידי בית המשפט העליון במסגרת עתירה לבג"ץ שהוגשה נגד אישור חוק עזר דומה על ידי עיריית יבנה (בג"ץ 4279/15 סלע קפיטל נדל"ן בע"מ נ' שר הפנים ("עניין סלע קפיטל")). כתוצאה מכך, נוצרה לאקונה בחוק העזר, אשר אין בו הבחנה בין סוגי אשפה שונים. אולם, לשיטת הנתבעת אמות המידה אינן חייבות להיקבע בחוק עזר, ומשעה שהפסולת שיוצרה על ידי התובעות היא בכמות חריגה, היא הייתה רשאית להשית אגרה בגין הפינוי.
דיון והכרעה
15. בטרם נפנה לבחינתן של השאלות המהותיות הטעונות הכרעה, נידרש לשתי טענות בעלות אופי מקדמי שהועלו על ידי הצדדים. טענה אחת היא טענת הנתבעת, כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה, מכיוון שהשאלה המהותית שעולה בה היא חוקיות התנהלותה של הנתבעת, עניין המסור לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. אין כל ממש בטענה זו. המבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד. כאשר מדובר בתביעה כספית, הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי, גם אם במסגרת ההכרעה בתביעה יש להידרש לשאלות מתחום המשפט המנהלי (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3) 812 (1990); רע"א 7852/05 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התקשורת (17.3.2009)).
יודגש, כי יש להבחין בין שאלת הסמכות העניינית לבין טענה שונה, לפיה אין מקום לאפשר תקיפה עקיפה של ההחלטה המנהלית. כאשר הסעד הנתבע הוא כספי, אזי הסמכות העניינית לדון בו נתונה לבית המשפט האזרחי. כאשר הדרך לקבלת הסעד כרוכה בתקיפה של החלטה מנהלית, אזי עשויה להתעורר השאלה האם יש לאפשר תקיפה עקיפה של ההחלטה המנהלית. בקשר לשאלה זו נקבעו בפסיקה מבחנים שונים, אולם אין לה השפעה על שאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה (ראו למשל, רע"א 2063/16 גליק נ' מדינת ישראל (19.1.2017) ("עניין גליק"); רע"א 7987/10 מדינת ישראל – משרד החינוך נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (28.4.2011)).
בענייננו, ההכרעה בתביעות אכן עשויה להצריך קביעה האם הרשות פעלה כדין, ואף הידרשות לשאלת תוקפם של חוקי עזר של הנתבעת. אלא שבכך אין כדי לשנות מהעובדה שהסעד הנתבע הוא כספי. ממילא, יש לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעות.
16. טענה מקדמית שנייה אליה יש להידרש היא טענת התובעות לפיה יש להחיל על הנתבעת את הפשרה אליה הגיעה במקרה אחר, בו הוגשה עתירה נגד התנהלות הנתבעת והיא הסכימה להתחיל לפנות את האשפה ואף לפצות את העותרת בשיעור של 78% מההוצאות שהוציאה לצורך פינוי אשפה (עת"מ 44285-06-15). לא מצאתי ממש בטענה זו. מעבר לכך שככלל פשרה בתיק מסוים אינה מחייבת את המתפשר לאמץ אותה גם בתיקים אחרים, הרי שבענייננו הצביעה הנתבעת על טעמים מניחים את הדעת להבחנה בין המקרים, ובראשם העובדה שבתיק האחר מדובר היה במעון לאנשים עם מוגבלויות, מה שמצדיק התייחסות שונה הן מן ההיבט של סוג האשפה שהמקום מייצר והן מן ההיבט של שיקולים לבר משפטיים המצדיקים התחשבות.
17. נפנה, אפוא, לגופה של הסוגיה המתעוררת במסגרת ההליך. שתי שאלות עיקריות מצריכות הכרעה בענייננו: האם נהגה הנתבעת כדין כאשר נמנעה מפינוי אשפה מחצרות התובעות לאורך השנים; וככל שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה – האם יש בכך כדי להקים לתובעות זכות לפיצוי ובאיזה שיעור.
חובת עירייה לפנות אשפה של מפעל וסמכותה לגבות אגרה בגין הפינוי
18. סעיף 242 לפקודת העיריות קובע את חובותיה של עירייה בענייני "תברואה, בריאות הציבור ונוחותו". ס"ק (2) קובע, כי העירייה "תורה בדבר פינוי סחי ואשפה מכל בית ותקבע את האגרות בעד פינוי כאמור". לכאורה, לשונו של הסעיף אינה מחייבת את המסקנה כי העירייה מחויבת לספק שירות של פינוי אשפה (בין לבתים ובין למפעלים), שכן את המילה "תורה" ניתן לפרש כמתייחסת לאסדרה (רגולציה) של נושא פינוי האשפה בלבד. ואכן, במספר פסקי דין של בתי משפט השלום נקבע כי על עירייה לא חלה מכוח הסעיף חובה לפנות בעצמה את האשפה מביתו של התושב (ת"א (שלום י-ם) 18956/92 עירית ירושלים נ' מלון אייל ונורית בע"מ, פסקה 15 (24.11.1997); ת"א (שלום ראשל"צ) 1032/06 חבושה נ' עיריית חולון (16.8.2009); ת"א (שלום חי') 22230-11-10 אלידן פלסטיקה בע"מ נ' מ. מ. ג'וליס (22.5.2014)). עם זאת, גם בפסקי דין אלו נקודת המוצא הייתה כי ככלל חובתה של הרשות המקומית לדאוג לפינוי האשפה בעצמה ועל חשבונה, והסמכות להורות על סילוק עצמי של האשפה מתייחסת להובלה לנקודות איסוף שנקבעות על ידי הרשות או למקרים חריגים, כגון בתי עסק שמחמת אופי עיסוקם מחויבים, מבחינה תברואתית, בפינוי שוטף של האשפה.
19. בעניין עיריית חולון קבע בית המשפט העליון, כי "חובתה של העירייה לפעול לפינוי וסילוק אשפה מלווה את משפטנו עוד מקדמת דנא. עיגון מפורש לכך מצוי לנו בסעיף 242 לפקודת העיריות המצווה את הרשות לפנות אשפה על מנת לשמור על בריאותו של הציבור ונוחותו. כך למשל, מחויבת העירייה להורות בדבר 'פינוי סחי ואשפה מכל בית' (סעיף 242(2) לפקודת העיריות)..." (פסקה 20 לפסק הדין). היינו, על אף שסעיף 242(2) לפקודת העיריות קובע כי על העירייה "להורות" בדבר פינוי אשפה, בית המשפט ראה, כמובן מאליו, כי חובתה של העירייה היא לדאוג לפינוי עצמו, ולא רק לאסדר את הנושא (וראו גם, עת"מ (מחוזי חי') 7784-04-09‏ ‏ קריון - מרכז קניות בע"מ נ' עירית קרית ביאליק (28.6.2009)). לא למותר להוסיף, כי אף הנתבעת אינה חולקת על נקודת מוצא זו.
