הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 28007-01-17

לפני
כבוד ה שופט גיא שני

התובע
פלוני

נגד

הנתבעת
שומרה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

1. התובע, יליד 25.2.1962, טוען כי נפגע ביום 18.3.2015 בתאונת דרכים. באותה תקופה עבד התובע כנהג הובלות בחברת תרופות. לפי גרסתו של התובע, בשעת בוקר מוקדמת, בדרכו מן הבית אל מקום העבודה, התנגש רכב אחֵר ברכבו מאחור; פגע – וברח. לדברי התובע גופו טולטל וידיו הושטו קדימה באופן אינסטינקטיבי. "מעוצמת הבלימה של הידיים על ההגה" – כך טוען התובע בתצהירו – "נגרם לי שבר ביד שמאל ונפגעתי גם ביד ימין". התובע פנה לבית החולים בילינסון, נבדק והותקן גבס על ידו.

2. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות משוקללת בשיעור של 9.75% (5% נכות בגין פגיעה באצבע השלישית ביד ימין הדומיננטית, ונכות נוספת בשיעור 5% בגין פגיעה נפשית).

3. הנתבעת, מבטחת הרכב שבו נהג התובע, חולקת על נסיבות האירוע כפי שתיאר התובע. הנתבעת אינה מכחישה כי התובע נפ גע והגיע לבית החולים עם שבר ביד, אך מפקפקת בכך שהנזק נגרם עקב השימוש ברכב בנסיבות שנטענו על ידי התובע. לפיכך התקיימה ביום 13.5.2019 ישיבת הוכחות שבה נחקרו התובע ורעייתו. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב לגבי שאלת החבות ולגבי שומת הנזק.

4. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, התרשמתי באופן בלתי-אמצעי מהעדויות ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.

5. כאמור, התובע טוען כי פגיעתו אירעה במהלך נסיעה ברכב ועקב פגיעה של רכב אחֵ ר מאחור. הרכב הפוגע, כך לטענת התובע, לא עצר כי אם המשיך בנסיעה ועזב את המקום. גרסתו של התובע מושתתת על עדותו-שלו. בחנתי בזהירות את הדברים בשים לב לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל-דין. שוכנעתי, מעבר למאזן ההסתברויות, כי יש לאמץ את גרסתו של התובע באשר לנסיבות הפגיעה.

6. התובע דבק בגרסתו בחקירתו הנגדית (ראו למשל בעמוד 7 לפרוטוקול שורות 22-5). דבקותו, כך התרשמתי, הייתה אותנטית, ללא ניסיון לערוך התאמות מאולצות, לערפל או להפריז (ראו למשל בעמוד 8 לפרוטוקול) . התובע סיפר כי במהלך נסיעה במהירות מתונה בכביש מס' 4 הוא הספיק להבחין במראה השמאלית במשאית שפגעה בו מאחור והמשיכה בנסיעה "כאילו לא קרה כלום. הוא ברח". התובע התבקש לתאר את מנח הידיים וכך אמר: "ידיי למיטב זכרוני שתיהן היו על ההגה ועפתי לכיוון החלון הקדמי, ניסיתי להתנגד ותפסתי את ההגה, לכן נפגעתי בידיים. תפסתי את ההגה כדי לא לעוף לשמשה". התובע גם תיאר את תחושת ההלם שחווה ואת הזיכרון של צליל השבר בידו.

7. מעבר להתרשמות הבלתי-אמצעית יש לבחון גם את המסמכים שהונחו לפניי. כאמור לעיל, לאחר קרות התאונה התובע נסע ל בית החולים בילינסון. בתעודת חדר המיון נרשם כך: "ביום פנייתו במהלך נהיגה סובב את ההגה בקיצוניות והרגיש כאב באגודל שמאל ובש.כ.י" ( נספח ו לתצהיר). התובע נשאל בחקירתו הנגדית על ההבדל בין רישום זה לבין הגרסה בעדות, וכך השיב: "מה שאמרתי אמרתי. מה שנרשם זה לא בשליטתי. המילה הראשונה ששאלו אותי כשנכנסתי לחדר מיון זה מה קרה לך, ואמרתי להם שמדובר בתאונת עבודה בדרך לעבודה. לא באתי עם שלט ואמרתי תאונת עבודה. סיפרתי שזו תאונת עבודה, מה הוא רשם לא יודע... לא זוכר שאמרתי את המילה סובבתי. גם הרופא אולי פירש את זה ככה. היו שם כמה רופאים וכל אחד דיבר עם השני ובסוף מישהו רשם את זה" (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 25-19).

