הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 35808-05-16

בפני
כבוד ה שופט גיא שני

התובע
פלוני

נגד

הנתבעות

צדדי ג

  1. עיריית בת ים
  2. שירביט חברה לביטוח בע"מ
  1. שמיאן יצחק
  2. שמיאן יעקב
  3. שמיאן אברהם

פסק דין

כללי

1. התובע, יליד שנת 1960, נפגע בראשו בשעת צהריים של יום 2.4.2010. לפי גרסתו הוא צעד בעיר בת-ים, ברחוב בלפור, ובהגיעו ליד חנות הבגדים של צדדי ג נחבל בפדחתו מ מוט אלומיניום התוחם סוכך שמש מסוג "מרקיזה" (להלן: הסוכך או המרקיזה). בשל כך הגיש את התביעה הנזיקית המונחת לפניי.

2. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק. הנתבעות, עיריית בת-ים וחברת הביטוח שירביט , טוענות בין היתר כי התביעה לא הוכחה במישור העובדתי-הראייתי ובמישור הנורמטיבי. לשיטתן אין לייחס לעירייה אחריות "על השטח האווירי במדינה", והתובע לא הציג ראיות המוכיחות קיומו של מפגע בשטח הציבורי או קיומה של חובה מצד העיריה לפעול בנוגע לסוכך הנדון. עוד נטען כי גם אם הסוכך מהווה מפגע – הרי שמדובר ב שטח פרטי ועל כן האחריות רובצת לפתחם של בעלי הנכס. מכל מקום, כך טוענת העירייה, התובע יכול וצריך היה להבחין בסוכך, ואם בחר לרוץ כסומא הרי שעליו לשאת בתוצאות רשלנותו-שלו. הנתבעות הגישו הודעת צד ג כנגד הבעלים והמחזיק של החנות. צדדי ג טוענים בין היתר כי התובע לא הניח תשתית עובדתית וראייתית לביסוס יסודות תביעתו. הגרסה שהציג התובע, לדעתם, מפותלת ובלתי-אפשרית. עוד נטען כי הסוכך מותקן AS IS בנכס מיום שרכשו צדדי ג את החנות , והעיריה מעולם לא דרשה להסיר את הסוכך, לתקנו או לשנות את מיקומו.

3. ביום 23.10.2018 התקיימה ישיבת ההוכחות שבה העידו התובע, צד ג 3 (מחזיק החנות) והמומחה הרפואי מטעם בית המשפט. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. הגיעה עת ההכרעה. על יסוד התרשמותי מן העדויות ולאחר עיון בחומר הראיות ושקילת טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה וההודעה לצדדי ג להתקבל, הכול בהתאם למפורט להלן.

כיצד נפגע התובע?

4. המחלוקת הראשונה בין הצדדים היא במישור העובדתי: האם התובע אכן נפגע בראשו עקב הִתָּקְלוּת במרקיזה המותקנת בחזית החנות של צדדי ג? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב.

5. התובע כאמור מתאר בתצהירו כי ביום 2.4.2010 נפגע בראשו מהסוכך המותקן ב חנות הבגדים שברחוב בלפור 53. בעדותו בבית המשפט הוסיף וסיפר כי היה זה יום שישי; הוא סיים את עבודתו ובא לבקר את בתו שהתגוררה בעיר בת-ים. לאחר מכן ביקש לנסוע לבית הוריו בעיר ראשון לציון. "הלכתי לכיוון תחנת אוטובוס 85" – כך תיאר – "זה בהמשך בצד השני. ירדתי מלמעלה, פניתי שמאלה ברח' בלפור, המשכתי ישר. מסמן ב X את המקום שנפגעתי (ת/1) ... מתי הייתי שם החנות היה סגור, זה היה בשלוש וחצי-ארבע. הייתי עצבני למה סגרו חנות ותריסים לא" (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 32-28).