הנה כי כן, הפסיקה הכירה בחובתה של עירייה לפנות אשפה מחצרות בתים ומפעלים שבתחומה, ובעניין עיריית חולון בית המשפט אף הפנה בהקשר זה לסעיף 242 לפקודת העיריות. עם זאת, נראה כי ההפניה לסעיף לא נעשתה כאל מקור חיוב ישיר לפינוי אשפה מחצרות בתים ומפעלים על ידי העירייה. הקביעה כי על העירייה חלה חובה לדאוג לפינוי אשפה מבתים וממפעלים (ולא רק לאסדר את הנושא) נובעת, להבנתי, מתפיסה עקרונית לגבי חובותיה של הרשות המקומית והשירותים להם זכאי התושב לקבל ממנה. היינו, מדובר בחובה מנהלית כללית, אשר סעיף 242 לפקודת העיריות מהווה לה מקור השראה, אולם היא אינה נגזרת ממנו ישירות. להבחנה זו, כפי שניווכח בהמשך, יש חשיבות רבה.
20. בעניין עיריית חולון נדונה השאלה האם עירייה רשאית לגבות אגרה ייעודית עבור פינוי אשפה של מפעל. בית המשפט קבע, כי "אין להכיר בתשלומי חובה חדשים הנגבים בגין שירותים שהרשות המקומית אמורה לספק כחלק ממאגר השירותים המוניציפאלי הכללי שבגינו נגבית הארנונה הכללית" (פסקה 26 לפסק הדין; ההדגשה במקור). לעניין פינוי אשפה נפסק, כי יש להבחין בין השירות ה"בסיסי", הכלול בארנונה, לבין שירות של פינוי אשפה מעבר לרמה הבסיסית, שלגביו רשאית הרשות לגבות אגרה. צוין, כי בכך יש כדי לקדם את העיקרון של "המזהם משלם", המוצא ביטוי נרחב בחקיקה הישראלית.
בית המשפט העליון הכיר, אפוא, בכך שחובתה של הרשות המקומית לספק למפעלים שירות של פינוי אשפה ברמה בסיסית ללא תשלום, וזכותה לגבות אגרה על פינוי אשפה החורגת מרמה בסיסית זו ("אשפה חריגה"). אשר לשאלה כיצד ייקבע מהי אותה "רמה בסיסית", קבע בית המשפט כי "ההבחנה צריכה להיות ברורה בנוסחו של חוק העזר, ולא להיות גלויה ל'יודעי ח"ן' בלבד" (פסקה 46 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף והמליץ למשרד הפנים לקיים דיון עקרוני בנושא זה ולקבוע אמות מידה לאישור חוקי עזר המציעים הבחנה כזו (פסקה 45 לפסק הדין).
21. ואכן, כפי שצוין לעיל, בעקבות פסק הדין התקיים דיון כזה במשרד הפנים, כאשר בינתיים, בעקבות עתירה לבג"ץ (עניין סלע קפיטל), לא אישר משרד הפנים חוקי עזר שביקשו לקבוע הבחנות כאלו. בפברואר 2018 פרסם משרד הפנים חוזר הכולל אמות מידה כאמור ("אמות המידה"). ככלל, אמות המידה מציעות נוסחה מורכבת למדי, הכוללת התחשבות במספר העובדים בעסק ובמרכיבים נוספים (כגון סוג העסק ומדיניות המחזור בו), אשר על פיה תיקבע כמות אשפה שאותה תפנה הרשות המקומית ללא חיוב אגרה, ושמעבר לה היא רשאית לגבות אגרה.
22. בהמשך נקבע בפסיקה, כי אמות המידה אינן מחייבות, וכי חוקי עזר שאינם מקיימים אותן עשויים להיות תקפים, ובלבד שיש בהם הבחנה בין אשפה בסיסית לבין אשפה חריגה. כך, בעע"מ 6525/17 זנלכל בע"מ נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל (8.11.2018) ("עניין זנלכל") נדון תוקפו של חוק עזר של המועצה האזורית עמק יזרעאל, שהבחין בין "פסולת מפעל", שהוגדרה כ"פסולת המצטברת עקב עבודות במפעל או חומרי אריזה או שיירים של חומרים שמשתמשים בהם בקשר עם עבודות במפעל", לבין "פסולת בית", שהוגדרה כ"אשפה המצטברת במקום מגורים או במהלך פעילות רגילה של בני אדם". היינו, מדובר היה בהבחנה לפי סוג הפסולת, ולא לפי מבחן כמותי (כפי שנקבע באמות המידה של משרד הפנים). בית המשפט העליון פסק, כי חוקי העזר תקפים ומחייבים, ואין בכך שאינם תואמים את אמות המידה כדי לפגום בתוקפם. עם זאת, מפסק הדין עולה כי ההכרה בתוקפם של חוקי העזר נשענת על כך שהם מקיימים את ההבחנה בין "אשפה בסיסית" ל"אשפה חריגה". כך, ציין בית המשפט כי (פסקה 31 לפסק הדין):
"פסק הדין שניתן בעניין עיריית חולון אסר על רשויות מקומיות לגבות תשלומי כפל בעד פינוי אשפה, וכפי שהוסבר על יד השופטת ברק-ארז, איסור זה מעוגן בדיני המשפט המינהלי מקדמת דנא (ראו פסקאות 27-20 לפסק הדין). המערערת איננה טוענת – וממילא לא יכולה לטעון – לכך שאיסור זה הופר בעניינה: כזכור, היא עצמה ערבבה את אשפת עובדיה, שניתן היה לסווגה כפסולת בית אילו נשמרה בנפרד, בכלי אצירה שבהם היא אספה את פסולת המפעל שלה. אם כך הוא הדבר, הרי שבעניין הזה המערערת יכולה להלין רק על עצמה".
23. בית המשפט העליון חזר על הלכה זו בעע"מ 7187/17 עיריית קרית-גת נ' ביג מגה אור קרית גת בע"מ (11.8.2019). בפסק דין זה הבהיר בית המשפט, כי פסק הדין בעניין זנלכל הכיר בלגיטימיות של חקיקת עזק המאפשרת לגבות ממפעלים אגרה עבור פינוי אשפה "כל אימת שהרשות המקומית פועלת על-פי חקיקת עזר תקפה שעושה הבחנה בין אשפה בסיסית או ביתית (להלן: פסולת בסיסית), שאותה חייבת הרשות לפנות על חשבונה, כ חלק מהשירותים הניתנים על ידיה לתושבים תמורת תשלומי הארנונה, לבין אשפה הנוצרת אגב פעילות של מפעל או עסק" (פסקה 2 לפסק הדין). בהמשך, שב בית המשפט והדגיש, כי "כל אימת שחוקים אלה [חוקי העזר – א' ס'] מקיימים את ההבחנה האמורה בין פסולת בסיסית לפסולת מפעל, ולו ברמת העיקרון הכללי, אין בהם שום רבב הקורא להתערבותנו; ולבתי המשפט לא נותר אלא לאכוף אותם ככתבם וכרוחם" (פסקה 3 לפסק הדין). לפיכך, הכיר בית המשפט בתוקפם של חוקי עזר של עיריית קריית גת, אשר יצרו הבחנה "פסולת בסיסית" ל"פסולת מפעל", בדומה להבחנה בחוקי העזר שנדונו בעניין זנלכל.
24. ניתן, אפוא, לסכם את החקיקה וההלכה כך:
בפקודת העיריות אין חיוב מפורש של עירייה לפנות אשפה, מבתים או ממפעלים, אלא רק לאסדר את הנושא. על אף האמור, הפסיקה ראתה בפינוי האשפה חלק מהחובות הבסיסיות שמוטלות על הרשות המקומית במסגרת סל השירותים לו זכאי התושב.
