הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 2686-09

בפני
כבוד ה שופט ד''ר גיא שני

התובע

דן סננס

נגד

הנתבעים

  1. הפניקס חברה לבטוח בע"מ
  2. מוניה אליגזון

פסק דין

1. לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). עניינה של התביעה: נזקי גוף שהוסבו לתובע בתאונה מיום 28.2.2003 (שבה נפל ממשאית לפינוי אשפה ונחבל בראשו).

2. התובע הוא יליד 18.5.1972. בעת שהתרחשה התאונה – היה זה לפני 14 שנים – הוא היה כבן 31 שנים ( היום הוא כבן 45). התובע מכונאי רכב במקצועו, ועובר לתאונה עבד בפינוי אשפה. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. תחילה נקבעה לתובע נכות על-ידי ועדה רפואית בשיעור של 10%, בתחום פה ולסת. התובע הגיש ערר על ההחלטה, והוועדה הרפואית לעררים הכירה בנכות נוספת של 10% בתחום הפסיכיאטרי, וכן בנכות של 5% בגין הפרעה בחוש הריח.

3. על-יסוד קביעתה האמורה של הועדה הרפואית לעררים – המהווה " נכות על-פי דין" לפי הוראת סעיף 6 ב לחוק הפיצויים – התנהל תחילה ההליך דנן. אלא שבשלב מסוים פנה התובע למוסד לביטוח לאומי בתביעה להחמרת מצב. ואמנם, ביום 21.1.2013 קבעה הוועדה הרפואית כי יש להוסיף לתובע נכות נוירולוגית בשיעור של 30%, בגין ירידה קוגניטיבית.

4. הנתבעת הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, זאת בין היתר בטענה כי הועדה הרפואית לא נחשֹפה למלוא התיעוד בדבר עברו של התובע. הבקשה נדחתה ( ראו החלטת כבוד השופטת מ' עמית-אניסמן מיום 16.9.2015), מן הטעם העיקרי שלא נמצא כי נעלם מעיניה של הוועדה הרפואית מידע רלוונטי בדבר עברו של התובע.

5. הנה כי כן, על-בסיס קביעתו של המוסד לביטוח לאומי, נכויותיו של התובע בגין התאונה הן כדלקמן: 30% נכות נוירולוגית ( בגין ירידה קוגניטיבית); 10% נכות פסיכיאטרית; 10% נכות בתחום פה ולסת; 5% נכות בגין פגיעה בחוש הריח. הנכות הרפואית המשוקללת היא בשיעור של 46.135% , זאת החל מיום 22.4.2012. יוטעם, כי הועדה מצאה שאין מקום להפעיל את תקנה 15.

6. בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לאופן שבו יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע בראש הנזק של הפסדי השתכרות. ואמנם, אין זו שאלה פשוטה, בנסיבות המקרה. ראשית יש להבהיר, כי בחומר הראיות ישנם מסמכים המצביעים על כך שגם לפני התאונה חווה התובע קשיים לא מבוטלים. כך למשל, אין מחלוקת כי התובע התקשה עד-מאוד בלימודיו, והיה ב"כיתה קטנה". לאחר מכן התגלו בעיות בזיקה לשירות הצבאי. כך למשל, במסמך מיום 14.8.1997 כתב רופא צבאי, בין היתר, כי " מדובר בחייל מילואים... אינו עובד... מוכר למערכת ברה"נ מביקורים קודמים ותכופים, בקור אחרון היה בחודש שעבר", וציין את התרשמותו " מחייל בעל כוחות אגו מוגבלים ודלים. אישיות תלותית סף גירוי ותסכול נמוך, מגלה קשיים הסתגלותיים ניכרים למערכת הצבאית". הרופא בא למסקנה כי " החייל אינו כשיר לשירות". במסמך נוסף מן התיק הרפואי הצבאי עולה כי התובע טען שאינו מסוגל לעשות מילואים, " כיוון שאם יראה את המדים ירה בעצמו. לטענתו ניסה לירות בעצמו, אבל תפסו אותו חברים שלו". מסמך אחֵר שהוצג הוא " טופס הערכה לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי", אשר נערך בשנת 2001 , שם נכתב על-אודות התובע, כי הוא " היה תמיד מאוד חלש בלימודים ובהתמודדות... מסתבך בחובות ובעבודות שמתחיל מפסיק". עוד נכתב, כי " אין תובנה למצבו מאוד ילדותי וחלש", והאבחנה: ""הפרעת אישיות תלותית". עוד הוצג מסמך המתעד " תקופות דיווח והכנסות" של התובע למוסד לביטוח לאומי ( סומן נ/1). מן המסמך מתקבלת תמונה שלפיה מאז שחרורו של התובע מהשירות הצבאי ( בשנת 1994) ועד למועד התאונה ( בתחילת שנת 2003), הוא לא התמיד במקומות עבודה, ובתקופות שבהן עבד – השתכר סכומים נמוכים ביותר ( בין 1,000 ל- 2,500 ₪). ניסיון להקמת עסק יחד עם בני משפחה לא צלח, התובע נקלע לקשיים כלכליים (כפי שהוא מאשר בתצהירו), ועובר לתאונה עבד במשך תקופה של מספר חודשים כשכיר בחברה לפינוי אשפה.