8. אין חולק על כך שלתיעוד הרפואי מזמן אמת יש תכופות חשיבות ראייתית רבה. איני מתעלם מטענתה של הנתבעת בסיכומיה כי "הניסיון מלמד, כי ברגע האמת הראשון דואג האדם קודם כל לבריאותו ורק בהמשך, לרוב לאחר שמשוחח עם 'יודעי דבר' ונותני עצות למיניהן הוא מתאים את גרסתו לצורך הגשת תביעה עתידית". אולם בענייננו יש לשים לב לנתונים הבאים: ראשית, כבר בתיעוד הראשוני בחדר המיון – בשעה שכל מעייניו של התובע אכן היו מופנים לטיפול בבריאותו – הוא סיפר שנפגע בזיקה לאחיזה בהגה. כלומר, לא מדובר כאן ב מצב מובהק שבו נמסרה גרסה ראשונית לצורכי טיפול השוללת חבות, ואחר כך ניתנה גרסה שונה, "מותאמת", היוצרת חבות. שנית, נראה כי אילו התובע ביקש למסור גרסה כוזבת, יכול היה בנקל "להתאים" את הגרסה בהליך המשפטי לזו שנרשמה בתיעוד מחדר המיון, אך הוא לא עשה כן. לפי התרשמותי התובע הקפיד בבית המשפט לספר את הדברים כהווייתם. שלישית, התובע העיד, ויש תימוכין לכך, כי בהגיעו לחדר המיון הוא היה שרוי בכאבים עזים ובשלב מסוים (לאחר ביצוע הרדמה) חש דפיקות לב חזקות, חולשה וסחרחורות ( אף בוצעה בדיקה לשלילת אירוע לבבי). אין לשלול כי זה המקור לאי ההבנה או לאי הדיוק ברישום הראשוני.

9. זאת ועוד: עוד באותו היום דיווח התובע על התאונה למשטרה. וכך תואר בהודעתו: "קיבלתי מכה מאחורה מרכב שנסע ולא חיכה. הרכב ברח. כת וצאה מהמכה שברתי את יד שמאל והתפניתי לבד לבי"ח בלינסון" (נספח ב לתצהירו של התובע). הנה אפוא תיעוד נוסף מזמן אמת, הפעם תיעוד שבו הדיוק בעובדות חשוב עד-מאוד (בשונה מדיווח בחדר המיון) , ועינינו הרואות כי הרישום תואם את גרסתו של התובע כיום. יומיים לאחר התאונה, ביום 20.3.2015, פנה התובע לקופת חולים ונערכה בעניינו "תעודה ראשונית לנפגע בעבודה" . גם ברשומה זו מוזכרת פגיעה ברכב: "טראומה במכונית בדרך לעבודה. שבר נביקוליר משמאל-גיבוס" (נספח ה לתצהיר).

10. במסמכים רפואיים נוספים נרשם כי התובע נפגע בדרכו לעבודה בשל פגיעה של רכב ברכבו. יתרה מכך: גרסתו של התובע על-אודות התאונה מופיעה גם במסמכי המוסד לביטוח לאומי. כך, בטופס בל/250 נרשם: "בצומת מסובים מישהו נתן לי מכה מאחורה בטמבון וברח" (נספח ח לתצהיר). על מסמך זה חתום המעסיק. בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה תוארה התאונה בזו הלשון: "במהלך נהיגה לעבודה רכב אחר התנגש ברכב מאחור ומהדף המכה נזרקתי קדימה וניסיתי לבלום עם הידיים את ההדף אך הוא היה חזק מאוד ונשברה לי כף היד וכן האגודל..." (המסמך נכלל בתיק המוצגים של הנתבעת). גם בדו"ח הועדה הרפואית מיום 27.8.2015 נרשם כי מדובר ב"ת"ד בדרך לעבודה רכב פרטי" (נספח ט לתצהיר).