6. מצאתי את עדותו של התובע לגבי אופן קרות התאונה מהימנה. ראוי לציין כי ניתן היה להתרשם מהקושי שחווה התובע בשעת מסירת העדות. פניו האדימו וידיו רעדו קלות. הוא היה נרגש ולא פעם ציין כי הוא סובל מעלייה של לחץ הדם ומסחרחורות. בשלב מסוים הופסק הדיון לזמן-מה שכן התובע לא חש בטוב. אך כל אלה לא גרעו מהתרשמותי שהתובע מציג תיאור אותנטי ואמיתי של אירוע החבלה. ניכר היה כי התובע מבחינתו עבר חוויה קשה עת שנפצע לפתע בראשו , דימם וסבל כאבים עזים. התובע תיאר את האירוע כטראומה (עמוד 9 לפרוטוקול שורה 5) , ו לדידי נצפתה התאמה בין תוכן התיאור לבין אופן מסירתו. נכון הדבר כי התובע לא זכר כל פרט ופרט בנושאים הרבים שעליהם נשאל ( שחלקם נגעו בעבר רחוק למדיי), ונכון גם שחזר על אמירות כגון "פעם חשבתי שגובה 1.92 הוא יתרון". אולם לפי התרשמותי הבלתי-אמצעית, והדברים נכתבים בזהירות הראויה , אין כאן "הצגה" ובוודאי לא סיפור מֻמְצָא.

7. עוד יוּער, כי הנתבעות וצדדי ג ח זרו וטענו שהתובע פושט רגל בעברו; כמו-כן נטען כי התובע זנח תביעה קודמת שהגיש בגין האירוע דנן , זאת מתוך שיקולי רווח ורצון למנוע את העברת כספי הפיצויים לנושים. אומר מיד כי טענות אלה לא גרעו מהתרשמותי ממהימנות עדותו של התובע לגבי קרות האירוע, ובל נשכח כי גם אדם שנקלע לחדלות פירעון עלול להיפגע ברחוב (עוד יוער במאמר מוסגר , כי התובע הכחיש כל קשר בין ההתנהלות בתביעה הקודמת שנמחקה לבין הליך פשיטת הרגל – ראו עמוד 17 לפרוטוקול – מה גם שרק לאחרונה שונתה ההלכה בכל הנוגע להכללת פיצויים בגין נזקי גוף בקופת פשיטת הרגל: ע"א 10217/16 ב.ת.ב – בניני תעשיה באר שבע בע"מ נ' ג'ינר (17.1.2019)). מכל מקום במקרה שלפניי בחנתי בקפידה את עדותו של התובע ולא מצאתי סתירות מהותיות בגרסתו לגבי אופן הפגיעה (להבדיל מאי-התאמות כאלה ואחרות , כגון שהתובע טען כי הפצע בראשו נתפר ואילו ברשומה הרפואית נכתב שבוצעה הדבקה ). אדגיש, כי לא נעלם מעיני שהתובע ניסה לצמצם את תרומתו-שלו לתאונה ולמזער את עברו הרפואי, אך כאמור שוכנעתי באופן חד-משמעי כי התובע לא בדה את האירוע וכי הוא אכן נפגע, כפי שסיפר, עקב הִתָּקְלוּת בסוכך הנדון (לגבי האשם התורם והמצב הרפואי לפני התאונה ובעקבותיה ארחיב בהמשך).

8. מסקנתי האמורה אינה נשענת כמובן רק על התרשמות בלתי-אמצעית אלא נתמכת בראיות נוספות.

9. ראשית, על-פי התיעוד הרפואי התובע נחבל בראשו ביום 2.4.2010. כך, בביקור בקופת החולים מיום האירוע (שעה 16:38) נרשם: "חתך באזור טמפורלי ימין עם דימום. חבלה באזור ראש לפני חצי שעה. בחילות וסחרחורות" (נספח א לתיק המוצגים של התובע) . התובע הופנה למיון. בבית החולים וולפסון נרשם באותו יום כך : "בן 50, חבלת ראש לפני זמן קצר, בחילות, סחרחורות, כאבי ראש" (נספח ב לתיק המוצגים של התובע). התובע קיבל זריקת טטנוס והפצע הודבק. אמנם במסמכים אלה לא פורט בדיוק מנגנון החבלה, אך גם אין בהם דבר-מה הסותר את התיאור שמסר התובע בעדותו (ובכמה הזדמנויות קודמות) . המסמכים מבססים את התרחשותו של אירוע חבלתי בסביבות השעה 16:00, שבו נגרם לתובע "חתך טמפורלי" מדמם.