7. כאן המקום להבהיר, כי גם הועדות הרפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי היו עֵרות למצבו הקודם של התובע בתחום הקוגניטיבי ול"יכולתו הנמוכה הכוללת" – כפי שצוין ופורט בהחלטתה של כבוד השופטת עמית-אניסמן מיום 16.9.2015. אמת, נמצא כי " לא ניתן לשלול קשר סיבתי בין הירידה בתחום קשב וריכוז וזיכרון מילולי ומרחבי לבין התאונה הנדונה", ובסופו של יום הנכות הרפואית לצורך פסק-דיני היא הנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי. אולם, בבואנו לשׁוּם את הפסדי ההשתכרות ובפרט לקבוע את בסיס השכר המתאים, אין להתעלם, כמובן, מההיסטוריה התעסוקתית של התובע, מנתוניו האישיים ומכלל חומר הראיות. יודגש, כי גם בא-כוח התובע אינו חולק על כך, ומסכים כי אין להעמיד את בסיס השכר במקרה זה על השכר הממוצע במשק.

8. טענתו של בא-כוח התובע היא כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע, לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות, על סך של 8,000 ₪. בהקשר זה מדגיש בא-כוח התובע כי לאחר אירוע התאונה, מאז חודש אוקטובר 2004 ועד לחודש אוגוסט 2013 – עבד התובע בחברת " דובק בע"מ" והשתכר שכר של כ- 6,000 ₪. אם כך השתכר התובע במומו – טוען בא-כוח התובע – אין זאת אלא שאלמלא מומו יכול היה להשתכר יותר. בא-כוח הנתבעת, לעומת זאת, סבור כי בסיס השכר הראוי אינו עולה על 5,000 ₪ או 6,000 ₪.

9. כפי שכבר צוין, בקביעת בסיס השכר אין להתעלם מנתוניו האישיים של התובע ומההיסטוריה התעסוקתית שלו – ויודגש כי התאונה אירעה כשהתובע כבן 31 שנים, לאחר קרוב לעשר שנים של גיבוש " היסטוריה תעסוקתית". יש ליתן את הדעת לדפוס ההשתכרות של התובע עובר לתאונה, לא כל שכן בהינתן שדפוס זה משתלב בתמונה הכללית העולה מן הראיות, בכל הנוגע לקשיים שבהם נתקל התובע עוד קודם לתאונה. בה-בעת, אין להתעלם מכך שהתאונה התרחשה בגיל צעיר, ומכך שלאחר התאונה השתכר התובע סכומים גבוהים יותר, בעיקר בחברת " דובק בע"מ". לעניין זה האחרון יש להוסיף שתי הערות: ראשית, רוב תקופת עבודתו של התובע ב"דובק בע"מ" הייתה לפני ההחמרה במצבו, כאשר הנכות שהוכרה באותה עת הייתה בעלת נפקות תפקודית מתונה. שנית, התובע עבד ב"דובק בע"מ" עם אחיו שסייע לו רבות, ובלשונו של התובע בעדותו: "בזכות אחי החזקתי, אחי החזיק אותי שם. רצו להעיף אותי" (עמוד 15 לפרוטוקול; ראו גם דברי אמו של התובע בסעיף 10 לתצהירה ובעמוד 25 לפרוטוקול, לגבי העזרה של האח ו לגבי ההתחשבות הרבה מצד המעסיקה). שני נתונים אלה מלמדים, כי שכרו של התובע ב"דובק בע"מ" אינו מחייב את המסקנה שאלמלא התאונה התובע יכול היה להשתכר סכומים גבוהים בהרבה, ומדובר בסופו של יום בנתון אחד מתוך המכלול, בכל הנוגע לקביעת בסיס השכר הראוי. עוד נזכיר, כי עובר לתאונה דוּוח על הסתבכות בחובות, על קשיים כלכליים ועל עבודה לא רציפה, וגם זה נתון שיש להביאו בחשבון.

