הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 29237-05-16

בפני
כבוד ה שופטת כרמית בן אליעזר

תובעת

א.ש.ת בניה ויזמות בע"מ

נגד

נתבעים

1.רלף בן דוד
2.גלית שיפרא בן דוד

פסק דין – לגבי הנתבע 1 בלבד

בפניי בקשת התובעת למתן פסק דין חלקי בתיק, בהתאם לתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, כנגד הנתבע 1.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת, א.ש.ת בניה ויזמות בע"מ, שהינה חברה העוסקת בעבודות בנייה, התקשרה עם הנתבעים, מר רלף בן דוד והגב' גלית בן דוד , לבניית בריכה בביתם, חיפויי עץ, בית בריכה ועבודות נוספות. לטענת התובעת, על פי הצעת המחיר סוכם כי התובעת תבצע את העבודות עבור הנתבעים, תמורת תשלום של 795,000 ₪ בתוספת מע"מ.
התובעת מוסיפה וטוענת כי במהלך העבודות ביקשו הנתבעים להוסיף מספר תוספות ושינויים בהיקף העבודות.
עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים שילמו לה סך של 691,000 ₪ על חשבון החוב, וכי עם השלמת ביצוע עבודות, התוספות והשינויים בוצע גמר חשבון, לפיו נותרו הנתבעים חייבים לתובעת 153,036 ₪ כולל מע"מ.

הנתבעים הם בני זוג, והם מצויים בהליכי גירושין.

במסגרת כתב הגנתו, הודה הנתבע 1 למעשה בחוב הקיים כלפי התובעת, ואישר כי התובעת ביצעה את העבודות עליהן הוסכם לשביעות רצון הצדדים ולא קיבלה את מלוא התמורה. טענתו המרכזית של הנתבע 1 במסגרת הגנתו היא, כי הבריכה נבנתה עבור שני בני הזוג, על דעת שניהם, ולפיכך הנתבעת 2 חייבת בתשלום החוב יחד עימו בחלקים שווים. עוד טען הנתבע 1, כי עקב הליך הגירושין נקלע לחובות שאינם מאפשרים לו לשלם את החוב.

הנתבעת 2 בהגנתה טענה כי ההתקשרות עם התובעת נעשתה שלא על דעתה, ולפיכך אין היא חייבת לתובעת דבר.

במאמר מוסגר יצויין, כי הנתבע והנתבעת הגישו הודעות צד ג' זה נגד זה, אולם, בהחלטתי מיום 18.1.17 קבעתי כי הסמכות לדון בתביעות ההדדיות ביניהם מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.

טענות הצדדים במסגרת הבקשה

התובעת, כאמור, עתרה כי ביהמ"ש ייתן פסק דין חלקי נגד הנתבע 1 כבר בשלב זה, וזאת מכח סמכותו בהתאם לתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענת התובעת, מאחר והנתבע מודה בעילת התביעה על כל חלקיה, ולמעשה אינו מציג כל הגנה תקפה, הרי שיש ליתן פסק דין נגדו כבר בשלב זה, מאחר ולא יהיה בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה ביחס לתביעה נגדו.

התובעת מפנה, בין היתר, לסעיף 2 בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע, במסגרתו מודה הנתבע הודאת בעל דין כי "אכן, הנתבע 1 ואשתו לשעבר (הנתבעת 2) שכרו את שירותי התובעת, הזמינו ממנה את הקמת הבריכה, שילמו על חשבון העבודה את הסך של 691,000 ₪ ואכן החוב שנותר לשניהם לשלם לתובעת הינו כאמור בכתב התביעה – 130,800 ₪ + מע"מ, שהם - 153,036 ₪ ".

התובעת מוסיפה וטוענת כי יחסיהם של הנתבעים בינם לבין עצמם אינם מעניינה של התובעת ואין בהם כדי להוות עילה לאי תשלום חוב שאינו שנוי במחלוקת.

התובעת טוענת כי הנתבעים שכרו את שירותיה יחד , כזוג נשוי וגרסה זו מקימה את החזקה הקבועה בסעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "החוק" או "חוק החוזים") לפיה שניים החייבים יחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד.