התשלום עבור רמה בסיסית של פינוי אשפה כלול בתשלום הארנונה, בין אם מדובר בבית פרטי ובין אם מדובר במפעל. עירייה רשאית לקבוע בחוק עזר חיוב של מפעל באגרה עבור "אשפה חריגה", היינו כזו החורגת מהרמה הבסיסית.
הקביעה מהי "אשפה חריגה" צריכה להיעשות באמצעות מבחנים ברורים, שייקבעו בחוק עזר.
אמות המידה שפרסם משרד הפנים לחוקי העזר אינן מחייבות. ההבחנה בין אשפה בסיסית לאשפה חריגה יכולה להיעשות על פי מבחן כמותי (כמו זה שנקבע לפי אמות המידה) או לפי מבחן אחר, כגון כזה המתייחס לסוג האשפה. בית המשפט יכיר בתוקפם של חוקי עזר הקובעים חיוב באגרת פינוי אשפה למפעל, ובלבד שאלו מקיימים הבחנה בין פסולת בסיסית לפסולת חריגה "ולו ברמת העיקרון הכללי" (כלשון בית המשפט העליון בעע"מ 7187/17 הנ"ל).
ומכאן, למקרה שלפנינו.
האם נהגה הנתבעת כדין כשלא פינתה אשפה ממפעלים?
25. חוק העזר של עירית ראש העין אינו יוצר הבחנה כלשהי בין סוגי אשפה שונים. סעיף 29 לחוק קובע, כי "בעד פינוי אשפה של מפעל ישלם לקופת העיריה מחזיק במפעל אגרה בשיעור שנקבע בתוספת הראשונה". לפי התוספת הראשונה, עבור פינוי מכולה בנפח של עד שמונה קוב, יש לשלם אגרה בסך 50 ש"ח עבור כל פינוי, וכאשר מבוצע פינוי באמצעות מכונית דחס, סך של 300 ש"ח לכל פינוי בלא קשר לקיבולת. סכומים אלו יש להצמיד למדד (חוק עזר לראש העין (הצמדה למדד), התשמ"ה-1985). בסיכומיה טענה הנתבעת, בלא להציג תחשיב מסודר, כי לאחר הצמדה נכון למועד הגשת התביעה עומד התעריף עבור פינוי מכולה על סך של 111 ש"ח ועבור פינוי עם מכונת דחס על סך של 668 ש"ח (עמ' 31, שורות 22-21 לפרוטוקול).
בסיכומיה טענה הנתבעת, כי חוק העזר שלה דומה לחוק העזר של עמק יזרעאל (נ/3), אשר קיבל הכשר של בית המשפט העליון בעניין זנלכל. ולא היא. בחוק העזר של עמק יזרעאל ישנה, כאמור, הגדרה של "פסולת מפעל", המתייחסת לפסולת הנוצרת תוך כדי תהליך הייצור של המפעל. כפי שציין בית המשפט העליון בעניין זנלכל, המשמעות היא שהמפעל היה רשאי להפריד בין הפסולת הביתית (היינו, הפסולת הנוצרת על ידי העובדים) לפסולת הייצור, ולזכות לפינוי חינם של הפסולת הביתית. בחוק העזר של ראש העין אין הגדרה של "פסולת מפעל", ואף הנתבעת מודה שלא פינתה אשפה כלשהי, יהא סוגה אשר יהא, מחצרות המפעלים שבתחומה.
מן האמור לעיל עולה כי החיוב באגרה לפי חוק העזר הוא שלא כדין, שכן חוק העזר אינו יוצר הבחנה כלשהי בין אשפה בסיסית לאשפה חריגה. לפי חוק העזר, חובת התשלום של בעל המפעל עבור פינוי אשפה היא "מהזבל הראשון", ואין אשפה כלשהי אשר הנתבעת אמורה לפנות ללא תשלום. מדיניות זו, כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין עיריית חולון, אינה כדין. יודגש, כי העיקרון שהוזכר בעניין עיריית חולון חל גם על חוקי עזר שאושרו קודם למועד מתן פסק הדין, ודאי בכל הנוגע לתקופה שלאחר פסק הדין (ראו, בר"מ 4091/15 עיריית נצרת עילית נ' אבי סופר בע"מ, פסקה 8 (20.8.2015); וראו גם, בר"מ 6708/16 המועצה האזורית מנשה נ' בריל פאשן בע"מ (6.12.2016); בר"מ 6085/16 עיריית חיפה נ' בכובד ראש בע"מ (27.11.2016)).
הנתבעת טוענת בכתבי ההגנה כי היא הייתה רשאית ליצור את ההבחנה בין אשפה בסיסית לבין אשפה חריגה גם שלא במסגרת חוק עזר. על פני הדברים, טענה זו אינה מתיישבת עם פסקי הדין בעניין עיריית חולון ובעניין זנלכל. מכל מקום, הנתבעת לא נהגה כפי שלטענתה הייתה רשאית לעשות, אלא בחרה בפיתרון הקל של אי פינוי אשפה כלשהי ממפעלים ללא תשלום. זאת בוודאי היא לא הייתה רשאית לעשות.
26. בענייננו, לא רק שהנתבעת לא קיימה את חובתה לפנות אשפה בסיסית בלא תשלום נוסף (מעבר לארנונה), אלא כלל לא הציעה למפעלים שירות של פינוי אשפה, בין כנגד אגרה ובין שלא כנגד אגרה. בכך אין כל ספק כי הנתבעת לא קיימה את חובתה כרשות מקומית לדאוג לפינוי אשפה. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי היה "הסדר" בינה לבין המפעלים, לפיו היא לא תפנה אשפה והמפעלים לא ישלמו אגרה. טענה זו יש לדחות מכל וכל, מהטעם הפשוט כי לא היה "הסדר" כלשהו. המרכיב הבסיסי ב"הסדר" מכל סוג הוא הסכמה הדדית. הסכמה כזו אינה חייבת להיות בכתב ואף לא להיאמר במפורש, וניתן לגבש הסכם גם בהתנהגות, אולם במקרה כזה הנטל הוא על הטוען לקיומו של הסכם. בענייננו, אין כל אינדיקציה לוויתור מצד המפעלים על פינוי אשפה על ידי הנתבעת. גזבר הנתבעת, שהעיד בהליך, אישר שהנתבעת לא פינתה ולא הציעה פינוי אשפה לאף מפעל (עמ' 21-20 לפרוטוקול), וכשנשאל מדוע ענה כך (עמ' 21, שורות 9-3 לפרוטוקול):
"ת. ... נאמר לי שזה היה נוהג מקובל מצד אחד העסקים מפנים בעצמם ומצד שני העירייה לא גובה אגרה.
ש. מי אמר לך על הנוהג הזה?
ת. אני גזבר. נוהג שהוא קיים הוא נמצא, לא צריך מישהו שצריך לשאול אותו. לא פינו עסקים ולא גבו אגרה.
ש. יש לכך ביטוי לנוהג הזה[?] יש התכתבות?
ת. אין לי מושג".