11. לא נעלם מעיני הרישום מיום 25.10.2015 שערכה הפסיכיאטרית ד"ר מרום הראל. במסמך זה מופיעים פרטים שהתובע לא תיאר בתצהירו ושאינו מאשר אותם גם היום (כגון ישיבה ברכב ברמזור אדום; נהג שיכור במשאית ; איבוד הכרה למשך מספר שניות). אכן מתעוררת תהייה מדוע הדברים נרשמו כך על-ידי הפסיכיאטרית, אך במכלול לא מצאתי כי מסמך זה שומט את הקרקע מתחת למסקנה כי התובע נפגע ברכבו עקב פגיעת רכב אחֵר. יש להדגיש כי גם במסמך זה נרשמו הפרטים הבסיסיים של פגיעת משאית וכן הצליל של היד הנשברת. לגבי "הנהג השיכור" הסביר התובע בעדותו: "לא אמרתי שבוודאות הוא שיכור. אמרתי שלפי מה שהוא עשה לי הוא נראה שיכור או מסומם" (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 29-28). ראוי לציין כי התובע נשאל לגבי המסמך הנדון וכאמור לא ניסה להתאים באופן מלאכותי את גרסתו לפרטים השגויים שצוינו שם. עמידתו של התובע על התיאור שמסר תחת אזהרה נראתה לי כאמור משכנעת, עקבית ולא מתחכמת. ועוד הערה: הגורמים הרפואיים, לרבות הפסיכיאטרית המטפלת, התרשמו ואבחנו בזמן אמת כי התובע חווה השפעות נפשיות הקשורות באופן ספציפי באירוע של תאונת דרכים שאותו תיאר. המסמכים הרפואיים בעניין זה מדברים בעד עצמם, וגם מנתון זה אין להתעלם.

12. בטרם שנחתום פרק זה עלינו להיזקק לטענתה של הנתבעת בדבר הימנעותו של התובע מהבאת עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו. הנתבעת מתייחסת בהקשר זה במיוחד לקצין הרכב מר שי אלישע, עד מהותי אליבא דהנתבעת שפגש את התובע לאחר התאונה (בבית החולים) וקיבל לידיו את מפתחות הרכב.

13. בעניין זה אבקש להדגיש כי התובע אמנם לא זימן את קצין הרכב כעד מטעמו, אך הנתבעת דווקא כן; אלא שקצין הרכב לא התייצב לדיון והנתבעת מצדה לא עמדה על הבאתו. הנתבעת מסבירה כי הסיבה לכך היא שהזימון נועד מבחינתה להראות שלא היה נזק לרכב שבו נהג התובע, ומכיוון שהתובע אישר זאת בעדותו, הזימון התייתר. ובכן התובע לא בדיוק אישר את האמור, אדרבא הוא טען כי המדרגה שנמצאת בחלק האחורי של הרכב ניזוקה (עמוד ים 8 ו- 9 לפרוטוקול). מעבר לכך אדגיש כי התובע התייחס בעדותו, לפי זכרונו, לדיווח שמסר במקום העבודה ולהשתלשלות העניינים עם מר אלישע (ראו בעמודים 10-9 לפרוטוקול) , ולא התרשמתי כי חשש מכך שהעד (אשר זומן כאמור) עלול לסתור את דבריו. הנתבעת מצדה הייתה יכולה לעמוד על מימוש הזימון אם חשבה שהדבר עשוי לשפוך אור על מהימנות גרסתו של התובע. הנתבעת, כאמור, ויתרה.

