הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 34179-04-17

בפני
כבוד ה שופט אבי סתיו

התובעים:

  1. אברהם בן ניסן
  2. ג'והנה זולואגה ליידי

נגד

הנתבעים:

  1. עידן עזיז
  2. ליטל עזיז

בשם התובעים: עו"ד אריאל אבייט
בשם הנתבעים: עו"ד אמירה נהיר; עו"ד חגי נהיר

פסק דין
תביעה על סך 196,000 ש"ח בגין פיצוי מוסכם ונזקי רטיבות בדירה שרכשו התובעים מהנתבעים.
רקע

  1. ביום 21.8.2012 רכשו הנתבעים דירה ברחוב סטפן וייז בראשון לציון (" הדירה"), בבניין בו התבצעו עבודות במסגרת תמ"א 38. הנתבעים לא התגוררו בדירה, אלא השכירו אותה עד אמצע שנת 2014 ולאחר מכן העמידו אותה למכירה. בין התובעים לנתבעים התנהל משא ומתן למכירת הדירה לתובעים, כאשר שני הצדדים היו מיוצגים. לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות, הם נועדו ביום 8.3.2015 יחד עם עורכי דינם במשרד באת כוח הנתבעים, עו"ד אמירה נהיר ( המייצגת אותם גם בהליך הנוכחי), לשם חתימה על הסכם המכר. הנתבעים ישבו יחד עם עורכת דינם על מנת לעבור על תיקונים אחרונים לחוזה, ואז היא שאלה אותם אם יש פגמים נסתרים בדירה. הנתבעים אמרו לה שלמיטב ידיעתם אין בדירה פגמים, אולם בעבר הייתה בדירה בעיית רטיבות שתוקנה, והם משוכנעים שהיא לא תחזור. עו"ד נהיר עמדה על כך שיינתן גילוי על עובדה זו והמידע נמסר לתובעים, כאשר ישנה מחלוקת בשאלה מה בדיוק נמסר והאם גולו כל הפרטים. התובעים התייעצו עם עורכת דינם והחליטו כי הם עדיין מעוניינים בעסקה. חוזה המכר נחתם, אפוא, על ידי הצדדים באותו מעמד.
  2. בחוזה המכר הצהירו הנתבעים כי מערכות הדירה תקינות וכי אינם יודעים על כל פגם או מום בדירה; והתובעים הצהירו כי הם קונים את הדירה כפי שהיא ( AS IS) (סעיף 5 להסכם). כמו כן, ניתן בהסכם גילוי על כך שנערכו בבניין עבודות תמ"א ( סעיף 10 להסכם). בנוסף, עקב המידע שגולה בעניין הרטיבות, נוסף לחוזה המכר הסעיף הבא ( סעיף 5. א להסכם):

"...הקונה [ צ"ל המוכר – א' ס'] מצהיר כי בדירה נתגלו רטיבות בעבר למיטב ידיעתם בשל עבודות שבוצעו במסגרת עבודות התמ"א. המוכר מצהיר כי הרטיבות טופלה ע"י בעל מקצוע מטעמו. המוכר ממחה בזאת את כל זכויותיו לתבוע את הקבלן המבצע של התמ"א ו/או את היזם ככל שיחפוץ".
לאחר כחודשיים נמסרה הדירה לתובעים, אשר ביצעו בה, לטענתם, שיפוצים יסודיים בהיקף כספי ניכר ונכנסו לגור בה בסביבות אוגוסט 2015.
