הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 22962-04-18

ל פני
כבוד ה שופט מוטי פירר

תובע

אדוארדו אלרקון

נגד

נתבעים

  1. המאגר ב.נ.כ. בע"מ
  2. אוסאמה נג'אר
  3. רון ולדמן
  4. יניב לאטי

ב"כ התובע: עו"ד חיגר
ב"כ נתבעת 1: עו"ד שפט
ב"כ נתבע 2: עו"ד אלזאלף
ב"כ נתבע 4: עו"ד בוקאעי

פסק דין

התובע, נשוי ואב לשישה ילדים, ביקש לרכוש רכב משפחתי מרווח אשר ישמש את צורכי המשפחה. לאחר שהבחין במודעה באתר 'yad2', נפגש עם הנתבעים 3 ו-4 אשר הציגו בפניו את הרכב – טויוטה סיינה מודל 2011 – המכילה שמונה מקומות ישיבה ("הרכב"). לאחר שסוכמו התנאים, רכש התובע את הרכב בתמורה המשקפת בקירוב את שוויו באותה עת על פי המחירון המקובל. חלק מהתמורה שולמה על ידי התובע בכך שמסר לנתבעים את רכבו המשומש מסוג מאזדה, היתרה שולמה במזומן ובהעברה בנקאית.
במודעת הפרסום נכתב כי מדובר ברכב "יד ראשונה, פרטית, שמורה כחדשה, 90,000 ק"מ". ואולם, לאחר הרכישה התברר לתובע כי המצג שהוצג בפניו איננו תואם את המציאות. מדובר ברכב שבעברו היה בבעלות חברה בארה"ב בעוד שהוצג כפרטי; הרכב עבר תאונת דרכים קשה מספר חודשים קודם לכן, בעקבותיה הוכרז כאובדן להלכה ולאחר מכן שוקם; מד האוץ שברכב הציג אמנם את הספרות 90,000, אולם מדובר במייל ולא בקילומטרים כפי שהוצג, לפיכך נסועת הרכב הנכונה במועד המכירה ב'תרגום' לקילומטרים, היא כ-144,000 ק"מ.
במסגרת תביעתו זו, דורש התובע את תשלום ההפרש בין התמורה ששולמה על ידו בפועל עבור הרכב, לבין שוויו הנכון של הרכב בעת העסקה בהתחשב במצבו האמתי. עוד דורש התובע הוצאות נוספות בגין תיקונים שנדרש לבצע ברכב לאחר הרכישה, הפסד זמן עבודה ועוגמת נפש. בסך הכול העמיד התובע את תביעתו על סך 84,198 ₪.
במסגרת הליך זה התברר, כי כשמונה חודשים קודם לעסקה הנ"ל, רכשה הנתבעת 1 ("המאגר") את הרכב לאחר תאונה קשה מחברת הביטוח 'כלל' במצבו הניזוק, ומכרה אותו כפי שהוא לנתבע 2 מר אוסאמה נג'אר – בעל מוסך לפחחות וצבע, העוסק גם במכירת כלי רכב ("נג'אר"). נג'אר, תיקן ושיקם את הרכב מנזקי התאונה והחזירו לכשירות, ועל פי הנטען מכר אותו לנתבע 3 ("ולדמן"). ולדמן יחד עם חברו – הנתבע 4 ("לאטי") מכרו את הרכב לתובע.
את טענותיו במסגרת תביעה זו, מפנה התובע כנגד כל החוליות בשרשרת (למעט חב' הביטוח כלל) – המאגר, נג'אר, ולדמן ולאטי. כנגד ולדמן ניתן ביום 8.6.18 פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה, ואולם בהעדר יכולת לפרוע את החוב נשוא פסק הדין ובהיות ולדמן שקוע בחובות רבים, הוסיף התובע לנהל את תביעתו כנגד יתר הנתבעים. חשוב לציין, כי על אף שולדמן עצמו לא התגונן כנגד התביעה ובכך נטל על עצמו אחריות מלאה, מסר הוא תצהיר עדות מטעמו של נג'אר ואף נחקר בבית המשפט על תצהירו.
אקדים את המאוחר ואגלה כבר עתה: בסופו של יום לא נותר עוד ספק כי קיימת אי התאמה מהותית בין המצג שהוצג לתובע ערב הרכישה, לבין מצבו הנכון של הרכב באותה העת. עיקר המחלוקת היא אפוא בשאלה מי מהצדדים אחראי לכך.
לטענת התובע כלל הנתבעים אחראים כלפיו, מכוח דיני הנזיקין, החוזים, חוק מכירת רכב משומש ודיני השליחות. מנגד טוענת המאגר, כי מכרה את הרכב מכירה מוחלטת לנג'אר עוד בטרם עסקת המכר לתובע, ובמסגרת מכירה זו קיימה את כלל חובות הגילוי המוטלות עליה על פי דין. לפיכך, ככל שנעשו מעשי מרמה או הטעייה בהמשך הדרך על ידי נג'אר, שלוחיו או הרוכשים ממנו – אין היא אחראית לכך. נג'אר מצדו טוען, כי אף הוא השלים את המכירה לולדמן עוד בטרם מכירת הרכב מאת ולדמן לתובע. לפיכך, ככל שולדמן הטעה או רימה את התובע, אין הוא – נג'אר – אחראי לכך. ולדמן, תומך כאמור בגרסתו של נג'אר ובכך נוטל הוא על עצמו את מלוא האחריות, וכאמור ניתן כנגדו פסק דין. לאטי מצדו טוען כי הוא איננו מהווה כל צד בעניין, שכן הוא לא קנה מעולם מאיש ואף לא מכר לאיש את הרכב. חלקו בפרשה התמצה לדבריו, בכך שהתלווה לחברו ולדמן וסייע לו ביום המכירה, זאת לבקשתו של האחרון. הנתבעים אף מפנים טענותיהם כנגד התובע, אשר רכש רכב משומש במצבו ללא כל אחריות, נמנע מלבצע כל בדיקה בטרם הרכישה, על אף שניתנה לו ההזדמנות לכך, וכעת מפנה טענותיו כלפיהם שלא כדין. עניין נוסף הטעון בירור הוא, מהו שיעור הנזק שנגרם לתובע עקב אי ההתאמה.

ההשתלשלות העובדתית
מדובר ברכב מסוג טויוטה סיינה אשר יוצר בארה"ב בשנת 2011 ונמכר לתאגיד אמריקאי. לאחר מכן יובא הרכב ביבוא אישי לישראל וביום 25.3.12 נרשם במשרד הרישוי בבעלות מר בנימין פישר ("פישר"), אשר עשה בו שימוש מספר שנים. ביום 6.10.16 היה מעורב הרכב בתאונת דרכים, במהלכה ניזוק באורח קשה. פישר אשר היה מבוטח בחברת הביטוח כלל פנה למבטחתו והפעיל את הפוליסה. שמאי מטעמה של כלל, מר יהודה דואני, התבקש להעריך את נזקי התאונה. השמאי דואני קבע כי ערך הרכב נכון למועד התאונה הוא 110,000 ₪, וכי עלות תיקון הנזקים היא 57,224 ₪ (כולל מע"מ), המהווים כ-52% משוויו של הרכב, לפיכך הוגדר הרכב כאובדן להלכה. עוד קבע השמאי דואני, כי בעקבות התאונה ירד ערכו של הרכב בשיעור 12%, היינו ב- 13,200 ₪, ירידת ערך אשר תיוותר גם לאחר התיקון. לפיכך, בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח, שילמה כלל לפישר את מלוא תגמולי הביטוח וקיבלה לבעלותה ביום 26.12.16 את הרכב הניזוק.
מצבו של הרכב בעקבות התאונה לא הגיע כדי 'אובדן גמור' (Total Loss) המחייב את השבתתו, שכן הנזק הגולמי לא עלה על 60% משוויו של הרכב, (ר' תקנות 266 ו-308 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961). משכך, הוכר הרכב כבר תיקון, בכפוף לעמידה בתנאים הנדרשים וקבלת תעודת בדיקה, כקבוע בתקנה 309. בהתאם להסכם קיים שבין כלל לבין המאגר, רכשה האחרונה את הרכב במצבו הניזוק. עם זאת, לעת עתה נותר הרכב רשום במשרד הרישוי בשם חב' כלל, זאת עד להשלמת התיקון, קבלת תעודת הבדיקה וקבלת אישורה של כלל לכך שהרכב שוקם ותוקן לשביעות רצונה.
ביום 21.4.17 נערך הסכם בין המאגר לבין נג'אר – בעל מוסך לפחחות רכב העוסק בין היתר במכירת כלי רכב משומשים – לפיו רכש האחרון את הרכב במצבו לאחר התאונה. לתצהירו של נג'אר צורפה חשבונית מס מיום 24.4.17 אותה הנפיקה לו המאגר, ממנה ניתן ללמוד כי התמורה נקבעה לסך 68,000 ₪ (לאחר מכן הופקה חשבונית זיכוי על סך 8,000 ₪). התמורה שולמה בשני תשלומים, ביום 9.5.17 וביום 25.7.17.
בהסכם בין המאגר לבין נג'אר – אשר כותרתו היא הצהרת קונה הרכב – מפורטים בין היתר התנאים והדגשים הבאים: מדובר ברכב פרטי ביבוא אישי; מד האוץ עומד על 90,477 – אך לא מצוין האם מדובר בק"מ או במייל; המוכר (המאגר) מצהיר כי הרכב הועבר אליו מחברת ביטוח לצרכי שיקום לאחר תאונה, כי חברת הביטוח עודנה מחזיקה בזכות ברכב, כי רישיון הרכב מופקד לעת עתה במשרד הרישוי על שם חברת הביטוח כהעברה זמנית לסוחר רכב אשר איננה מוסיפה 'יד' ברישיון הרכב וכי חל איסור נסיעה ברכב עד להעברת הבעלות; קיים תיאור מפורט של נזקי התאונה לרבות צילומי הרכב; הנזק מוערך בשיעור של עד 59% מערכו של הרכב; הקונה (נג'אר) מתחייב למסור למי שירכוש ממנו את הרכב, את כל הפרטים אשר נמסרו לו על ידי המוכר לגבי מצב הרכב; רישיון הרכב המצוי בידי חברת הביטוח יימסר לקונה רק לאחר עמידה במלוא התנאים המפורטים בהסכם, לרבות שיקום הרכב, קבלת תעודת בדיקה לפי תקנה 309, המצאת מלוא מסמכי התיקון לפי חוק סימון כלי רכב (מניעת גניבות) ובכלל זה חשבוניות רכישת חלפים, אישור המוסך המתקן ואישור מאת שמאי מוסמך המאושר על ידי חברת הביטוח; עם קבלת אישור חברת הביטוח על תקינות מסמכי התיקון, תבוצע העברת הבעלות על שם המוכר (מאגר) וממנו על שם הרוכש (נג'אר) או על שם הרוכש ממנו בתוך 7 ימים עסקים; הקונה מתחייב לקבל עליו אחריות מלאה לגבי קנסות ו/או תביעה ו/או נזק שיגרם לכל אדם או גוף על ידי הרכב מתאריך הסכם מכירה זה; הקונה מאשר כי בדק את הרכב ואין לו תביעות וטענות לגבי טיבו והוא מוותר על טענות ותביעות עתידיות כאלה.