10. שנית, הוצגו לעיוני תמונות של מקום האירוע הנטען ושל המרקיזה המדוברת. כאן המקום לציין, כי הנתבעות התנגדו לקבילותן של התמונות שהגיש התובע, אך למעשה מדובר בהתנגדות שאין בה כדי להעלות או להוריד, ולוּ מן הטעם שצדדי ג צירפו אף-הם תמונות דומות, ומר שמיאן אישר כי התמונות משקפות את המצב בשטח לאשורו (והכוונה גם לתמונות שצירף התובע – ראו למשל עמוד 34 לפרוטוקול) .

11. ומה אנו למדים מן התמונות (בין אלה שצירף התובע ובין אלה שצירפו צדדי ג) ? ובכן, המרקיזה מותקנת בחזיתה של החנות, מעל פתח הכניסה. מבנה מסגרת האלומיניום של הסוכך הוא מעין חצי מלבן, אשר קצותיו החדים פונים כלפי מטה לכיוון המדרכה. בכניסה לחנות ישנו משטח מרוצף – גבוה במעט מן המדרכה – ובצדו הימני קיר בטון נמוך ושבור. הנה שתיים מהתמונות – אחת מן החזית ואחרת מן הצד – לצורך המחשה:

12. לאחר שמיעת העדויות ועיון בחומר הראיות, נחה דעתי כי יש התאמה מלאה בין הגובה של קצה מסגרת האלומיניום לבין גובהו של התובע . התובע – שניצב לפניי במהלך עדותו – הוא אדם גבה קומה. התובע נשאל בדיון מה גובהו והשיב 1.92 ס"מ (עמוד 8 לפרוטוקול שורה 24). על-פי עדותו של צד ג מר שמיאן, הקצה התחתון של מסגרת האלומיניום של המרקיזה נמצא בגובה של קרוב ל- 2 מטרים (עמוד 35 לפרוטוקול שורה 1). צדדי ג' עצמם צירפו לתיק המוצגים תמונות המתעדות מדידה של גובה הסוכך; מדובר – לפי התמונות – בגובה של בין 1.92 ס"מ ל- 1.93 ס"מ (נספחים 6 ו-7 לתיק המוצגים). אדגיש כי הפגיעה של התובע היא בחלק העליון של הראש (כך לפי עדותו וכך גם לפי התיעוד הרפואי – ראו למשל סיכום ביקור מיום התאונה: "חתך באזור טמפורלי ימין 2.5ס"מ עם דימום" – נספח ב לתיק המוצגים של התובע). לפנינו אפוא הסבר ברור והגיוני לגבי אופן הפגיעה של התובע .

13. לאור האמור, יש לדחות את טענתן של הנתבעות כי "אין ראיות פיזיות מ'זמן אמת' (ובכלל) המלמדות על הסיכון שיצר אותו סוכך לעוברי הדרך". הסיכון נלמד בהחלט מן התמונות שהוצגו, ואלה מצביעות על חדירת המרקיזה לשטח הציבורי, על הגובה של מסגרת האלומיניום ועל מידת הסיכון הנשקף להולכים במדרכה.

14. שלישית, ניסיונם של הנתבעות ושל צדדי ג להישען על התמונות כדי להפריך את גרסתו של התובע – לא צלח. כך למשל נטען כי חומת הבטון והשטח המרוצף בפתח החנות שוללים את האפשרות שהולך-רגל יצעד מתחת לסוכך ויפגע באופן שמתאר התובע (ראו למשל סעיף 9 לסיכומים מטעם צדדי ג ). לא מניה ולא מקצתיה. לאחר עיון בתמונות אני מקבל את הסברו של התובע שלפיו אין צורך לעבור "דרך" קיר הבטון כדי להיפגע ממסגרת הסוכך: "האבן הזו לא מפריעה לעבור במדרכה, הלכתי ישר. כיוון ההליכה שלי ישר מסמן עם חץ. בהפוך היה גם אנשים. הלכתי ישר במדרכה שלי. זה בדיוק על המדרכה ואבן לא מפריעה בכלל" (עמוד 20 לפרוטוקול שורות 4-3). ודוק: מהתמונות עולה בבירור כי מסגרת המרקיזה ממוקמת מעל המדרכה ולא מעל המשטח המרוצף או חומת הבטון (ראו בתמונות שלעיל וכן ראו נספח 7 לתיק המוצגים של צדדי ג, שבו סרט המדידה יורד אל המדרכה). למען הסר ספק יודגש כי על-פי עדותו של מר שמיאן המיקום של מסגרת המרקיזה הוא קבוע : "המרקיזה שמסומנת באדום (ת/1Y), בתמונה זה במצב סגירה. זה עשוי פלסטיק עם מסגרת אלומיניום. אני פותח רק שיורד גשם. לשאלת בימ"ש המסגרת באדום קבועה במקום ואיננה משנה את המיקום בין אם החנות פתוחה/סגורה" (עמוד 38 לפרוטוקול שורות 18-15).