הנה כי כן, כל אשר ידע גזבר הנתבעת להעיד הוא כי הנתבעת לא פינתה אשפה ולא גבתה אגרה. לא היה בעדותו דבר שיכול לתמוך בטענה כי מדובר בנוהג שהיה מוסכם על המפעלים, או אף כי המפעלים ידעו שמבחינה עקרונית יש לנתבעת חובה לפנות אשפה, ואין צורך לומר שלא הובאה ראיה של ממש כי זה היה מצב הדברים. העובדה שגזבר הנתבעת, המכהן בתפקידו כבר משנת 2002, לא היה יכול להצביע על ביסוס כלשהו לטענת ה"הסדר" למעט הטענה הסתמית ש"נאמר לי" כי יש נוהג כזה, מדברת בעד עצמה. מנגד, עדי התובעות העידו, ועדויותיהם מקובלות עלי, כי הם לא היו מודעים לכך שהתובעות היו זכאיות לקבל את השירות של פינוי אשפה מהנתבעת. גב' שי דורון רג'ואן, המשנה למנכ"ל של קבוצת "ביסקול", אף העידה כי ביסקול פנתה למוקד העירוני טלפונית בעניין זה ונאמר לה כי הנתבעת אינה דואגת לפינוי אשפה ממפעלים. התמונה הברורה המתקבלת היא, כי מדובר בהחלטה חד צדדית של הנתבעת שלא לפנות כלל אשפה של מפעלים. מדיניות זו הוצגה למפעלים כמצב נתון ואין מדובר ב"הסדר" או בהסכם מסוג כלשהו בין הנתבעת למפעלים. התובעות לא ידעו כי הן זכאיות לפינוי אשפה על ידי הנתבעת, וממילא אין לראות בכך שנשאו בעצמן בעלויות הפינוי משום הסכמה (ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545, 577-575 (2006) ("עניין רשות העתיקות"); דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 35 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (14.4.2015) ("עניין עיריית ירושלים")).
עוד יש להוסיף, כי לאור האמור לעיל גם ה"תמורה" שכביכול קיבלו המפעלים, בכך שלא שילמו את האגרה לפי חוק העזר, לאו תמורה היא, שכן מלכתחילה האגרה נקבעה שלא כדין. מכל מקום, גם אם סברה הנתבעת שהאגרה היא כדין, היה עליה לאפשר למפעלים לבחור בין פינוי עצמי לבין פינוי על ידי הנתבעת תמורת אגרה, מה שלא נעשה על ידה. יוער, כי הנתבעת טוענת שהאגרות הקבועות בחוק העזר לא עודכנו ריאלית, כך שהן אינן מכסות את עלות פינוי האשפה (ראו למשל, סעיף 59 לכתב ההגנה בת"א 40299-02-17). עובדה זו דווקא מעצימה את חומרת התנהלותה של הנתבעת, שכן היא מלמדת שפינוי אשפה על ידי הנתבעת היה משתלם למפעלים, גם אילו היה עליהם לשלם אגרה.
27. טוענת הנתבעת, כי היא הייתה במצב בלתי אפשרי. בעקבות פסק הדין בעניין עיריית חולון היא ביקשה לתקן את חוק העזר שלה ולקבוע נוסחה לצורך חישוב האגרה שישלמו מפעלים עבור פינוי אשפה, ואף שכרה את שירותיו של מומחה מתאים לצורך כך. אולם, בעקבות התמשכות הליך העתירה לבג"ץ בעניין סלע קפיטל ועמדת משרד הפנים שלא לאשר חוקי עזר בנושא עד לפרסום אמות המידה, נוצר "ואקום חקיקתי" שלא איפשר את תיקון חוק העזר. טענה זו אינה נטולת משקל, אולם אין בה כדי לגרוע מהמסקנה שהנתבעת פעלה שלא כדין. העובדה שחוק העזר של ראש העין, בניגוד לחוקי עזר של רשויות מקומיות אחרות, לא קבע הבחנה כלשהי בין אשפה בסיסית לאשפה חריגה, אכן הציבה את הנתבעת בעמדה בעייתית. בהתאם להלכת עיריית חולון היא הייתה רשאית לגבות אגרה עבור אשפה חריגה ובלבד שהמבחנים בעניין זה ייקבעו בחוק עזר, אולם הליך אישור חוקי עזר בעניין זה היה "תקוע" בהמתנה לפרסום אמות המידה על ידי משרד הפנים. בכך היה מצבה של הנתבעת נחות ממצבן של רשויות מקומיות שמלכתחילה הייתה בחוקי העזר שלהן הבחנה בין אשפה בסיסית לאשפה חריגה (בין אם הבחנה כמותית ובין אם הבחנה סוגית), וכזכור בהתאם לפסק הדין בעניין זנלכל מדובר בהבחנה תקפה. אולם, אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהנתבעת פעלה שלא כדין. כל עוד לא תוקן חוק העזר – מכל סיבה שהיא – היה על הנתבעת לפעול בהתאם לחובותיה על פי דין. משעה שבחוק העזר של הנתבעת אין הבחנה כלשהי בין אשפה בסיסית לאשפה החורגת מכך, היה עליה לפנות את מלוא האשפה מהמפעלים ללא תשלום. כך הוא בוודאי מאז שניתן פסק הדין בעניין עיריית חולון, אשר חידד את התנאים בהם על עירייה לעמוד כדי לגבות אגרה ממפעל עבור פינוי אשפה.
מהיבט זה דומה המקרה שלפנינו לזה שנדון ברע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עירית חיפה, פ"ד נד(2) 16 (2000). שם קבע בית המשפט העליון כי המדינה זכאית לפי חוק לפטור מאגרת פינוי אשפה, על אף שקבע כי אין לפטור זה הצדקה עניינית (סעיף 21 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן). גם בענייננו, המצב החוקי שנוצר, לפיו לא ניתן לחייב את המפעלים בשטחה של הנתבעת באגרת פינוי אשפה תהא אשר תהא כמות האשפה המיוצרת על ידם, בעוד ברשויות מקומיות אחרות הדבר אפשרי, אינו רצוי. אולם, זהו המצב המשפטי הקיים כל עוד לא תוקן החוק, והיה על הנתבעת לפעול לפיו.
המסקנה העולה מכל האמור היא, כי הנתבעת פעלה שלא כדין בכך שלא פינתה אשפה מחצרות התובעות. עתה עלינו להידרש לשאלה האם יש בכך כדי להצמיח לתובעות זכות לפיצוי.
עילה נזיקית
28. התובעות מצביעות על שתי עילות נזיקיות עיקריות העומדות להן לשיטתן – רשלנות והפרת חובה חקוקה. לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי לדחות את טענות התובעות בעניין זה.
29. נפתח בעילה של הפרת חובה חקוקה. אין צורך להידרש לניתוח מעמיק של תנאי העוולה, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("פקודת הנזיקין"). התנאי הראשון הוא כי תופר חובה הקבועה בחיקוק. בענייננו, כפי שפורט לעיל, אין חיקוק הקובע כי חובה על עירייה לפנות אשפה מבתים, בין בתים פרטיים ובין מפעלים. סעיף 242(2) לפקודת העיריות (שאליו הפנו התובעות בכתבי התביעה) קובע רק את חובתה של העירייה "להורות" בדבר פינוי האשפה, היינו לאסדר את הנושא. הפסיקה גזרה את חובתה של העירייה לפנות אשפה מתפיסה עקרונית לגבי חובותיה של רשות מקומית ושירותי הליבה אותם זכאי התושב לקבל כנגד תשלום הארנונה. חובות מנהליות כלליות מסוג זה אינן בגדר "חיקוק" אשר הפרתו מקימה עוולה של הפרת חובה חקוקה (עניין גליק, פסקה 22 לפסק דינו של השופט עמית, וההפניות שם).