נג'אר אכן שיקם את הרכב, תיקן את נזקיו והחזירו לכשירות. לאחר שמסר לידי המאגר את מלוא המסמכים לרבות תעודת בדיקה מיום 18.6.17 בהתאם לתקנה 309 לתקנות התעבורה, העבירה המאגר את המסמכים לידי חברת כלל, וזו אישרה את רישום הרכב במשרד הרישוי על שם המאגר. בהתאם לכך, הועבר ביום 11.7.17 רישום הבעלות ברכב, אשר כזכור מצוי מזה כחודשיים בידי נג'אר, ברישומי משרד הרישוי על שם המאגר. משהשלים נג'אר את חובותיו על פי הסכם המכר, מסרה המאגר בידיו ייפוי כוח, באמצעותו הסמיכה אותו לחתום בשמה כמוכרת, על ביצוע פעולה של מכירת הרכב. באמצעות ייפוי כוח זה המצוי בידיו, יכול אפוא נג'אר מכאן ואילך לבצע העברת בעלות ברכב משם המאגר לשמו שלו, או ישירות לשמו של רוכש מטעמו (להלן " ייפוי הכוח").
בכך לכאורה הושלמה והסתיימה מערכת היחסים שבין המאגר לבין נג'אר, זאת למעט רישום הבעלות במשרד הרישוי על שם האחרון, שכן הרישום נותר לעת עתה על שם המאגר. נג'אר מילא את חלקו בשיקום הרכב, מסר למאגר את תעודת הבדיקה ואת יתר האישורים הדרושים, קיבל לידיו את הרכב עצמו וכן ייפוי כוח לצורך ביצוע העברת בעלות, שילם את מלוא התמורה שהוסכמה ואף הונפקו לו חשבוניות מס וקבלות. ואולם, היות שנג'אר אינו בעל 'תו סוחר', הרי שהעברת הבעלות במשרד הרישוי משם המאגר לשמו שלו, תביא בהכרח לכך שתתווסף 'יד' נוספת ברישיון הרכב, דבר שיביא לירידת ערכו. לפיכך העדיף נג'אר כי הרכב יירשם ישירות על שם הרוכש מטעמו (ר' עדות נג'אר עמ' 73). משאחז נג'אר בידיו ייפוי כוח מאת המאגר (המוכרת), המסמיך אותו ומאפשר לו לפעול בשמה ולרשום את הרכב ישירות על שם הרוכש ממנו מבלי צורך בשיתוף נציג אחר של המאגר, הרי שדרכו לביצוע עסקת מכירה ישירות לידי צד שלישי – נסללה.
ביום 20.8.17 נכרת לכאורה הסכם מכר בין נג'אר, הפעם כמוכר הרכב, לבין ולדמן כרוכש. ההסכם דומה בצורתו ובתוכנו להסכם שנחתם כארבעה חודשים קודם לכן בין המאגר לבין נג'אר, אך הוא איננו תואם את מצב הדברים הנכון ובכך מעלה סימני שאלה רבים. כך, מתוארים בהסכם הנזקים שנגרמו לרכב בעת התאונה, אך לא מוזכר כלל כי הנזקים תוקנו; בהסכם נזכר כי הרכב רשום במשרד הרישוי על שם חברת הביטוח, בעוד שבפועל בשלב זה כבר נרשם הרכב במשרד הרישוי של שם המאגר; הקונה (ולדמן) מתחייב להמציא בתוך 8 חודשים את מסמכי תיקון הרכב, בעוד לאמיתו של דבר הרכב תוקן זה מכבר על ידי נג'אר-המוכר; עוד הותנה בהסכם, כי הקונה מתחייב למסור לרוכש ממנו, את כל הפרטים אשר נמסרו לו על ידי המוכר. מטעם המוכר-נג'אר או הקונה-ולדמן, לא הוצגו ראיות נוספות התומכות באמתותו של ההסכם הנ"ל או בנסיבות שאפפו את חתימתו. כך, לא צורפה כל ראיה המעידה על תשלום כלשהו ששולם באותו מועד, כגון חשבונית או קבלה אשר ילמדו על הסכום ששילם, או שצריך היה לשלם ולדמן לנג'אר בתמורה לרכישת הרכב, לא הובאה כל ראיה כי מי מהצדדים רשם את העסקה בספריו. הן נג'אר והן ולדמן נחקרו על כך ולא סיפקו מענה ברור. נג'אר אף אישר שהעסקה כלל לא נרשמה בהנהלת החשבונות של עסקו (ר' עדותו של נג'אר עמ'74).
האמור לעיל מעלה ספקות רבים באשר למעמדו, אמתותו ותוקפו החוזי של המסמך הנ"ל ובהתאם לכך לגבי תוצאתו המשפטית: לסוגיה זו משמעות מכרעת שכן, ככל שהבעלות ברכב אכן עברה מאת נג'אר לידי ולדמן במועד הנקוב בראש ההסכם (20.8.17), הרי שולדמן הוא בעליו החדש של הרכב, והוא זה שמכר את הרכב מאוחר יותר לתובע. מנגד, ככל שנותרה הבעלות הקניינית ברכב על שם נג'אר, ואילו ולדמן אינו אלא שלוח מטעמו אשר ביצע עבורו את המכירה לידי התובע, הרי שנג'אר הוא בעל העניין האמתי כלפי התובע. הכרעה בשאלה זו תקבע, מי הוא זה שאחראי כלפי התובע-הרוכש בעקבות אי ההתאמה שהתגלתה – נג'אר או ולדמן. נשוב לכך בהמשך הדברים.
ולדמן בשיתוף עם חברו לאטי פעלו למכירת הרכב. לאטי פרסם מודעה באתר 'yad2', בה נכתב כאמור לעיל כי מדובר ברכב "יד ראשונה, פרטית, שמורה כחדשה, 90,000 ק"מ". מספר הטלפון שהוצג על גבי המודעה היה של לאטי וכן הופיע במודעה שמו הפרטי יניב. התובע נתקל במודעה, יצר קשר עם לאטי וסיפר לו כי ברשותו רכב מסוג מאזדה אותו מבקש הוא להחליף בתמורה לרכב הטויוטה, תוך הוספת סכום ההפרש. התובע ואשתו נסעו מביתם בגני תקווה ופגשו בולדמן ולאטי בקריית אתא. לטענת התובע, במעמד זה שבו והציגו ולדמן ולאטי את הרכב כ'נקי מתאונות' ומצבו החיצוני אף העיד על כך. מרישיון הרכב שהוצג בפניו למד התובע כי הרכב רשום על שם חב' המאגר כ'תו סוחר', אולם לטענתו הציגו עצמם ולדמן ולאטי כנציגים של המאגר. עוד הוצג בפניו לדבריו, טופס ייפוי כוח עליו חתומה המאגר כמייפה כוח, כאשר בצד המיופה מטעמה לא רשום דבר ('בלנקו'), לפיכך ניתן להשלים זאת בלא כל בעיה בעת ביצוע העברת הבעלות בסניף הדואר.
פרטי העסקה סוכמו ובוצעו בין הצדדים כמפורט בתצהירי התובע ואשתו: ערך רכב הטויוטה הנרכש הועמד על סך 105,000 ₪; בתמורה מסר והעביר התובע לולדמן וללאטי את רכב המאזדה שברשותו אשר הועמד על סך 40,000 ₪ - לימים התברר כי רכב המאזדה נרשם על שם מר לאונרדו נג'אר - אחיינו של נג'אר (נספח ה' לתצהיר התובע וכן עדות נג'אר עמ' 75); יתרת התמורה בסך 65,000 ₪ שולמה באופן הבא: 59,000 ₪ הועברו בהעברה בנקאית ישירות על ידי התובע לחשבונו של נג'אר, אשר הוצג על ידי ולדמן ולאטי כ'שותפם', ואילו היתרה בסך 6,000 ₪ שולמה במזומן לידי לאטי. בעדותם סיפרו ולדמן ולאטי כי מתוך סכום המזומן הנ"ל נטל ולדמן לעצמו סך של 5,000 ₪ ואילו סך של 1,000 ₪ שולם לידי לאטי בתמורה לכך שהתלווה אליו באותו היום וסייע לו במכירת הרכב לתובע.
בתצהירו מאשר ולדמן כי מלוא פרטי הרכב, לרבות התאונה שבעברו, גולו לו על ידי נג'אר, כמפורט בהסכם שנחתם ביניהם ביום 20.8.17, אולם בולט הדבר כי ולדמן איננו מכחיש בתצהירו כי הוא עצמו לא גילה לתובע פרטים אלו. בחקירתו נשאל על כך ולדמן והשיב כי סיפר לתובע כי נעשו "תיקוני פח וצבע מסביב לרכב". כאשר נשאל ולדמן לגבי "תאונה קשה בחזית הרכב", השיב "מה שידוע לי, שלא. מה שידוע לי" (עדותו עמ' 58).
גם לאטי בתצהירו אינו טוען כי גילה לתובע פרט כלשהו הנוגע לעברו של הרכב, לרבות מעורבותו בתאונה, מספר הקילומטרים הנכון, והעובדה שהיה בעבר בבעלות תאגיד. מהתכתבות מסרונים ותמלילי שיחות שנערכו בין התובע ללאטי בסמוך לאחר המכירה ולאחר שגילה התובע כי הרכב עבר תאונה, אני למד כי לאטי התכחש לדבר התאונה הקשה (לאטי אומר לתובע: "[...] מה זה תאונה, אולי משהו קטן, אולי בפגוש [...] ברור שאמרנו לך שלרכב היו... פחחות וצבע [...] מה זה, אוטו בן 8 שנים, לא יהיה לו שום תיקון?... אם אתה [יד] השנייה, אז אני [יד] הראשונה [...]"- ראה בתוך נספח ו' לתצהיר התובע). בחקירתו (עמ' 79), נשאל על כך לאטי והשיב כי לא ידע כלל האם הרכב עבר תאונה. לדבריו "עשיתי טעות גדולה, פרסמתי את מה שחבר שלי ולדמן ביקש ועשיתי טעות גדולה שלא בדקתי לעומק. אולי לא הייתי צריך לפרסם לו בכלל [...]".