15. רביעית, התובע טען כי בעת קרות המקרה החנות הייתה סגורה (ראו למשל עמוד 6 לפרוטוקול שורות 32-31; עמוד 26 שורה 32). צדדי ג שללו אפשרות זו. מר שמיאן העיד כי בימי שישי הוא סוגר את החנות שעתיים לפני כניסת השבת (עמוד 33 לפרוטוקול שורה 26). עוד טען מר שמיאן כי אם היה רואה את התאונה היה מגיש עזרה (עמוד 34 לפרוטוקול שורה 25). ובכן, איני מפקפק בכך שאילו מר שמיאן היה נמצא בחנות בזמן האירוע, הוא היה חש לסייע לנפגע. אדרבא, העובדה שלא עשה כן וכלל לא היה מודע לאירוע מחזקת לדידי את גרסתו של התובע, אשר לפיה החנות הייתה סגורה. אמת, התובע לא הביא עדים נוספים אך הסברו בעניין זה מקובל עליי (עמוד 27 לפרוטוקול שורות 2-1) , והעיקר – עדותו בנדון הייתה מהימנה ולא נסתרה (כך למשל כשסיפר על תחושת הכעס הדברים נראו לי אותנטיים) . עוד חשוב להדגיש בהקשר זה כי מר שמיאן אינו יודע לומר באיזו שעה עזב את החנות בתאריך הספציפי שבו מדובר. אמנם בתצהירו העיד כי באותו יום החנות הייתה פתוחה עד השעה חמש (סעיף 37 לתצהירו), אך בעדותו בבית המשפט טען כי סגר את החנות "גג ארבע ורבע" (עמוד 34 לפרוטוקול שורה 4). כך או כך ניכר כי מדובר בהערכה הנשענת על מה שמר שמיאן נוהג לטענתו לעשות בימי שישי, ולא על זיכרון או ידיעה באשר למועד המסוים. זאת ועוד, מעדותו של מר שמיאן עולה כי לעיתים הוא סוגר את החנות בשעה מוקדמת יותר מסיבות כאלה ואחרות ( ראו עמוד 34 לפרוטוקול שורות 23-22).

16. לאור האמור, גם הטענה כי כאשר החנות פתוחה ניצבים בחזיתה "סטנדים" של בגדים וכי לפיכך לא יתכן שהתובע צעד במקום ונפגע – אינה מקובלת עליי. כאמור, מצאתי לאמץ את גרסתו של התובע שלפיה החנות לא הייתה פתוחה וממילא גם לא היו בגדים מוצגים לראווה מחוץ לחנות . מעבר לצריך אציין כי מר שמיאן העיד שהוא שם את הבגדים על "הבמה", קרי על המשטח המרוצף בחזית החנות (עמוד 34 שורות 21-20), וכאמור המסגרת של המרקיזה פולשת – גם אם קמעא – אל מעבר ל"במה".

17. סיכום ביניים: השתכנעתי ברף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי (מאזן ההסתברויות), ואף למעלה מכך, כי ראשו של התובע נחבט ונחתך ממסגרת האלומיניום של המרקיזה המותקנת בחזית חנותם של צדדי ג ברחוב בלפור 53 בת-ים. אלה העובדות. האם הן מקימות אחריות?