בתגובתו לבקשה אין הנתבע חולק על זכותה של התובעת לקבלת מלוא סכום התביעה, ולחבותו, יחד עם הנתבעת 2, לחוב המלא כלפי התובעת, כדלקמן:

"המשיב לא התכחש מלכתחילה לעצם החוב הנתבע, ואולם, מלכתחילה, הוא טען וטוען כי המדובר בחוב המשותף לו ולנתבעת 2, שכן הנתבעת 2, בהיותה אשתו לשעבר של המשיב, היתה שותפה מלאה ופעילה בכל הקשור ונוגע להתקשרות עם התובעת, והחוב בגין יתרת התשלום לתובעת, חל עליה, בחלקים שווים עם המשיב".

הנה כי כן, הנתבע מודה בחוב כלפי התובעת, מודה בהתקשרות עימה, ומודה בגובה החוב. טענתו היחידה של הנתבע הינה כי מדובר בחוב בו חייבים הנתבע והנתבעת "בחלקים שווים".

דיון והכרעה

סעיף 54 לחוק החוזים קובע כי "שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד".

החוק יוצר, אפוא, חזקה לפיה שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים בו יחד ולחוד, כאשר הנטל לסתור חזקה זו מוטל על החייב הטוען אחרת , וכך גם הנטל על החייב הטוען כי אין מדובר בחיוב אחד ולפיכך אין חלה החזקה (ראו, למשל, ע"א 4664/90 חממי נ' אייזנקוט, פ"ד מז(1), 52; רע"א 6762/13 ללזרי נ' כהן (18.12.13); כן ראו תא (ת"א) 22104-06-10‏ ‏ טמיר ואח' נ' אדם אופנהיים (7.12.14) בפסקה 51 לפסק הדין).

ממשיך סעיף 55(א) לחוק וקובע כי "שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו".

הנה כי כן, עפ"י הוראות חוק החוזים, שניים החייבים יחד בחוב אחד , חזקה כי הם חייבים אותו יחד ולחוד, ובמצב דברים זה, רשאי הנושה לדרוש את קיום החוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו.

ביחס למשמעות יפים לעניין דברי בית המשפט העליון ברע"א 6642/13 רוקסי בניה והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ (1.1.15):

"סעיף 55(א) ל חוק החוזים קובע מה דינה של התחייבות ביחד ולחוד ביחסים עם הנושה: מקום ששני חייבים מתחייבים ביחד ולחוד ואינם מקיימים את החיוב, עומדות לנושה שלוש חלופות להיפרע את החוב (בהנחה שמדובר בהתחייבות לשלם סכום כסף): הוא רשאי לתבוע ולהיפרע את מלוא החוב מהחייב הראשון או מהחייב השני או משניהם ביחד (חלק מזה וחלק מזה, הכול כראות עיניו), ובלבד שלא ייפרע יותר מסכום החוב ".

(וראו גם רע"א 6762/13 הנ"ל, שם חזר כב' השופט רובינשטיין על ההלכה שנפסקה בע"א 4664/90 בעניין חממי נ' אייזנקוט, לפיה בחינת החבות לפי סעיף 54 לחוק צריכה להיעשות על בסיס מערכת היחסים שבין החייבים לנושה, ולא ע"י הסתכלות על מערכת היחסים שבין החייבים לבין עצמם).

אשר על כן, אף לשיטת הנתבע, משעה שהנתבעים יחד נטלו על עצמם את החיוב כלפי התובעת, הרי הם חייבים בו יחד ולחוד, דהיינו כי כל אחד מהם חייב כלפי התובעת במלוא גובה החוב.