הוגש אמנם לתיק בית המשפט מסמך שכותרתו 'זכרון דברים' (נ/1) עליו חתום התובע, אשר בו מופיעה שורה הכתובה בכתב ידו של ולדמן (עמ' 64) לפיה: "ידוע לקונה שהרכב עבר תאונה בחזית – אובדן להלכה", אולם מצאתי להאמין לתובע ולקבל את גרסתו לפיה שורה זו לא היתה רשומה על גבי המסמך בשעה שחתם עליו, אלא הוספה במועד מאוחר יותר (עדות התובע עמ' 38). הדבר מתיישב בקנה אחד, עם תצהיריהם של ולדמן ולאטי, בהם בולטת בחסרונה התייחסות למילוי חובת הגילוי, כמו גם עם העולה מתמלילי השיחות שבין התובע ללאטי לאחר המכירה כאמור לעיל. באחת מהשיחות הנ"ל התובע אף מפציר בלאטי לשלוח לו את העתק זכרון הדברים אשר איננו מצוי בידו, אך הדבר לא נעשה עד למועד הדיון בבית המשפט. גם בעדויותיהם בבית המשפט לא עמדו ולדמן ולאטי על הטענה לפיה יידעו את התובע על דבר התאונה בטרם העסקה.
העברת הבעלות בסניף הדואר נעשתה על ידי הצדדים באותו יום בו נפגשו – 27.8.17 – הן ברכב הטויוטה אותו רכש התובע והן ברכב המאזדה אותו מכר כחלק מהתמורה. באופן תמוה, פרטיו של התובע מולאו על טופס העברת הבעלות בשני אגפיו, הן כקונה והן כמיופה כוח מטעם המוכר-המאגר. התובע מודה בכך שעל גבי טופס ייפוי הכוח אשר עליו התנוססה חתימתה של המאגר כמוכרת – מולאו דווקא פרטיו שלו כמיופה כוח. הסבר לתופעה מוזרה זו לא ניתן עד לסיום ההליך, אך מכל מקום עובדה זו מטילה ספק בדברי התובע לפיהם סבר שולדמן ולאטי הם הם נציגיה של המאגר, שכן אם מדובר בנציגים רשמיים של המוכרת, מודע מבוקש כי דווקא הקונה יחתום כמיופה כוח מטעמה? ומדוע נעשה ניסיון להעלים את זכרם של ה'נציגים'? הדבר מצביע על כך שהתובע הבין כי ניצבים לפניו סוחרי רכב עצמאיים ולא נציגים רשמיים של המאגר.
בעדותו סיפר ולדמן כי הציע לתובע לערוך בדיקה בטרם ביצוע העסקה אך הוא ויתר על כך. התובע מצדו סיפר כי שקל אמנם לערוך בדיקה בטרם הקנייה ואף נסע יחד עם ולדמן לחפש מכון בדיקה, אולם בהמשך הדברים שוכנע על ידי ולדמן כי אין בכך צורך (סעיף 24 לתצהיר התובע). במקביל להעברת הבעלות בשני הרכבים, בצעו התובע ואשתו העברה בנקאית של 64,000 ₪ לחשבונו של נג'אר – כך על פי הוראותיהם של ולדמן ולאטי, ואילו היתרה בסך 6,000 ₪ שולמה במזומן על ידי אשת התובע לידי לאטי. לאחר השלמת העסקה פנה כל צד לדרכו.
מספר ימים לאחר העסקה, ולאחר שהתעורר חשד בלבו של התובע, החליט לבדוק את מצבו של הרכב במכון בדיקה. הבדיקה מיום 8.9.17 העלתה כי הרכב עבר תאונה דרכים בחזיתו וכי ניכרים ליקויים בעלי משמעות גבוהה בשלדה ובמרכב, לרבות פגיעה בקורות, הלחמות לא מקוריות וכדו'. בהמשך התגלה גם כי מד האוץ ברכב חיווה את הנסועה במיילים ולא בקילומטרים. התובע ניסה לפנות לנתבעים השונים בדרישה לבטל את העסקה ולקבל בחזרה את כספו, אך פנייתו נדחתה, תוך שכל אחד מהם מפנה אותו אל האחרים. ומכאן התביעה.
במסגרת סעדי התביעה, התובע אינו דורש את ביטול העסקה, אולם דורש הוא את ההפרש בין שווי התמורה ששילם לבין שוויו של הרכב במועד העסקה, כמו כן פיצוי בגין תשלומים שונים ששילם למוסך לצורך טיפול ברכב והחזרתו לכשירות, אובדן זמן והפסד ימי עבודה, עוגמת נפש והוצאות. בסך הכול דורש התובע פיצוי בסך 80,591 ₪.
התובע סומך את תביעתו על חוות דעתו של שמאי רכב מטעמו מר דורון עד, אשר העריך את שוויו הנכון של הרכב בעת העסקה בהתחשב בהפחתות הנדרשות, הנובעות מהעובדה שהרכב היה בעבר בבעלות חברה, נסועת ק"מ גבוהה, מצבו הפיסי של הרכב וירידת ערכו בגין התאונה. את תביעתו מפנה התובע כלפי כלל הנתבעים, המהווים לשיטתו חוליות בשרשרת המכירה מהמאגר ועד אליו ואשר האחריות לנזקו מוטלת על כולם יחד ולחוד.
השאלות הדרושות להכרעה
אשר לחוליה הראשונה, זו שבין המאגר לבין נג'אר, דומה כי עסקת המכירה שבין השניים הושלמה, עוד בטרם נוצר כל קשר עם התובע. המאגר מסרה את הרכב לידי נג'אר, מלוא התמורה שולמה ואף נמסר יפויי כוח מכוחו יכול נג'אר להעביר את הרכב על שמו או על שם כל אחד אחר מטעמו, כל זאת עוד בטרם פנו ולדמן ולאטי לתובע. עם זאת, הרישום בפועל נותר על שם המאגר וכך הופיע ברישיון הרכב אשר הוצג בפני התובע ביום העסקה. מהי משמעותה של עובדה זו? האם בנסיבות אלו ניתן לייחס אחריות כלשהי למאגר כלפי התובע, בגין פעולות ומצגים שהוצגו לו על ידי אחרים במועד הרכישה? האם התרשלה המאגר בכך שלא השלימה את רישום הרכב במשרד הרישוי על שם נג'אר?
אשר לחוליה השנייה, זו שבין נג'אר לבין ולדמן, יש לבחון האם הושלמה עסקת מכר זו ולפיכך ולדמן הוא לבדו ה'בעלים' ו'המוכר' לתובע, או שמא הבעלות ברכב נותרה בידי נג'אר תוך שולדמן ואולי גם לאטי אינם אלא שלוחיו? בהתאם לכך, האם נג'אר אחראי כלפי התובע מכוח היותו 'מוכר' על פי הוראות חוק המכר, תשכ"ח-1968 ("חוק המכר"), מכוח היותו עוסק בסחר כלי רכב בהתאם לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח-2008 ("חוק מכירת רכב משומש"), מכוח דיני השליחות, לחלופין האם אחראי הוא כלפי התובע מכוח דיני הנזיקין?
מהו חלקו של לאטי בפרשה, זאת בשים לב לכך שפסק דין ניתן כנגד ולדמן בהעדר הגנה. האם שימש לאטי כשליח של מי מהצדדים, האם יש לראותו כמי שהטעה את התובע או הציג בפניו מצג שווא רשלני ערב כריתת הסכם מכירת הרכב? האם יש לראותו כעוסק בסחר כלי רכב והאם בנסיבות העניין חלות עליו חובות מכוח חוק מכירת רכב משומש? ואולי לאטי אינו אלא חבר טוב שסייע לולדמן כמחווה של רצון טוב ולא חלה עליו כל אחריות .
מה הנזק שנגרם לתובע, דהיינו מהו הפער שבין מחיר הרכב כפי ששולם על ידו בהסתמך על המצגים שהוצגו לו לבין ערכו האמיתי, בהתחשב בנתונים שהתגלו לאחר מכן? האם יש להטיל בנסיבות העניין על מי מהנתבעים אחריות בגין נזקים והוצאות נוספות כגון טיפולים ברכב לאחר הרכישה, אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש; כמו כן, האם ניתן לייחס אחריות או אשם תורם לתובע עצמו, בכך שנמנע מלבדוק את מצב הרכב בטרם הרכישה?
הנזק
נפתח דווקא בשאלת הנזק. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של שמאי הרכב מר דורון עד, אשר אף נחקר על חוות דעתו. מטעם הנתבעים לא הוגשה כל חוות דעת נגדית. מר עד בדק את הרכב ביום 5.2.18, למעלה מחמישה חודשים לאחר הרכישה. מחוות הדעת ומעדותו של מר עד עולים הדברים הבאים:
במועד רכישת הרכב על ידי התובע עמד ערכו הבסיסי על פי המחירון המקובל על סך 100,000 ₪.
יש להפחית 1% מערך הרכב, דהיינו 1,000 ₪, בעקבות נסועה גבוהה – 144,000 ק"מ. מד האוץ בעת הרכישה חיווה אמנם את המספר 90,000, אולם כזכור, מדובר במייל ולא בקילומטרים זאת בניגוד למודעת הפרסום.
יש להפחית 22% מערכו של הרכב, היינו 22,000 ₪, בגין העובדה שהיה בעברו בבעלות תאגיד. השמאי מר עד צירף לחוות דעתו את היסטורית הבעלות של הרכב בטרם יובא ארצה, בה ניתן לראות כי בין השנים 2011 עד 2012 היה הרכב בבעלות חברה בארה"ב, וכי רק בשנת 2012 יובא לישראל ונרשם על שמו של מר פישר. גם עובדה זו מנוגדת למודעת הפרסום.
יש לייחס ירידת ערך קבועה לרכב בעקבות התאונה, בסך 10,000 ₪.
יש לייחס ירידת ערך נוספת לנוכח מצבו הכללי של הרכב, הכולל תיקונים שונים בהיקף הרכב, בסך 5,000 ₪.