סוגית האחריות

18. לאחר בחינת חומר הראיות ושקילת טענות הצדדים, שוכנעתי כי מסגרת האלומיניום של המרקיזה מהווה מפגע. אכן זהו מפגע היוצר סיכון בעיקר לאנשים גבוהים יחסית, אך חובת הזהירות חלה גם כלפיהם. האופן שבו הוצבה המרקיזה – אף בלי להיכנס לחוקיות הדבר – מהווה סיכון צפוי כלפי עוברים ושבים במדרכה המשמשת את הציבור הרחב, ואדגיש כי מדובר לפי העדויות ברחוב שיש בו תנועה ערה. בפשטות: מדובר בשני מוטות חדים של אלומיניום היורדים מן הרום ועלולים לפגוע בפניו או בקרקפתו של אדם הצועד לתומו ברחוב. ויודגש: אמרנו שהסיכון הוא בעיקר כלפי אנשים גבוהים יחסית, אך לא התכוונו רק למתי מעט המועמדים לשחק בעמדת הסנטר של קבוצת כדור-סל. מדובר בסיכון כלפי קבוצה לא קטנה של אנשים, והנזק עלול להיות ממשי (כלומר, במדדים של "נוסחת הנד", מדובר בסיכון שתוחלתו ממשית ולא זניחה; בהקשר זה יוּער כי עצם העובדה שהתובע לא הביא ראיות על פגיעה של אנשים אחרים באופן דומה – מניין יביא? – אינה מלמדת בהכרח שלא היו אחרים שראשם נתקל בסוכך). אל-מול הסיכון ניתן היה לנקוט אמצעי זהירות שונים כגון הסרת המרקיזה, הגבהתה, החלפתה בסוכך אחֵר שאינו בנוי באופן המסכן עוברים ושבים, הבלטת מסגרת האלומיניום וכיוצא באלה.

19. התביעה הוגשה כאמור כנגד העירייה וחברת הביטוח שלה. כידוע, העירייה אחראית כלפי הציבור מכוח חבותה הסטטוטורית המעוגנת בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), לדאוג לבטיחות הדרכים הציבוריות בתחומה ולמנוע מפגעים במרחב המשמש את הציבור. על-פי סעיף 235 לפקודה העיריות, העירייה תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב" (סעיף-קטן (1)), וכן "תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב" (סעיף-קטן (3)). בפסיקה הובהר כי על העירייה לצפות פגיעה עקב מכשולים המצויים בדרכם של ההולכים (ראו למשל ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989); ע"א (מח' ת"א) 2203/00 הדר בע"מ נ' משולם, פ"מ תשס"ב(2) 97 (2002) ). אמנם, הרשות המקומית אינה חייבת להימצא בכל עת בכל אתר ואתר, ולא כל מפגע ברשות הרבים מקים עליה חבות. אולם, על הרשות להפעיל את הסמכויות המוקנות לה ולנקוט אמצעים סבירים כדי לאתר ליקויי בטיחות ולהסירם. בהקשר זה יודגש כי אין סיבה עקרונית לתחום את אחריותה של העירייה אך ורק למפגעים ולמכשולים המצויים על הקרקע (כגון בור או מרצפת בולטת שלגביהם יש פסיקה רבה). החובה לפקח, להסיר מכשולים ולמנוע הסגרת גבול עשויה לחול גם "במתחם האווירי" (כלשון הנתבעת בסיכומיה). כפי שנפסק בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983) , לעירייה מוקנות סמכויות שונות על-מנת לשמור על ביטחון הציבור, ועליה לצפות כי שימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיה עלולים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לשוהים בקרבתם . אכן, "אין העירייה 'זרה' לעניין מבנים מסוכנים" (שם, בעמ' 765).

20. בענייננו, אין כל אינדיקציה לכך שהעירייה נקטה פעולה כלשהי בנוגע למפגע הנדון. המרקיזה, יש להדגיש, אינה דבר חדש. היא הותקנה בחזית החנות עוד לפני שהנכס נרכש על-ידי צדדי ג בשנת 2002 (ראו עדותו של מר שמיאן, עמוד 38 לפרוטוקול שורה 31 עד עמוד 39 שורה 1). מהתמונות עולה כי המרקיזה יוצאת מגבולות החנות אל שטח המדרכה הציבורית. חרף זאת וחרף הסיכון הטמון במסגרת האלומיניום של המרקיזה, מר שמיאן הצהיר כי מאז רכישתו של הנכס לא נעשתה כל פעולת אכיפה מצד העירייה (סעיפים 26 ו- 29 לתצהירו). כאן המקום להעיר כי העירייה מצדה ניהלה את הגנתה רק על דרך של חקירה נגדית. לא הובאו עדים מטעם העירייה ולא הוצגה כל פניה לבעלי החנות להסרת המכשול או לצמצום הסיכון . כמו-כן לא הוצגה כל ראיה בדבר נהלים, הנחיות או כללים לגבי פיקוח ובקרה על בתי-עסק בשטח העירייה, או על פעולות הננקטות לצורך איתור מפגעים במרחב הציבורי ומניעתם. אין טענה, לא כל שכן הוכחה, כי העירייה שקלה הפעלת סמכויותיה מכוח פקודת העיריות, מכוח דיני רישוי עסקים או מכוח דיני התכנון והבנייה (יובהר כי הנתבעות וצדדי ג בחרו שלא לומר דבר לגבי השאלה אם קיים ר ישיון עסק או אם קיים היתר לגבי הסוכך , וממילא לא הוצגה כל אסמכתא בנדון; בהודעה לצד ג נכתב בין היתר כי "צד ג' התקינו את המרקיזה ו/או הסוכך ללא קבלת היתר מקום בו נדרש היתר").

