הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 38170-01-18

בפני
כבוד ה שופט אבי סתיו

התובעים והנתבעים שכנגד:

  1. אריה בנדר
  2. עליזה בנדר קלינגמן

נגד

הנתבעים והתובעים שכנגד:

  1. אהוד בנדר
  2. דוד בן חיים
  3. רונן בן חיים

בשם התובעים והנתבעים שכנגד: עו"ד שחר הררי; עו"ד אור קוטלר
בשם הנתבעים והתובעים שכנגד: עו"ד גולן גדליה

פסק דין
בפתח דיון הוכחות שהיה קבוע בתיק הגיעו הצדדים להסכמות שנרשמו בפרוטוקול וניתן להן תוקף של החלטה. אין חולק כי הסכמות אלו היו מיועדות להביא את ההליך לסיום על דרך הפשרה, אולם התיק נותר פתוח והצדדים היו אמורים להגיש הסכם מכר מפורט שייחתם ביניהם. בסופו של יום לא נחתם הסכם כאמור, והצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם ההסכמות שאושרו הן בעלות תוקף מחייב וההליך הנוכחי הסתיים בפשרה, או שמא לא התגבש הסכם פשרה מחייב ויש להמשיך לדון בהליך.
רקע

  1. התובעים והנתבע 1 הם אחים שהיו בעלים במשותף של חלקת מקרקעין בראשון לציון ("המקרקעין" או "הנכס"). הנתבע 1 מכר את זכויותיו במקרקעין לנתבע 2. הנתבעים 3-2 מחזיקים בפועל במקרקעין או בחלקם.
  2. התובעים והנתבעים שכנגד ("התובעים") הגישו תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, וכן לסעד כספי בסך 620,383 ש"ח, בגין דמי שימוש ראויים החל משנת 2012. הנתבעים והתובעים שכנגד ("הנתבעים") הגישו תביעה שכנגד על סך 414,116 ש"ח בגין סכומים שהשקיעו, לטענתם, בשיפוץ הנכס, ושכר ראוי עבור עבודתם שהביאה להשבחת הנכס. בשלב מסוים הושגה הסכמה כי יש לפרק את השיתוף על דרך של מכירה, והמחלוקת העיקרית שנותרה בהקשר זה הייתה טענת הנתבעים כי יש לנתבעים 3-2 זכות שכירות בנכס עד שנת 2022 ועל המכירה להיעשות בכפוף לזכות זו. טענה זו הוכחשה על ידי התובעים בתוקף, ולשיטתם תמה זכות השכירות בשנת 2015. לאחר התפתחויות שונות שאין צורך להיכנס לפרטיהן, פוצל הדיון כך שנקבע שתחילה תידון התביעה לפירוק שיתוף – ובעיקר, המחלוקת בשאלת קיומה של זכות שכירות – ובשלב מאוחר יותר יידונו המחלוקות הכספיות.
  3. ביום 31.12.2019, בפתח דיון ההוכחות של השלב הראשון, הגיעו הצדדים להסכמות, שעיקרן רכישה של זכויות התובעים בנכס על ידי הנתבע 2 בסכום מסוים ותשלום הוצאות משפט. להלן הנוסח המלא של ההסכמות כפי שהן מופיעות בפרוטוקול הדיון:

"הצדדים הגיעו להסכם פשרה לסילוק סופי ומוחלט של כל הטענות הקיימות והעתידיות הנוגעות לנכס או להליכים בין הצדדים או מי מטעמם, לרבות הוצאות שנפסקו בהליך, לפי העקרונות שלהלן:

  1. הנתבע 2 (דוד בן חיים; להלן - הקונה) ירכוש מהתובע 1 (אריה בנדר) ומהתובעת 2 (עליזה בנדר קלינגמן) (להלן יחד – המוכרים) את זכויותיהם בנכס גוש 6287 חלקה 275 בפינת הרחובות ירושלים 86 וברנשטיין 2 בראשון לציון, בסכום של 600,000 ש"ח לכל אחד – היינו, עבור שני שליש מהנכס 1.2 מיליון ש"ח (להלן – התמורה). התמורה תשולם תוך 90 יום לחשבונות נאמנות שיפתח בא כוח המוכרים עבור המוכרים. בהסכם המכר (להלן – ההסכם) ייקבע פיצוי מוסכם של עשרה אחוז.
  2. הנתבע 2 (דוד בן חיים) יחזיר לכל אחד מהתובעים סך של 400,000 ש"ח (סך הכול – 800,000 ש"ח) בגין החזר הוצאותיהם של התובעים בגין כל ההליכים. סכום זה ישולם תוך 90 יום לחשבון שימסור בא כוח התובעים לבא כוח הנתבעים.
  3. הנתבע 2 (דוד בן חיים) או מי מטעמו יודיע תוך 14 ימים לעיריית ראשון לציון ולוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון כי הוא המשתמש הבלעדי בנכס והוא אחראי לכל חוב עבר ו/או עתידי ארנונה ו/או מיסי עירייה (אגרות, היטלי פיתוח, תיעול, ביוב, סלילה והיטלים עירוניים דומים, ולמען הסר ספק – לא היטל השבחה) ולכל תשלום שיושת בגין השימוש בנכס. למען הסר ספק, התובעים לא יישאו בכל חוב לעירייה או לוועדה המקומית בגין השימוש או הבעלות בנכס. כל חובות העבר בגין חשמל, מים, גז, כבלים, אינטרנט, טלפון – באחריות הנתבע 2.
  4. הנתבע 2 (דוד בן חיים) או מי מטעמו יודיע בהליכים הבאים כנגד התובעים וכנגד לאה בנדר תוך 7 ימים לאחר חתימת ההסכם הסופי, על דחיית התביעות בהסכמה לא צו להוצאות – 19207-12-19; 19074-12-19; 19116-12-19. ככל ויהיה צורך, יסכים בא כוח הנתבעים לארכות מתאימות באותם הליכים.
  5. ההסכם יביא לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים או מי מטעמם האחד כלפי השני מכל מין וסוג שהוא, לרבות ביחס לנכס וביחס לטענות ולהליכים קיימים ביניהם.
  6. תוך 14 יום תוגש הודעה על חתימת הסכם מכר בין הצדדים בהתאם לתנאים המפורטים לעיל, ובית המשפט יתבקש לדחות את התביעות הנוכחיות ללא צו להוצאות ותוך השבת אגרות (בשים לב לכך שלא התקיימו דיונים בתביעות הכספיות, לאור ההחלטה על פיצול הדיון).
  7. בית המשפט מתבקש לתת תוקף של החלטה להסכמות אלו".