3. לטענת התובעים, בדצמבר 2015 הופיעה לפתע רטיבות רצינית ונרחבת בדירה. באוגוסט 2016 פנו התובעים לחברת הביטוח שלהם, וביום 22.8.2016 הגיע לדירה נציג של חברת " ש.ח.ר", אשר קבע כי מקור הרטיבות הוא קיר חיצוני ולפיכך הרטיבות אינה כלולה בכיסוי הביטוחי ( נ/1). ביום 6.9.2016 פנו התובעים, באמצעות בא כוחם, לנתבעים בדרישה כי ישלמו את עלות תיקון הנזקים לדירה, אשר לפי האמור במכתב הוערכה על ידי אנשי מקצוע בסכום של 30,000 ש"ח ( נ/2). סכום זה צוין ככל הנראה נוכח הצעת מחיר שקיבלו התובעים על סך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ ( נ/3). ביום 14.11.2016 נשלח מכתב התשובה של הנתבעים, באמצעות באת כוחם, בו נדחו טענות התובעים, והם הופנו לקבלן התמ"א. ביום 16.11.2016 פנה בא כוח התובעים לבאי כוח הנתבעים וביקש כי יספקו לו את פרטי הקבלן שלטענתם ביצע את תיקוני הרטיבות. ביום 5.12.2016 השיב בא כוח הנתבעים ( עו"ד חגי נהיר) כי עבודות האיטום מחוץ לדירה בוצעו על ידי קבלן התמ"א וכתמי הרטיבות תוקנו על ידי הנתבעים עצמם ( ההתכתבויות צורפו כנספחים 8-5 לכתב התביעה).
ההליך
4. ביום 23.4.2017 הגישו התובעים את התביעה הנוכחית על סך 196,000 ש"ח. בתביעה נטען כי הנתבעים הטעו את התובעים ויצרו בפניהם מצגי שווא בקשר להיקף הרטיבות ולטיפול בה. נטען כי התובעים זכאים לפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה, בסך 106,000 ש"ח, וכן לפיצוי עבור עלות תיקון הנזקים בסך 58,000 ש"ח, עוגמת נפש בסך 30,000 ש"ח והוצאות שונות שהוציאו. יודגש, כי באותו שלב טרם בוצעו התיקונים, והערכת העלות התבססה על הצעת מחיר של חברת " גד איטומים" שצורפה לכתב התביעה.
5. בכתב ההגנה חלקו הנתבעים על טענות התובעים. לטענתם, הם נתנו גילוי מלא על בעיית הרטיבות שהייתה, ותוקנה, והתובעים הם אלו שהחליטו שלא לבצע את הבדיקות הנדרשות על מנת לדעת אם הבעיה נפתרה. בהקשר זה ציינו הנתבעים, כי כאשר קיימת רטיבות מהקירות החיצוניים יש שתי דרכים לדעת האם התיקון הצליח – המתנה לחורף או בדיקת המטרה. התובעים בחרו שלא לבצע בדיקת המטרה אלא הסתפקו בהצהרה כי הרטיבות תוקנה ובהמחאת זכויות הנתבעים כלפי קבלן התמ"א. עוד טענו הנתבעים, כי מכיוון שמדובר בליקוי בקירות החיצוניים, הרי שהאחריות היא על כלל בעלי הדירות, והיה על התובעים לפנות בעניין זה לנציגות הבניין.
6. לאחר שהוגש כתב התביעה וכנראה גם לאחר הגשת כתב ההגנה, נעשתה פנייה של התובעים לנציגות הבניין בקשר לליקויים. במימונה של הנציגות, נעשתה באוגוסט 2017 בדיקה על ידי חברת מ.ג שירותי בית, במסגרתה נמצא כי קיימים ליקויי רטיבות נרחבים בדירת התובעים הנובעים מחדירת מים מהקירות החיצוניים של הבניין, וכי לצורך תיקון הבעיה יש לבצע טיפול מערכתי בקירות. המסמך ( שאינו ערוך כחוות דעת המוגשת לבית המשפט) מפרט את התיקונים הנדרשים, אולם לא את עלותם. ביום 3.9.2017 פנו התובעים, באמצעות בא כוחם, לדיירי הבניין בדרישה כי יפעלו לתיקון הליקויים ( נ/4). אולם, בסופו של יום ביצעו התובעים את התיקונים באמצעות קבלן מטעמם, כאשר לטענתם עלויות ביצוע התיקונים הסתכמו בסך של 80,000 ש"ח.