טענת הנתבע 1 כי הנתבעים חייבים בחוב בחלקים שווים (ולא יחד ולחוד) נטענה בעלמא, ולא פורטה ולו בדוחק. הלכה למעשה, עפ"י גרסת הנתבע כפי שמצאה ביטוי בכתב הגנתו, לא זו בלבד שלא נסתרת החזקה הקבועה בסעיף 54 לחוק החוזים כי הנתבעים חייבים בחוב יחד ולחוד, אלא שגרסת הנתבע – ממנה עולה כי לכל אורך הדרך פעלו הנתבעים שניהם כזוג נשוי מול התובעת – דווקא מחזקת את המסקנה כי החוב הוא חוב של שניהם יחד ולחוד וכי לא היתה כל כוונה ליצור חזית נפרדת בין כל אחד מהם לבין התובעת, כך שכל אחד מהם נושא ואחראי למחצית החוב בלבד.

סעיף 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובע כדלקמן:
"בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור".

ביחס לסמכותו של בית המשפט מכח תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבעו בפסיקה הדברים הבאים (ע"א 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות נ' ברמן, פ"ד מד(2), 346):

"הסמכות ליתן פסק-דין חלקי מצויה בתקנה 191לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן - התקנות), הקובעת לאמור:
"בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור".
וכך נאמר בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 483, על תקנה 191הנ"ל:
"הכוונה היא, שאם יתברר במהלך הדיון, כי מקצת המשפט הגיע לשלב כזה שאין צידוק להשהות לגביו את מתן פסק הדין עד אשר יהא בידי השופט לפסוק במחלוקת כולה, יוציא השופט פסק דין חלקי, והמשך הדיון יצטמצם בשאר הענינים השנויים במחלוקת".
אכן, בדרך כלל מדובר במצבים בהם הנתבע מודה בחלקים מכתב התביעה, כך שלא קיימת עוד מחלוקת לגביהם (וראה הדוגמאות שם, בעמ' 483-484). יחד עם זאת, לדעתי, אין מניעה כי יינתן פסק-דין חלקי גם בעניין השנוי במחלוקת בין הצדדים, ובלבד שנתקיימו תאי תקנה 191הנ"ל".

ועוד יפים לעניין דברי בית המשפט העליון ב(ע"א 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' פרידנברג (26.1.06):

"תקנה 191 מסמיכה את בית המשפט ליתן פסק דין חלקי כאשר חלק מן העניין שהובא בפניו בשל לכך. כך, בראש ובראשונה, כאשר הנתבע אינו כופר בחלק מן התביעה ( ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי ( מהדורה שביעית, 1995) 771-770). אולם התקנה אינה מצומצמת אך למקרים מעין אלה. גם כאשר הנתבע מכחיש חלק מהעובדות או הטענות הנטענות על ידי התובע, מוסמך בית המשפט ליתן פסק-דין חלקי אם מצא שאותם עניינים נתבררו די הצורך ואין מקום לסבור שמסקנותיו עשויות עוד להשתנות ( ראו: ע"א 171/88 דרוקר נ' ברמן פ"ד מד(2) 346, 350-349). יתרונותיה של התקנה גלומים באפשרות לצמצם את גדר המחלוקת ובכך לאפשר לצדדים לטעון באופן ממוקד ומדויק יותר, ובאפשרות שלא להשהות חלק מהסעדים להם זכאי התובע עד למתן פסד הדין הסופי".

הנה כי כן, תקנה 191 מסמיכה את ביהמ"ש ליתן פסק דין חלקי, מקום בו הוא סבור כי חלק מן התביעה בשל לכך, וזאת על מנת לצמצם את גדר המחלוקת ולא להשהות חלק מהסעדים להם זכאי התובע עד למתן פסק דין סופי.

המקרה שבפניי הוא מקרה מובהק בו ראוי כי ביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו וייתן פסק דין חלקי המחייב את הנתבע בסכום התביעה.

עפ"י לשונה של התקנה, מן הדין ליתן פסק דין חלקי מקום בו נראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או חלק ממנה.
ודוק. כעולה מן הדברים שצוטטו לעיל, אף לשונה של תקנה 191 מאפשרת מתן פסק דין חלקי בכל גזרה של המחלוקת אשר לגביה כבר התגבשה התשתית המאפשרת הכרעה בה: כך ביחס לחלק מסכום התביעה; כך ביחס לחלק מן הסעדים שנתבעו; וכך אף ביחס לחלק מן הנתבעים, ובלבד שביהמ"ש מתרשם כי לגבי אותה גזרה (ובענייננו- ביחס לאותו נתבע), התבררו העניינים די הצורך, ואין מקום לסבור כי המסקנות לגביה ישתנו.