נוסף על האמור לעיל, יש לבצע החלפה ותיקון של אחד הגלגלים לרבות החישוק, בסך כולל של 3,492 ₪.
לפיכך ערכו הנכון של הרכב במצבו במועד הרכישה, על פי חוות דעת המומחה עד, הוא – 58,508 ₪. זאת שעה שבפועל נרכש הרכב על ידי התובע בתמורה ל- 105,000 ₪ (לרבות בדרך של החלפת רכב המאזדה). לפיכך ההפרש הנתבע בין שוויו הנכון של הרכב לבין התמורה ששולמה הוא – 46,492 ₪.
במסגרת התביעה הוסיף ודרש התובע סכומים נוספים: החזר הוצאות כספיות אותם נאלץ להשקיע ברכב בתקופה שלאחר הרכישה, פיצוי עבור אובדן זמן ועבודה וכן עוגמת נפש. בסך הכול העמיד התובע את תביעתו כאמור על סך כולל של 84,198 ₪.
אחר שעיינתי בחוות הדעת, בחקירת המומחה מטעם התובע, בעמדות הצדדים ובראיות שהוגשו על ידי התובע, מצאתי כי יש להעמיד את ההפסד ו/או הנזק שנגרמו לתובע, על סכום כולל של 40,000 ₪. להלן הנימוקים:
הרכב הוצג בפני התובע ערב הרכישה, ככזה שהיה בבעלות פרטית וכמי שגמע 90,000 ק"מ בלבד (ראה ת/2). מדובר במצג שגוי שכן מדובר ברכב שהיה בבעלות חברה בארה"ב בטרם נרכש על ידי פישר בישראל, גמע בפועל 144,000 ק"מ, ועבר תאונה קשה אשר בעקבותיה הוגדר כרכב באובדן להלכה. הרכב אמנם תוקן ונזקיו שוקמו, אולם על אף התיקון נותרה בו ירידת ערך קבועה בסך 10,000 ₪, כך בהתאם לחוות דעתו של המומחה דורון עד אשר לא נסתרה.
לפיכך, יש להפחית מערך הרכב 22,000 ₪ בגין בעלות קודמת של חברה, 1,000 ₪ בגין מספר הק"מ הגבוה, וכן ירידת ערך בסך 10,000 ₪ שנותרה ברכב בעקבות התאונה. משמעות הדברים היא יש להפחית מערכו של הרכב במועד הרכישה סך של 33,000 ₪.
אינני מקבל את מסקנת מר עד לפיה יש לייחס לרכב ירידת ערך נוספת בסך 5,000 ₪, בעקבות מצבו הכללי של הרכב, הכולל תיקונים שונים בהיקפו, שכן אין מדובר במידע שהוסתר מאת התובע. הרכב נמכר לתובע כרכב משומש, בו נעשה שימוש במשך כ-6 שנים טרם הרכישה, ועל כן צפוי הדבר ואף סביר כי יימצאו תיקונים שונים בהיקפו. מאותו הטעם אינני מקבל את טענת התובע לפיה על הנתבעים לשאת בעלות החלפת הגלגל וחישוק הפגומים בעלות של 3,492 ₪. עוד לא מצאתי לקבל את טענות התובע לתיקונים וטיפולים שונים שבצע ברכב בחודשים שלאחר הרכישה, כגון החלפת צמיגים וכדו'. מדובר כאמור, ברכב אשר נמכר במצבו כמשומש, ללא אחריות וללא התחייבות לבצע תיקונים בעתיד. איש לא התחייב בפני התובע כי צמיגי הרכב חדשים ואף המומחה מטעמו מר עד לא מצא לנכון להוסיף רכיבים אלו לשומתו. בפני התובע עמדה האפשרות לבצע בדיקה בטרם הרכישה ובמידת הצורך להתנות את הרכישה בתוצאותיה, ולמצער בביצוע תיקונים, אולם הוא בחר להסתפק במראה עיניו. לפיכך מקום בו לא מדובר בהטעיה או במצג כוזב, על התובע היה להביא בחשבון כי ייתכנו פגמים ותיקונים שונים המאפיינים רכב משומש, ואשר בהמשך הדרך יהיה עליו לתקנם אם יחפוץ בכך.
מצאתי לקבל באופן חלקי את טענות התובע לפיהן, העובדה שהוטעה על ידי מי מהנתבעים גרמה לו עוגמת נפש. המכונית המשפחתית הוצגה לתובע ערב הרכישה "שמורה כחדשה" (ת/2), אך לימים התגלה לו שמדובר ברכב שעבר תאונה כה קשה, עד שהוכרז כאובדן להלכה, נמכר כשרידים לצרכי שיקום, ורק לאחר אישור מטעם משרד התחבורה הותר לו לשוב ולעלות לכביש. אין מדובר בפרט שולי, כי אם במידע מהותי שהוסתר. ידיעת התובע בדיעבד לפיה נפל קורבן לתרמית, וכי האמון שנתן במוכרים פעל לרעתו ונוצל על ידם כנגדו, יש בה בוודאי עוגמת נפש ופגיעה באמון הבסיסי הנוהג בין בני אדם. אדם שנפל קורבן לתרמית, בשל כך שנתן אמונו בדבריו של אחר, לא במהרה ישוב לבטוח ולתת אמון בזולתו. אחר ששקלתי בדבר מצאתי להעמיד את רכיב עגמת הנפש על סך 7,000 ₪.
לא מצאתי לקבל את רכיבי התביעה הנוספים, בדבר אובדן ימי עבודה וזמן, שכן התובע לא השכיל להצביע על ירידה בשכרו, על הפסדים בעין או על נזקים נוספים.
ב"כ נג'אר טען בסיכומיו כי עד היום נזקו של התובע כלל לא התגבש וכי מדובר בנזק תיאורטי בלבד, זאת לנוכח העובדה שהתובע עודנו מחזיק ברכב ונהנה ממנו. לשיטתו, הנזק יתגבש אם בכלל, רק לאחר שיימכר הרכב, זאת ככל שהתמורה שתתקבל בעדו תושפע מהפגמים שלא גולו לתובע ערב הרכישה . אין בידי לקבל טענה זו. הנזק שנגרם לתובע עקב המצג השגוי שהוצג לו, איננו נזק תוצאתי שיבוא לעולם רק בעת מכירה עתידית. כבר בעת המכירה נגרם לתובע חסרון כיס, שעה ששילם מכיסו, בהסתמך על המצג, סכום כסף העולה על ערכו הנכון של הרכב. נפסק לא אחת, כי ירידת ערכו של רכב מהווה נזק ישיר, הקיים במציאות על אתר, ואין נפקא מינה אם ביטויו בפועל יהיה מאוחר יותר בעת שיימכר. (ר' והש' רע"א 3577/93‏ ‎ ‎הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' אהרון מוריאנו (1994)).
לא מצאתי ממש גם בטענת הנתבעים לפיהן יש לייחס לתובע אחריות או אשם תורם, בכך שנמנע מלבצע בדיקה של הרכב במכון בדיקה מקצועי בטרם הרכישה. חובת הגילוי חלה על מוכר רכב מכוח דיני המכר והחוזים, מכוח הוראות חוק מכירת רכב משומש ומכוח חובת תום הלב הכללית . אין הקונה נדרש לחשוד כי העומד מולו מבקש להטעותו, ועל כן רשאי הוא להניח כי הנתונים המוצגים בפניו נתוני אמת הם. אין לקבל כי אמון זה שנותן קונה תם לב במוכר, יעמוד ביום מן הימים לחובתו וייחשב לאשם מצדו. (ר' והש' ע"א 8068/11 אורי עיני נ' חן שיפריס (2014); ע"א (מחוזי י-ם) 5798/04‏ מאיר כרמל נ' מרדכי לוי (2005)).
כללו של דבר, הפער בין ערכו של הרכב בהתבסס על המצג הלקוי שהוצג לתובע ערב הרכישה, לבין ערכו הנכון במועד זה, עומד על סך 33,000 ₪. לסכום זה מצאתי להוסיף עוגמת נפש בסך 7,000 ₪. בסך הכול מועמד אפוא הנזק שנגרם לתובע בעקבות אירועי התביעה על סך של 40,000 ₪.
האחריות – כללי
מעבר לחובות הכלליות המוטלות על מוכר על פי חוק המכר, החוזים והנזיקין, מצא המחוקק לייחד חוק נפרד הקובע מהן חובות הגילוי המוטלות על מוכר רכב משומש, הלוא הוא חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח-2008 (להלן – " חוק מכירת רכב משומש"). מטרתו של החוק בין היתר, "לקדם גילוי נאות בעסקאות למכירת רכב משומש על ידי סוחרי רכב. מידע כאמור יסייע בבחינת כדאיות הרכישה, בין היתר בהתחשב ברמת בטיחותו של הרכב, רמת תחזוקתו, מחירו וסחירותו. הגילוי הנאות נועד להגן על צרכנים מפני סוחרי רכב שאינם מגלים להם את כל הפרטים הקשורים לרכב וכן מפני סוחרי רכב שאינם מוסרים את זהותם האמתית לרוכש". (הצעות חוק – הכנסת, תשס"ח, מס' 210 עמ' 207, 26.2.08, דברי ההסבר).
בהתאם לכך קובע סעיף 4 לחוק, כי על 'עוסק ברכב' המוכר רכב משומש, חלה חובה למסור לקונה בטרם הרכישה, טופס חתום הכולל גילוי של פרטים חיוניים הנוגעים לעסקה, ובין היתר אלו: פרטי המוכר, מספר הבעלים הקודמים של הרכב לרבות חברת החכר, פגיעות שנגרמו לרכב ומספר הקילומטרים שעבר, ככל הידוע לעוסק ("טופס גילוי"). ככל שהעוסק הוא גם המוכר – יגלה העוסק ברכב לרוכש הרכב כי הוא מוכר או משווק כלי רכב דרך עיסוק. עוד קובע החוק בסעיף 4(ד), חזקה לפיה, מי שמוכר רכב משומש, אשר אינו רשום כבעליו ברישיון הרכב והוא אף איננו בן משפחה מדרגה ראשונה של בעל הרכב, ייראה כעוסק ברכב – היינו אדם שעיסוקו מכירת רכב משומש, לפיכך יחולו על מוכר שכזה הוראות החוק. משמעות הוראות חוק אלו, בין היתר, היא יצירת סטנדרט התנהגות נורמטיבי בכל הקשור לחובות הגילוי, אשר חריגה ממנו עשויה להוות הפרת חובה חקוקה או רשלנות.