7. מטעם התובעים הוגשו תצהירים של התובעים עצמם ( וכן של אחד השכנים, אך תצהירו נמשך לאחר מכן). מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבעים, של אביו של הנתבע 1 (" הנתבע"), מר משה עזיז, אשר הוא זה שביצע את התיקון של כתמי הרטיבות בתוך הדירה, ושל עו"ד אמירה נהיר. בפתח דיון ההוכחות ביקשה עו"ד נהיר את רשותו של בית המשפט להעיד ולהמשיך לייצג, בהתאם לכלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. הבקשה נדחתה, הן בשל עיתוי העלאתה והן בשל כך שבהתאם לפסיקה רצוי כי הגורם שיכריע בבקשות מעין אלו יהיה לשכת עורכי הדין ולא בית המשפט. לאחר שניתנה ההחלטה ביקשה עו"ד נהיר למשוך את תצהירה, וכך נעשה. לאחר ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.
דיון והכרעה
8. אין חולק שנתגלו בדירה ליקויי רטיבות משמעותיים לאחר רכישתה על ידי התובעים, וכי ליקויים אלו הם בגדר " אי התאמה" לפי חוק המכר, התשכ"ח-1968 ("חוק המכר"). אלא שהתובעים רכשו את הדירה " as is", ובכך ויתרו על טענות אי התאמה, בכפוף לנכונות המצגים שהוצגו על ידי הנתבעים בהסכם ובכפוף לסעיף 16 לחוק המכר, הקובע כך:
"היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה".
לסעיף זה יש חשיבות רבה, שכן משמעותו היא שגם כאשר מסכימים הצדדים כי המכירה תתבצע " as is" ותוך ויתור של הקונה על טענות אי התאמה לפי חוק המכר – כפי שהיה בענייננו – יוכל הקונה להסתמך על אי ההתאמה ככל שהיא נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן, ובלבד כמובן שהקונה לא ידע בפועל על אי ההתאמה ( סעיף 12 לחוק המכר). לא זו אף זו, בפסיקה נקבע כי במקרה כזה לא ניתן לייחס לקונה אשם תורם, גם אם מדובר בעובדות שהקונה היה יכול לברר אותן ( ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס (11.2.2014) (" עניין עיני")).
הנה כי כן, השאלה אם התובעים רשאים לתבוע בגין אי התאמה לפי חוק המכר תלויה בשאלה אם הופרה חובת הגילוי החלה על הנתבעים לפי סעיף 16 לחוק. ככל שהופרה חובת הגילוי עשויות להיות לכך השלכות נוספות, כגון צמיחת זכות ביטול לפי סעיף 15 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973 (מה שלא רלוונטי בענייננו, שכן התובעים לא ביקשו לבטל את ההסכם), וזכות לפיצוי מכוח סעיף 12 לחוק.
9. השאלה העיקרית העומדת לפנינו היא, אפוא, האם הפרו הנתבעים את חובת הגילוי. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה בחיוב, אזי יתעוררו שאלות נוספות: האם התובעים זכאים לפיצוי המוסכם; האם הוכיחו התובעים את הנזק הנטען; האם היה בידי התובעים להקטין את הנזק; האם מדובר בליקוי שתיקונו מוטל על כלל דיירי הבניין, ומה משמעות הדבר; וכדומה.
אקדים ואומר, כי באתי לכלל מסקנה כי על אף שהגילוי שניתן על ידי הנתבעים, ככל שניתן לעמוד עליו מהראיות שהוצגו במסגרת ההליך, אינו מושלם, הרי שבנסיבות העניין לא הופרה על ידם חובת הגילוי, וממילא דין התביעה להידחות.