מיד לאחר מכן נרשמו בפרוטוקול המשפטים הבאים:
"בית המשפט מדפיס את הפרוטוקול על מנת שהצדדים יקראו אותו.
הצדדים מאשרים את ההסכמות ב[חת]ימתם על פרוטוקול זה".
הצדדים חתמו על הפרוטוקול והפרוטוקול החתום סומן כמוצג א'. בהחלטה שניתנה באותו מעמד נקבע, כי "ניתן להסכמות הצדדים תוקף של החלטה ביניהם בלבד. הצדדים יגישו הודעה תוך 14 יום".
המחלוקת
4. ביום 10.2.2020 הגישו התובעים "הודעה על היעדר הסכמות ובקשה לקבוע דיון והוראות להמשך ההליך". בבקשה נטען, כי ההסכמה הייתה שהנתבע 2 הוא זה שירכוש את הנכס, אלא שהנתבעים הודיעו כי אין ביכולתו לעשות זאת, והציעו שני רוכשים אחרים, שאין להם קשר למקרקעין והפכו את העסקה לקשה לביצוע. עוד נטען, כי הנתבעים נהגו בחוסר תום לב ובהטעיה במסגרת המשא ומתן, לרבות באשר להיבטי המיסוי של הנכס וסיווגו כ"עסק", "על המשמעויות שיש לסיווג כזה (התובעים מוכרים בית מגורים ולא 'עסק'!)". לפיכך, התבקש בית המשפט לקבוע דיון הוכחות תחת הדיון שלא התקיים וליתן הוראות באשר להמשך ניהול ההליך.
5. בתגובתם טענו הנתבעים כי בין הצדדים נכרת הסכם פשרה וכי בית משפט זה סיים את מלאכתו. נטען, כי בניגוד לטענת התובעים הרי שזהות הרוכש כלל לא הייתה בעיה, והתובעים הסכימו להחלפתו. לטענת הנתבעים, באי כוח הצדדים כבר ניסחו הסכם מכר ואף נקבע מועד לחתימה, אולם אז הגיעו התובעים עם דרישה כי הנתבעים ידווחו שבמקרקעין פעל בית מגורים, ולא "עסק", וזאת מחשש להשלכות הסיווג על תשלום מס שבח על ידי התובעים. בהקשר זה נטען, כי טענת התובעים לפיה הוטעו מופרכת, שכן אחת מהעילות שבגינן הוגשה תביעת הפינוי הייתה ניהול עסק במקרקעין. הנתבעים הבהירו, כי ככל שהתובעים יסרבו לביצוע העסקה, בכוונתם להגיש תביעת אכיפה.
6. התבקשה תשובת המבקשים לתגובה, לרבות התייחסות לשאלה מי הפורום המוסמך לברר את טענות הצדדים בקשר לתוקף ההסכמות. בתשובתם טענו התובעים, כי ההסכמות שפורטו בדיון היו רק עקרונות, אשר הותנו בכך שייחתם הסכם בין הצדדים. במסגרת המשא ומתן שינו הנתבעים את פרטי ההסכם, ובכך העבירו להם הצעה חדשה, אשר לא התקבלה. בהקשר זה מציינים התובעים שינויים שביקשו הנתבעים במסגרת המשא ומתן, כגון זהות הרוכשים ומועדי התשלום. עוד נטען, כי על אף התחייבות הנתבעים לא נמסרו הודעות לרשויות. לטענת התובעים, אין ממש בטענה כי הם ביקשו מהנתבעים למסור דיווח לא נכון לרשויות המס. הנתבע 3 אמר בדיון כי בשנת 2015 הסכימה רשות המיסים לסווג את הנכס כבית מגורים, אלא שבהמשך התברר כי הוא הטעה אותם והרשות סיווגה את הנכס כ"עסק" לצורכי המכירה. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים הטעו אותם בעניינם נוספים הקשורים להליך, לרבות הצגת הסכם שכירות מזויף.
לעניין הפורום המוסמך טוענים התובעים, כי ההסכמות אליהן הגיעו הן בגדר הסכם פשרה מותנה, כאשר התנאי הוא שיוגש הסכם מכר לבית המשפט תוך 14 יום. להסכמות אלו ניתן תוקף של החלטה ולא של פסק דין. לפיכך, על בית המשפט להמשיך ולדון בהליך. לחלופין, מבקשים התובעים כי בית המשפט ידון בטענותיהם כבקשה לביטול פסק דין.
7. בדיון שנקבע על מנת לבחון אפשרות להגיע להסכמות הבהירו התובעים כי הם אינם מעוניינים לחזור למשא ומתן. בא כוח התובעים טען, כי הקביעה כי יש להגיש הסכם מכר תוך 14 יום הייתה תנאי מתלה, וכי תנאי זו לא התקיים וממילא לא השתכלל הסכם הפשרה ויש להמשיך בהליך. יוער, כי במענה לשאלת בית המשפט הסכים בא כוח הנתבעים לבדוק את האפשרות כי הרוכש יהיה הנתבע 2, כפי שהוסכם מלכתחילה, אולם התובעים הבהירו כי אינם מעוניינים בהסכם גם במקרה כזה.
דיון והכרעה