14. אשר לרעייתו של התובע, זו הגישה תצהיר לגבי הנזק. הנתבעת תמהה על כך שהעדה לא התייחסה בתצהירה לנסיבות התאונה, עליהן בוודאי שמעה מהתובע. אלא מאי? אשתו של התובע, שהיא עצמה בעלת עניין, לא הייתה עדה לאירוע, ואילו הייתה מעידה על נסיבותיו (מפי השמועה), סביר שהנ תבעת הייתה מעלה ובצדק טענות והשגות לגבי הקבילות או המשקל. אין אפוא לזקוף לחובת התובע את העובדה שרעייתו התייחסה רק לנושאים המצויים בידיעתה, ולא התיימרה לחזק באופן מלאכותי את גרסתו.

מן המקובץ עולה כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה.

15. כאמור התובע יליד שנת 1962. במועד התאונה היה בן 53 שנים, וכיום הוא בן 58. נכותו המשוקללת – בגין פגימה אורתופדית ופגימה נפשית – היא בשיעור של 9.75% (לא הופעלה תקנה 15). בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים, דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לתובע במוסד לביטוח לאומי מחייבת גם במסגרת ההליך של פניי. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנכות התפקודית – התובע טוען כי הגריעה מיכולת התפקוד עולה על הנכות הרפואית, ואילו הנתבעת גורסת כי לא מדובר אלא בנכות " שהיא כמעט נכות פלסטית" ובפגיעה נפשית ברמיסיה.

16. על-פי הפסיקה המוכרת, הנכות הרפואית היא אינדיקציה רלוונטית בהערכת הפגיעה התפקודית בכלל והגריעה מיכולת ההשתכרות בפרט. עם זאת, אמת המידה בכגון דא היא אינדיבידואלית , ובהקשר זה יש להביא בחשבון מדדים שונים כגון: גילו של התובע (בן 58 כיום); הנכויות שנקבעו לו (5% בגין הפגיעה באצבע ו- 5% בגין מצב הנפשי); השכלתו (12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות ) ומשלח ידו (נהג). עוד יש לבחון את תעסוקתו של התובע עובר לתאונה ואחריה.

17. כאמור, התובע שימש עובר לתאונה נהג הובלות בחברת תרופות. לדבריו העבודה הייתה כרוכה גם במחסנאות ובסבלות. שכרו החודשי של התובע לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי עמד על סך של 9,245 ₪ (שכר רבע שנתי 2 7,736 ₪). התובע צרף תלושי שכר לפני התאונה לחודשים ספטמבר 2014 עד פברואר 2015, ש לפיהם ממוצע השכר (ברוטו) עמד על סכום מעט גבוה יותר מ- 10,000 ₪ (יצוין כי בחודש ינואר 2015 קיבל התובע בונוס בסך של 6,600 ₪; נספח יד לתצהיר). מעיון בדו"ח הרציפות (סומן נ/2) עולה כי בשנת 2014 השכר החודשי הממוצע עמד על 9,609 ₪ (שכר שנתי של 115,313 ₪ ; ראו סכום מצטבר דומה בתלוש 12/2014). בהתאם ל מכלול הנתונים מצאתי כי יש להעמיד את בסיס השכר (נטו) על סך של 9,000 ₪.