10. משעה שמדובר בטענה לאי גילוי, ובהעדר טענה לידיעה בפועל של התובעים מעבר למידע שנמסר להם על ידי הנתבעים או באת כוחם, על הבחינה העובדתית להתבצע ביחס לשני מוקדים עיקריים – מה ידעו הנתבעים או היה עליהם לדעת, ומה הם גילו. לאחר קביעת ממצאים בעניין זה, בהתאם לראיות שהובאו ולנטלי ההוכחה, יש להכריע בשאלה המשפטית האם הגילוי שנעשה מספיק או שמא הופרה חובת הגילוי.
11. נפתח בשאלה מה ידעו הנתבעים. כפי שעולה מעדויותיהם של הנתבע ואביו, שהוא בעל מקצוע בתחום השיפוצים, לאחר שהדירה נרכשה על ידי הנתבעים הם החלו לשפצה, ואז הבחינו כי יש בדירה טיח יבש כתוצאה מרטיבות ישנה. הם הודיעו על כך לקבלן התמ"א אשר עדיין עבד בבניין, והוא טען כי מדובר בחדירה של מים שהתרחשה במהלך ביצוע עבודות התמ"א לפני שהוא ביצע איטום של הקירות החיצוניים. בתצהירו טען האב כי לבקשתם אטם הקבלן שוב את הקירות החיצוניים בנוכחותו ( סעיף 5 לתצהיר), אולם בחקירתו אמר אחרת וטען כי באותו שלב הסתפקו בהצהרת הקבלן כי מקור הרטיבות הוא מלפני ביצוע עבודות האיטום ( עמ' 21-20 לפרוטוקול). לאחר שיפוץ הדירה על ידי הנתבעים היא הושכרה, ולאחר כשנה התלונן השוכר על רטיבות. הנתבע ואביו הגיעו למקום, הבינו שמדובר ברטיבות הנובעת ממקורות חיצוניים ויצרו קשר עם קבלן התמ"א. מכיוון שהיה חורף לא הייתה אפשרות לתקן את האיטום באופן מיידי, והקבלן ביצע את התיקון בקיץ 2014. לדברי האב, הוא היה נוכח בזמן ביצוע התיקון על ידי הפועלים. בחורף שלאחר מכן, לקראת מכירת הדירה, הם צבעו את הדירה. מכיוון שהיו בדירה סימני רטיבות ישנים בלבד, הם הניחו שתיקון האיטום על ידי קבלן התמ"א הצליח.
12. התובעים טענו במסגרת ההליך, בשפה רפה למדי, כי בדירה היו ליקויי רטיבות עוד לפני ביצוע עבודות התמ"א, אולם לא הובאו לכך ראיות, ובוודאי שלא הוכח כי הייתה לנתבעים ידיעה על כך או שהיה עליהם לדעת על כך. נקודת המוצא היא, אפוא, כי אירועי הרטיבות שהיו בדירה – ולמצער, האירועים שהנתבעים ידעו והיו צריכים לדעת עליהם – הם אלו שתוארו על ידי הנתבעים ואביו של הנתבע בעדויותיהם.
13. עתה יש לבחון מה היה הגילוי שבוצע. הגילוי שלא ניתן לחלוק עליו הוא מה שנרשם בסעיף 5. א לחוזה המכר, אשר צוטט לעיל. אלא שהתובעים טוענים לדברים נוספים שנאמרו בעל פה. שני הצדדים לא הביאו את כל הראיות שיכלו להביא, בהתחשב בכך שעורכות הדין אשר השתתפו בפגישת החתימה לא העידו. התובעים לא זימנו כלל לעדות את עורכת דינם, ואילו עורכת דינם של הנתבעים משכה את תצהירה, כמפורט לעיל.