30. ומכאן לסוגיית הרשלנות. בעניין גליק ערך השופט עמית הבחנה בין סוגים שונים של תביעות נזיקיות אפשריות נגד הרשות (פסקה 18 לפסק דינו). ענייננו נופל לכאורה לקטגוריה ד': "התרשלות של הרשות הציבורית במעשה או במחדל, בכך שהיא פועלת שלא כדין, תוך הפרה של נורמה מינהלית, הפרה שיש עמה אשם". ניתן לחדד יותר את המקרה שבפנינו ולאפיין אותו כך: ההתרשלות הנטענת מתייחסת למחדל של הרשות בכך שלא סיפקה שירותים שהייתה עליה חובה מנהלית לספקם, כאשר אי הספקת השירותים נובעת מהחלטה גורפת של הרשות שלא לספק את השירותים לציבור בלתי מסוים. האם ניתן לומר כי מדובר בהחלטה "רשלנית" של הרשות המקימה חובת פיצוי לפי סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין?
31. כידוע, עוולת הרשלנות בנויה משלושה יסודות – חובת זהירות; סטייה מסטנדרט התנהגות סביר (אשם); וקשר סיבתי לנזק. על פני הדברים, אין קושי לקבוע כי הייתה לנתבעת חובת זהירות כלפי התובעות וכי החלטתה שלא לפנות מחצרותיהן את האשפה גרמה להן לנזק. השאלה המתעוררת היא האם ניתן לומר שהחלטתה של הנתבעת היא החלטה "לא סבירה" במובן הרלוונטי – היינו, לצורך היסוד של סטייה מסטנדרט התנהגות סביר במסגרת עוולת הרשלנות.
כבר קבענו, כי הנתבעת פעלה שלא כדין בכך שלא פינתה אשפה מחצרות התובעות. אלא שבכך אין די על מנת לקבוע כי הנתבעת התרשלה, ויש לבחון את השאלה אם יש בהתנהלותה "אשם":
"כאשר הפרת הנורמה המינהלית או הפגיעה החוקתית כרוכות באשם של הרשות, המסגרת העיקרית לתביעה היא עוולת הרשלנות. עם זאת, חשוב להדגיש כי דיני הרשלנות מבוססים על אשם, וכפי שלא כל טעות של רופא תקים עילת תביעה של רשלנות רפואית, כך ברי כי לא כל טעות של רשות מינהלית מהווה כשלעצמה גם עוולה" (עניין גליק, פסקה 19.ג לפסק דינו של השופט עמית).
יתרה מזו, גם קביעה כי החלטת הרשות הייתה פגומה או "לא סבירה" במובן של המשפט המנהלי, אין די בה. לא כל קביעה במישור המנהלי כי הרשות פעלה שלא כדין שקולה כנגד קביעה כי הרשות התרשלה. "'שלא כדין' במשפט המינהלי, אינו בהכרח התרשלות בדין הנזיקין" (עניין גליק, פסקה 29 לפסק דינו של השופט עמית). ייתכן בהחלט מצב בו ייקבע כי הרשות נהגה שלא כדין או בחוסר סבירות במישור המנהלי, ואף יינתן נגדה סעד בבג"ץ או בבית המשפט לעניינים מנהליים, אולם לא ייקבע כי יש בהתנהלותה משום חוסר סבירות במישור הנזיקי (ראו למשל, ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 770 (1983); ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ (29.6.2008); ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת חיות ופסק דינו של השופט עמית (15.12.2011)).
הדברים חודדו היטב בפסק דינו של השופט עמית בת"א (מחוזי חי') 653/02 ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עירית חדרה, פסקה 30 (31.10.2005):
"...המונח 'שלא כדין' אינו מגלם בהכרח אשם, והוא מונח סל אליו אנו משליכים את כל המריעין בישין של המשפט המנהלי: אי סבירות, העדר מידתיות, הפרה של כללי הצדק הטבעי, הפליה, שרירות, חריגה מסמכות וכיו"ב. כאשר בית המשפט מתערב במעשה או במחדל המינהלי בשל אחת מעילות אלו, הוא מכריז בכך שהרשות המינהלית פעלה 'שלא כדין'. אך מונח זה אינו מושג נרדף ל'רשלנות'. 'רשלנות' לחוד ו'שלא כדין' לחוד".
32. השאלה מתי החלטה פגומה במישור המנהלי עולה גם כדי החלטה רשלנית במישור האזרחי אינה פשוטה תמיד. ניתן לראות כי הפסיקה התלבטה בעניין זה לא מעט, וקיימות בה גישות שונות ושינויי מגמה לאורך הזמן (לסקירה ראו, עניין גליק, פסקאות 33-14 לפסק דינו של השופט עמית; ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך א 1156-1093 (2012) (" גלעד")). בין היתר ניתן משקל לשאלות הבאות: האם מדובר בהחלטה במישור השלטוני או במישור הפרטי; האם הופעל שיקול דעת במסגרת ההחלטה; האם מדובר בהחלטה המתייחסת לציבור הרחב או לאדם פרטי; האם מדובר במעשה או במחדל; טיבו ועוצמתו של הפגם המנהלי; האם מדובר בהחלטה הנקבעת לפי שיקולי מדיניות או ביישום של סמכות ביצוע; שיקולי שכל ישר; ועוד (ראו, עניין גליק, פסקאות 33-31 לפסק דינו של השופט עמית; גלעד, עמ' 1065-1057).
33. ומכאן לעניין שבפנינו. האם יש לראות בהחלטה של הנתבעת שלא לתת למפעלים בשטחה שירות של פינוי אשפה משום התרשלות? בכל הנוגע לתקופה שעד מתן פסק הדין בעניין עיריית חולון, אני סבור שהתשובה היא בבירור בשלילה. עד אותו זמן לא הייתה, למיטב הבנתי, קביעה מפורשת וחד משמעית של בית המשפט העליון כי חובה על רשות מקומית לפנות אשפה בכמות בסיסית מחצרות מפעלים בלא תשלום. כאשר הרשות מספקת או לא מספקת שירותים מסוימים מתוך עמדה משפטית מסוימת לגבי פרשנות הדין, נראה כי בדרך כלל לא יהיה מקום לבחון את עמדתה במשקפיים של רשלנות (השוו, ת"א (מחוזי חי') 195/01 גיל אימפורט בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס, פסקה 36 (23.10.2008)). קביעה כי הרשות "התרשלה" בכך שאימצה עמדה משפטית שאינה נכונה – נראית מאולצת (וזאת להבדיל מיישום הדין במקרה קונקרטי). ככל שייקבע כי הרשות פעלה שלא כדין עשויות להיות לכך, כמובן, השלכות במישורים שונים, אולם נראה שאין מדובר במקרה מתאים להחלתה של עוולת הרשלנות.
34. אשר לתקופה שלאחר פסק הדין בעניין עיריית חולון, התשובה פחות פשוטה. באותו שלב, לכאורה כבר היה ברור כי על עירייה לספק למפעלים שירות של פינוי אשפה ברמה בסיסית ללא תשלום. למעשה, גם מעדותו של גזבר הנתבעת עולה, כי בעקבות פסק הדין בעניין עיריית חולון הבינה זאת הנתבעת, ולצורך כך היא שכרה מומחה והחלה לבצע עבודה על מנת לקבוע מהי אותה רמת אשפה בסיסית שתפונה ללא תשלום (עמ' 22-21 לפרוטוקול). כשנשאל מדוע באותו שלב לא החלה הנתבעת לפנות את האשפה הוא השיב "תפנה את השאלה למשרד הפנים, לא יכולנו לאשר את חוק העזר..." (עמ' 22, שורה 8 לפרוטוקול), ובהמשך (עמ' 22, שורות 15-14 לפרוטוקול):
"ש. האם העובדה שלא אישרתם חוק עזר כי לא יכולתם, זה פוטר אתכם מפינוי אשפה[?]