18. התובע קיבל דמי פגיעה לתקופה של שלושה חודשים (מיום 19.3.2015 עד ליום 17.6.2015), ובסך הכול סך של 21,033 ₪. בגין תקופה זו יש אפוא לפצותו בסך של 6,000 ₪ וזאת מעבר לדמי הפגיעה (מעוגל ). התובע קיבל אישורים בדבר אי-כשירות לעבודה עד סוף חודש אוגוסט, אך לדבריו עוד קודם לכן התנהל דין ודברים מול המעסיק בניסיון לחזור למקום עבודתו בתפקיד מתאים, דא עקא שהדבר לא צלח. התובע העיד כי לא נמצא לו תפקיד אחֵר פרט לנהג (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 32-30; ראו גם מכתבו למעסיק מיום 19.7.2015 – נספח טז לתצהיר ). לדבריו: "אחרי שהוסבר לי שחור על גבי לבן שלא יכולים להעסיק אותי. לא היתה לי משכורת גמרתי את כל ימי המחלה, הם אמרו לי תלך לקבל אבטלה עד שתמצא עבודה אחרת. הודיעו לי שלא רוצים להעסיק אותי שם, הביאו נהג אחר במקומי" (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 8-6). אני מאמין לתובע בעניין זה ולא התרשמתי כי הוא אץ-רץ בחפץ לב לוותר על מקום עבודתו ולשבת בטל (ראו גם דבריו, הכנים לפי התרשמותי, בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 3-1) . חשוב להדגיש, בהתייחס לטענות הנתבעת, כי אין באמור משום קביעה שהתובע היה מנוע מבחינה רפואית לבצע כל עבודה. התובע לא היה סיעודי ולא מדובר בנכות תפקודית של 100% . אולם בעיה תפקודית אכן הייתה, כך לפי החומר המונח לפניי, והשאלה היא אם בנסיבות שנוצרו נמנע מהתובע, מעשית, להשתלב שוב בעבודתו הקודמת, ואם לאחר סיום עבודתו פעל כמצופה על מנת להקטין את נזקיו ולאתר מקום עבודה חדש בתוך זמן סביר. נחה דעתי כי התשובה לשאלות אלה היא בחיוב. בפועל התובע סיים את עבודתו בחודש יולי 2015 (נספח יז לתצהיר; התובע קיבל שכר בחודש זה), ולאחר מכן שולמו לו דמי אבטלה מחודש אוגוסט 2015 עד לחודש ינואר 2016 – סך של 31,569 ₪. בשלהי שנת 2015 החל התובע לעבוד בחברת אחים מוניס בע"מ . לפי תלוש השכר של חודש ינואר 2016 הוא השתכר בחודש זה סך של 3,241 ₪ ( נספח יח לתצהיר). ההפרש בין שכרו של התובע לפני התאונה לבין הכנסותיו בחודשים אוגוסט 2015 עד ינואר 2016 (לרבות דמי האבטלה), עומד אפוא על סך של כ- 19,000 ₪ (מעוגל).

19. לאחר מכן, בחודשים פברואר 2016 עד דצמבר 2016, השתכר התובע בממוצע סך של 7,228 ₪ לחודש (נספח יח לתצהיר; יוער כי בחודש אוגוסט 2016 עבר לעבוד בחברת י.ל. שיא בע"מ ). ההפרש בין השכר בתקופה זו (נטו ) לבין השכר לפני התאונה עומד על סך של סך של 22,000 ₪ (מעוגל). אני רואה להדגיש כי באותה שנה (שנת 2016) נכותו הזמנית של התובע לפי קביעת המוסד לב יטוח לאומי עמדה על שיעור של 15%. בשנת 2017 חלה עלייה מסוימת בשכרו של התובע (השתכר סכום חודשי ממוצע של 7,782 ₪ - נספח יט לתצהיר). כמו-כן מעדותו עולה לכאורה שמקבל הטבה של רכב ממקום העבודה (עמוד 16 לפרוטוקול), אם כי יש לציין שאין לפניי נתונים ברורים בעניין זה. לאור הנתונים שלפניי וטענות הצדדים, ובשים לב לכך שאחוזי הנכות פחתו בתקופה זו, מצאתי להעמיד את הפסדי השכר לשנת 2017 על סך של 11,000 ₪ ( הסכום המתקבל לפי גריעה של 10% מן השכר, בדומה לנכות הרפואית). לגבי שנת 2018 צורפו שלושה תלושי שכר (נספח כ לתצהיר). כיום התובע עדיין עובד בחברת י.ל. שיא בע"מ כשליח ובקו ייצור (לדבריו - "עבודות פשוטות"; עמוד 16 לפרוטוקול שורה 9). בהיעדר אסמכתאות מלאות ולאור חלוף הזמן מהתאונה וטענות הצדדים מכאן ומכאן, מצאתי לפצות את התובע בגין הפסד ההשתכרות בשנים 2018 ו- 2019 לפי 70% מחישוב אקטוארי המושתת על בסיס השכר (9,000 ₪) ודרגת הנכות הרפואית (9.75%). מתקבל הסכום של 15,000 ₪ (מעוגל).