אין חולק כי כל ארבעת הנתבעים עוסקים במכירת כלי רכב משומשים כדרך עיסוקם, ועל כן הוראות החוק חלות עליהם. לפיכך, ככל שייקבע שמי מן הנתבעים, או אחדים מהם, הם מוכרי הרכב לתובע, הרי שהפרת חובת הגילוי תגולגל לפתחם. כאמור, בהתאם להוראות החוק, מוכר הרכב איננו דווקא בעלו הרשום של הרכב, אלא כל מי שעסק במכירתו.
בענייננו, אין חולק שולדמן ולאטי, עמם בא התובע במגע, לא גילו לו חלק ניכר מהפרטים המהותיים הנקובים בסעיף 4 לחוק, פרטים אשר היה בהם כדי להשפיע על החלטתו האם לרכוש את הרכב אם לאו. כך לא גולה לו כי מדובר ברכב אשר עבר תאונה קשה ואף הוגדר כ'אובדן להלכה', כי מספר הקילומטרים גבוה באופן משמעותי מהמספר המופיע בצג (במיילים) וכי מדובר ברכב אשר בעברו היה בבעלות תאגיד. מעבר לכך לא נמסר לתובע 'טופס גילוי' כנדרש בסעיף 4. התמורה אותה נדרש התובע לשלם נקבעה בהתבסס על המחירון המקובל ובהתעלם מפרטים נסתרים אלו. יש להניח כי לו ידע התובע מלוא פרטים אלו היה נמנע מלרכוש את הרכב ולמצער היה דורש להפחית את התמורה בהתאם.
אי גילוי הפרטים האמורים ערב העסקה, נוגד את החובה הקבועה בחוק מכירת רכב משומש, מהווה 'הטעייה', ולמצער 'טעות' בהתאם להוראות סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; כמו כן הפער בין מצבו של הרכב כפי שהוצג לתובע לבין מצבו הנכון באותו מועד, מהווה 'אי התאמה' כאמור בסעיף 11 חוק המכר, תשכ"ח-1968. לפיכך חלות בנסיבות העניין הוראות סעיף 28 לחוק המכר לפיהן: "הפר המוכר חיוב כאמור בסעיף 11 ולא תיקן את הדבר תוך זמן סביר אחרי שהקונה נתן לו הודעה על כך, ואין הקונה רוצה לתבוע את ביצוע החוזה או לחזור בו ממנו, זכאי הוא לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה לעומת שוויו לפי החוזה". מעבר לכך, אי קיום חובת הגילוי מהווה חריגה מסטנדרט ההתנהגות הראוי ולפיכך תחשב כרשלנות.

מי הוא המוכר?
קבענו לעיל מהו הפער בין שוויו הנכון של הרכב לבין התמורה ששולמה בפועל על ידי התובע. עוד קבענו כי חובות הגילוי הופרו תוך חריגה מסטנדרט ההתנהגות המוטלת על מוכר רכב, וכי קיימת אי התאמה בין מצבו של הרכב כפי שהוצג לתובע לבין מצבו הנכון במועד המכירה. ואולם מיהו ה'מוכר' בנסיבות ענייננו, עליו תוטל האחריות? נשוב ונדגיש כי אין לשלול את האפשרות לפיה, גם מי שאינו בעל הרכב במועד העסקה עשוי להיות מחויב מכוח היותר 'המוכר' בהתאם להוראות חוק מכירת כלי רכב. עוד לא מן הנמנע, כי גם מי שאינו בעליו של הרכב ואף אינו המוכר, יכול שיחוב כלפי התובע מכוח דיני הנזיקין, ככל שיוכח כי הציג בפני התובע מצג שווא רשלני אשר הביאו לידי רכישת הרכב במחיר הגבוה משוויו הנכון (ר' ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (1997)).
אשר ללאטי – איש לא טוען שהוא היה בזמן מן הזמנים בעל הרכב, לפיכך, ככל שתיוחס לו אחריות במסגרת הליך זה, תהא זו אחריות מכוח דיני הנזיקין ומכוח הפרת הוראות חוק מכירת רכב משומש. אשר לולדמן – ככל שייקבע שיש לראות בו בעלים של הרכב הנמכר וממילא הוא זה שמכר את רכבו לתובע, מסקנת הדברים תהיה כי הן המאגר והן נג'אר כבר אינם כלל בתמונה. מנגד, ככל שייקבע שולדמן לא היה בעליו של הרכב בעת המכירה לתובע, יכול שניתן יהיה לראות בו שלוח של בעל הרכב האמיתי – נג'אר. ניתן אף לפסוע צעד אחד נוסף ולקבוע כי הן נג'אר והן ולדמן ואולי אף לאטי פעלו כולם כשלוחים של בעלת הרכב המאגר – שכן היא זו המופיעה כבעלים ברישיון הרכב. כך, ככל ש'יימשך' קו הבעלות לאחור, ניתן יהיה לכלול נתבעים שונים בתמונת האחר יות.
מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין, לפיכך חלה עליה הוראת סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, לפיה, ככלל הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אלא אם הסכימו הצדדים על דרך אחרת להעברת הבעלות. הכלל שהשתרש בפסיקה הוא כי "רישום הרכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד, להבדיל מרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי. לפיכך, אין בכוחו של הרישום כדי ליצור זכויות בעלות ברכב, וכך, אין בהעדרו של הרישום, כדי לשלול זכויות אלה, שכן, כאמור, זכויות הבעלות ברכב נקבעות לפי דיני הקניין ולא לפי הרישום או העדרו". (ראו למשל רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (1997); ע"א 492/64 לוי נ' רייס (1965) ).
אחריות המאגר
מתוך כלל הראיות והעדויות מצאתי לקבוע, כי במועד מכירת הרכב לתובע, היה נג'אר בעל הרכב מן הבחינה הקניינית, ואילו ולדמן פעל כשלוח וכמורשה מטעמו לצורך המכירה, אליו הצטרף חברו לאטי. תוצאות הדברים היא, כי האחריות כלפי התובע מוטלת הן על נג'אר כבעליו של הרכב, והן על ולדמן ולאטי אשר שימשו כמוכרי הרכב בפועל. לא מצאתי כי יש להטיל אחריות בנסיבות העניין על המאגר. מסקנה זו נסמכת על הנימוקים הבאים:
עוד קודם למועד מכירת הרכב לידי התובע, הושלמה עסקת המכר בין המאגר לבין נג'אר. היתה זו עסקה שכללה מספר תנאים וכולם התקיימו. נג'אר קיבל לידיו את הרכב, שילם את מלוא התמורה וביצע את החיובים המוטלים עליו – שיקום הרכב עד להחזרתו לכשירות וקבלת האישור הדרוש בהתאם לתקנה 309 לתקנות התעבורה. לאחר שהושלמה העסקה, קיבל נג'אר לידיו ייפוי כוח על שמו, המסמיך אותו לרשום את הרכב במשרד הרישוי על שמו או על שם כל רוכש מטעמו. נכון הדבר שהרישום במשרד הרישוי על שם נג'אר טרם נעשה, אולם כאמור לעיל מדובר בפעולה דקלרטיבית בלבד אשר איננה קובעת בעלות קניינית. נג'אר אף הסביר בעדותו מדוע נמנע מלרשום את הרכב על שמו – נג'אר איננו מחזיק ברישיון סחר ולפיכך רישום הרכב על שמו יוסיף 'יד' ברישיון הרכב ויביא לירידה בערכו.
לא מצאתי גם כי יש להטיל על המאגר אחריות בנזיקין, בכך שלא עמדה על כך שנג'אר ישלים את הרישום על שמו במשרד הרישוי, שכן אף אם הייתי סבור שיש בכך מן הרשלנות, ואינני סבור כך, הרי שלא ניתן להצביע על כל קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין קרות הנזק. נזכור כי המאגר עמדה בהסכם המכירה על כך שנג'אר יקיים את כול חובות הגילוי כלפי הקונה ממנו. העובדה שהאחרון, או סוחרי הרכב הבאים מטעמו ולדמן ולאטי, לא קיימו הוראה זו, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין אותה רשלנות, לו הייתה, לבין הנזק. יתירה מזו, גם אם היתה המאגר עומדת על כך שנג'אר ישלים את רישום הרכב על שמו בטרם ימכרו לתובע, לא היה בכך כדי למנוע את הנזק. כך או כך, אין כל קשר סיבתי בין העובדה שהמאגר נותרה כבעלים ברישיון הרכב, לבין עוולת אי הגילוי והנזק שנגרם בעטיה.
אין לקבל את טענת ב"כ התובע לפיה, משבחר נג'אר להותיר את הרכב על שם המאגר ולא להעבירו על שמו, יש בכך כדי להותיר את המאגר כבעלים עד למכירה לידי קונה אחר, ולעולם יהווה נג'אר אך שלוח מטעמה בכל תקופת ביניים זו. כאמור לעיל, הבעלות בממכר עוברת עם מסירתו לקונה אלא אם הוסכם בין הצדדים אחרת. במקרה זה הוסכם בין הצדדים כי עם השלמת חובות השיקום המוטלות על נג'אר כאמור לעיל, תושלם העסקה, וכך היה. אין לקבל גם את טענת ב"כ התובע לפיה, משראה התובע את שמה של המאגר ברישיון הרכב סבר לתומו כי היא המוכרת והסתמך על כך . אדרבה, העובדה שהתובע התבקש לחתום בשני צדי מסמך המכר בסניף הדואר – הן כקונה והן כמיופה כוח מאת המוכר – יש בה כדי להעיד על כך שהבין כי לפניו סוחרי רכב אשר אינם בעלי תפקיד בחברת המאגר. אשר לסוגיית ייפוי הכוח – לא מצאתי לפקפק בעדות נציג המאגר ובעדותו של נג'אר עצמו, לפיהם ייפוי הכוח שמסרה המאגר בידי נג'אר כלל את שמו של האחרון בלבד כמי שמוסמך לחתום על מסמך מכירת הרכב לידי צד שלישי. משמעות הדברים היא, כי רק מי שחתם על הסכם המכירה מול המאגר והתחייב לקיים את כל חובות הגילוי כלפי הקונה העתידי, הוא ורק הוא הוסמך לחתום בשם המאגר. אין לייחס אפוא למאגר רשלנות בכך שלא צפתה כי המכירה תיעשה בסופו של יום, בדרך לא דרך, על ידי סוחרי רכב זרים.