לאור כל האמור, ובאיזון בין הנתונים והשיקולים לכאן ולכאן, מצאתי כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע על סך של 6,500 ₪ ( נכון להיום).

10. אשר להשפעת הנכות הרפואית על יכולת ההשתכרות: כפי שנפסק, הנכות הרפואית עשויה לשמש מודד בהערכת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ( ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). עם זאת, המבחן הוא לעולם אינדיווידואלי, והערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות נגזרת ממכלול הנתונים ולא רק משיעור הנכות הרפואית (ראו למשל ת"א (מח' חי') 966-06 פינקלשטיין נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (3.12.2013) ). בענייננו, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הפרטניות של התובע , אני סבור כי הנכות הקוגניטיבית והנפשית שנקבעה במוסד לביטוח לאומי – בשיעור משוקלל של 37% – מהווה אמת-מידה ראויה לאומדן הפסדי ההשתכרות. אמת-מידה זה משקפת את המסקנה שאליה הגעתי, על יסוד מכלול הנתונים הרלוונטיים, כי התובע מסוגל לעבוד (אזכיר גם כי בעניינו של התובע לא הופעלה תקנה 15) , אולם הנכויות האמורות עקב התאונה יש בהן כדי להשפיע באופן ממשי על כושר השתכרותו, ובכלל זה על יכולת ההתמדה שלו במקום עבודה ועל השכר הצפוי. לא מצאתי להביא בחשבון, בהקשר זה, את הנכויות בגין פה ולסת ובגין פגיעה בחוש הריח (יצוין, כי בא-כוח התובע ביקש לחשב את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות לפי נכות תפקודית של 40%, תוך התחשבות מסוימת, מדודה, ב הפרעות הנוגעות לפה ולסת ולחוש הריח. כאמור, עמדתי היא כי יש להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות על 37%) .

על בסיס הקביעות האמורות לעיל, ניגש לחישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסד השתכרות בעבר ובעתיד.

11. לגבי הפסדי השתכרות בעבר, יש לשׁוּם את הפיצוי לפי תקופות. נזכיר, כי עד לקרות התאונה – ובמשך שנים – התובע השתכר סכומים נמוכים ביותר , ולכן אין מקום להחיל את בסיס השכר שנקבע לעיל (6,500 ₪) מיד בסמוך לאחר התאונה. עוד נזכיר, כי הנכות הצמיתה שנקבעה לתובע לאחר התאונה, ובטרם ההחמרה, עמדה על שיעור משוקלל של כ- 23%, כאשר הרכיב העיקרי שיש לו השלכה אפשרית על יכולת ההשתכרות הוא הנכות הנפשית ( בשיעור של 10%). יוּער, כי בסיכומיו התייחס בא-כוח התובע לכך שלאחר התאונה נקבעה לתובע נכות זמנית של 30% . עם זאת, הדעת נותנת כי גם הנכות הזמנית כללה רכיבים דומים לאלה של הנכות הצמיתה, וממילא – אין לומר כי כל הנכות הזמנית היא גם תפקודית במישור התעסוקתי. להשלמת התמונה יצוין, כי במוסד לביטוח לאומי נקבע בזמנו שאין להפעיל את תקנה 15, מן הטעם שהממצאים הרפואיים אינם מונעים חזרה לעבודה.

12. אשר על כן, בכל הנוגע לתקופה שממועד התאונה ועד תחילת עבודתו של התובע ב"דובק בע"מ" (אוקטובר 2004) – פרק-זמן של תשעה-עשר חודשים – מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 22,000 ₪ ( בתוספת ריבית מאמצע התקופה). פיצוי זה מביא בחשבון בסיס שכר של כ- 3,000 ₪ (מוצמד), אי-כושר מלא לתקופה של ששה חודשים (הכוללת את תקופת תשלום דמי הפגיעה) , ואי-כושר חלקי ביתר התקופה, בשיעור של 10%.