8. כידוע, פסק דין מוסכם מגלם בתוכו הן יסוד חוזי-הסכמי והן יסוד שיפוטי. כאשר עולות טענות שיש בהן כדי לפגום ביסוד החוזי של פסק הדין המוסכם – כגון טענה לפגמים בכריתה בשל הטעיה או להפרה המעניקה זכות ביטול – הדרך לתקוף את פסק הדין היא הגשת תביעה לביטולו במסגרת הליך חדש. זאת, להבדיל מטענות המתייחסות לפן השיפוטי של ההליך, כגון לעניין סדרי הדין, אשר על מנת להעלותן יש להגיש ערעור (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 345-344 (1999)).
9. התובעים מעלים בענייננו טענות שונות, אשר חשוב להבחין ביניהן. חלק מהטענות הן כאלו שניתן לסווגן כטענות להטעיה או להפרה. כך, טענת התובעים כי הנתבעים הטעו אותם בקשר לסיווג הנכס היא טענה להטעיה המהווה פגם בכריתה. הטענה כי הנתבעים לא קיימו את ההתחייבויות שנטלו על עצמם היא טענה להפרת הסכם. טענות אלו מבוססות במהותן על הנחת מוצא כי נכרת הסכם שניתן לו תוקף על ידי בית המשפט, אלא שיש עילה לביטולו. לפיכך, טענות אלו מחייבות הגשת תביעה חדשה, ולא ניתן לדון בהן בהליך הנוכחי.
אלא שבענייננו, התובעים טוענים גם כי כלל לא קיים הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין. יוער, כי אין זה ברור לחלוטין מטענות התובעים האם לשיטתם כלל לא נכרת הסכם, וההסכמות שנרשמו בפרוטוקול היו תחנה במשא ומתן בלבד, או שמא נכרת הסכם אשר היה מותנה בתנאי מתלה שלא התקיים. מכל מקום, התובעים טוענים כי משעה שלא ניתן להסכם תוקף של "פסק דין" ובסופו של יום הצדדים לא הגיעו להסכמות, הרי שאין מניעה כי בית המשפט יוסיף וידון בהליך.
10. כאמור, פסק דין מוסכם משלב בתוכו הן יסוד חוזי, הנובע מכך שמדובר בהסכם שהשתכלל בהתאם לדיני החוזים, והן יסוד שיפוטי שמכוחו אין מדובר בהסכם חוזי גרידא, אלא ב"פסק דין". לפיכך, טענה כי נכרת הסכם פשרה אשר לא קיבל תוקף של פסק דין אינה מונעת מבית המשפט להמשיך לדון בהליך, הגם שניתן להגיש תביעה נפרדת לאכיפת הסכם הפשרה (ע"א 425/88 חיים נ' פקיד שומה עכו-נהריה, פ"ד מה(5) 569 (1991); ע"א 2369/96 הפטריאריכה היוונית אורתודוקסית של ירושלים נ' ועד הנוצרים האורתודוכסי, פסקה 17 (30.4.2009)). מבחינת בית המשפט הדן בהליך, כל עוד לא ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, השאלה אם הושגה הסכמה מחייבת או לא אינה חלק מתחום הדיון שלו. אותו היגיון חל, כך נראה, גם במקרה הפוך, בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, ולאחר מכן נטען כי למעשה לא התגבשה הסכמה חוזית מחייבת (כגון בשל העדר מסוימות או העדר גמירות דעת). בית המשפט שאישר את הסכם הפשרה אינו אמור להידרש לטענות אלו, העשויות לחייב בירור עובדתי שאין מקום לקיימו במסגרת ההליך המקורי, והטוען נדרש להגיש תביעה חדשה לביטול פסק דין. הוא הדין לעניין טענה כי לא התקיים תנאי מתלה (למעט כאשר נאמר בפסק הדין במפורש כי בנסיבות מסוימות פסק הדין יבוטל, ומדובר בנסיבות שאין צורך בבירור עובדתי מעמיק כדי לקבוע אם התקיימו), אשר יש להעלותה בגדר תביעה חדשה.
כללו של דבר: כאשר ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בדרך כלל תמה מלאכתו של בית המשפט שאישר את ההסכם, וכל טענה לגבי התוקף החוזי של פסק הדין המוסכם – בין אם הטענה היא כי ההסכם לא השתכלל מסיבה כלשהי; בין אם הטענה היא לאי התקיימות תנאי מתלה; ובין אם הטענה היא לפגמים בכריתה או להפרה – מקומה בהליך חדש של תביעה לביטול פסק דין.
11. אולם, מה הדין במקרה בו, בדומה לענייננו, לא ניתן להסכמות הצדדים תוקף של "פסק דין" אלא של "החלטה", תוך קביעה כי יוגש בהמשך הסכם מפורט שיאושר כ"פסק דין", אך בסופו של יום לא הגיעו הצדדים להסכמה על הסכם מפורט? יש להתייחס לשאלה זו הן מהפן החוזי והן מהפן השיפוטי.