סכום הפיצוי הכולל בגין הפסד השתכרות בעבר , לפי החישובים הנ"ל, עומד על סך של 73,000 ₪ (לאחר ניכוי דמי הפגיעה ודמי האבטלה) .

20. יצוין כי הנתבעת טוענת שיש לחשב את הפסדי שכרו של התובע בהתאם לנכות הזמנית שנקבעה במ וסד לביטוח לאומי (15% נכות עד ליום 30.11.2016; ראו סעיפים 27 ו- 34 לסיכומים). אולם בעניין זה יש להבהיר כי הפער בין דרכי החישוב אינו כה משמעותי, שכן לפי שיטה זו ולאור החומר שלפניי, אין סיבה מבוררת שלא להמשיך ולפצות את התובע גם בגין תקופת הנכות הצמיתה ששיעורה 9.75%. הסכום המתקבל לפי חישוב זה (קרי: השלמה לדמי הפגיעה + פיצוי בשיעור של 15% מבסיס השכר לתקופה של 17 חודשים + פיצוי בשיעור של 9.75% מבסיס השכר לתקופה נוספת של 37 חודשים) הוא כ- 62,000 ₪. מכל מקום וכאמור לעיל מצאתי כי יש לבכר את דרך החישוב הראשונה, המביאה בחשבון , בין היתר, שינויים בשכרו של התובע הלכה למעשה.

21. בגין הפסד השתכרות בעתיד – עד גיל 67 שנים – מצאתי לפסוק לתובע פיצוי לפי 70% מחישוב אקטוארי המושתת על דרגת הנכות הרפואית. הסכום המתקבל הוא 59,000 ₪ (מעוגל). כמו-כן יש לפצות את התובע בגין הפסדי פנסיה וזאת בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו למשל: ת"א (מח' חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (31.12. 2013)). הפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 16,000 ₪ (מעוגל) .

22. מכאן לראש הנזק של עזרת הזולת. התובע אינו טוען כי העסיק עזרה בשכר, אך לדבריו רעייתו הושיטה לו יד והוא מצדו מתקשה לסייע בעבודות משק הבית. רעייתו של התובע הגישה תצהיר לגבי העזרה שהעניקה לתובע, ובעדותה טענה כי בחודשים הראשונים לאחר התאונה התובע "סבל מסחרחורות וכאבים וחרדות ודפיקות לב. הוא לא ישן. הוא לא עשה כלום, שכב במיטה והיה בדיכאון שלא רצה לצאת מהמיטה. הייתי חייבת להיות איתו, הלכתי לעבודה, חזרתי כמה שיותר מהר אפילו באמצע היום כדי לטפל בו" (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 20-17). לאחר שמיעת העדויות ועיון בתיעוד הרפואי שלפניי, בשים לב לנכויות שנקבעו לתובע – מדובר כיום בנכויות בשיעור נמוך –וכן לאור גילו של התובע, מצאתי לפסוק לו פיצוי גלובאלי בגין עזרת הזולת בעבר (בעיקר בחודשים הראשונים לאחר התאונה) ובעתיד, בסך של 10,000 ₪ (בערכי יום פסק הדין).

23. לגבי הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה – התובע לא צרף קבלות בגין הוצאות רפואיות, ויש לזכור כי מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. עם זאת סביר להניח כי היו לתובע הוצאות מסוימות בזיקה לטיפולים רפואיים שקיבל, לרבות נסיעות. לאחר עיון בחומר שלפניי ושקילת טענות הצדדים מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה (כולל נסיעות), לעבר ולעתיד, בסך של 3,000 ₪ (בערכי יום פסק הדין).

24. בגין נזק לא ממוני זכאי התובע לפיצוי בהתאם למדדים הקבועים בדין, בסך של 14,000 ₪ (מעוגל).

25. אשר על כן, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 175,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי, למעט כאמור דמי הפגיעה (ודמי אבטלה). כמו-כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע – אגרת משפט ושכר טרחת עורך דין בהתאם לדין. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ג טבת תש"פ, 10 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.