התובעים לא ידעו להעיד בפירוט על המידע שנמסר על ידי הנתבעים או באת כוחם במועד החתימה, והם העידו בעיקר על כך שהתרשמו כי הייתה רטיבות שנגרמה על ידי עבודות התמ"א וכי היא תוקנה ( סעיף 16 לתצהירי התובעים; עמ' 10-9 לפרוטוקול). התובע 1 (" התובע") טען, כי הוא הבין שמדובר ברטיבות הנובעת מצנרת שניתן לסדרה בקלות, ולא העלה על דעתו שמדובר ברטיבות שתתפשט בכל הדירה ( עמ' 13, שורות 4-1 לפרוטוקול). התובעת 2 (" התובעת") העידה, כי " מההבנה שלי זה היה נראה משהו שטחי. לא אמרו לנו איפה הרטיבות" (עמ' 17, שורות 6-5 לפרוטוקול). התובעת אישרה, כי לא שאלה מה היקף הרטיבות ( עמ' 17, שורה 9 לפרוטוקול).
הנתבעים טענו בתצהיריהם, כי הם גילו לתובעים " את מלוא הפרטים ביחס לתיקוני הרטיבות בדירה והתיקונים שבוצעו ע"י קבלן התמ"א בקירות החיצוניים והתיקונים שבוצעו על ידינו בדירה" (סעיף 16 לתצהיר הנתבע וסעיף 13 לתצהיר הנתבעת 2 (" הנתבעת")). כאשר נשאל הנתבע בחקירתו מה בדיוק אמר בקשר להיקף הרטיבות, השיב "... אמרתי פשוט שהייתה רטיבות, לא פירטתי כי לא שאלו אותי" (עמ' 26, שורות 5-4 לפרוטוקול). הנתבעת העידה, כי שמעה את באת כוחם מספרת שהתיקונים נעשו על ידי קבלן התמ"א ( עמ' 27, שורות 16-15 לפרוטוקול).
14. נפנה עתה לבחינת השאלה האם הגילוי שניתן היה מספיק. שאלה זו מורכבת מהיבט עובדתי ומהיבט נורמטיבי. נקודת המוצא של המשפט הישראלי היא " ייזהר המוכר". לפיכך, כאשר הפר המוכר את חובת הגילוי, לא יהא בכך שהקונה היה יכול לדעת את העובדות שהוסתרו כדי לגרוע מאחריות המוכר, וזאת אף אם הקונה הצהיר שביצע את הבדיקות שהיו יכולות לגלות עובדות אלו ( עניין עיני). אולם, השאלה היא מתי יש לקבוע כי הופרה חובת הגילוי. ברי, כי לא כל אי דיוק או פרט חסר יביאו למסקנה כי לא קוימה חובת הגילוי. סעיף 16 לחוק המכר מתייחס לעובדות אשר אי ההתאמה נובעת מהן. לפיכך, כאשר נשאלת השאלה אם העדר פירוט של עובדה מסוימת פוגם בקיומה של חובת הגילוי, יש לשאול האם מדובר בעובדה מהותית אשר אי ההתאמה נובעת ממנה. מובן כי המהותיוּת של העובדה החסרה נבחנת על רקע מכלול העובדות שגולו.
זווית אחרת של השאלה מה היקפה של חובת הגילוי היא מהי מידת הפירוט של הגילוי הנדרשת מהמוכר. הגם שהמשפט הישראלי זנח מזמן את העיקרון של " ייזהר הקונה", אין לומר כי תפקידו של הקונה הוא תמיד פאסיבי בלבד. ישנם מקרים בהם יוצא המוכר ידי חובתו בגילוי העובדות המהותיות הבסיסיות, תוך שהוא רשאי להניח כי ככל שהקונה יהיה מעוניין במידע מפורט יותר הוא ישאל אותו עליו. לא " ייזהר הקונה", כי אם " ישאל הקונה". יודגש, כי מכוח סעיף 16 לחוק המכר חלה על המוכר חובת גילוי יזום, והוא אינו יכול להשתחרר ממנה בתואנה כי הקונה " לא שאל". אולם, ענייננו בשאלה מהי מידת הפירוט הנדרשת במסגרת הגילוי, ובקביעת אמת מידה זו יש להביא בחשבון גם את האפשרות העומדת לקונה להפנות שאלות למוכר. המוכר נדרש לנהוג בתום לב ובגילוי, אולם הוא אינו נדרש " להציף" את הקונה בכל המידע האפשרי. גם כאן – השאלה מתי הגילוי היה מפורט דיו תלויה במכלול הנסיבות ובציפיות הסבירות של הצדדים.