כללו של דבר, המאגר לא היתה 'בעלת' הרכב בעת המכירה לתובע, היא איננה 'מוכרת' הרכב, והיא אף איננה אחראית בנזיקין לנזק שנגרם לתובע. לפיכך דין התביעה כנגד המאגר להידחות.
אחריות נג'אר
בניגוד לעסקת מאגר-נג'אר, אשר קבעתי לעיל כי היא הושלמה בטרם נמכר הרכב לתובע, הרי שבכל הקשור לעסקת נג'אר-ולדמן, נוטה הכף לכך שהעסקה – אף אם החלה – לא הושלמה. לפיכך, בעת מכירת הרכב לתובע, היה נג'אר בעל הקניין ברכב ואילו ולדמן שימש כנציגו או כשלוח מטעמו. הטעמים לקביעתי זו הם אלו:
כאמור לעיל (סעיף 14 לפסק דין זה) ההסכם בין נג'אר לבין ולדמן מיום 20.8.17 לוט בערפל ומעורר קשיים רבים, נזכיר בקצרה כמה מהם: ההסכם מועתק כמעט מילה במילה מהסכם מאגר-נג'אר אשר קדם לו בכארבעה חודשים, אך הוא כולל פרטים שבמועד חתימתו אינם נכונים בעליל. כך, הרכב מתואר כפגוע בעקבות התאונה, אך לא מוזכר כלל כי שוקם וחזר לכשירות; בהסכם נכתב כי הרכב רשום במשרד הרישוי על שם חברת הביטוח, בעוד שבמועד זה הרכב כבר נרשם על שם המאגר; הקונה (ולדמן) מתחייב לספק בתוך 8 חודשים מסמכים המעידים על תיקון הרכב והחזרתו לכשירות, בעוד שלאמיתו של דבר הרכב כבר שוקם זה מכבר על ידי נג'אר-המוכר. כל אלו מטילים ספק רק באמתותו של ההסכם, ספק הפוגם בין היתר בחזקה הקבועה בסעיף 33 לחוק המכר לפיה, הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו.
אין חולק כי במועד מכירת הרכב מידי ולדמן לתובע, טרם שילם ולדמן לנג'אר את מלוא התמורה וספק רב אם שולמה מקדמה כלשהי. נג'אר וולדמן העידו אמנם כי האחרון שילם לראשון מקדמה כלשהי אשר שניהם אינם זוכרים את סכומה, אולם לא הובאה לכך כל ראיה ולא הוצגה כל קבלה או חשבונית. נג'אר אף העיד כי העסקה בינו לבין ולדמן כלל לא נרשמה בספריו (עמ' 74), על אף שמדובר בבעל עסק מסודר.
בהוראת ולדמן ולאטי, חלקה הארי של התמורה שולמה ישירות מידי התובע לחשבונו של נג'אר בדרך של העברה בנקאית. גם התמורה החפצית – רכב המאזדה שהיה בבעלות התובע, הועברה לבעלותו של מר לאונרדו נג'אר – אחיינו של נג'אר. עניין זה רומז אף הוא על כך שנג'אר הוא בעל העניין האמתי בעסקה ואילו ולדמן ולאטי אינם אלא אנשי ביניים, אשר באמצעותם יצאה העסקה אל הפועל.
התובע רכש את הרכב בתמורה לכ-100,000 ₪, אולם חלקו של ולדמן הסתכם ב-6,000 ₪ בלבד, מתוכם הפריש סך של 1,000 ₪ ללאטי. סכום זה הולם עמלת תיווך יותר מאשר עסקה עצמאית. ולדמן אמנם סיפר בעדותו כי מכר את רכב המאזדה לאחיינו של נג'אר ונטל את התמורה לכיסו, אולם גם לכך לא נמצא כל רמז ולא הובאה כל ראיה.
בעדותו נשאל נג'אר (עמ' 76), והשיב כמשיח לפי תומו כך:
ש. את הרכב נשוא התביעה למי מכרת?
ת. נתתי, לא מכרתי. נתתי לולדמן.
ש. לא מכרת אותו?
ת. הוא לקח את האוטו כדי שנמכור אותו.
דומה כי ברגע זה חש נג'אר כי נכשל בלשונו, שכן ניסוח הדברים רומז לאפשרות לפיה ולדמן ביצע את המכירה בעבורו, ועל כן מיד השלים:
הוא אמר לי אני מוכר אותו. עשיתי לו בעלות הוא לקח למכור.
ולדמן נקט אמנם מידה של אצילות רוח, בכך שנטל על עצמו את מלוא האחריות לעוולה. כזכור, הלה לא התגונן כנגד התביעה ובכך גזר על עצמו פסק דין בהעדר הגנה על מלוא הסכום הנתבע. הדבר לא נבע מחוסר תשומת לב או מקשיי תקשורת, שכן עוד קודם לכן מסר ולדמן בידי נג'אר תצהיר התומך בגרסתו של האחרון. בין היתר הצהיר ולדמן על כך שנג'אר ביצע כלפיו גילוי מלא באשר לעברו של הרכב, בעוד הוא עצמו איננו טוען כי פעל באופן דומה כלפי התובע. ואולם, דומה כי מדובר באצילות רוח בלבד, שכן כיסוי אין לה בעולם החומר. ולדמן שקוע בחובות כבדים, הליך פשיטת הרגל בו היה נתון בוטל, ואיש איננו חושב כי יעלה בידו של התובע לממש את פסק הדין שניתן כנגד ולדמן בהעדר הגנה. במובן זה, הטלת מלוא האחריות על ולדמן תוך הותרת נג'אר ולאטי חפים מכול אחריות – פתרון נוח למדי הוא.
כל הטעמים דלעיל, מורים על כך, שלא הושלמה העברת בעלות קניינית בין נג'אר לבין ולדמן, ולפיכך במועד המכירה לידי התובע, היה נג'אר בעל הקניין ברכב. משכך, חלות על נג'אר החובות והאחריות החלים על מוכר, הן מכוח דיני המכר, החוזים והנזיקין והן מכוח חוק מכירת רכב משומש. נסיבות העניין גם מלמדות שנג'אר התעשר כתוצאה ממכירת הרכב במצבו הנתון ובמחיר הגבוה מערכו. התובע ואשתו העידו כי ולדמן ולאטי הציגו בפניהם כי נג'אר – האדם שאליו התבקשו לבצע את העברת הכספים הבנקאית במסגרת עסקת הרכישה – הוא "שותפם" לעסקים. ולדמן ולאטי מכחישים זאת. אולם גם אם לא אקבל את עדותם של התובע ואשתו, סוף סוף פעולותיו של השליח (ולדמן) מחייבות את המשלח (נג'אר), גם אם במועד ביצוע השליחות, לא ידע הצד השלישי (התובע) על קיומה של השליחות או על זהותו של המשלח. הדבר מפורש בסעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965:
לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח, תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד [...].
ב"כ נג'אר טען בסיכומיו, כי אין מקום להחיל בנסיבות העניין את הוראת סעיף 7 הנ"ל, שכן בין נג'אר לבין ולדמן כלל לא נתכוננו יחסי שליחות. לדבריו, אף לא אחת מהחלופות ליצירת שליחות המפורטות בסעיף 3 לחוק, התקיימה בענייננו. אין בידי לקבל טענה זו, מהטעמים הבאים:
סעיף 3(א) לחוק השליחות, העוסק ביצירתה של השליחות, קובע כך:
השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם.
בפסיקה נקבע, כי קיימים שני סוגים עיקריים של שליחות: סוג אחד הוא הרשאה הניתנת במערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח. הרשאה מסוג זה מכונה לעתים הרשאה "פנימית" או "סובייקטיבית". סוג שני הוא הרשאה הנוצרת בעקבות מצג של השולח כלפי צד שלישי ממנו ניתן ללמוד באופן סביר על מתן הרשאה. הרשאה מסוג זה מכונה גם הרשאה "חיצונית" או "אובייקטיבית". הרשאה אובייקטיבית עשויה ליצור יחסי שליחות במישור היחסים שבין השולח לבין הצד השלישי, במנותק מהשאלה אם התגבשה הרשאה פנימית ביחסים שבין השולח לבין השלוח (רע"א 5765/02 ‏ אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' עיטל זילברשלג (2009) [להלן " עניין אל על"], סעיף 20 לפסק דינו של כב' הש' גרוניס). עוד נקבע, כי הרשאה – בין פנימית ובין חיצונית – ניתן ליצור באחת משלוש דרכים: מתן הרשאה מפורשת; הרשאה משתמעת; והרשאה משלימה. הרשאה משלימה היא הרשאה אשר על רקע נסיבותיה משלימה חסר (לאקונה) בהרשאה המפורשת והמשתמעת. בעבר כונתה הרשאה מסוג זה בפסיקה כ"הרשאה מכללא" (שם, סעיף 21; א. ברק, חוק השליחות, כרך א' (1996), עמ' 581).
בענייננו, גם אם הרשאה חיצונית-אובייקטיבית, דהיינו במישור היחסים שבין השולח (נג'אר) לבין הצד השלישי (התובע) אין כאן, שכן נגא'ר לא הציג בפני התובע כל מצג ממנו עולה כי ולדמן הוא שלוחו או נציגו, סוף סוף שליחות פנימית-סובייקטיבית בין נגא'ר לבין ולדמן – יש כאן. שכן, משקבעתי כי הבעלות ברכב נותרה בידי נג'אר, והלה מסר בידי ולדמן את הרכב עצמו, את רישיון הרכב, את המפתחות, את פרטי חשבון הבנק שלו לצורך העברת התמורה, ואת הסמכות לאתר קונה מתאים בעבורו – הרי שאין כל מונח אחר אשר עשוי להלום את תפקידו של ולדמן בנסיבות אלו זולת – 'שלוח'.