במישור החוזי – הסכם הפשרה עשוי לחייב, גם אם בסופו של יום לא חתמו הצדדים על הסכם מפורט. הדבר דומה למקרה בו צדדים חתמו על זיכרון דברים שהוסכם בו כי ייערך בעתיד הסכם מפורט. בפסיקה נקבע, כי זיכרון דברים עשוי להיות חוזה מחייב ככל שהתקיימו בו גמירות דעת ומסוימות, ועצם העובדה שהצדדים התייחסו לכוונה לחתום על הסכם מפורט אינה שוללת את תוקפו של זיכרון הדברים (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998)). גם העובדה שנוהל משא ומתן על ההסכם המפורט אינה שוללת בהכרח את תוקפו של זיכרון הדברים כהסכם מחייב (ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, פסקה 21 (24.7.2013)). אחד הפרמטרים שיש להתחשב בהם בשאלה אם זיכרון הדברים הוא הסכם מחייב הוא "נוסחת הקשר". היינו, האם הביטויים בזיכרון הדברים המתייחסים להסכם המפורט הם כאלו המרמזים על כפיפות ותנאי (כגון, "כפוף לחתימה על הסכם....") או שהם אינם מלמדים על יחס כזה (ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג (2) 283, פסקה 6 (1979)).
לפיכך, כאשר ניתן תוקף של "החלטה" להסכם פשרה מוקדם, מתוך הבנה שבהמשך יוגש הסכם מפורט אך זה אינו מוגש, השאלה האם ההסכם המוקדם מחייב מבחינה חוזית מצריכה בדיקה האם התקיימו בו היסודות של גמירות דעת ומסוימות, לרבות "נוסחת הקשר" בין ההסכם שאושר להסכם המפורט המתוכנן. העובדה שניתן להסכם תוקף של החלטה היא אינדיקציה מסוימת לגמירות דעת, אולם יש לבדוק את מכלול הנתונים והנסיבות.
12. במישור השיפוטי – אין הבדל בין מתן תוקף של "פסק דין" לבין מתן תוקף של "החלטה". ברמה העקרונית, התורת-משפטית, אין הבדל נורמטיבי בין "פסק דין" ל"החלטה" (למעשה, המונח "החלטה" כולל בתוכו גם פסקי דין וגם החלטות אחרות; ראו ההגדרה בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כוחה המחייב של "החלטה" אינו שונה מזה של "פסק דין". ההבדל בין פסק דין לבין החלטה אחרת (היינו, החלטה שאינה פסק דין) הוא בכך שכאשר מדובר בהחלטה המסיימת את ההליך היא מוכתרת כ"פסק דין", בעוד שהחלטה שאינה עושה זאת מוכתרת כ"החלטה".
כאשר בית המשפט נותן להסכם פשרה תוקף של "החלטה", ולא של "פסק דין", הדבר נעשה בדרך כלל (וכך גם בענייננו) על מנת להשאיר את התיק פתוח ולאפשר לצדדים לאשר במסגרתו הסכם מפורט יותר. בכך אין כדי לומר שלא הייתה כוונה לתת להסכם הפשרה שאושר – שכאמור לעיל עשוי להיות בעל תוקף חוזי מחייב – תוקף של החלטה שיפוטית מחייבת. אדרבה, ככל שלא הייתה כוונה לתת להסכם הפשרה תוקף מחייב, ניתן היה להסתפק בהעלאת פרטי ההסכמה על הפרוטוקול וקביעה כי הצדדים יודיעו האם הגיעו להסכמות. העובדה שניתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה מלמדת לכאורה על כוונה לתת להסכם תוקף שיפוטי. העובדה שהתיק הושאר פתוח, לנוחות הצדדים, כדי לאפשר אישור של הסכם מפורט יותר, אינה גורעת מחשיבותה של העובדה שניתן להסכם המוקדם תוקף של החלטה שיפוטית.
13. הנה כי כן, מן הפן השיפוטי העובדה שניתן להסכם תוקף של "החלטה" ולא של "פסק דין", אינה מעלה ואינה מורידה. השאלה אם מדובר בהסכם פשרה מחייב צריכה להיענות במישור החוזי. אלא שכאמור לעיל, בית המשפט המאשר את ההסכם אינו אמור להידרש לשאלות הקשורות לתוקף החוזי שלו. בעניין זה אין הבדל, לדעתי, בין מקרה בו מועלות טענות להטעיה או להפרה, לבין מקרה בו הטענות הן שההסכם לא השתכלל או שהוא הותנה בתנאי מתלה שלא התקיים. העובדה שניתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה שיפוטית – גם אם זו לא הוגדרה כ"פסק דין" וגם אם הצדדים היו אמורים להגיש לתיק הסכם מפורט יותר – היא קו פרשת המים בהליך. לאחר נקודה זו, קיים בתיק הסכם פשרה מאושר, וכל טענה כנגד תוקפו החוזי אמורה להתברר בגדר תביעה לביטול פסק דין, ובלבד שההסכם, כפי שהוא מנוסח בפרוטוקול, הוא כזה שעל פניו מהווה "הסכם פשרה" בתיק.