על רקע האמור נפנה לבחון את השאלה אם הופרה בענייננו חובת הגילוי.
15. טענה אחת אותה מעלים התובעים היא, כי הנתבעים לא גילו להם איפה הייתה הרטיבות ומה היה היקפה. ברמה העובדתית, אין מחלוקת כי הנתבעים לא פירטו איפה הייתה רטיבות והתובעים לא שאלו אותם. לטענת הנתבעים, היקף הרטיבות אשר הם נתקלו בה בזמנו היה מצומצם ופחות חמור ביחס לרטיבות אשר לטענת התובעים הופיעה לאחר מכן ( ראו, עמ' 20 ועמ' 23, שורות 31-29 לפרוטוקול וכן ת/2). טענה זו לא נסתרה, והתובעים לא הוכיחו כי הנתבעים ידעו על רטיבות רחבה יותר מזו שעליה הם העידו. על רקע האמור, אני סבור כי הגילוי שניתן על ידי הנתבעים בהקשר זה היה מספיק. ייתכן שכאשר מדובר במצב בו כל הבית מוצף, לא יוצא המוכר ידי חובתו על ידי ציון עובדה סתמית כי הייתה " רטיבות". אולם, בהתחשב בכך שלא זה היה המצב, אני סבור כי הנתבעים יצאו ידי חובתם בציון העובדה כי הייתה רטיבות, והם היו רשאים להניח כי ככל שהתובעים ירצו לקבל פרטים נוספים הם ישאלו אותם. עוד יש להוסיף, כי מהגילוי שניתן בחוזה המכר עלה כי אין מדובר ברטיבות מינורית, כגון טפטוף מצינור. הנתבעים ציינו שמדובר להערכתם ברטיבות הנובעת מעבודות תמ"א, ועובדה זו מרמזת כי מדובר היה ברטיבות ניכרת.
המסקנה לפיה יצאו הנתבעים ידי חובת הגילוי בכך שציינו כי הייתה רטיבות, בלא לפרט את היקפה, מתחזקת בהתחשב בכך שהתובעים היו מיוצגים. העובדה שהקונה מיוצג אינה מבטלת את חובת הגילוי החלה על המוכר. אולם, כאשר נבחנת השאלה האם הגילוי שניתן היה מפורט מספיק, יש משקל גם למעמדם של הצדדים ולשאלה אם הקונה היה מיוצג. העובדה שהנתבעים ידעו שלתובעים יש עורכת דין שמייצגת אותם ואמורה לדאוג לעניינם משליכה על מידת הפירוט שהגילוי נדרש לעמוד בה.
16. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים הטעו אותם בכך שאמרו כי הרטיבות תוקנה על ידי " אנשי מקצוע" מטעמם, בעוד שלאחר מכן התברר כי מי שביצעו את התיקונים הם קבלן התמ"א ואביו של הנתבע. הנתבעים העידו, כי הם אמרו בעל פה שהטיפול במקור הרטיבות נעשה על ידי קבלן התמ"א, ועדותם מקובלת עלי. מכל מקום, לטעמי מדובר בעניין שאינו מהותי. אין חולק שקבלן התמ"א הוא גורם מקצועי, והשאלה אם התיקון נעשה על ידו או על ידי איש מקצוע " מטעם" הנתבעים היא חסרת חשיבות. אשר לתיקונים שבוצעו על ידי האב, מדובר באדם שיש לו ניסיון רב בשיפוצים כך שהוא עשוי לענות להגדרה של " איש מקצוע", ומכל מקום התיקונים שבוצעו על ידו היו תיקונים " קוסמטיים" והוא לא התיימר לתקן את מקור הרטיבות.