ת. זו שאלה משפטית. העליון אמר בסיסית ולמה שאפנה פי 3?".
מן האמור עולה, כי לאחר שניתן פסק הדין בעניין עיריית חולון הנתבעת הבינה היטב שהיא חייבת לספק שירות של פינוי אשפה בסיסית ללא תשלום, אלא שהיא המתינה עד להסדרה בחקיקה של ההבחנה בין אשפה בסיסית לבין אשפה חריגה. זאת, ככל הנראה גם על רקע תפיסה כי ההסכמה שבשתיקה של המפעלים מאפשרת לה לעשות זאת (ואכן, מהשלב בו נעשתה אליה פנייה בעניין על ידי התובעות, החלה הנתבעת לפנות את האשפה שלהן). כפי שפורט לעיל, התנהלות זו של הנתבעת הייתה שלא כדין. אולם, השאלה שלענייננו היא אם ניתן לומר כי היא עלתה כדי רשלנות.
35. לאחר ששקלתי בדבר, אני סבור כי על אף שמדובר במקרה פחות חד משמעי בהשוואה לתקופה שלפני פסק הדין בעניין עיריית חולון, אין לומר כי התנהלותה של הנתבעת עלתה כדי רשלנות. קביעה זו מתבססת בעיקר על הנימוקים הבאים: ראשית, גם בתקופה זו היו בהחלטת הנתבעת מרכיבים של עמדה משפטית, כגון לעניין השאלה כיצד עליה לנהוג נוכח העובדה שהליך אישור חוק העזר "תקוע" והאם מתקיים הסדר חוזי בינה לבין המפעלים. למען הסר ספק אבהיר, כי לא ייחסתי בהקשר זה כל משקל לדו"ח מבקר העירייה, וזאת לאור הוראת סעיף 170ג1 לפקודת העיריות. שנית, מדובר בהחלטה עקרונית וכללית המתייחסת לציבור רחב ובלתי מסוים (כלל המפעלים ובתי העסק בשטח העיר), ולא לפרט אחד או לקבוצה מצומצמת. שלישית, מדובר בהחלטה הנטועה במישור השלטוני, אשר כרוכה בהפעלת שיקול דעת ובשיקולי מדיניות. ההחלטה מתייחסת להיקף השירותים הניתנים על ידי רשות ציבורית לציבור. הרשלנות הנטענת אינה מתייחסת לאיכות השירותים שניתנו או להחלטה פרטנית לגבי היקף השירותים שיש להעניק במקרה מסוים, אלא לקביעה כללית וגורפת לגבי השירותים אשר הרשות מספקת לציבור. החלטה כזו נמצאת בלב תפקידה השלטוני של הרשות, ובחינת השאלה אם היא "רשלנית" או לא נראית מלאכותית. רביעית, ואחרון בסדר החשיבות, מדובר במחדל ולא במעשה.
צירוף המאפיינים האמור מוביל אותי למסקנה כי אין לקבוע שהחלטת הנתבעת שלא לפנות את האשפה מכלל המפעלים שבשטחה היא "רשלנית". במישור המנהלי, ההחלטה הייתה פגומה והתקבלה שלא כדין, אולם אין מדובר בהחלטה "לא סבירה" במובן של עוולת הרשלנות.
36. ער אני לכך שלפחות במקרה אחד נקבע על ידי בית משפט השלום כי אי פינוי אשפה ממפעלים על ידי רשות מקומית עלה כדי רשלנות (ת"א (שלום ראשל"צ) 47762-12-16 אסף סנטר ניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב, פסקה 19 (23.5.2019)), אולם מדובר בקביעה הנטועה בנסיבות העניין, ואין בכך שבעניין מסוים נקבע שהתנהלות הרשות הייתה רשלנית כדי לחייב קביעה כי כך היה במקרה אחר (כך, למשל, ייתכן שיש להבחין בין מקרה בו מדובר בהחלטה שקיבלה הרשות לאחר תהליך של שקילה לבין מקרה בו המדיניות נקבעה ללא שיקול דעת).
לאור האמור לעיל, אני סבור כי לא עומדת לתובעות עילת תביעה בגין עוולת הרשלנות.
37. התובעות טוענות גם לעילה של "פגיעה בעקרונות יסוד של המשפט המנהלי – תום לב, הגינות, יושר, צדק טבעי, סבירות, מניעת קיפוח והעדר אפליה". התובעות לא הרחיבו בדבר הבסיס המשפטי לעילה זו. לא הובהר מדוע ומכוח מה יש ל"עילה" נטענת זו מעמד עצמאי, ככל שייקבע שלא מתקיימת עוולת הרשלנות. ככל שהכוונה היא ל"עוולה מנהלית" – היינו, זכות לפיצוי הנובעת ישירות מהפרה של חובה לפי המשפט המנהלי, בלא צורך להוכיח קיומה של עוולה אזרחית – הרי שקיים ספק עד כמה עילה כזו קיימת במשפט הישראלי (ראו למשל, בג"ץ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4) 85, 100-99 (1982)), וגם המקרים בהם היא הוכרה בפסיקה תחומים לענייני מכרזים ותכנון ובנייה (עניין גליק, פסקה 20 לפסק דינו של השופט עמית, וההפניות שם). בהתחשב בכך שהתובעות לא פירטו ולא הבהירו את הבסיס המשפטי לטענותיהן, אין צורך להרחיב בעניין זה וניתן לקבוע כי העוולה של "פגיעה בעקרונות יסוד של המשפט המנהלי", ככל שקיימת כלל עוולה כזו – לא הוכחה. אוסיף, כי גם לגוף העניין לא הוכיחו התובעות את הפגמים הנטענים בהחלטת הנתבעת, מעבר לאלו שנדונו לעיל.
לאור כל האמור, יש לדחות את טענת התובעות לקיומה של עילה נזיקית כלפי הנתבעת. נוכח מסקנה זו, אין צורך להידרש לשאלה אם יש בכך שהתובעות לא פנו לנתבעת באופן מסודר עד שנת 2016 ולא הגישו נגדה עתירה מנהלית משום אשם תורם או אי הקטנת נזק.
עשיית עושר ולא במשפט
38. העילה האחרונה לה טוענות התובעות היא של עשיית עושר ולא במשפט. ואכן, לדעתי דינים אלו הם מוקד הבחינה של השאלה אם התובעות זכאיות לפיצוי.
39. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ("חוק עשיית עושר"), קובע כך:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".
הסעיף כולל שלושה יסודות: התעשרות; הבאה מן המזכה; ושלא על פי זכות שבדין (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 325-323 (1990); ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 319 (1991)). בענייננו, אני סבור כי שלושת היסודות התקיימו.
התעשרות: הנתבעת התעשרה בכך שלא נשאה בהוצאות הכרוכות בפינוי האשפה. העובדה שהנתבעת לא קיבלה כספים לקופתה, אלא נמנעה מהוצאת כספים, אין בה כדי לגרוע מכך שמדובר ב"התעשרות". מבחינה כלכלית, הימנעות מהוצאה שקולה להכנסה. לפיכך, חיסכון בהוצאות עשוי להיחשב "התעשרות" לעניינו של סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 109-108 (2015) (" דיני עשיית עושר")).