נכון הדבר שולדמן ואף לאטי, אשר פגשו בפועל את התובע ומכרו לו את הרכב, הם סוחרי רכב מקצועיים, והם אלו אשר עליהם מוטל היה לגלות לקונה בטרם הרכישה את מלוא הפרטים הדרושים, כך בהתאם להוראות חוק מכירת רכב משומש. ואולם אין במעורבותם של שניים אלו בהליך המכירה, כדי 'לטהר' את אחריותו של נג'אר – בעל הרכב – סוחר ברכבים משומשים בזכות עצמו. ודוק, אחריותו של המשלח לעוולות שבצע השלוח במסגרת שליחותו, חורגת מהוראות חוק השליחות ומיוסדת היא על דיני הנזיקין. נחדד נקודה זו: נג'אר סיפר כי בדעתו היה לבצע את העברת הבעלות בינו לבין הקונה בעצמו, באמצעות ייפוי הכוח שמסרה בידו המאגר ואשר בו מינתה אותו באופן אישי כמיופה כוחה. לפיכך טוען נג'אר, אין לייחס לו פעולות עוולה שביצע ולדמן, תוך חריגה מהרשאה ואולי אף בניגוד לדין, בבחינת "אין שליח לדבר עבירה".
גם טענה זו אין לקבל. סעיף 14 לפקודת הנזיקין קובע:
לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם.
לא ניתן אפוא לקבל תוצאה לפיה ייהנה המשלח מפירות שליחותו של השלוח, בענייננו קבלת תמורה גבוהה בתמורה למכירת רכב פגום תוך הפרת חובת הגילוי, אך מנגד לא יישא באחריות לעוולותיו של שלוחו אשר הולידו את אותם פירות. בעניין ירוחם (ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים (1981)) חידד בית המשפט, את ההבחנה בין האחריות השילוחית מכוח פקודת הנזיקין לבין יחסי השולח והשלוח בהם דן חוק השליחות. הדברים נוסחו ביתר ביאור בפרשת אל על דלעיל (פסקה 14):
על פי הפסיקה, חוק השליחות וסעיף 14 לפקודת הנזיקין מתייחסים לשני מצבים שונים: כאשר מתעוררת השאלה האם ניתן לחייב או לזכות אדם בגין תוצאותיה של פעולה משפטית מותרת שבוצעה על ידי אדם אחר, יש לבחון סוגיה זו לפי חוק השליחות. כך, למשל, השאלה האם חוזה עליו חתם פלוני מחייב אדם אחר תלויה בשאלה האם התקיימו ביניהם יחסי שליחות. אולם, כאשר השאלה שעל הפרק היא האם ניתן להשית על אדם אחריות בגין פעולה אסורה שבוצעה על ידי אדם אחר, יש להחיל על הסיטואציה את פקודת הנזיקין.
כאשר בוצעה עוולה מתעוררת פעמים לא מעטות השאלה האם ניתן להרחיב את מעגל האחריות בגינה גם למי שלא ביצע את העוולה בעצמו. בהקשר זה, כאשר מדובר בייחוס אחריות לשולח בגין מעשי השלוח חל סעיף 14 לפקודת הנזיקין העוסק באחריות שילוחית [...]
יודגש, כי לעניין השאלה מיהו שלוח ומה גדר שליחותו אין זהות בין שני המצבים. מעשה שנחשב כשליחות לפי חוק השליחות ייחשב כנראה כשליחות גם לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין, אך לאו דווקא להיפך [...] כאשר מדובר בפעולה משפטית המכילה הן היבטים אסורים והן היבטים מותרים, יחול על ההיבטים המותרים ההסדר הקבוע בחוק השליחות ואילו על ההיבטים האסורים יחול ההסדר הקבוע בפקודת הנזיקין [...].
משמעות הדברים היא, כי מוטת כנפיה של האחריות השילוחית המוטלת על השולח בגין מעשים שביצע השלוח, מכוח סעיף 14 לפקודת הנזיקין, רחבה היא יותר מיחסי השליחות לפי חוק השליחות, ופרוסה היא גם על מעשי העוולה שביצע השלוח במסגרת שליחותו ואשר כרוכים בהוצאתה אל הפועל של השליחות (ר' והש' א' ברק, "אחריות שילוחית למעשיו של מורשה בפקודת הנזיקין" הפרקליט כא (תשכ"ה) 204).
בענייננו, אחריותו השילוחית של נג'אר למעשה העוולה שביצע ולדמן מקבלת משנה תוקף: יש להניח בסבירות רבה, שאלמלא הפר ולדמן את חובות הגילוי, היה התובע נמנע מלרכוש את הרכב, ולמצער היה דורש להפחית את התמורה בעדו. משמעות הדברים היא שאין מדובר בפעולה אגבית החורגת מההרשאה, אלא בפעולת עוולה שאלמלא נעשתה, לא הייתה השליחות צולחת. עוד יש לזכור, כי נג'אר קיבל את התמורה ישירות לחשבונו ובכך אישר בדיעבד את מלוא פעולותיו של ולדמן. משמעות הדברים היא, שבעוד הפעולה המשפטית שבצע ולדמן דהיינו מכירת הרכב, תיוחס לנג'אר על פי חוק השליחות, מעשה העוולה באי הגילוי תיוחס לנג'אר (נוסף על ולדמן) מכוח אחריותו השליחות שעל פי סעיף 14 לפקודת הנזיקין.
טענה נוספת העלה ב"כ נג'אר בסיכומיו לפיה, ייחוס פעולותיו של ולדמן לנג'אר מכוח דיני השליחות, מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן הדברים לא נטענו באופן מפורש בכתב התביעה. בסעיף 12 לכתב התביעה נטען כי לתובע הוצג כי נג'אר הוא 'שותפם לעבודה' של ולדמן ולאטי, ואילו בסעיף 14 לכתב התביעה נטען כי השלושה כולם הם שלוחיה של המאגר. לטענת ב"כ נג'אר, משלא נזכרה בתביעה באופן מפורש האפשרות לפיה ולדמן הוא שלוחו של נג'אר, הרי שטענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה. דין טענה זו להידחות, מהטעמים הבאים:
בעניין דלתא קפיטול (ע"א 7183/13 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (2015)), סקר בית המשפט את השינוי שחל במרוצת השנים בגדרי איסור הרחבת החזית. כך, בעוד שבעבר נפסק כי בית-משפט לא יפסוק על סמך עילה השונה מזו אשר נטענה בכתבי-הטענות, הרי שכיום הגישה המקובלת היא שכאשר התובע הציג את כל העובדות המגבשות את עילת התביעה, אין תביעתו נדחית "רק משום שלא נתן לעילה את ה'כותרת המשפטית' המתאימה ולא הפנה לחוק שממנו נובעת זכות תביעתו", שכן "לא הכותרת המשפטית לעילת התביעה היא הטעונה הבהרה והתייחסות מבראשית בכתב התובענה, אלא העובדות המקימות עילה כזו". בהקשר זה יפה לשון תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (אשר היו בתוקף בעת הגשת תביעה זו) הקובעת: "מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו". תקנה זו מעניקה מעין 'פטור' לתובע, אשר איננו נדרש לפרט בכתב התביעה את הוראות הדין עליהן הוא מסתמך. הפסיקה הבהירה ש'פטור' זה הוא רחב: התובע איננו נדרש להפנות בכתב התביעה לסעיף קונקרטי בחוק, ואף איננו חייב לפרט בכתב התביעה את העילה המשפטית שעליה מתבססת תביעתו. מנגד מורה הדין כי על התובע לציין בכתב התביעה את הסעד המבוקש על ידו, וכן לפרט את כל העובדות המהותיות המרכיבות את עילת התביעה. על כן, ככל שלפני בית המשפט עמדה מערכת עובדתית מסוימת, רשאי הוא לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו בתביעה, "ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן", וכן בלבד שניתנה לנתבע ההזדמנות להכין את הגנתו כראוי ולהיערך לקראת המשפט (עניין דלתא קפיטול, פסקה 15 לפסק דינו של כב' השו' פוגלמן).
בענייננו, אין לראות בטענת השליחות שבין נג'אר לבין ולדמן הרחבת חזית, זאת ממספר טעמים: ראשית, אכן לא נזכרה בכתב התביעה האפשרות המפורשת והספציפית לפיה ולדמן שימש כשלוח של נג'אר, עם זאת נכתב גם נכתב בסעיף 33 לכתב התביעה כי "על יחסי הצדדים שבין התובע ובין הנתבעים 1-4 [...] חלים גם יחסי שליחות בינם ובין עצמם ובין התובע וכקבוע בחוק השליחות". נג'אר עצמו חש בכך ובסעיף 12 לכתב הגנתו טען: "הנתבע מס' 3 [ולדמן] אינו עובד של הנתבע [נג'אר] ואינו שליח שלו...". משמעות הדברים היא כי שאלת תחולת יחסי שליחות בין יחידי הנתבעים השונים, הונחה על השולחן כבר 'במערכה הראשונה'; שנית, ממילא הקונסטרוקציה המייחסת לנג'אר אחריות שילוחית כאמור, מסקנה משפטית היא ואיננה מהווה עניין שבעובדה. סיפור המעשה מנקודת מבטו של התובע מתואר היטב בפרק העובדתי של כתב התביעה ודי בכך. הלבוש המשפטי אותו יש לתפור למידותיה של המסכת העובדתית, איננו חייב להימצא כבר בכתב התביעה והוא הולך ומתעצב מתוך כלל הראיות העולות ונשמעות במהלך הדיון; שלישית, אחריותו השילוחית של נג'אר נעוצה בין היתר בדיני הנזיקין (סעיף 14 לפקודה), והנה בכתב התביעה מבקש התובע לייחס לכל אחד מן הנתבעים אחריות גם מכוח פקודת הנזיקין, ומה לנו אם לא חש התובע לציין במפורש את סעיף 14 לפקודה; רביעית, אחריותו של נג'אר איננה נובעת מדיני השליחות, אלא דווקא מדיני המכר, הנזיקין, חוק מכירת רכב משומש וכיו"ב. ההיבט הנוגע לדיני השליחות אינו אלא אמצעי משפטי מכוחו ניתן לייחס לנג'אר את מעשה העוולה שביצע ולדמן; חמישית, אכן אין לכחד שהתובע סבר במועד הגשת כתב התביעה ולמעשה אף ניסה לשכנע בכך עד למועד הסיכומים, כי נג'אר, ולדמן ולאטי שימשו שלושתם כשלוחים של המאגר, דבר שהתברר בסופו של יום כשגוי, אולם מעשים בכל יום באולמות המשפט, שהפרטים לאשורם מתבררים רק בעקבות ובמהלך ניהול ההוכחות. כללו של דבר, אין לראות במסקנה המשפטית – לפיה מתקיימים יחסי שליחות בין נג'אר לבין ולדמן – הרחבת חזית.