21. ודוק: בסיכומיה טוענת העירייה כי אין להשית עליה אחריות למפגעים "בשטח פרטי". התובע, כך גורסת העירייה, "לא הציג כל מקור חוקי מכוחו ניתן ללמוד כי לעיר ייה סמכות לפעול בשטח פרטי" (סעיף 17 לסיכומים). ובכן, ספק רב בעיני אם ניתן להתייחס למפגע במקרה זה כמפגע בשטח פרטי, וספק אם העירייה אפילו הייתה טוענת שמדובר בשטח פרטי אילו המפגע הנדון היה בור במדרכה הנמצא בדיוק מתחת למסגרת החיצונית של המרקיזה (בסמוך לשטח המרוצף) . אך אפילו אם הייתי מניח שכך הדבר – אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לאיין את מסקנתי. כפי שנפסק לא אחת, אחריות העירייה עשויה להשתרע גם על סיכונים שמקורם בשטח פרטי והיא אינה יכולה להתנער מחובתה הציבורית בטענה שמדובר בשטח פרטי (רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"די מח(1) 705 (1994)). סמכות העירייה למנוע סכנות ומכשולים במדרכות, כך נפסק, היא סמכות מהותית שאינה נשללת רק משום שהמפגע נוצר על-ידי אדם פרטי או יוצא מתחום שטח פרטי (ראו למשל ת"א (מח' חי') 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה (22.7.2004); ראו גם ת"א (של' י-ם) 1464-10 עזבון בורקאן נ' עיריית ירושלים (27.2.2014)). לא מדובר כאן, כפי שהנתבעת מנסה לטעון, ב"התערבות בוטה וגסה בחיי הפרט". מדובר בהגנה על שלומם של הצועדים ברחובות העיר, ולשם כך הוקנו לעירייה סמכויות מתאימות. יודגש כי עיינתי בפסקי-הדין שאליהם הפנתה העירייה בסיכומיה, ולא מצאתי כי יש בהם כדי לשלול את מסקנותיי כאמור לעיל. יוטעם, כי עצם העובדה שבאותם מקרים העירייה לא נתבעה, אינה מלמדת מניה וביה על היעדר אחריות במקרה שלפניי.

22. עד כאן לגבי העירייה (הנושאת כלפי התובע במלוא הנזק וזאת בהתאם לכללים המקובלים של דיני הנזיקין – ראו למשל ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 352 (2001); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289 (2003); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)). ומה לגבי צדדי ג? ברי בעיני כי הנתבעות זכאיות להשתתפות מאת צדדי ג בגין הסעד שנפסק נגדן בתובענה. צדדי ג הם כאמור הבעלים של החנות והמחזיק בה . גם אם צדדי ג רכשו את החנות כשהמרקיזה כבר מותקנת במקום, הרי שהם לא נקטו אמצעי זהירות על-מנת למנוע את הסיכון הצפוי והבלתי סביר הכרוך בסוכך השייך להם, ולכן הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. כאמור, אני ער לטענתם של צדדי ג שלפיה העירייה לא עשתה דבר לאורך שנים ארוכות – לא שיגרה התראה ולא נקטה פעולות אכיפה. אלא שאין בכך כדי להסיר את האחריות מצדדי ג, בעלי הנכס. לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל ולאחר שהבאתי בחשבון, מחד גיסא, את זיקת הבעלות הישירה של צדדי ג, ומאידך גיסא את משך הזמן הארוך שבו העירייה לא הפעילה פיקוח ואכיפה , מצאתי להורות כי צדדי ג ישפו את הנתבעות בשיעור של 60% מהסכום שייפסק לתובע.