17. עוד נטען, כי הנתבעים לא גילו שמקור הליקוי הוא בעיה באיטום של הקירות החיצוניים. בתצהיריהם טענו הנתבעים כי הם אמרו שהתיקון של קבלן התמ"א היה בקירות החיצוניים, אולם מחקירתם עלה שמה שלטענתם נאמר על ידם הוא רק שהייתה רטיבות והיא תוקנה על ידי קבלן התמ"א ( עמ' 23 ו-27 לפרוטוקול). נטל ההוכחה על כך שבוצע גילוי מעבר לזה שבא לידי ביטוי בחוזה המכר מונח על כתפי הנתבעים. בהתחשב בכך, וכן בכך שבאת כוחם של הנתבעים, שהייתה בפגישה והיא מקור המידע הטוב ביותר למה שנאמר בה, לא העידה, יש לצאת מנקודת הנחה כי הנתבעים לא אמרו שמקור הרטיבות הוא ליקוי באיטום בקירות החיצוניים. על אף האמור, לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי אין לראות בכך הפרה של חובת הגילוי. בחוזה המכר נאמר כי הרטיבות נובעת, למיטב ידיעת הנתבעים, מעבודות שביצע קבלן התמ"א, והנתבעים אף המחו לתובעים את זכויותיהם כלפי הקבלן. עבודות התמ"א מבוצעות מחוץ לדירה, ותליית הגורם לרטיבות בעבודות התמ"א מלמדת על כך שמקור הרטיבות הוא חיצוני. בנסיבות אלו, המסקנה כי הרטיבות נובעת מבעיית איטום בקירות החיצוניים כמעט מובנת מאליה. מכל מקום, ברור היה מהגילוי שמקור הרטיבות הוא ליקוי חיצוני משמעותי, והשאלה מהו בדיוק אינה נראית מהותית.
18. עניין נוסף שלטענת התובעים לא גולה להם הוא כי בעיית הרטיבות התגלתה פעמיים. הנתבעים לא טענו בעדותם כי אמרו בזמנו לתובעים שהם נתקלו ברטיבות פעמיים. השאלה אם יש בכך משום הפרה של חובת הגילוי מעוררת התלבטות מסוימת. ככלל, מקום בו מדובר ברטיבות חוזרת, אשר נעשו ניסיונות לתקנה שלא עלו יפה, נראה כי מדובר בפרט מהותי שיש לציינו במסגרת הגילוי. אולם, לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי נסיבות ענייננו שונות. כפי שעולה מעדויות הנתבע ואביו, הפעם הראשונה בה הם נתקלו ברטיבות הייתה מיד לאחר רכישת הדירה, כאשר הם ראו שיש בה כתמי רטיבות ישנים. קבלן התמ"א אמר להם כי רטיבות זו הגיעה מהקירות החיצוניים, לפני שהוא ביצע את עבודות האיטום. כאמור לעיל, הייתה סתירה מסוימת בין תצהירו של האב לבין עדותו במשפט בשאלה האם ביצע הקבלן איטום נוסף לאחר שהם פנו אליו או שרק אמר להם כי כבר ביצע קודם לכן איטום. לסתירה זו אין חשיבות לעניינו, שכן הנתון הרלוונטי הוא שמקורה של הרטיבות הראשונה, על פי מה שנמסר מהקבלן, היה מלפני ביצוע עבודות האיטום. לפיכך, הפעם השנייה בה נתקלו הנתבעים ברטיבות הייתה למעשה הפעם הראשונה בה מדובר היה, לפי מיטב ידיעתם של הנתבעים, ברטיבות שחדרה את האיטום שנעשה על ידי קבלן התמ"א. בנסיבות אלו, הגם שרצוי היה כי הגילוי היה נמסר ביתר פירוט, אין לראות בכך שלא נאמר שהתגלו כתמי רטיבות ישנים גם בשנת 2012 משום הפרה של חובת הגילוי.