מסקנת פרק זה היא אפוא זו: הבעלות ברכב לא עברה מאת נג'אר לידי ולדמן ערב מכירת הרכב לתובע, לפיכך במועד המכירה היה נג'אר בעל הקניין ברכב. נג'אר עוסק לפרנסתו בין היתר במסחר כלי רכב משומשים, ובמשך השנים נוהג הוא לשתף פעולה כדבר שבשגרה עם סוחרי הרכב ולדמן ולאטי. האחרונים, לא קיימו את חובות הגילוי והציגו בפני התובע מצג שגוי, תוך הסתרת פרטים מהותיים באשר לעברו ומצבו של הרכב. על סמך מצג זה רכש התובע את הרכב, כאשר המכירה לוקה ב'אי התאמה' כמובנה בסעיף 11 לחוק המכר. מעשיו ומחדליו של ולדמן (ואולי אף של לאטי) מחייבים את נג'אר באחריות שילוחית מכוח הוראת סעיף 14 לפקודת הנזיקין.
אחריות לאטי
אין צורך לדון באחריותו של ולדמן, שכן כנגדו ניתן פסק דין בהעדר הגנה. גם לגופו של עניין, לא הכחיש ולדמן כי נג'אר קיים כלפיו את חובות הגילוי באשר למצבו של הרכב, בעוד הוא לא טרח לגלות פרטים אלו לתובע (ראו תצהירו של ולדמן אשר הוגש מטעם נג'אר וכן עדותו ).
נותר לדון אם כן בשאלת אחריותו של לאטי. לטענתו של זה , חלקו בפרשה זניח, הוא לא היה מעולם בעל הרכב, לא רכש אותו מאיש מעולם וממילא גם לא מכר אותו לאיש. חלקו מתמצה בכך שהוא התלווה לחברו ולדמן לבקשתו של האחרון וסייע לו ביום המכירה, כמו גם בפרסום המודעה באתר האינטרנט. לדבריו, פרטי הרכב ועברו התאונתי כלל לא היו ידועים לו, הוא לא מסר כל מצג לתובע בעניין, והשכר ששילם לו ולדמן עבור הסיוע, לרבות החזר עלות פרסום המודעה – הסתכם ב-1,000 ₪ בלבד. ולדמן תומך אף הוא בגרסת חברו זו ובכך כאמור מבקש ליטול על כתפיו שלו לבדו את מלוא האחריות.
אין בידי לקבל עמדה זו, שכן דומה שהיא ממזערת את תפקידו של לאטי בפרשה יתר על המידה. הנסיבות מלמדות על כך שלאטי – סוחר ותיק בכלי רכב משומשים בזכות עצמו – היה מעורב באופן משמעותי הרבה יותר בעסקת המכירה, עד כי יש לראותו בנסיבות העסקה כ'עוסק ברכב', בהתאם להוראות חוק מכירת רכב משומש. ואלו הטעמים לכך: ראשית, היה זה לאטי שפרסם את המודעה באתר 'yad2' בה הופיעו הפרטים השגויים. שמו ומספר הטלפון שלו התנוססו על גבי המודעה ואיתו יצר התובע קשר בעקבות חשיפתו אליה. לאטי, אגב, הודה בעדותו ששגה בכך שפרסם את הרכב בלא שבדק את מצבו ואת עברו ("עשיתי טעות גדולה, פרסמתי את מה שחבר שלי ולדמן ביקש. ועשיתי טעות גדולה שלא בדקתי לעומק, אולי לא הייתי צריך לפרסם לו בכלל" – עמ' 79); שנית, הסכום ששולם במזומן על ידי אשת התובע (6,000 ₪) אשר התווספו להעברה הבנקאית לנג'אר ולמסירת רכב המאזדה – שולם דווקא לידיו של לאטי. באותו מעמד חתם לאטי על מסמך בכתב ידו ובחתימתו (נספח א' לתצהיר אשת התובע) אשר כותרתו "תצהיר" ובו נכתב כך: "אני מאשר קבלת תשלום 59,000 ₪ בהעברה בנקאית + 6,000 ₪ במזומן עבור מכירת הרכב מסוג טויוטה סיינה 2011. העברה בנקאית הועברה לחשבון של אוסמה נג'אר ואין לי כל טענות בנושא עכשיו ובעתיד". הצהרה זו מאפיינת מוכר רכב ולא חבר שבא לסייע. לאטי איננו מכחיש את הדברים, אולם טוען כי בסמוך לאחר מכן העביר את סכום המזומן לולדמן למעט סך של 1,000 ₪ שנותר בידו; שלישית, גם לאחר הרכישה כאשר גילה התובע את הפגמים ברכב, בא בדברים דווקא עם לאטי ולא עם ולדמן (ראה תמלולי שיחות נספח ו' לתצהיר התובע וכן צילומי מסרונים נספח ט'). כלל הנסיבות הנ"ל, קל וחומר בהצטרפן יחד , מלמדות על כך שמעמדו של לאטי בעסקה לא היה כשל עוזר זוטר או מסייע בלבד, אלא שותף פעיל ומעורב בביצוע העסקה.
יש לזכור כי חובות הגילוי המוטלות מכוח חוק מכירת רכב משומש, חלות על ה'עוסק ברכב' גם אם אינו בעליו של הרכב. בהתאם לסעיף 4(ד) לחוק, קמה חזקה לפיה מי שמוכר רכב משומש שאינו שלו הוא עוסק ברכב אלא אם כן הוכיח אחרת, למעט אם מדובר במי שמוכר רכב משומש של בן משפחתו מדרגה ראשונה.
בענייננו, היה מעורב לאטי באופן פעיל בהליך מכירת הרכב, אשר אין חולק שאינו בבעלותו ולפיכך חלות עליו חובות הגילוי הקבועות בחוק. לאטי לא קיים את חובות הגילוי ולא מסר לתובע 'טופס גילוי' כנדרש. על טופס הגילוי היה לכלול את כל הפרטים המהותיים לעסקה, כגון עברו התאונתי של הרכב, מספר הבעלים הקודמים, היות הרכב בעבר בבעלות תאגיד, מספר הקילומטרים וכיו"ב. מנגד, מודעת הפרסום שפרסם לאטי כללה כאמור פרטים שגויים באשר לנתונים אלו. הדבר מהווה אפוא חריגה מסטנדרט התנהגות סבירה המצופה מ'עוסק ברכב' ולפיכך מדובר ברשלנות. בנסיבות העניין לכל הפחות נדרש היה כי לאטי יצהיר בפני התובע כי אינו יודע דבר על מצב הרכב, אולם גם זאת לא נעשה. רשלנותו של לאטי הביאה לכך שהתובע רכש את הרכב במצבו תוך הסתמכות על מצגיו של הראשון. אין ספק כי לו ידע התובע כי מדובר בפרטים שגויים, היה נמנע מלרכוש את הרכב, ולמצער היה דורש להפחית את תמורתו בהתאמה. גם אם אקבל את טענת ב"כ לאטי לפיה חלקו של ולדמן גדול יותר מזה של לאטי, סוף סוף מדובר במעוולים יחד, אשר בהתאם להוראות סעיף 11 לפקודת הנזיקין חבים הם יחד על מעשה העוולה , וניתנים להיתבע עליו יחד ולחוד.
סיכום
הצדדים הקדישו מאמצים רבים לבירור השאלה – כיצד ובאמצעות איזה ייפוי כוח, אם בכלל, בוצעה העברת הבעלות בסניף הדואר מאת המאגר לשמו של התובע. לצורך כך אף זימן ב"כ המאגר לעדות את מבקר חברת הדואר, עדות א שר לא תרמה במאומה לבירור העניין, והדבר נותר בגדר תעלומה. כך או כך, לא שוכנעתי כי פתרון תעלומה זו נדרש לצורך הכרעה בשאלות ה עיקריות שבמחלוקת.
לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש לייחס אחריות למאגר, לא מכוח דיני הנזיקין ולא מכוח דיני המכר או החוזים. המאגר לא הפרה את חובות הגילוי המוטלות עליה כ'עוסקת ברכב', ואף לא התעשרה במאומה בעקבות מכירת הרכב לתובע, שכן במועד מכירת הרכב לתובע, עסקת המכירה בין המאגר לנג'אר כבר הסתיימה.
מצאתי לייחס אחריות לולדמן וללאטי, שניהם 'עוסקים ברכב', אשר היו מעורבים פעילים בעסקת המכר, הפרו את חובות הגילוי המוטלות עליהם על פי הדין, הציגו מצג שגוי בפני התובע ובכך גרמו לו לרכוש את הרכב במחיר הגבוה משוויו.
עוד מצאתי לייחס אחריות לנג'אר, 'עוסק ברכב' אף הוא, מכוח היותו בעליו של הרכב במועד מכירתו לתובע. הרכב כפי שנמכר לתובע לוקה ב'אי התאמה' כמובנה בחוק המכר שכן מדובר ברכב אשר תכונותיו ואיכותו שונים באופן מהותי מהמצג שהוצג בפני התובע ערב הרכישה. בהתאם להוראות סעיף 14 לפקודת הנזיקין יש לייחס לנג'אר אחריות שילוחית לעוולת העדר הגילוי שבצע ולדמן, עוולה אשר הביאה להוצאתה אל הפועל של עסקת המכירה ולהתעשרותו של נג'אר כתוצאה ממנה.
סוף דבר
אני קובע כי האחריות לנזקי התובע חלה על נג'אר, ולאטי ביחד ולחוד, זאת בחפיפה לפסק הדין שניתן כנגד ולדמן ביום 8.6.18.
התביעה כנגד הנתבעת 1 חב' המאגר ב.נ.כ בע"מ – נדחית. התובע יישא בהוצאות המאגר ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. מצאתי להעמיד את שיעור הוצאות המשפט ושכר הטרחה שישולם למאגר על הרף הנמוך, זאת בשים לב לאופן בו ניהלה המאגר את הגנתה, לרבות בקשות ביניים רבות, חלקן מיותרות, אשר סרבלו והאריכו את הדיון שלא לצורך.
נזקו של התובע הועמד כאמור לעיל על סך 40,000 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. לצורך קביעת האמור, הבאתי בחשבון בין היתר את התארכות הדיון ומורכבותו, את מספר דיוני ההוכחות שהתקיימו , את שכר המומחה מטעם התובע ועוד.
לפיכך, הנתבע 2 אוסמה נג'אר, והנתבע 4 יניב לאטי, ישלמו לתובע יחד ולחוד סך של 40,000 ₪ , נכון למועד הגשת התביעה. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ נכון להיום.
ניתן היום, כ"ח תמוז תשפ"א, 08 יולי 2021, בהעדר הצדדים.