23. גם התובע נושא באשם תורם. על-פי הפסיקה, לאדם יש חובת זהירות כלפי עצמו (ראו לאחרונה רע"א 2809 /18 קסברי נ' רוזן (26.11.2018)) . מכוח חובה זו, על הולך הרגל להתבונן בדרך שלפניו וליתן דעתו למכשולים. כך נפסק לא אחת לגבי מכשולים על הקרקע, והדברים יפים לא פחות – ואולי יותר – לגבי מכשולים בגובה הראש ובוודאי מקום שבו הם בולטים לעין. בענייננו, יש לציין כי האירוע התרחש בשעת אור, ו כי התובע לפי הראיות שלפניי צעד במהירות (ראו דבריו לפני רשמת ההוצאה לפועל ביום 4.5.2010 – נספח 6 לתיק המוצגים של הנתבעות ; כן ראו עמוד 8 לפרוטוקול שורה 20; עמוד 18 לפרוטוקול שורות 15-13). סיכומו של דבר: נחה דעתי כי התובע הלך במהירות ללא תשומת לב מספקת ובכך תרם תרומה ניכרת לתאונה. בנסיבות העניין מצא תי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של שליש.

הנזק

24. התובע, יליד 23.11.1960, היה במועד התאונה בן 50 שנים (כיום הוא בן 58 לערך). הצדדים הגישו חוות דעת לגבי נכותו של התובע בגין האירוע, ולאור הפערים הניכרים מונה ד"ר רון דבי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה. בחוות דעתו העריך המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיע ור של 10% בגין כאבי ראש וסחרחורת פוסט-טראומטיים . עם זאת במהלך חקירתו הנגדית הוצגו למומחה מסמכים רפואיים שלא היה מודע להם מעברו של התובע, המצביעים על תלונות דומות, והמומחה בהגינותו הרבה מצא להפחית את שיעור הנכות ל- 7.5% (ראו בעיקר עמוד 31 לפרוטוקול). התובע בסיכומיו מתעלם מהפחתה זו. הנתבעות מצדן באות בביקורת על חוות הדעת ועל שיעור ההפחתה שקבע המומחה בעדותו. לדעתן, יש להעמיד את הנכות הרפואית על 5%.

25. כשלעצמי, לא מצאתי הצדקה מבוררת להתערב בקביעתו של המומחה בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית, זאת לאחר שמצא לנכון להפחית 2.5% בגין העבר. מדובר בקביעה המצויה עמוק בתחום הידע, הניסיון והמקצועיות של המומחה מטעם בית המשפט, וכידוע אין בית המשפט נוטה להתערב בקביעות מסוג זה. אדגיש כי לא נעלם מעיני שהבדיקה הקלינית שערך המומחה לתובע הייתה תקינה וכן לא נתגלו ממצאים תוך גולגולתיים בבדיקות ההדמיה. המומחה התייחס לכל אלה בחוות דעתו ובעדותו , ולאחר ששמעתי את הסבריו ואת ניתוחו לגבי כלל הנתונים הרלוונטיים במקרה דנן, לרבות אלה שהוצגו בחקירתו הנגדית, נחה דעתי כי אין כל מקום לשנות מקביעתו.

לפיכך, הנכות הרפואית עקב התאונה עומדת על שיעור של 7.5%.