13. לגבי תקופת עבודתו של התובע ב"דובק בע"מ" – קרי: מחודש אוקטובר 2004 ועד לחודש אוגוסט 2013 (תקופה של 106 חודשים) – מצאתי לפסוק פיצוי בסך של 64,000 ₪. בהקשר זה ראוי להזכיר, כי שכרו של התובע בתקופה זו ( בסביבות 6,000 ₪, עם תנודות לכאן ולכאן ) היה גבוה יותר משכרו עובר לתאונה, ודומה לבסיס השכר שנקבע לעיל. עוד נזכיר, כי במרבית התקופה נכותו התפקודית-התעסוקתית של התובע הייתה בשיעור מתון (10%) , וכי לא חל שינוי בשכר לאחר ההחמרה במצבו הרפואי (עד לסיום העסקתו) . בנסיבות אלה, מצאתי לחשב את הפיצוי לפי 10% משכר של 6,000 ₪, לתקופה של 106 חודשים – ומתקבל סכום של 64,000 ₪ (מעוגל). לסכום זה תתוסף ריבית מאמצע התקופה.

14. לגבי התקופה מיום סיום העסקתו של התובע ב"דובק בע"מ" ועד היום – תקופה של כ- 42 חודשים – מצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 80,000 ₪. יובהר, כי מהחומר עולה שבתקופה הנדונה התובע לא השתלב במקום עבודה קבוע; עם זאת, הוא אישר כי עבד בחלק מ ן הזמן בעבודות מזדמנות, ובעניין זה לא הוצגו נתונים מלאים (בחקירה הנגדית התברר למשל, כי התובע פוטר לאחרונה מעבודתו כסדרן ב"אוסם", זאת לאחר שלושה חודשי עבודה בשכר של "4,500-5,200 ₪", כך לדבריו; ראו עמוד 8 לפרוטוקול; כן ראו עמוד 16 לפרוטוקול). לא מצאתי כי יש מקום לפסיקת פיצוי מלא עבור תקופה זו , זאת בשים לב לשיעור הנכות התפקודית ולכך שמדובר בנזק מיוחד, אשר נטל הוכחתו רובץ על כתפיו של התובע. יהא זה הולם, לדידי, לחשב את הפיצוי לפי בסיס שכר של 6,500 ₪ וגריעה של 37% מיכולת ההשתכרות (כ- 101,000 ₪) , ומתוך הסכום המתקבל יש להפחית את דמי האבטלה שקיבל התובע, בסכום של כ- 22,000 ₪ (ראו תעודת עובד ציבור שהגישה הנתבעת במסגרת בקשה 64 בתיק). התוצאה היא בקירוב 80,000 ₪, וזה הפיצוי שייפסק לתובע בגין התקופה האמורה.

15. מכאן – לחישוב הפסדי ההשתכרות בעתיד. בהתאם לבסיס השכר שנקבע (6,500 ₪) ולשיעור הגריעה מיכולת ההשתכרות (37%), הפיצוי בגין התקופה עד לגיל 67 שנים הוא בסך של 455,000 ₪ ( מעוגל).

16. כמו-כן יש לפצות את התובע בגין הפסדי פנסיה, לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו למשל ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.2014)) . אני פוסק אפוא לתובע בראש נזק זה , לעבר ולעתיד, סך של 72,000 ₪ (מעוגל).