הבאה מן המזכה: יסוד זה אינו מחייב כי המזכה יעניק לזוכה באופן אקטיבי את טובת ההנאה, ודי בכך כי טובת ההנאה הייתה "על חשבון" המזכה או תוך פגיעה באינטרס בר הגנה שלו (ראו, דיני עשיית עושר, עמ' 105-103). לא יכול להיות ספק, כי יסוד זה התקיים בענייננו, שעה שמסקנתנו היא כי התובעות היו זכאיות לפינוי אשפה מחצרותיהן על ידי הנתבעת ועל חשבון הנתבעת, ומי שנשאו בפועל בעלויות פינוי האשפה היו התובעות.
שלא כדין: יסוד זה דורש, כי ההתעשרות של הנתבע לא תהיה על פי זכות שבדין, כגון זכות חוזית. ניתן לקבוע כי יסוד זה מתקיים, נוכח מסקנתנו לעיל לפיה הייתה זו חובתה של הנתבעת לפנות את האשפה בלא תשלום. ממילא, התעשרותה של הנתבעת הייתה שלא כדין. כפי שפורט לעיל, יש לדחות את הטענה של הנתבעת לקיומו של הסדר חוזי בינה לבין המפעלים.
40. הפסיקה הכירה בכך שגבייה של אגרה בחוסר סמכות מקימה עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר (עניין עיריית ירושלים). אילו הייתה הנתבעת מפנה את האשפה וגובה אגרה, ניתן היה לתבוע ממנה השבה. המקרה שלפנינו שונה, מכיוון שהנתבעת לא פינתה את האשפה ולא גבתה אגרה. לפיכך, המסקנה כי מדובר בהתעשרות של הנתבעת פחות מובנת מאליה. עם זאת, לדעתי אין כל מניעה לראות את החיסכון של הנתבעת בהוצאות הפינוי כהתעשרות שלה. מדובר בהתעשרות שלא כדין ועל חשבונן של התובעות, כך שמתקיימים בענייננו יסודותיה של עילת עשיית העושר. מכוחה של עילה זו, על הנתבעת להשיב לתובעות את הסכום בו התעשרה כתוצאה מכך שהפרה את חובתה כלפיהן לפינוי האשפה.
41. הנתבעת טוענת, כי גם אילו היה עליה לפנות אשפה מחצרות התובעות, הרי שהיא הייתה נדרשת לפנות אשפה בסיסית בלבד. לטענת הנתבעת, בהתאם לחוק העזר המתגבש שלה, בהנחה ש"מקדם המחזור" של התובעות הוא בשיעור המקסימאלי, הרי ששיעור האשפה הבסיסית מתוך האשפה שהן מייצרות הוא כדלקמן: מ.ט.י – 60%; ביסקול – 54%; ויקטורי – 18%. ככל שמקדם המחזור הוא בשיעור קטן יותר, כמות האשפה הבסיסית תהיה נמוכה יותר, עד פי עשרה (סעיף 19 לתצהירי הנתבעת). עשויה להתעורר, אפוא, השאלה האם לעובדה זו יש משמעות בעת בחינת קיומה של עילה בעשיית עושר.
בכל הנוגע לעצם התקיימותה של העילה, אני סבור שהתשובה היא שלילית. לצורך הבחינה האם התעשרה הנתבעת שלא כדין יש לבחון את המצב המשפטי ששרר בפועל, ולא מצב משפטי היפותטי. משעה שלפי המצב המשפטי התקף היה על הנתבעת לפנות את האשפה – כל האשפה – ללא תשלום (שכן חוק העזר שהיה בתוקף לא ערך הבחנה בין אשפה בסיסית לאשפה חריגה), הרי שאי הפינוי על ידה מהווה התעשרות שלה שלא כדין. העובדה שהנתבעת הייתה רשאית לשנות את הדין, ואף אם נניח ששינוי הדין היה מוביל לתוצאה רצויה יותר, אינה רלוונטית מבחינה זו. שאלה אחרת היא האם עובדה זו עשויה לתמוך בטענת הגנה, ולו חלקית, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, ובה נדון להלן.
גובה ההשבה
42. התעשרותה של הנתבעת היא בגובה הסכומים שהייתה משלמת אילו הייתה מקיימת את חובתה ומפנה את כל האשפה של התובעות. גם אם סכומים אלו נמוכים מהסכומים ששילמו התובעות – כגון בשל כך שלנתבעת, כמי שאחראית על פינוי האשפה מכל רחבי העיר, יש כוח מיקוח גדול יותר מול קבלנים – לא חייבת הנתבעת אלא בהשבת הסכומים שחסכה, שכן זו מידת ההתעשרות שלה. מובן, כי מצב הדברים היה שונה אילו היה נקבע כי עומדת לתובעות עילה נזיקית, שכן במקרה כזה היה על הנתבעת לשלם את הנזק שנגרם לתובעות (אם כי ייתכן שמכוח דוקטרינות האשם התורם והקטנת הנזק, היה הפער מצטמצם).
43. התובעות פירטו את עלויות פינוי האשפה על ידן והוכיחו אותן כדבעי באמצעות כרטסות וחשבוניות שצירפו. עם זאת, התובעות לא צירפו חוזים חתומים עם קבלני הפינוי (ולטענתן לא נחתמו חוזים כאלו), ולא פירטו מהו החישוב שלפיו נקבע התמחור. לפיכך, אין בפנינו נתונים מדויקים המלמדים מהי כמות האשפה שפונתה מחצרות התובעות בתקופה הרלוונטית או מה היה מחיר הפינוי לטון, על מנת שניתן יהיה להשוות זאת למחיר שמשלמת הנתבעת. הנתבעת צירפה את החלק הרלוונטי מהחוזה שלה מול הקבלן (נספח י' לתצהירי הנתבעת), לפיו עלות הפינוי של טון אשפה יבשה או מעורבת עומדת על כ-851 ש"ח (כולל מע"מ). כמו כן, הציגה הנתבעת תחשיבים של היקפי הפסולת שמייצרות התובעות כיום (נספח ט' לתצהירי הנתבעת). תחשיבים אלו מתבססים על הקיבולת של כלי האצירה של התובעות כפול מספר הפינויים השבועי שלהם. גם אם אין מדובר בחישוב מדויק, הרי שזהו הנתון המקורב ביותר שניתן לקבל, ובהתחשב בכך שהתובעות לא הביאו מצדן ראיות לגבי היקף הפסולת שפונתה או אופן התמחור של הפינוי, יש לקבל את תחשיבי הנתבעת. תחשיבים אלו מאפשרים לקבוע מהי עלות הפינוי החודשית של הנתבעת כיום. בהעדר נתון מדויק יותר ובהתחשב בכך שהתובעות לא טענו שחל שינוי מהותי בהיקף הפסולת המיוצרת על ידן, יש להניח כי זו גם עלות הפינוי החודשית בה הייתה נושאת הנתבעת לאורך תקופת התביעה.
בהתאם לתחשיבי הנתבעת, עלות הפינוי החודשית של האשפה בה היא נושאת היא כדלקמן: מחצרה של מ.ט.י – 2,257 ש"ח (כ-32% מהעלות החודשית הממוצעת בה נשאה מ.ט.י); מחצרה של ויקטורי – 2,681 ש"ח (כ-77% מהעלות החודשית הממוצעת בה נשאה ויקטורי); מחצרה של ביסקול – 1,825 ש"ח (כ-32% מהעלות החודשית הממוצעת בה נשאה ביסקול). לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לכל אחת מהתובעות את סכום העלות החודשית הרלוונטית אליה, כשהיא מוכפלת במספר חודשי התביעה.