26. לטענת התובע, עובר לתאונה הוא עסק במכירות טלפוניות ובניקיון, והשתכר בשלושת החדשים שקדמו לאירוע סך של כ- 7,800 ₪. בשל התאונה הוא נאלץ לדבריו להתפטר מעבודתו בתחום הניקיון, וכעבור כמה חודשים נטש גם את העבודה במוקד הטלפוני. לטענת התובע הוא נפלט לגמרי משוק העבודה, נתמך על-ידי אמו המבוגרת ונזקק לסיוע מאת העירייה ועמותות למיניהן. על רקע זה טוען התובע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 20%. הנתבעות מצדן מדגישות כי התובע מתעלם – בבואו לשום את הנזק – מנתונים שונים שיש להם רלוונטיות לענייננו, כגון: הליך פשיטת הרגל שנקלע אליו בשנים הרלוונטיות, ומשבר נפשי עקב מותו של אביו בתאונת דרכים (כפי שמשתקף בתיעוד הרפואי) . עוד יש לציין כי אף שהתובע היה בן 50 במועד התאונה, ואף שגם לדבריו עבד עד שנת 2012, הסתפק התובע בצירוף תלושי שכר בודדים – לחודשים ינואר 2010 עד מרץ 2010. ברי כי מדובר בתמונה חלקית ודלה ביותר. כמו-כן, למעט טענה כללית, התובע לא הציג פירוט ותיעוד לגבי ניסיון ממשי להתפרנס (ראו עמודים 23-22 לפרוטוקול), וברור כי לא ניתן לייחס את יציאתו משוק העבודה בשנת 2012 (לטענתו) אך ורק לנכות – הנמוכה למדיי – שנקבעה לו בגין האירוע דנן. יוטעם, כי התובע טוען בתצהירו לבעיות נפשיות קשות עקב התאונה, אולם לא הגיש חוות דעת פסיכיאטרית על מנת לבסס טענה כזו, מה גם שהתיעוד הרפואי מצביע על סיבות אחרות למצבו הנפשי.

27. בנסיבות אלה, בשים לב לכך שהתובע לא עשה את הנדרש כדי להניח לפני בית המשפט תמונה מלאה לגבי בסיס השכר ויכולת ההשתכרות; בשים לב לכך שהתובע הסתבך בעסקיו והגיע לכדי פשיטת רגל ללא כל קשר לתאונה ; בשים לב לבעיות נוספות שפקדו את התובע בשנים הרלוונטיות – רפואיות ואחרות; וכן בשים לב למכלול המסמכים הכלולים בתיק המוצגים, ו לנכות הרפואית שנקבעה לתובע המהווה אינדיקציה חשובה, אם כי לא בלעדית, בהערכת הפגיעה התפקודית – מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין הפסד השתכרות בעבר בסך של 40,000 ₪, וסכום זהה – 40,000 ₪ – ב גין הפסד השתכרות בעתיד. כדי לסבר את האוזן יובהר כי סכום זה משקף, בקירוב, גריעה של 7.5% משכר מינימום (או בחישוב אחֵר – 70% מחישוב אקטוארי המבוסס על בסיס השכר שהתובע טוען לו) . סך כול הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד עומד אפוא על סך של 80,000 ₪ , ולסכום זה יש להוסיף על-פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה פיצוי בגין הפסדי פנסיה בסך של 10,000 ₪ ( ראו למשל ת"א (מח' חי') 18951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (31.12.2013)) .

28. התובע עותר לפיצוי עבור הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת צד ג . דא עקא, שהתובע לא הציג אסמכתאות המבססות את סכומי הפיצוי שהוא דורש. לאחר עיון בתיעוד הרפואי שהוצג, ובשים לב לטיב הפגיעה ולחוות הדעת הרפואית של ד"ר דבי (לרבות בכל הנוגע להיזקקות לטיפול תרופתי) , מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 5,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד . לגבי עזרת צד ג – הטענות בעניין זה בתצהירו של התובע כלליות ו"גנריות", ואף לא זומן לעדות מי מבני המשפחה אשר לטענת התובע הושיטו לו עזרה. כמו-כן יש להזכיר כי מדובר בנכות בשיעור מתון של 7.5% בגין כאבי ראש וסחרחורת. בנסיבות, מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, פיצוי גלובאלי בסך של 6,000 ₪.

29. בגין ראש הנזק הלא ממוני – כאב וסבל – מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 30,000 ₪, המבטא את מכלול החומר המונח לפני, את שיעור הנכות הרפואית ואת טיבהּ.

30. סך כל הפיצוי עומד אפוא על 131,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של שליש, כך שעל הנתבעות לשלם לתובע סכום של 87,300 ₪ (מעוגל) . לסכום זה יתווספו שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 24% וכן הוצאות משפט (אגרה, תשלומים של התובע למומחה מטעמו ולמומחה מטעם בית המשפט, לפי קבלות). הסכום ישולם בתוך 30 ימים שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

31. צדדי ג ישפו את הנתבעות בשיעור של 60% מהסכום שנפסק לתובע כאמור, כולל שכר טרחת עורך-דין והוצאות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על-ידי הנתבעות (במסגרת התביעה העיקרית) ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו אדר א' תשע"ט, 20 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.