17. ראש נזק נוסף שיש להידרש אליו הוא עזרת צד ג. התובע אינו טוען כי נזקק לעזרה בשכר, וממילא גם לא צירף אסמכתאות לעניין זה. עם זאת, טוען התובע כי אמו ואחיו מעניקים לו סיוע רב. לעניין זה הוגש גם תצהיר של האֵם, והיא נחקרה בישיבת ההוכחות. גם בנקודה זו, הנתונים אינם ברורים וחד-משמעיים. ראשית יש להבהיר, כי התובע אינו סובל מנכות אורתופדית עקב התאונה; עיקר פגיעתו היא במישור הקוגניטיבי והנפשי. כאמור, הוא גם אינו מעסיק עזרה בשכר. אני מקבל את הטענה, כי נכויותיו של התובע כפי שנקבעו על-ידי המוסד לביטוח לאומי – בפרט בתחום הקוגניטיבי והנפשי – יש בהן כדי להצדיק סיוע בארגון ובהתנהלות היום-יומית, ואני מאמין כי התובע נעזר לא מעט באמו – סיוע החורג מן המקובל ביחסי אם-ובנה בגילאים שבהם עסקינן. כך למשל, נראה כי אמו של התובע מבצעת עבורו סידורים שונים (כגון מגעים מול המוסד לביטוח לאומי – ראו למשל עמוד 21 לפרוטוקול). עם זאת, אני מתקשה ליתן אמון מלא בעדויות לעניין זה, ובלי להאריך בדברים אציין, כי ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדויות אינה מאפשרת לקבל כל טענה כ"כזה ראה וקדש" (בהקשר זה ניתן לציין, למשל, כי לפרקים התקבל רושם של ניסיון להתחמק ממענה לשאלות קשות, וכי נתגלו אי-התאמות בדבריהם של התובע ושל אמו). זאת ועוד: אני שב ומזכיר כי עוד קודם לתאונה התרשמו גורמים שטיפלו בתובע מאישיות תלותית ומסף גירוי נמוך, ובאחד הרישומים בתיק הרפואי-הצבאי ( משנת 1992) נרשם, כי הוא שרוי במצוקה " עקב המרחק שישנו בינו לבין ביתו", וכי התובע "מגלה קשרים חזקים ( 'סימביוטיים') עם אמו, ומגלה חרדה עקב ה 'separation' ביניהם. Dependent personality". בנסיבות אלה, ולאור מכלול החומר שלפניי, לא ניתן לקבוע כי התלות של התובע באמו, אף אם קיימת, היא כל-כולה פועל יוצא של הנכויות הנובעות מן התאונה, אם כי מובן שיש להתחשב בתאונה כחלק מן המכלול.

בנסיבות אלה כולן , ולאחר שקילת הטענות מכאן ומכאן, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרת צד ג, בסך של 80,000 ₪ לעבר ולעתיד (הסכום בערכי יום פסק-הדין) .

18. כמו-כן מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 15,000 ₪, לעבר ולעתיד, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות . בקביעת סכום זה התחשבתי במכלול המסמכים שהונחו לפניי, בעובדה שמדובר בתאונת עבודה על כל המשתמע מכך, וכן בעובדה שמדובר , בין היתר , בנכות פסיכיאטרית וקוגניטיבית.

19. לגבי ראש הנזק של כאב וסבל: בהתאם לאחוזי הנכות הרפואית כפי שנקבעו, ובהתחשב בעובדה שהתובע שהה חמישה ימים באשפוז, הפיצוי המגיע לתובע בראש הנזק הלא ממוני עומד על סך של 115,000 ₪ ( מעוגל).

20. מסכום הפיצוי יש להפחית את הגמלאות ששולמו וישולמו לתובע על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כפי שחושבו בחוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת (סך של 512,571 ₪) . לגמלאות העבר יש להוסיף ריבית. יובהר, כי לא מצאתי להפחית מחוות הדעת האקטוארית את הסכום של 30,000 ₪, כפי שביקש בא-כוח התובע בסיכומיו, שעה שלא הוכח כי הנחות העבודה שעליהן התבסס האקטואר אינן סבירות או אינן הולמות את הנתונים (למען הסר ספק, התובע לא ביקש לחקור את האקטואר) .

21. כאן המקום להבהיר, כי הסכום המתקבל לאחר ניכויי המוסד לביטוח לאומי גבוה מ- 25% מאומדן נזקיו של התובע. ממילא, אין נפקות למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בשאלה אם מדובר ב"רכב מעביד" ואם קיימת זכאות לפיצוי מינימאלי של 25%.

22. סוף דבר: אני מורה כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כפי שנפסקו בראשי הנזק השונים לעיל, ובניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. לפיצוי יתווספו הוצאות, קרי: אגרת המשפט ושכר טרחת עורך-דין כחוק, ויופחת הסכום שהושת על התובע בהחלטת בית המשפט מיום 4.12.2011 (סך של 1,500 ₪). הסכומים ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ז, 16 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.