44. אשר לריבית, אין בסיס לשיעורי הריבית הנתבעים על ידי התובעות, שכן אין מדובר בתשלום חובה ששולם ביתר, וממילא אין תחולה לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. התובעות זכאיות להפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 ("חוק פסיקת ריבית והצמדה") בלבד. ואכן, בסיכומיו הסכים בא כוח התובעות להעמיד את הריבית על שיעור זה (עמ' 26, שורה 32-31 לפרוטוקול).
סעיף 2 לחוק עשיית עושר
45. הקביעה לפיה מתקיימים יסודות העילה המצויה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר אינה סוף פסוק, שכן יש לבחון אם עומדת לנתבעת הגנה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, הקובע כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
46. הנתבעת טוענת כי היא זכאית להגנת הסעיף. הטענה העיקרית שמעלה הנתבעת בעניין זה מתבססת על כך שלשיטתה מן הראוי היה כי התובעות היו משלמות עבור פינוי האשפה, בהתחשב בהיקף האשפה המיוצרת על ידן, החורגת מההגדרה של "אשפה בסיסית", ובעמדתה העקרונית של הפסיקה כי על המפעלים לשאת בעלות פינוי האשפה העודפת . לטענת הנתבעת, בהתאם לפסיקה התובעות היו אמורות לשאת בעלות הפינוי, או לפחות בחלק גדול ממנה, אך ה"תרגום" של עקרונות אלו לחקיקה מתאימה התעכב זמן רב בשל התנהלותו ועמדתו של משרד הפנים. בנסיבות אלו, לא יהיה זה צודק לחייב את הנתבעת בהשבה. עוד טוענת הנתבעת, כי קבלת התביעה הנוכחית תחשוף אותה לתביעות רבות בשווי עשרות מיליוני ש"ח.
47. ההגנה שבסעיף 2 לחוק עשיית עושר עושה שימוש במונח "השבה בלתי צודקת", שהוא "מונח עמום ובעל 'רקמה פתוחה'" (עניין עיריית ירושלים, פסקה 45 לפסק דינו של הנשיא גרוניס), וניתן לשקול בגדרה מגוון נסיבות ושיקולים. בין היתר, כאשר מדובר ברשות ציבורית ניתן להביא בחשבון את ההשפעה של חיוב בהשבה על תקציב הרשות, שיקול שזכה לכינוי "הגנת התקציב". הפסיקה הכירה בהגנת התקציב, אולם זאת באורח מצמצם וקפדני. כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין רשות העתיקות (עמ' 591):
"דעתנו היא כי אין לפסול מכול וכול את עילת ההגנה של 'פגיעה קשה בתקציב הרשות'. ואולם, כשם שאין אנו פוסלים עילת הגנה זו מכול וכול כן לא נכיר בה כפשוטה, לכל אורכה ורוחבה. נֹאמר אפוא כי טענה סתמית של 'פגיעה קשה בתקציב הרשות' – באשר היא – לא תוכר כעילת הגנה לגיטימית. מושג 'טובת הציבור' על דרך הסתם לא נכיר בו כעילת הגנה ראויה במשפט אזרחי. שומה עליה על הרשות לטרוח ולשכנע את בית המשפט בעובדות ובמספרים, כי היענות לתביעת ההשבה – תביעה שאם יכיר בה בית המשפט קרוב להניח כי תהיה חלוץ ההולך לפני מחנה תביעות רבות וקשות – עלולה לפגוע ברשות כדי כך שיִקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה אותם משימות ותפקידים שלמענם כוננה מעיקרה".
בית המשפט העליון חזר ואישר הלכה זו בעניין עיריית ירושלים (פסקה 49 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). עוד נקבע, כי גם אם תוכח פגיעה בתקציב הרשות, יש לשקול שיקולים נוספים, כגון פערי המעמד בין הצדדים ומהו ת הפגם שבגינו נקבע שהגבייה הייתה בחוסר סמכות (עניין עיריית ירושלים, פסקאות 54-50 לפסק דינו של הנשיא גרוניס).
48. בענייננו, אני סבור שאין מקום להחלת ההגנה הקבועה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר. בכל הנוגע להגנת התקציב, טענות הנתבעת לפגיעה קשה בתקציבה הועלו באורח סתמי וכוללני, ללא פירוט של ההיקף הכספי של התביעות הפוטנציאליות ושל ההשפעה שלהן על תקציבה של הרשות. הנתבעת לא דיברה "בעובדות ובמספרים", כלשון בית המשפט בעניין רשות העתיקות, אלא בטענות כלליות בעלמא. אין צורך לומר כי הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן כדי לתמוך בטענת הגנת התקציב.
אשר לשיקולים הנוספים שבגינם טוענת הנתבעת כי ההשבה אינה צודקת, מדובר על פני הדברים בשיקולים העשויים עקרונית לתמוך במתן הגנה, ולו חלקית, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר. אלא ששיקולים אלו אינם עומדים לבדם, ובנסיבות העניין אין די בהם כדי להביא לשלילת או להפחתת ההשבה, שעה שלא הוכחה פגיעה בתקציב הנתבעת במידה המקימה את הגנת התקציב. בהקשר זה יש ליתן משקל לשני שיקולים נוגדים, התומכים בשלילת ההגנה: האחד, כי לפחות לגבי התקופה שלאחר שניתן פסק הדין בעניין עיריית חולון המחדל של הנתבעת בכך שלא פינתה אשפה כלשהי מחצרות התובעות עולה כדי פגם של ממש; והשני, כי ממילא התובעות אינן מקבלות פיצוי על מלוא נזקיהן בעקבות התנהלות הנתבעת (לגבי שתיים מתוך שלוש התובעות – סכום ההשבה הוא פחות משליש מההוצאות שלהן), וגם לכך יש משקל בבחינת השאלה אם ההשבה היא בלתי צודקת.
סוף דבר
49. תוצאת פסק הדין היא כדלקמן:
ת"א 10374-02-17: הנתבעת תשלם לתובעות סך של 2,257 ש"ח כפול מספר חודשי התביעה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה לגבי כל חודש החל מה-1 לחודש שאחריו ועד יום מתן פסק הדין.
ת"א 40299-02-17: הנתבעת תשלם לתובעת סך של 2,681 ש"ח כפול מספר חודשי התביעה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה לגבי כל חודש החל מה-1 לחודש שאחריו ועד יום מתן פסק הדין.
ת"א 44313-04-17: הנתבעת תשלם לתובעות סך של 1,825 ש"ח כפול מספר חודשי התביעה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה לגבי כל חודש החל מה-1 לחודש שאחריו ועד יום מתן פסק הדין. התביעה לפיצוי עבור עלות רכישת כלי אצירה נדחית, לאחר שהתובעות לא הראו כל עילה המקימה להן זכות לפיצוי כזה.
בנוסף לאמור, תשלם הנתבעת לכל אחת מהתובעות את אגרת המשפט היחסית עבור הסכום שלגביו התקבלה התביעה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח (בכל אחת מהתביעות).
ככל שיש בכך צורך, ניתן להגיש פסיקתה לגבי הסכומים המדויקים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ו תשרי תש"פ, 25 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.