19. מעבר לבחינה הפרטנית, יש טעם גם בבחינת הגילוי ב"מבט על". תכליתה של חובת הגילוי היא להעמיד בפני הקונה את מלוא המידע על מנת שהוא יוכל להעריך את הסיכונים הכרוכים בעסקה. הנתבעים גילו לתובעים, שהיו מיוצגים, כי התגלתה רטיבות בדירה וכי מקורה ככל הנראה בעבודות התמ"א. הם המחו לתובעים את זכויותיהם כלפי קבלן התמ"א. התמונה המצטיירת היא, כי התובעים ידעו שהייתה בעיה של רטיבות כתוצאה מעבודות התמ"א, והם נטלו על עצמם את הסיכון כי יתברר שהבעיה לא תוקנה כראוי ויהא עליהם לתבוע את קבלן התמ"א. גם אם המידע שנמסר לא היה מדויק לחלוטין והיה יכול להיות יותר מפורט בעניין כזה או אחר, בסופו של יום אני סבור כי המידע המהותי, אשר יש בו כדי לשרטט את הסיכונים שהתובעים נוטלים על עצמם ברכישת הדירה, גולה. בנסיבות אלו, דעתי היא כי הנתבעים לא הפרו את חובת הגילוי, וממילא לא חל סעיף 16 לחוק המכר.
20. המסקנה לפיה לא הופרה חובת הגילוי מייתרת לכאורה את הצורך להידרש ליתר השאלות המתעוררות במסגרת ההליך. למעלה מן הצורך, אדרש לחלקן בקצרה.
21. אשר לתביעה לפיצוי מוסכם, גם לו הייתי קובע כי הופרה חובת הגילוי לא היה מקום לפסוק פיצוי מוסכם לטובת התובעים. לפי החוזה, הזכות לפיצוי מוסכם קמה במקרה של הפרה יסודית. אין חולק, כי הצדדים לא קבעו שהפרה של חובת הגילוי תיחשב להפרה יסודית, וטענת התובעים היא להפרה יסודית מסתברת, לפי סעיף 6 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. אולם, מעבר לשאלה אם בכלל מדובר בענייננו ב"הפרה" של החוזה, לא הובאה כל ראיה כי מתקיים התנאי לפיו מדובר ב"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה", כדרישת הסעיף.
22. לעניין הנזק, קיים קושי עם העובדה שהתובעים לא הביאו חוות דעת ערוכה כדין מטעמם לגבי התיקונים הנדרשים ועלות ביצועם. התובעים אף לא הגישו קבלות המוכיחות את הסכומים ששילמו לטענתם, והסתפקו בהגשת החשבוניות. מחדל זה של התובעים מתעצם בהתחשב בכך שהתיקונים בוצעו לאחר הגשת התביעה. לאור מסקנתי כי ממילא לא הוכחה עילה כנגד הנתבעים, אין צורך להכריע בשאלה מה ההשלכות של המחדל הראייתי מצד התובעים והאם היה די בו כדי להביא לדחיית התביעה במלואה.
עוד אציין כי לא הוברר מדוע לא ניסו התובעים לפנות לקבלן התמ"א בקשר לרטיבות ומדוע זנחו את הדרישה מדיירי הבניין כי יישאו בעלות השיפוץ. עם זאת, בכך לא היה כדי להביא לדחיית התביעה אילו הייתה מסקנתי כי יש לתובעים עילה כנגד הנתבעים, ולכל היותר היה מקום לבדוק אם יש בכך אשם תורם או אי הקטנת נזק מצד התובעים.
סוף דבר
23. לאור כל האמור, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, ומכיוון שהגילוי שניתן על ידי הנתבעים לא היה מושלם, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ז' חשוון תש"פ, 05 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.