בכל הנוגע לעניינו של הנתבע, ברי, כי אין כל תוחלת בהמשך ניהול התיק ולא יהיה בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים או השאלות העומדות להכרעה לגביו .

כאמור, הנתבע מודה כבר כיום כי הוא חייב – לטענתו יחד עם הנתבעת 2 בחלקים שווים – בתשלום החוב לתובעת, ואף אינו חולק על גובה החוב.

טענת הנתבע 1 כי הנתבעים חייבים בחוב בחלקים שווים (ולא יחד ולחוד) אין בה כדי לסייע לו, שכן, כפי שפירטתי לעיל, עפ"י הדין עליו הנטל לסתור את החזקה כי הצדדים חייבים יחד ולחוד כלפי התובעת, ואילו גרסתו כפי שפורטה בכתב ההגנה ובתגובתו לבקשה - לא זו בלבד שאין בה כדי לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 54 לחוק, אלא שהיא אף מחזקת אותה.

בנסיבות אלו, המשך הדיון – בו צפויה להתברר, בין היתר, שאלת אחריותה של הנתבעת לתשלום החוב – אינו צפוי לשנות את הממצאים או המסקנות ביחס לנתבע 1 מקום בו כבר כעת ברור כי הוא חייב במלוא החוב לתובעת, גם עפ"י גרסתו, שמשמעותה המשפטית היא כי הוא חייב בחוב יחד ולחוד עם הנתבעת 2.

שהרי ממה נפשך. ככל שתתקבל גרסת הנתבעת 2 כי לא היה לה כל חלק בהתקשרות מול התובעת ואין לחייב אותה במאומה – יישא הנתבע במלוא החוב; ככל שתידחה גרסת הנתבעת – הרי שהנתבעים חייבים יחד ולחוד, וככל שהנתבע יפרע יותר מכפי חלקו היחסי, יוכל הנתבע לחזור אל הנתבעת בעניין זה (וראו לעניין זה גם סעיף 56 לחוק).

גם תכלית התקנה והרציונל העומד בבסיסה – למקד את גדר המחלוקת בתיק, ולא להשהות חלק מן הסעדים להם זכאי התובע עד למתן פסק דין סופי – מחייבת את המסקנה כי יש ליתן פסק דין נגד הנתבע 1.

במה דברים אמורים?

הנתבע מודה כאמור כי התובעת נתנה שירותים לנתבעים ועשתה כן לשביעות רצונם. בנסיבות אלו, כאשר אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי התובעת זכאית למלוא גובה החוב, ומבחינה משפטית לא יכול להיות ספק כי ככל שנכונות טענות הנתבע הרי שכל אחד מן הנתבעים חייב במלוא החוב כלפי התובעת, לא ראיתי כל הצדקה להשהות את ההכרעה בתיק ואת חיובו של הנתבע לשלם לתובעת את המגיע לה עד להכרעה בגורלה של התביעה נגד הנתבעת. התובעת זכאית לתשלום מלוא החוב כלפיה, ואין זה צודק ואף אין זה ראוי לאלץ אותה להמתין לסיום ההליך על מנת להיפרע בחוב שאינו שנוי במחלוקת מול הנתבע.

עוד אזכיר בהקשר זה, כי עפ"י לשון החוק וההלכה הפסוקה, כפי שצוטטה לעיל, לכתחילה יכולה היתה התובעת אף להחליט כי היא תובעת את הנתבע בלבד, או את הנתבעת בלבד.

סוף דבר אני מקבלת את הבקשה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה, בסך 153,036 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

הנתבע יישא בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

ברי, כי אין בדברים שנכתבו בפסק דין זה כדי להביע כל עמדה בתביעת התובעת נגד הנתבעת ו/או לקבוע כל ממצא המחייב אותה.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ז, 02 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.