לפיכך, כאשר בית המשפט נותן תוקף של החלטה להסכם פשרה, מתוך הנחה שבהמשך יוגש הסכם מפורט יותר שיקבל תוקף של פסק דין, ואז מתברר כי הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה על הסכם מפורט – יש ליתן להסכם שאושר תוקף של "פסק דין" ולסיים את ההליך, תוך שמירה על זכות הצד המעוניין בכך להגיש תביעה לביטול פסק הדין, ולטעון בגדרה כנגד התוקף החוזי של ההסכם שאושר. מתן התוקף של פסק דין אינו מביא לשינוי מהותי במעמדו של הסכם הפשרה – שהרי כבר יש לו תוקף של החלטה שיפוטית – אלא רק מבטא את העובדה שההליך הגיע לסיומו.
14. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, ניתן להסכם הפשרה תוקף של "החלטה" (יוער, כי הסיבה שבגינה נכתב בהחלטה כי תוקפה הוא בין הצדדים בלבד הייתה כדי להדגיש שקביעת התמורות בהסכם אינה מחייבת את רשויות המס). הצדדים היו אמורים להגיש לתיק הסכם מכר מפורט, ובכך לסיים את ההליך (ההסכם לא היה אמור לקבל תוקף של "פסק דין" אלא התביעות היו אמורות להידחות עם הגשתו, אולם בהקשר בו אנו דנים אין להבדל זה משמעות). בסופו של יום, לא הגיעו הצדדים להסכמה על הסכם מכר, והוא לא נחתם. נותר, אפוא, רק הסכם הפשרה שנרשם בפרוטוקול וקיבל תוקף של החלטה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם מדובר בהסכם מחייב מבחינה חוזית, אולם כאמור שאלה זו אינה מונחת לפתחי. משעה שהסכם הפשרה קיבל תוקף של החלטה, השאלה היחידה לה עלי להידרש במסגרת ההליך הנוכחי היא האם ההסכם שאושר, כפי שהוא מנוסח בפרוטוקול, נחזה להיות הסכם פשרה בתיק. קל להשיב בחיוב על שאלה זו, וספק אם התובעים עצמם חולקים על כך (במובחן מטענה כי הגשת הסכם מפורט הייתה תנאי מתלה).
למעלה מן הצורך אוסיף, כי על פני הדברים גם בחינה מעמיקה יותר של הסכם הפשרה שאושר מלמדת על הסכם שמתקיימת בו גמירות דעת להתקשר בחוזה מחייב. כך, הפרוטוקול נפתח במשפט "הצדדים הגיעו להסכם פשרה לסילוק סופי ומוחלט של כל הטענות הקיימות והעתידיות הנוגעות לנכס או להליכים בין הצדדים או מי מטעמם....", ובהמשך (פסקה 5) מודגש שוב כי "ההסכם יביא לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים או מי מטעמם...". מבחינת התוכן, ההסכמות שנרשמו בפרוטוקול כוללות על פני הדברים את כל הפרטים המהותיים הנדרשים כגון סכומים, מועדי תשלום, חיובי מיסים וכדומה. גם "נוסחת הקשר" להסכם הסופי – "תוך 14 יום תוגש הודעה על חתימת הסכם מכר בין הצדדים בהתאם לתנאים המפורטים לעיל...." – תומכת לכאורה במסקנה כי מדובר בהסכם מחייב. הצדדים אף חתמו על הפרוטוקול – מה ששיווה למעמד רצינות יתר ותומך גם כן במסקנה כי מדובר בהסכם שנתפס כמחייב. עם זאת, כאמור, שאלת התוקף החוזי של ההסכם אינה צריכה להיות מוכרעת בהליך הנוכחי, ולפיכך אמנע מלהכריע בשאלה זו.
15. בהתאם לאמור לעיל, מכיוון שניתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה, ומכיוון שהסכם זה מהווה על פני הדברים הסכם פשרה המסיים את ההליך, המסקנה המתחייבת היא כי הדיון בהליך הנוכחי הסתיים. משעה שהצדדים לא הגיעו להסכמה על הסכם מפורט, יש ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנרשם בפרוטוקול, תוך שמובהר כי ניתן להגיש תביעה חדשה לביטול פסק דין, ובגדרה להעלות כל טענה המתייחסת לתוקפו החוזי של הסכם הפשרה. בגדר תביעה כזו ניתן יהיה לטעון כי לא השתכלל הסכם; כי ההסכם היה מותנה בתנאי מתלה שלא התקיים; כי ההסכם בוטל כדין עקב הטעיה או הפרה וכדומה.
סוף דבר
16. ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון מיום 31.12.2019. בכך מסתיים ההליך הנוכחי.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ח סיוון תש"פ, 10 יוני 2020, בהעדר הצדדים.